שיעורים, קיוסק ושידוכים: ברוכים הבאים למלון הקורונה החרדי

במערכת הכריזה הצורמנית במלון ניר־עציון הוכרזה הבקשה ממאות האורחים, כולם מאובחני קורונה, להיכנס לחדריהם ולאפשר לעובדי המלון להיכנס לשטח ולסדר את ארוחת הצהריים. בשבילנו – הצלם יוסי אלוני, צלמת הווידאו אופיר עדן ואני – זה היה האות לעבור את הסרטים האדומים ושלטי האזהרה אל "האזור הצהוב". לבשנו חליפות מיגון אטומות. הידקנו את מסכות הפנים. וידאנו שמסכת הפלסטיק השקופה מוחזקת היטב במקומה. בלובי המלון, חיילי מילואים מפיקוד העורף הביטו בנו כמו במשוגעים כשניגשנו, עטופים כך, לחצות את הגבול: לעזוב את "האזור הירוק" ולעבור לעולם אחר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רגע לפני 1 בספטמבר: חוק המעונות מקודם בעצלתיים
– סופרים את הימים האחרונים לחופש? המדור הזה בשבילכם
– כיצד פספסו מבדקי השב"כ את המחבל מפתח תקווה?

מלון ניר־עציון שבכרמל – "כל כך טבעי שתרצו להישאר", זו הסיסמה שלו – הוא אחד מכמה וכמה מלונות שהוסבו בחודשים האחרונים למרכזי אירוח לחולי קורונה, כחלק מהמאמצים לנתק את המאובחנים מסביבת המגורים שלהם ולקטוע את שרשראות ההדבקה. מצד אחד הוא חולה יותר מכולנו במגפה – למעשה, נגיף הקורונה אותר כמעט אצל כל אורחי המלון, שמספרם היה כ־450 בשעה שביקרנו בו. מצד שני, היחידים שהסתובבו בשטח עם מסכות ואמצעי מיגון היינו אנחנו, וגם כמה מעובדי המלון שנשלחים למשימות יומם מעבר לקו, ובשובם עוברים דרך מערך חיטוי יסודי. כשנכנסנו לאזור הצהוב, שניים מהעובדים הללו, כפיר מתוק ושלמה אקרשטיין, היו עסוקים בטיפול בחמגשיות היוצאות מהמטבח שבאזור הירוק ונשלחות אל אולם שהוסב לחדר אוכל. הם ביקשו שנעזור להם, ובמשך דקות ארוכות סידרנו את ארוחת הצהריים.

על דלתות האולם הקישו אבות לחוצים, שביקשו לקחת כבר את האוכל לנשים ולילדים הממתינים בחדרים. מתוק ואקרשטיין ביקשו מהם להמתין ולא להיכנס. "לפעמים אנחנו צריכים ממש להרחיק אותם ולהסביר בתקיפות שאסור להם להתקרב אלינו, אבל לרוב הם נענים לבקשה", אמר לנו מתוק, בן 22 מקריית־ים שחיפש לו הכנסה בימי הקורונה. "אני חייל משוחרר והמדינה לא עזרה לנו כמו שצריך. לא הייתה לי ברירה אלא לצאת לעבוד. המשכורת כאן מכובדת, אני יכול להסתדר איתה".

כפיר מתוק, עובד מטבח ומשק: "לפעמים אנחנו צריכים ממש להרחיק אותם ולהסביר בתקיפות שאסור להם להתקרב אלינו, אבל לרוב הם נענים לבקשה. אני חייל משוחרר והמדינה לא עזרה לנו כמו שצריך. לא הייתה לי ברירה אלא לצאת לעבוד. המשכורת כאן מכובדת, אני יכול להסתדר איתה"

אקרשטיין, תושב קריית־שמואל בשנות העשרים לחייו, עבד בניר־עציון גם לפני התפרצות הקורונה. כשנסגר המלון לאורחים "רגילים", הוא התנדב לעבוד באזור הצהוב של החולים המבודדים. "המשפחה שלי והחברים בסדר גמור עם זה. הם מאמינים שאנחנו יודעים להגן על עצמנו כמו שצריך", הסביר.

