עמק המעיינות באזור בית־שאן הוא לא רק אחד האזורים היפים בארץ, אלא גם ערש הולדתו של משק החשמל הישראלי. עם כל הכבוד לתחנות הכוח שהיו לסמל – כמו זו שבחדרה, או מתחם רידינג בתל־אביב – כאן, בנהריים שעל נהר הירדן, הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הגדולה הראשונה בהיסטוריה הארצישראלית. ב־1932 החלו הטורבינות שלו להזרים חשמל לחיפה ולתל־אביב, כשהן מנצלות את זרימת הנהר. בחזונו ראה רוטנברג תחנות כוח הידרואלקטריות קמות גם על הירמוך והירקון, ומספקות את כל צריכת החשמל של הארץ המובטחת. עד מהרה הוא הבין שבארץ ישראל היבשה, שאוכלוסייתה צומחת במהירות, אי אפשר להסתמך על כוחם של המים הזורמים. לא נותר לו אלא לפנות לשיטות שכולנו מכירים עד היום – הפעלת תחנות כוח באמצעות דלקים, כמו פחם וגז.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הצצה אל אחורי הקלעים של מאהל בלפור
– הגולן שלא הכרתם: שלוש פעילויות קצת אחרות
– משבר כלכלי? כך חוגגים על הקופה הציבורית
הטורבינות בנהריים המשיכו להסתובב עד 1948, אז נכבשה התחנה בידי הירדנים. ב־1994, כשנחתם הסכם השלום עם ירדן, קיבלה ישראל לידיה כפיקדון ל־25 שנה את מובלעת נהריים ובתוכה תחנת הכוח המיתולוגית של רוטנברג, שלא חזרה אמנם לפעול אך הפכה למעין מוזיאון. לפני כעשרה חודשים שוב עבר האתר מיד ליד, כשמלך ירדן החליט לא לחדש את המעמד המיוחד שניתן למובלעת. על אזור נהריים הוחלה ריבונות ירדנית מלאה, ואנחנו נותרנו רק עם הסיפור הנוסטלגי על מים שייצרו חשמל, ממש פה בארץ ישראל.
אז זהו, שלא בדיוק. קילומטרים לא רבים בקו אווירי מנהריים, בתוך תחומי עמק המעיינות, החלה לפעול בחודשים האחרונים תחנת כוח הידרואלקטרית אדירת ממדים אך נסתרת מעין. רוטנברג, אילו ראה אותה, היה ודאי נשנק מתדהמה. הוא ייצר כאן בזמנו 18 מגה־ואט, אך התחנה הזו מסוגלת להגיע בתוך פחות מדקה לייצור של 300 מגה־ואט, כ־2 אחוזים מתצרוכת החשמל של המדינה כולה בשעות השיא, או אם תרצו – די חשמל לעיר גדולה, כולל אזור תעשייה.
המתחם שבו כל זה מתרחש מוגן ברמה של מתקן ביטחוני שמור במיוחד. על פניו הוא לא אתר סודי: "כתוב בתוכנת הניווט 'אגירה שאובה בגלבוע', ותגיע" – הייתה ההנחיה לקראת בואנו לסיור נדיר ומקיף במקום. גם במבט מבחוץ, המראה לא מרשים במיוחד. מאחורי הגדרות וביתן המאבטחים נראים שניים־שלושה מבנים, רחבת חנייה וכמה עמודי חשמל. אלא שכאשר נכנסים לאחד המבנים, מגלים שמפינתו יורדת מנהרה למעבה האדמה, ושם כבר מתחיל הסיפור האמיתי.
זה לא קורה כל כך מהר. לפני שהצלם ואני עולים על המיניבוס שייקח אותנו למנהרות העצומות שבעומק ההר, אנחנו עוברים תדריך בטיחות מקיף ויסודי, כיאה לבאים בשערי אחד המיזמים המסובכים, הרגישים והעלולים־להיות־מסוכנים בישראל. מי שמדריך אותנו לכל אורך הביקור הוא אסף מאיר, מנכ"ל PSP – חברה שהקימו החברות שיכון ובינוי, אלקטרה והקרן הבריטית אינפרה־רד, לצורך ניהול המפעל.
