פרשת כי תצא: מציץ אל הנשגב

מגוון המצוות השופע של פרשת כי־תצא נוגע במעגלי חיים שונים של פנים וחוץ, משרטט גבולות של בית ומשפחה וגם יוצא ופוסע בשבילי כרמים, בדרכי מלחמה ובשדות שלום.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה באמת מפריע לציונות הדתית
– בלי בדיקות: החיסון הסיני לנגיף הקורונה יצא לדרך
– רוק אנד חו"ל: עשרת ביצועי הלייב הטובים ביותר

רבים מהמעגלים מתכנסים לגופו של אדם ועוסקים בלבושו. הפרשה מלאה באזכורי בגדים, ובעיקר שמלות. כך, בדין אשת יפת תואר נדרש תהליך אבל שבו "הֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ"; בהקשר להשבת אבידה מודגש "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ"; ההבחנה בין המינים מתבטאת ב"לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה"; בתולי הכלה מוכחים בטקס שבו "פָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר"; הנושה מצוּוה להחזיר את העבוט עם ערב, כך שהעני "שָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ"; ואחד האיסורים כלפי העניים הוא "לֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה". הלבוש במגוון פסוקים אלו הוא גם פונקציונלי לכיסוי ולחימום, אך גם סמלי, מעמדי ומגדרי, וקשור למערכות סימון והבחנה.

איחוד בקדושה

בתוך המלתחה הנפרסת מולנו בפרשה, בולטים שני פסוקים סמוכים העוסקים בבגדים:

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו; גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.

מצוות ציצית מופיעה כאן בסמוך לאיסורי הערבוביה בטבע: בצומח – "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם", בחי – "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו", ובדומם – בגד שעטנז המערב יחד תוצרים מן החי ומן הצומח. על פי רוב, איסורי הערבוביה הללו נתפסים כ"גזירת מלך" שאין להרהר אחריה, אך נעשו גם ניסיונות לתת להם טעמים – תיאולוגיים, קבליים ואף מוסריים.

מדרש תנחומא מציע כי שורשו של איסור שעטנז נעוץ בסיפור הרצח הראשון בעולם: "ויבא קין מפרי האדמה, רבנן אמרו זרע פשתן היה, לפיכך נאסר צמר ופשתים". כלומר יש בשילוב הזה תזכורת מיתית שלילית, שהתורה מבקשת לנטרל.

והנה, באופן מפתיע דווקא בבגדי הקודש אנו מוצאים את השילוב הזה, אשר ניתן לדרוש בו תיקון לחטא קין והבל, וניתוב הערבוב של החי והצומח אל עולם הקדושה. ראשית, בבגדי כוהנים בעבודתם. האבנט, למשל, היה עשוי "שֵׁשׁ מָשְׁזָר" – שעטנז, המורכב מפשתן וצמר צבוע. אך גם בציצית הותר השעטנז. הטכניקה המדרשית של סמיכות פסוקים מפיקה מהקִרבה בין שני הפסוקים לימוד המפקיע מהציצית את איסור הכלאיים: מאחר ש"גדילים ולא תלבש בדיבור אחד נאמרו", הרי שמצוות העשה גוברת על האיסור, ובציצית העשויה פשתן מותר לשלב פתילי צמר.

האדם ביכולתו המוגבלת נדרש להפריד, למיין ולחלק לקטגוריות – חי־צומח, גבר־אישה, קודש־חול, עשה־לא תעשה. אבל בעומק הא־לוהי התורה היא הוליסטית – "אַחַת דִּבֶּר אֱ־לוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי". זהו הרעיון של טכניקת הסמיכות, המנסה לפצח את השלמוּת מאחורי המצוות. אולי בציצית, שמהותה מעורבבת מיסודות שאינם אמורים להתערבב מחוץ לאזור הקדושה, יש הצצה אל משהו מהמהות של הא־לוהי, העֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה. "התכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד".

על ידי לבוש הציצית, כל יהודי יכול להפוך למעין כוהן. אמנם לכוהן הגדול יש ציץ, אך לכל אחד יש ציצית, שהיא בגד השרד היומיומי.