שני הצעירים ועובד שלישי מגיעים לכאן בכל יום למשמרת בת שמונה שעות. שלוש פעמים במהלכה הם עוברים לאזור הצהוב, כדי לסדר את הארוחות בחדרי האוכל ולנקות את המרחבים המשותפים. הם נכנסים ויוצאים מבית המלון בכניסה מיוחדת, ואסור להם בתכלית האיסור לעבור באזור הירוק, כדי לא לסכן את עובדי המנהלה. בסוף יום העבודה הם עוברים חיטוי ומחליפים את הבגדים שלבשו במתחם החולים, ורק אז שבים הביתה.

מתוק ואקרשטיין נעלמו לאחר שנפתח חדר האוכל, ונותרנו לבדנו לצד עשרות האורחים: כולם גלויי פנים ונטולי מסכה, כולם חרדים. המבוגרים שוחחו על ענייני היום, הילדים צחקו, כולם לקחו לעצמם אוכל, וביניהם אנחנו – אורחים עטויי חליפות חלל שחדרו לפתע לעולמם המוגן.

גלות לפי בחירה

חולי קורונה שאינם לוקים בתסמינים קשים מאוד המחייבים אשפוז, יכולים לבחור בין התבודדות והסתגרות מוחלטת בבית עד שיוכרז שהם בריאים, ובין שהות במלוניות של משרד הביטחון. האחריות הכוללת למלוניות מוטלת על הצבא – במקרה הזה, קבוצת אנשי מילואים שגויסו לפיקוד העורף. רס"ן במיל' רועי ולפיש, מפקד גדוד חילוץ 7660, הוא מפקד מערך מלוניות הקורונה במרחב הכרמל. החמ"ל האזורי שלו שוכן בלובי של מלון ניר־עציון. "אלה בסך הכול בני אדם שנדבקו ומוגדרים כחולים", הוא אומר. "במרחק סביר זה מזה, לא נידבק מהם אפילו בלי ציוד מיגון. אבל אנחנו חייבים להבדיל בין הבריאים לחולים. הם מבינים את זה ומגלים אהדה והערכה כלפינו. יש פה לא מעט חיילים שתומכים ומסייעים להם בכל שצריך".

מחוץ לחדר האוכל סיפר לי יוסף, ראש משפחה בת 15 נפשות ממודיעין־עילית, שזו הפעם הראשונה שהצליח לקום ממיטתו מאז הגיע לניר־עציון, לפני ארבעה ימים. "היינו בנופש משפחתי בווילה־צימר ששכרנו עם כל הילדים, החתנים, הכלות והנכדים, וביום חמישי כל המשפחה התחילה להרגיש תסמינים. אני רוצה לומר לך: נזהרתי מאוד־מאוד, כל הזמן, וכולנו שמרנו על הכללים במשפחה. אבל בשבת כולם כמעט איבדו את חוש הטעם והריח וסבלו מבעיות עיכול. במוצאי שבת התפזרנו מהר לבתים. בראשון כבר נבדקנו לקורונה, ורק אני לא נבדקתי כי הרגשתי בריא כמו שור. כשהתוצאות החיוביות של בני המשפחה הגיעו, מיהרתי להיבדק והתברר שגם אני נדבקתי".

רבות מהרשויות המקומיות משתדלות לא להניח לחולים להישאר בבתיהם, אלא ללחוץ עליהם להתפנות למלוניות, וזאת כדי להפחית את ההדבקה בעיר. "אמרו לנו להתפנות מהר, ולא הייתה לנו ברירה", אמר לי יוסף. הוא ומשפחתו דרשו שישכנו אותם רק בניר־עציון, בשל המרחבים, הנוף והתנאים. מתברר שלא פשוט לזכות במלונית קורונה נוחה, ובין החולים יש תחרות על המלונות השונים שהעמידה לרשותם המדינה, חינם ללא תשלום.

לפני שעלה על האוטובוס ממודיעין־עילית לניר־עציון, יוסף לא הרגיש רע. אבל כבר בנסיעה מצבו התחיל להידרדר. "זוועה שמעולם לא הרגשתי", העיד, "אני לא רגיל לזה". עד מהרה הבין שהוא לפחות לא נשלח למקום זר ומוזר. ברגע שבני המשפחה ירדו מהאוטובוס, זינקו לעברם מקבלי פנים מבין האורחים הוותיקים יותר, סייעו להם לקחת את המזוודות אל החדרים, וטיפלו בילדים הקטנים כדי לתת להורים לנוח.