"עקרון האגירה השאובה הוא פשוט מאוד ופועל כיום בהצלחה רבה ברחבי העולם, וכ־200 אלף מגה־ואט שמיוצרים באמצעותו", מסביר לנו מאיר. "אתה בונה שני מאגרי מים גדולים, אחד מהם גבוה ואחד מהם נמוך, וביניהם אתה מעביר צינור. המאגר העליון משמש מעין סוללה וירטואלית ענקית של אנרגיה, שאתה יכול לטעון ולפרוק. בשעות שהחשמל זול, למשל בלילה, אתה שואב את המים מהמאגר התחתון ומעלה אותם למעלה, וכך טוען את הסוללה. כשאתה משחרר את המים מהמאגר העליון הם נופלים, נכנסים לטורבינה ומייצרים חשמל. לאחר מכן הם חוזרים למאגר התחתון, וחוזר חלילה".
הטכנולוגיה היא הידרואלקטרית, אבל יש שני הבדלים גדולים. הראשון – לא מדובר במפלים טבעיים או בסכר שנבנה על נהר, אלא במאגרי מים מלאכותיים שנוצרו במיוחד לשם הפקת החשמל. וההבדל השני, שהופך את התהליך למרתק ומסובך הנדסית – הכול מתרחש מתחת לאדמה.
כפתור בחיפה וזרימה בעמק
ובכן, זה מה שקורה כרגע במזרח הגלבוע הצחיח: בראש ההר, על קרקעות הקיבוץ הדתי מעלה־גלבוע, יש מאגר מים המשתרע על כ־200 דונם ומסוגל להכיל כ־2.5 מיליוני מ"ק. מאגר תאום נמצא בעמק שמתחת, על אדמות קיבוץ רשפים. בין השניים עובר צינור פלדה, ארבעה מטרים וחצי קוטרו. הוא יורד מראש ההר בפיר אנכי לחלוטין שאורכו 488 מטר – חצי קילומטר כמעט – ואז ממשיך בפיר נטוי על פני כמה מאות מטרים, בירידה של כ־80 מטרים נוספים.
לאחר צניחה כוללת של כ־570 מטרים מגיעים המים לאולם שגובהו כבניין בן 12 קומות, ובו שוכנות הטורבינות שמייצרות את החשמל. את כל הדרך הזו עושים המים בפחות מדקה. במילים אחרות: כאשר "הסוללה טעונה", כלומר כאשר יש מים במאגר העליון, אפשר להפיק ממנה חשמל בתוך חמישים שניות.
"אין לזה אח ורע במדינת ישראל", אומר אסף מאיר. "אנחנו יודעים להניע את הטורבינות מהר מאוד, בשונה מתחנות כוח שמופעלות בגז טבעי, ודאי מאלה שמופעלות בגז פחמי. שם הפעלת המשאבה לוקחת עשרות דקות ורק לאחר מכן אפשר לקבל חשמל".
המנהרות שהסיור שלנו נערך בהן נחצבו לצורך בניית הפרויקט, הכנסת ציוד ותחזוקה שוטפת. הצינור עצמו טמון במעטפת בטון – אי אפשר להגיע אליו או לראות אותו, מלבד קטע אחד חשוף שנועד לצורכי חירום, וכמובן לקראת סופו, באולם הטורבינות. המיניבוס לוקח אותנו לנקודה שבה הצינור גלוי, וכולנו מצטלמים למזכרת. בדרך לאולם הטורבינות אנחנו מוזהרים שוב ושוב לתחוב לאוזנינו אטמים, כדי שלא ניפגע מהרעש שמייצרות המכונות העצומות בעת הפקת החשמל. אלא שלמזלנו – הטוב או הרע, כל אחד והעדפותיו הוא – הטורבינות לא פועלות בזמן הסיור שלנו. שלל המכשור שקיים במנהרות מייצר רעש בינוני בלבד, מה שמאפשר למנכ"ל לספר לנו קצת יותר לעומק על הפרויקט שבראשו הוא עומד.
"ב־26 באפריל 2014 החלה ההקמה של מיזם אגירה שאובה בגלבוע", פותח מאיר. "ב־27 באפריל 2020, שש שנים ויום לאחר מכן, סיימנו את מלאכת ההקמה. כעבור יומיים התרחשה ההפעלה הראשונה, ומאז המתקן פועל בכל יום וזמין לרשת החשמל הישראלית. חשוב לציין שלא מדובר בזמינות של מאה אחוז: אותו הצינור משמש גם להעלאה וגם להורדה של המים, כך שבזמן שאנחנו 'טוענים את הסוללה', כלומר שואבים מהמאגר התחתון לעליון, אנחנו לא יכולים במקביל גם לייצר חשמל. שאיבת המים דורשת כ־12 שעות וחצי, והפריקה נמשכת כעשר שעות ועשרים דקות. אנחנו מסוגלים לייצר חשמל בהספק מלא במשך חצי יממה.