דרשה ועשתה

אך מה לגבי נשים?

מלכתחילה נראה כי גם נשים חייבות בציצית, אך להלכה נתקבלה דעתו של רבי שמעון, שלפיה מצוות ציצית כרוכה בראייה ("וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם") המתרחשת באור יום, ולכן אינה חלה על כסות לילה וממילא היא מצווה התלויה בזמן, שנשים פטורות ממנה.

ר' דוד צבאח, רבה של מרקש (נפטר ב־1858), נשא הספד מרגש ליום השנה לפטירת אימו, מרת מירא, וחתם "המר ונאנח במר בוכה בנה חמודה". בדרשת ההספד עסק במעלתן של נשים, ודן בפטור שלהן ממצוות עשה שהזמן גרמן. הוא התייחס לקושיית התוספות מדוע נשים אינן חייבות בציצית מכוח הסמיכות לשעטנז – שהרי "כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים"; מי שנאסר עליו שעטנז מחויב גם בציצית, והלא נשים אסורות בשעטנז כמו הגברים (בדומה לחיוב נשים בקידוש מהיקש זכור לשמור). הוא חיבר זאת לפסוק ממשלי, "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ":

רוצה לומר שאשה זו, אשת חיל, החמירה על נפשה בלבישת ציצית בטענת היקש גדילים ללבישת שעטנז. וזהו אומרו "דרשה צמר ופשתים ותעש", והאי "צמר ופשתים" נדרש למעלה ולמטה… רוצה לומר, אותו דבר שמותר לעשות מצמר ופשתים דהיינו ציצית… "ותעש" – עשאתו ולבשה ציצית. וזה "בחפץ כפיה", דהיינו בחפצה ורצונה מה שלא חייבוה חז"ל אלא מדעתה ורצונה.

הרב צבאח קורא את המילים "צמר ופשתים" פעמיים, באמצעות "תקבולת יאנוס" (על שם האל הרומי כפול הפנים, המתבונן בו־זמנית לפנים ולאחור), או בלשונו – הפסוק "נדרש למעלה ולמטה". לפי פרשנותו, אשת החיל המדוברת פעלה בשני שלבים: בשלב הראשון: "דרשה צמר ופשתים", כלומר יצרה דרשה למדנית על המילים מתוך סמיכות הפסוקים, ומכוחה הסיקה שמותר לאישה ללבוש ציצית. בשלב שני: "צמר ופשתים ותעש", כלומר נטלה את החומרים והכינה לעצמה ציצית. את כל זאת הוא מתאר בדרשה לזכר אימו, באופן טבעי, נטול פולמוס ואיום. אדרבה, לשיטתו נראה שנשות חיל יכולות לבחור להכניס עצמן לחיוב ארבע כנפות, כסמל לחפצן וחשקן בקיום מצוות.

מדרש יוצר

ארבעה נפלאו ממנה ואיוותה: תכלת, כנפות, גדילין וכסות.

חפצה לעשות גדילין, אמרו: לא כי גְּדֻלָּה חפצת, לכי ומעטי עצמך.

כלתה לתכלת, אמרו לה: ולא תתורי אחרי עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר.

נכספה לפרוש כנפיים לארבע רוחות, הודיעוה: "אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן".

דרשה כסות שכתוב "כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" – כסותה זו ציצית, ועונתה אלו כל מצוות שהזמן גרמן, שלא ייגרע חלקה מהן. ענוּהָ: "לֹא תִגְרַע" אמרת? הרימי לראש הכתוב – "וְלֹא תֹסֵף עָלָיו".

יצאה וקראה כנגד כיסא הכבוד: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה". מיד יצאה בת קול ואמרה: "וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָה", שלא תהיה עריה מן המצוות.

ד"ר דוד משה ביטון הוא ראש החוג ליהדות בקריה האקדמית אונו וראש תוכנית כולנא בירוחם. תמר ביטון היא ראש מדרשת באר בירוחם ובאשדוד