לפחות ארבע הוצאות לאור דחו את כתב היד של "חוות החיות" ששלח אליהן ג'ורג' אורוול. ב־1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בריטניה שיתפה פעולה עם ברית המועצות בניסיון לדחוק את הנאצים ברחבי אירופה. לאזרח הבריטי אריק בלייר – שמו המקורי של אורוול – הייתה אג'נדה מנוגדת, שהתגבשה במהלך מלחמת האזרחים בספרד, כמה שנים לפני כן. אורוול, שנשלח לסקר את המלחמה כעיתונאי, נטש את העט והצטרף לשורותיה של מחתרת מרקסיסטית, אך אז עבר תהליך התפכחות אידיאולוגי מהיר וכואב. העמדה שאיתה הגיע לכתיבת "חוות החיות" הייתה אנטי־קומוניסטית מובהקת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגולן שלא הכרתם: שלוש פעילויות קצת אחרות
– הצצה אל אחורי הקלעים של מאהל בלפור
– משבר כלכלי? כך חוגגים על הקופה הציבורית
הקריאה בספר, שיצא לאור לבסוף באוגוסט 1945, מעוררת היום תחושות סותרות. ראשית, זו יצירה סוחפת, מהירה, מפתיעה ומרתקת, אף שחלפו שנים רבות מאז פרסומה. ההתרחשויות בחוותו של מר ג'ונס מסחררות, מהדף הראשון ועד האחרון, והקורא עוצר את נשימתו כשהוא מתוודע לקורות מרד החיות בבני האדם השולטים בהן.
מצד שני, אי אפשר להתחמק מהתחושה שהמשל בחוות החיות שקוף להפליא, והנמשלים צצים מכל פינה. הסופר מכה על סדן המסר בפטיש חמישה קילו, עד שבשלב מסוים מתחשק לבנות מכונת זמן, להיפגש עם אורוול בעת כתיבת הספר ולומר לו בלחש: תרגיע, אחי. אפשר לתת לקורא להבין גם משהו בעצמו, די להאכיל אותנו בכפית.
אין דמות בספר שאין לה תפקיד של העברת מסר פוליטי וייצוג אדם מסוים או מגזר כלשהו. ג'ונס בעל החווה הוא הצאר ניקולאי; החזיר מייג'ור הזקן מייצג את מרקס; העכברושים מגלמים את היהודים (לא בקטע אנטישמי, אלא בהפוך על הפוך: הם מתקבלים לחברת החיות בהצבעה כמעט פה אחד, ללא אפליה); ואם חסר משהו, ההמנון "חיות אנגליה" מהדהד בעוצמה את האינטרנציונל.
כמה שנים אחרי חוות החיות פרסם אורוול את "1984". גם בספר הזה יש ביקורת חריפה על שיטותיו של המשטר הקומוניסטי ועל טוטליטריות בכלל, אבל היא מתוחכמת הרבה יותר, מרומזת ואלגנטית. 1984 נחשב מאז ועד היום לפסגת יצירתו של אורוול, וחוות החיות נותר בצילו. ואולי גם זה בעצם משל שלכולנו כדאי ללמוד ממנו משהו.