"אפשר לשחק עם זה – לפרוק חלק, לעצור ואז שוב להתניע את המערכת לשעה או שעה וחצי, עד שש התנעות ביממה, הכול בהתאם לצרכים ולהחלטה של חברת 'ניהול המערכת', שאחראית על ויסות מקורות ייצור החשמל בישראל. החברה הזו יושבת בחיפה, ובלחיצת כפתור משם היא קובעת איך ומתי להפעיל אותנו. אנחנו מצידנו צריכים להיות זמינים לצרכים שלהם, בהתחשב ביכולות שלנו. את התשלום אנחנו מקבלים על הזמינות. אם מפעילים אותנו, אנחנו מקבלים פיצוי על האנרגיה שצרכנו בשאיבה, ובונוסים על עמידה ברמות שירות משופרות – למשל, אם אני מגיב מהר יותר משנקבע".
אתם למעשה הפתרון של חברת החשמל למקרי חירום?
"חברת החשמל מחזיקה תמיד 'עתודה סובבת', כלומר טורבינה שעובדת אבל הגנרטור לא מחובר אליה; ברגע האמת אפשר לחבר אותה ולהפעיל מיד את הגנרטור. אלא שהטורבינה הזו עולה הרבה כסף, ואם אתה יכול לקבל אנרגיה זמינה במהירות כמו שאנחנו יודעים לתת, אתה כבר לא צריך את העתודה הסובבת. זה חוסך עלויות וזיהום. ויש עוד סיבה לחשיבות שלנו: ככל שהמשק משתמש ביותר אנרגיה מתחדשת, כך גוברת האי ודאות לגבי הזמינות. אתה לא יודע בדיוק מתי יהיה יום מעונן שיפחית את היכולת לייצר חשמל סולארי, או מתי תיפסק לכמה שעות הרוח שמפעילה תחנת כוח. לעומת זאת, מתקני אגירה שאובה כמו כאן בגלבוע או כמו זה שנבנה בימים אלה בכוכב־הירדן מסוגלים תמיד לתת אנרגיה שחסרה במקום אחר".
אסף מאיר (למטה), מנכ"ל PSP: "חברת החשמל מחזיקה תמיד טורבינה שעובדת אבל הגנרטור לא מחובר אליה; ברגע האמת אפשר לחבר אותה, והפעלתה כרוכה בזיהום. בנוסף, באנרגיה מתחדשת אין ודאות לגבי הזמינות. אתה לא יודע מתי יהיה יום מעונן שיפחית את החשמל הסולארי, או מתי תיפסק הרוח"
החיסרון של מתקני אגירה שאובה, כמובן, הוא שאין ביכולתם לפעול בכוחות עצמם. יש להיעזר בחשמל ממקור אחר לשם העלאת המים למאגר העליון, והתהליך הזה תמיד יצרוך אנרגיה רבה יותר משאפשר להפיק בעת נפילת המים בכיוון ההפוך. "כשאנחנו שואבים את המים למעלה, האנרגיה הנדרשת גדולה בעשרים אחוזים ממה שאנחנו מקבלים בהזרמת המים למטה. השאלה המתבקשת היא מדוע בכלל להקים תחנה כזו, אם היא למעשה מבזבזת אנרגיה, ולכך יש כמה תשובות.
"ראשית, המקום הזה מאפשר לך לקבל את החשמל בדיוק ברגע שבו אתה צריך אותו. המדינה יכולה לווסת בין זמנים של עודף חשמל ברשת, נניח בלילה, ואז אנחנו מעלים את המים כדי לאגור אנרגיה – ובין זמנים של מחסור בחשמל ברשת, שבהם החלופה היא להפעיל מתקן יקר מאוד ואיטי יחסית, שמבוסס על חומר מזהם. במקרה כזה אני מפעיל את המתקן שלנו, והמשק מקבל חשמל בעלות נמוכה יחסית".
כלומר, אתה צורך יותר אנרגיה משאתה מייצר, אבל מבחינת עלויות זה משתלם.