אחרי קבלת הפנים הזו, אגב, נערך טקס פרידה מרגש לעוזבים את המלון. האורחים הנותרים מלווים בשירה וריקודים את המשתחררים הבריאים (והמחוסנים, כנראה), אל האוטובוסים שייקחו אותם לבתיהם – אותם אוטובוסים שהביאו את החולים החדשים. כששתי ידיו עמוסות מגשיות של אוכל חם וסלטים סיפר לנו יוסי, אב לארבעה, על אחד מהאורחים, רב ומלמד ב"חדר", שבמשך כל שהותו אסף את הילדים אליו בכל יום ולימד אותם תורה ופרשת שבוע. "הוא עזב ממש אתמול, והייתה כאן ממש אכזבה. הילדים עצובים, אבל התרגלנו שבכל יום אנחנו נפרדים מחברים שפגשנו כאן ומקבלים את פניהם של חדשים".

התחלופה הרבה לא פוגעת בקהילתיות החרדית שנבראה כאן יש מאין. "אני מקווה שלא תתאהבו בחיים כאן ותרצו להישאר", הזהיר אותנו יוסי. החיים ב"קהילת קודש קורונה ניר־עציון" הם דבש, לדבריו. "אני פה כבר 12 יום ומקווה לצאת בקרוב, אבל בכלל לא רע לנו כאן. יש פה שלושה מנייני תפילה בבוקר, יש מנחה ומעריב, יש ארוחות, ובין לבין אנחנו דואגים להעסיק את עצמנו ואת הילדים בפעילויות ולימוד תורה, כמו קהילה של ממש".

עומרי, אב לשלושה מנתניה: "אנחנו מרגישים כמו מצורעים, כשכולם מסתכלים עלינו מבעד לחלונות השקופים ואנחנו סגורים בגדרות, אבל אני מבין את זה. הייתי בצד השני עד לא מזמן. לא רצינו לחלות בקורונה, נשמרנו ככל שיכולנו, וזה לא נעים"

על לוחות המודעות ברחבי אתר הנופש תלויות מודעות ובהן לו"ז שיעורים לילדים, לנשים ולגברים. ארגון "אהבת חסד ניר־עציון" מעדכן שאמהות הזקוקות לעזרה בשמרטפות יכולות לפנות למיכל או לאסתי. נערות בוגרות כיתות ו' עד י"ב מוזמנות להתנדב לשמור על ילדים כדי לאפשר מנוחה והתאוששות לאמהות שסובלות מתסמיני המחלה. עוד מודעה קוראת לחברי קהילת המלון להצטרף לקבוצת הוואטסאפ הקולית, המותאמת למכשירי סלולר כשרים, ולהתעדכן בה על הפעילויות או לבקש ולהציע עזרה. במודעה אחרת, אישה ששמה ברכי מודיעה על זמני קייטנת ניר־עציון לגילאי 3 עד 6 – בכל יום בין 11:30 ל־13:00 ובין 15:00 ל־16:00 באולם ברוש, בקומה השלישית. ויש גם בשורה על פתיחתה של ישיבת ניר־עציון לבחורים צעירים ולאברכים, שמלבד המצווה יתוגמלו בשבעה שקלים לכל שעת לימוד תורה. מימון המלגות הוא מתרומות שנאספות בעליות לתורה בבית הכנסת המרכזי של המלון, ובהקדשות אישיות לרפואת חולי קורונה ולזכותם.

יוסף, שסבל מהמחלה במשך ארבעה ימים, סיפר שהוא כבר מרגיש טוב יותר: הוא מסוגל ליהנות מהשהות במלון, אבל מודה שהיה מוכן לוותר על התענוג המפוקפק. "המחלה הזאת נוראית. אחרי יומיים־שלושה קשים, חלק מהילדים שלי והכלות אמרו שהיה כדאי לעבור את זה כי עכשיו מן הסתם פיתחנו נוגדנים. אני בשמחה הייתי מוותר על התחושות הקשות. הרגשתי כאילו שמו לי חומר הרדמה בגוף ואיבדתי שליטה עליו. זו מחלה לא פשוטה". הנופים יפים – הים התיכון משתרע במורד ההר הירוק – אבל מבחינתו, המקום הזה תמיד ייקשר לטראומה של הקורונה. "חוויתי כאן את אחת המחלות הקשות בחיי. מי יודע, אולי בעתיד אאזור אומץ להגיע לכאן לחוויה מתקנת".

שלג וגפילטע

ההחלטה על הסבת האתר לשימושם של חולי קורונה וסגירתו לאורחים רגילים, לוותה בהתלבטויות רבות ובדאגות מצד הנהלת מלון ניר־עציון. מקום כזה אינו מיועד מטבעו לשהות ארוכה של אנשים שחלקם חולים וסובלים, וחלקם – במיוחד הילדים – מתארחים לראשונה בחייהם בבית מלון, ולא תמיד יודעים לשמור כראוי על החדרים והמרחבים. משימות הניקיון, התיקון והתחזוקה מורכבות בגלל הסיכון הנשקף לבעלי המקצוע. ברור מדוע מלונות רבים לא נענו לבקשת משרד הביטחון להחכיר את החדרים לטובת אירוח החולים. מלוניות קורונה אחדות סירבו לאפשר לנו לבקר בהן, מחשש ליחסי ציבור שליליים. אך יואל רז, מנכ"ל מלון ניר־עציון מאז 2004, תושב ניר־עציון ויליד המקום, אינו חושש לפגיעה בשמו הטוב של אתר הנופש. עם תום המשימה, הוא מעריך, ייערכו שיפוצים במלון כך שיוכל לארח שוב את כלל הציבור, בלי חשש ובאמות המידה ששררו בו לפני המגפה.

בינתיים הוא עושה הכול כדי לתת שירות מיטבי לאורחים. צוות המלון משוחח עם כל חולה חדש ומברר אם יש לו צרכים מיוחדים. בחדרים מחכה חוברת קצרה ובה הנחיות ובקשות: לשמור על ניקיון המקום, להקפיד על חיטוי והיגיינה, ולערוך את הניטור הרפואי העצמי באמצעים שמספקת קופת החולים – ערכה ובה מדחום, מד חמצן בדם (סטורציה) וציוד מיגון למקרה שיידרש ביקור רופא. בעמוד המפרט את זמני הארוחות מודגש כי אין להתקרב לצוות העובדים במתחם, כדי לא לסכן את בריאותם.

ארגון "אהבת חסד ניר־עציון" מעדכן שאמהות הזקוקות לעזרה בשמרטפות יכולות לפנות למיכל או לאסתי. עוד מודעה קוראת לחברי קהילת המלון להצטרף לקבוצת הוואטסאפ הקולית, המותאמת למכשירי סלולר כשרים

המלון לא מספק לאורחים שירותי כביסה, אך מכונות כביסה הוצבו באזורים ייעודיים. לכל מכונה הצמידו האורחים דף לרישום תור מסודר (המשפחות ברוכות הילדים תופסות את התורים במהירות). את המצעים אין צורך לכבס: האורחים מקבלים מהמלון מגבות וסדינים חדשים מדי שני וחמישי, ומחליפים את המצעים בעצמם. יש אפילו קיוסק קטן. הוא נמצא מעבר לחלון זכוכית ענק שמפריד בין הלובי באזור הירוק ובין החצר של חולי הקורונה. המסחר נעשה באשראי בלבד, וללא מגע: האורח משוחח במעין טלפון פנימי עם המוכר בצידה השני של הזכוכית, ודרך מעין מגירה אטומה דו־צדדית הוא מקבל לידיו את מבוקשו. במבה גדולה בארבעה שקלים, ארטיק חלבי בעשרה שקלים, חמש יחידות חמצוצים בעשרה שקלים – ובערב פיצה חמה או פלאפל במחיר סמלי. באותה שיטה מועברים נייר טואלט, מגבות, מצעים וחומרי ניקיון וכביסה, וגם המכולת במושב מציעה לאורחים משלוח מוצרים שחסרים להם דרך אותו אשנב־מגירה.

גם אנחנו השתמשנו בשירותי הקיוסק: היה חם, וביקשנו מהעובדים מעבר לזכוכית בקבוקי מים קרים. כדי לא לגעת בטלפון המשמש את החולים, סימנתי את ההזמנה בידיים – וקיבלנו שלושה בקבוקים, חינם אין כסף. את יוסי ואופיר הזהרתי לא לסגור את הבקבוק בידיים אלא להשליך אותו מיד לאשפה אחרי שהם מסיימים לשתות, ואז לעטות שוב את המסכה.