"שיקולי העלות שייכים למדינה, אבל במבט מערכתי, היתרון של המתקן הוא אכן אגירת חשמל בזול ואספקת חשמל בזמן שהוא הכי יקר. אגב, הזמן הזול ביותר לא חייב להיות בלילה. באביב, כשמזג האוויר לא היה עדיין חם במיוחד והצריכה במדינה לא הייתה בשיאה, קרינת השמש הייתה כבר גבוהה, ולכן המתקנים הסולריים ייצרו הרבה חשמל. באותה תקופה השאיבה נערכה דווקא בשעות היום, כי היה ברשת עודף חשמל סולארי שצריך לנצל אותו. לעומת זאת הייצור כאן נעשה בלילה – בין השאר כדי לפנות מקום במאגר העליון לקראת היום הבא. זה עניין מורכב עם המון שיקולים, וההחלטות נתונות כאמור לחברת ניהול המערכת. השאלטר שלנו נמצא אצלם".
כ־25 אנשי חברת ג'נרל אלקטריק יושבים בגלבוע ומתפעלים את האתר באופן שוטף. "החברה היזמית שאני עומד בראשה היא רזה ומצומצמת", אומר מאיר. "אנחנו עוסקים ברגולציה, בצדדים הפיננסיים והמשפטיים, בניהול הקבלנים. זה מיזם זכיינות, אך בשונה ממיזמים אחרים שבסופו של דבר מועברים לידי המדינה, כאן הוא נשאר שלנו".
מעיינות צוננים ואוויר חם
עוברות כמה דקות עד שהעין מתרגלת למראה רב־הרושם של המנהרות הרחבות החצובות בעומק הסלע, ועוד כמה דקות כדי להבין שיש כאן המון מים. הקירות נוטפים, הרצפה במקומות מסוימים היא שלולית עמוקה למדי, ובפנייה מאחת המנהרות אני עוצר למקלחת קרירה של מים טבעיים הנשפכים עליי מהתקרה. סחנה מתחת לקרקע. כשחושבים על זה רגע, אין סיבה להיות מופתעים; מורדותיו הצפוניים של הגלבוע הם אקוויפר ספוג מים, שמספק את מי המעיינות הרבים של העמק. מאיר מודה שכמויות המים שהתגלו כאן קצת הפתיעו אותם, אבל מרגיע: "זה לא מסוכן לפרויקט משום בחינה. הסלע כאן חזק מאוד, ואנחנו עורכים בדיקות כל הזמן. את רוב המים שזורמים כאן אנחנו שואבים ומעבירים למעיינות, בעיקר לעין מודע. אבל נכון, בסופו של דבר המערכת במעבה ההר היא אחת, ולצערנו נגרם בזבוז מסוים של מים, גם אם לא ברמה שפוגעת בספיקת המעיינות באזור".
אם כבר מים, בוא נדבר על מיליוני המטרים המעוקבים במאגרים. מדובר תמיד באותם מים, שעולים ויורדים לסירוגין?
"כן, אבל יש תופעה קבועה ולא שולית של איבוד מים, כי אנחנו נמצאים בתנאים הגרועים ביותר של אידוי – גם מבחינת רוח וגם מבחינת חום. בכל שנה המאגרים מאבדים 600 אלף קוב, כרבע מכמות המים, וזה עוד אחרי שנוספו להם מים מגשמי החורף".
מהיכן אתם ממלאים את המאגרים?
"המילוי הראשוני הגיע מהמעיינות באזור, בעיקר עין שוקק ועוד כמה מעיינות מוכרים פחות. את המים שחסרים לנו היום אנחנו מקבלים ממתקן התפלה שנבנה במיוחד עבורנו באזור קיבוץ שדה־אליהו. מדובר במים מהירדן הדרומי, שנאגמו בתשתית שכבר הייתה קיימת, ומגיעים אלינו באיכות גבוהה. כשיש תקלות במתקן ההתפלה אנחנו עדיין לוקחים קצת מהמעיינות".
מדוע בעצם אתם צריכים מים באיכות גבוהה? הרי כל התפקיד שלהם הוא לעבור ממאגר למאגר.
"זה בגלל הציוד היקר שנמצא במנהרות, כולל המשאבות והטורבינות, וכמובן הצינור עצמו. יש לציוד הזה מאפיינים שמחייבים מים באיכות מספקת כך שלא ייפגע, בעיקר מבחינת מניעת קורוזיה".