עומרי, אב לשלושה ילדים מנתניה, התקרב אל עמדת הקיוסק תוך כדי שהוא מקבל מאשתו שבחדר הוראות טלפוניות, מה לקנות לה ולילדים. "אנחנו פה כבר שמונה ימים", הוא סיפר. "כל המשפחה יצאה חיובית בבדיקת הקורונה, וכך גם אחותה הקטנה של אשתי. אנחנו מרגישים כמו מצורעים, כשכולם מסתכלים עלינו מבעד לחלונות השקופים ואנחנו סגורים בגדרות, אבל אני מבין את זה. הייתי בצד השני עד לא מזמן. לא רצינו לחלות בקורונה, נשמרנו ככל שיכולנו, וזה לא נעים. אנחנו לא שמחים ולא רוצים בזה, אבל מודים להשם על מה שיש".

הוא חושש מהיום שבו ישובו לביתם. "בחוץ מפחדים מאוד ממחלימי הקורונה, אף שאין שום סכנה מהם. אנחנו מקווים שבעזרת השם הכול יהיה בסדר. טוב לנו כאן מאוד, ועדיף להישאר במלון על פני בידוד בבית הסגור, אבל אנחנו כבר רוצים לחזור הביתה".

הכנת המלון לקליטת חולי הקורונה החרדים דרשה הכנות והתאמות רבות, כדי לעמוד בדרישות המנהגים וההחמרות ההלכתיות של הקהילות השונות. בימי שגרה פועל במתחם המלון מקווה טהרה לגברים, אך עם בוא החולים התעורר צורך להכשיר אותו כהלכה לטבילת נשים. אנשי המרכז לטהרת המשפחה הגיעו מירושלים לכרמל ופסקו שיש להחליף את המים בבריכת הטהרה למי גשמים חדשים. איך? מומחי העמותה הציעו לשלוח משאית קירור לקצה פסגת החרמון, היכן שנותר עוד מעט שלג, ולהביאו לניר־עציון. באישון לילה המשימה הושלמה, ועובדי המלון סייעו למלא את מאגרי המים של המקווה בשלג הקפוא.

רס"ן ולפיש אחראי, מלבד על ניר־עציון, גם על המלונית בבית ספר שדה הר תבור ועל זו שבגבעת־חביבה, המיועדת למגזר הערבי. "לכל מגזר יש צרכים משלו, עד לרמת האוכל", הסביר לנו ולפיש. "פה דרושה כשרות, בחביבה אנחנו צריכים ליצור תנאים של ביתני מגורים נפרדים לנשים, גברים ומשפחות. גם תפריט האוכל מותאם, לא נביא גפילטע פיש למלונית למגזר הערבי".

אתם תיירים כאן

מלבד הרצון להבטיח הכנסה כלכלית למושב בתקופת הקורונה, אומר מנהל המלון רז, יש פה גם שליחות. "עלינו לתרום ולסייע בזמן המגפה הזאת", הוא קובע. "בהתחלה, כשהכול היה בלתי נודע ופחדנו מהקורונה, היינו חייבים להיאחז בתחושת השליחות. היום הכול רגוע פה, ואנחנו כבר יודעים איך להיזהר מהידבקות ולא להסתכן".

אז אתה לא פוחד להידבק כאן בקורונה?
"פה בטוח הרבה יותר מאשר במלון שעובד עם אורחים רגילים. היינו פתוחים לקהל הרחב במשך שלושה שבועות בין הגל הראשון לשני, והיו פה המון אורחים מכל הארץ, שהתחככו זה בזה למרות כל ההקפדות על התו הסגול. עכשיו הרבה יותר בטוח כאן".

סמוך למלון יש מתחם שאנשי פיקוד העורף מכנים "גבעת הצעקות" – כמו הגבעה הסמוכה למג'דל־שמס בגבול סוריה, שקרובי משפחה החיים שני צידי הגבול מגיעים אליה כדי לנהל שיחות בקול רם ככל האפשר. כאן, בניר־עציון, המתחם משמש לפגישה בין האורחים לבני משפחותיהם או חבריהם הבריאים. מדי פעם מגיעים זמרים ואמנים להופיע בהתנדבות בפני מאות האורחים שבמלון ולשמח אותם. לא מזמן הציבה ההנהלה במה מאולתרת לטובת ההופעות. במתחם נערכות גם חגיגות יום הולדת וסיום מסכת, בנוכחות אורחים מבחוץ, מעבר לגדר. אפילו מסיבות בר מצווה כבר התקיימו כאן. המשפחה והאורחים האחרים מתגייסים לעיצוב החגיגה, וכן לצילום, לנגינה ולשירה.