יש תאריך תפוגה שאחריו תצטרכו להחליף את חלקי המתקן?
"הציוד של תחנת הכוח הזו נועד לפעול במשך עשרות שנים. זה מתקן שיכול להחזיק חמישים שנה, וככה הוא גם מתוכנן".
ההקמה של התחנה, הוא אומר, לא עוררה כל התנגדות מצד ארגונים ירוקים. "החשמל שאנחנו צורכים יכול אמנם להגיע גם ממקורות של אנרגיה של דלקים מאובנים, ולכן אי אפשר להגיד שהוא ירוק לחלוטין, אבל אין אצלנו פליטות או שרפה של שום חומר שמזהם את האוויר. מכיוון שהפרויקט נמצא בתוך האדמה – חוץ מהמאגרים וכמה מבני תפעול – לא נוצרת פגיעה נופית, ולארגוני הסביבה אין שום בעיה".
ומה מבחינת רעש? תושבי האזור סובלים?
"בתוך האולם הזה יש כמובן רעש חזק כשהטורבינות עובדות, אבל בחוץ לא שומעים שום דבר, כי הכול תת־קרקעי".
כדור פלדה ואיזונים עדינים
אסף מאיר (45) מתגורר בכוכב־יאיר, ומגיע משם לגלבוע פעמיים־שלוש בשבוע. הוא למד כלכלה, ואז החל לעבוד במשרד האוצר. במשך חמש שנים שימש בתפקיד רכז תחום החקלאות במשרד וכרפרנט תחום האנרגיה. לאחר מכן עבר לחברת שיכון ובינוי כסמנכ"ל הפיתוח העסקי בתחומי האנרגיה המתחדשת, ואחר כך כנציג החברה בארה"ב. לפני קרוב לחמש שנים הצטרף לפרויקט האגירה השאובה. את השלבים המוקדמים של ההקמה והתכנון הוביל תת־אלוף במיל' חיים ברק, שהיה אחראי בעבר על עוד כמה מהפרויקטים התשתיתיים הגדולים בישראל, כגון תוכנית פינוי דרום הקריה ובינוי מתחם הקריה הנוכחי, הקמת עיר הבה"דים בדרום הארץ ופרויקט מנהרות הכרמל.
"קשה לתאר את עוצמת המים שהברז כאן צריך לעצור. יש לחץ עצום לכל אורך הצינור, אבל בנקודה הזו, שהיא הנמוכה ביותר, הלחץ הוא הכבד ביותר. תחשוב על התחושה באוזניים כשצוללים לעומק חמישה או עשרה מטרים – אם היינו נכנסים לצינור היו מעלינו 570 מטר של אוקיינוס"
"הרישיון שקיבלנו כאן מטעם רשות החשמל ושר האנרגיה הוא לעשרים שנה", אומר מאיר. "השקענו למעלה מ־2 מיליארדי שקלים, וההקמה כללה חציבת שישה קילומטרים של מנהרות פירים. כל זה מדגיש את חשיבות ההשקעה של הקרן הבריטית אינפרה־רד, שאוחזת ב־49 אחוז מהמיזם. זו ההשקעה הראשונה שלה בישראל, הבעת אמון גדולה במשק החשמל המקומי. הטכנולוגיה מבוססת על מוצרים וציוד של ג'נרל אלקטריק, בראשם הטורבינה־משאבה והגנרטור, ולכן אנשי החברה מתפעלים את האתר ביומיום. התכנון ההנדסי שפיקח על העבודות היה של חברת החשמל הצרפתית".
באחת הקומות של אולם הייצור הענק מצביע מאיר על החלק האחרון של הצינור, מעט לפני נקודת החיבור לטורבינה. "זהו הברז. יש פה כדור פלדה ענק שעומד וחוסם את המים עד שמישהו מחליט שצריך להתחיל לייצר חשמל. קשה לתאר את עוצמת המים שהברז הזה צריך לעצור. יש לחץ עצום לכל אורך הצינור, אבל בנקודה הזו, שהיא הנמוכה ביותר, הלחץ הוא הכבד ביותר. תחשוב על התחושה באוזניים כשצוללים לעומק חמישה או עשרה מטרים – אם היינו נכנסים לצינור היו מעלינו 570 מטר של אוקיינוס. מפחיד לחשוב על זה, אבל הציוד כאן הוא המתקדם בעולם והכול בטוח".
הידע המועט שלי בפיזיקה אומר שקוטר הצינור לא משפיע על הלחץ שהמים יצאו בו. מדוע אתם זקוקים לקוטר של ארבעה מטרים וחצי?
"נכון שברגע שיש לך אומד מים נתון, אתה תקבל אותו לחץ בקטרים שונים של הצינור. אבל כדי להפעיל את שתי טורבינות הענק האלה צריך לא רק לחץ, אלא גם הספק. אתה זקוק לכמות מים אדירה כדי לסובב את הדבר הזה במהירות שתייצר 300 מגה־ואט".
כשכדור הפלדה מורם, מסביר מאיר, מסובבים המים את הטורבינה בעוצמה רבה ומסובבים אותו. החשמל שמייצר הדינמו בעזרת התנועה הסיבובית הזו, מועבר ישירות לרשת הארצית של חברת החשמל. "העיקרון מוכר היטב – אנרגיית מים מייצרת חשמל. מה שחדשני ואפילו מפעים זו הדרך שהמים עושים".
אם יש צינור אחד, למה בעצם הצבתם שתי טורבינות ולא אחת גדולה?
"כל טורבינה היא בעלת כושר ייצור של 150 מגה־ואט, ובדרך כלל מפעילים רק אחת בכל פעם, כי אין צורך ביכולת המלאה שלהן. זו הפעם הראשונה שהמערכת בארץ מסוגלת לקבל הספק חשמל גדול כל כך בזמן כה קצר, ואנשי חברת החשמל עדיין חוששים להפעיל אפילו את אחת הטורבינות במלוא הכוח. לרוב מסתפקים בייצור של 80 מגה־ואט".
הקירות מטפטפים, הרצפה במקומות מסוימים היא שלולית עמוקה, ובפנייה מאחת המנהרות אני עוצר למקלחת קרירה של מים טבעיים הנשפכים מהתקרה. סחנה מתחת לקרקע. אין צורך להיות מופתעים: מורדותיו הצפוניים של הגלבוע הם אקוויפר ספוג מים, שמספק את מי המעיינות הרבים של העמק
כשאנו עוזבים את אולם הטורבינות הרוטט ויוצאים מהמנהרות המרשימות וממעבה האדמה, לוקח לנו כמה דקות להתרגל לאור השמש הבוהק של עמק המעיינות. "חשמל הוא מוצר שמיוצר ונצרך בו זמנית", אומר מאיר בדרכנו החוצה. "ניהול רשת חשמל הוא דבר מורכב, כי אתה צריך לדאוג שהביקוש וההיצע תמיד יהיו שווים, או שהפער ביניהם יהיה קטן מאוד. ברגע שיש פער גדול, התדר של הרשת עולה או יורד ועלול ליפול. מתקן כמו שלנו מסייע לחברת החשמל לשמור על האיזונים שהרשת זקוקה להם. זהו עיקר תפקידנו: להיות שם ברגע שצריכים אותנו. כמעט ארבעה חודשים אחרי שהתחלנו לפעול, אני יכול לומר בסיפוק שאנחנו עומדים לחלוטין ביעד הזה".
לכאורה יש בארץ מקומות מתאימים יותר לייצור חשמל באמצעות נפילת מים ממקום גבוה למקום נמוך, למשל צוק מנרה.
"בצוק מנרה אכן היה תכנון למשהו דומה, אבל פה יש שילוב של כמה גורמים שאפשרו את הקמת המתקן. הראשון הוא כמובן קיומם של הפרשי גובה טבעיים; השני הוא זמינות של מקור מים; ודבר שלישי, לא פחות חשוב – תושבים בעלי רוח יזמית. צריך לתת את הקרדיט לחברי קיבוץ מעלה־גלבוע, שהתחילו את היוזמה של המפעל הזה. בלעדיהם זה ככל הנראה לא היה קורה".
אבל מעלה־גלבוע ורשפים אינם חלק מהחברה שמפעילה את המתקן.
"לא אכנס לפרטים, אבל עם שני הקיבוצים נחתמו הסכמים שבבסיסם שכירת הקרקע".
זה מפעל לא זול להקמה ולתפעול.
"המיזם הזה בוודאי לא נעשה רק לשם שמיים. הוא מפעל כלכלי לכל דבר. אבל יש כאן הרבה ציונות והגשמה, וגם סגירת מעגל היסטורית עם תחנת הכוח של רוטנברג".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