ברחבי אתר הנופש ילדים מתרוצצים ומשחקים יחד בכדור, אחרים רוכבים על אופניים שהביאו מהבית, ויש שיושבים על הדשא וקוראים. על מדשאות מלון הקורונה נרקם גם שידוך אחד לפחות: בצלאל כהן, צעיר מראשון־לציון שחלה בגל הראשון, התארס לפני כחודשיים עם בחורה ששהתה גם היא במלון בניר־עציון. אחיה ראה איך בצלאל יושב במשך שעות ולומד תורה על הדשא, ומרכז את הפעילות התורנית לבחורי הישיבה הצעירים. הכלה ראתה מרחוק את הבחור הצעיר והנמרץ, ואחרי שהחלימו הם נפגשו. הצעת הנישואין, כמה שבועות אחר כך, הייתה גם היא בניר־עציון, במעין סגירת מעגל. שר הביטחון דאז נפתלי בנט כתב בפייסבוק על האירוסין, ואפילו לקח קצת קרדיט מסוג "שליש גן עדן" על השידוך.

"אתם תיירים כאן?", שאלו אותנו כמה ילדים בעודנו הולכים בשבילים. בעיניהם אנחנו היינו השונים. הזהרתי אותם לשמור מרחק בטיחות בזמן השיחה. אחד מהם, בן עשר, סיפר בהתלהבות: "הדבקתי את כל המשפחה שלי". אחר, בן 12, הדביק לדבריו שמונה מעשרת בני משפחתו. לחצר המלון נכנס לרגע אמבולנס עם אורות מהבהבים. הנהג, לבוש קולקציית מיגון דומה לשלנו, פתח את הדלתות האחוריות והניח לאדם בעל זקן ארוך ופנים עייפות לצאת מהרכב. האורח החדש לקח איתו כמה תיקים ונעלם במתחם הנופש. עשרות הילדים צפו יחד איתנו באטרקציה השוברת שגרה; נהג האמבולנס ראה אותנו ולרגע נעצר, מביט בנו בבלבול. ואז פשוט עזב.

במהלך הסיור ניגשו אלינו אורחים רבים וביקשו לקשור שיחה ולהתעדכן על החיים שבחוץ. הטלפונים הסלולריים הכשרים חוסמים אותם מדיווחי החדשות שבאתרים החילוניים. על אחד הספסלים מצאתי עותק מעלון מקומי שהדפיסו אורחי המלון, "הבית שלנו", ובין דפיו דברי תורה, ראיונות, שעשועונים ותשבצים. בית המדרש מלא בצעירים ומבוגרים שיושבים מול דפי גמרא ומתפלפלים בקול רם – דבר שרבים אינם רשאים לעשות כיום, במגבלות ההתקהלות החמורות התקפות מחוץ לבועת מלוניות הקורונה.

"אל תקנאו בנו", אמר לנו מנחם, אב לארבעה מבני־ברק. "אני והמשפחה במלון כבר שבוע כמעט, ומקווים לצאת מכאן בשבוע הבא. אני מודה שקל כאן יותר מאשר בחוץ: אין מסכות, אין הרחקות ומגבלות, וצוות המלון ממש משתדל שנהיה מרוצים. גם הקורונה לא הייתה נוראית בשבילי. אבל אנחנו נחשפים כאן לסיפורים קשים מאוד. יש כאן מישהו שאשתו מורדמת ומונשמת, ואחרת שבעלה במצב דומה".

באוטובוס החל מצבו של יוסף להידרדר. "זוועה שמעולם לא הרגשתי", העיד, "אני לא רגיל לזה". מיד כשהגיעו בני המשפחה,  זינקו לעברם מקבלי פנים מבין האורחים הוותיקים. הם סייעו לקחת את המזוודות והתיקים אל החדרים, וטיפלו בילדים הקטנים כדי לתת להורים לנוח

צעיר בשם חיים, שיצא מבית המדרש כדי לשוחח איתנו, מספר כי כלל לא חלה בקורונה: למלונית הוא הגיע בתור מלווה של שני הוריו המבוגרים. עד כה לא נדבק בנגיף. "קשה לנו מאוד, אנחנו זקוקים לחסדי שמיים", אמר לנו בפנים מרצינות ומלאות בכאב. "יש לי אח שנמצא במצב קריטי, מורדם ומונשם בבית החולים סורוקה. הוא אב לשבעה ילדים, בן 37, בלי שום מחלות רקע בכלל. כולם חושבים שרק מי שיש לו מחלות רקע נמצא בסיכון. אשתו הייתה כאן עד אתמול עם שבעת הילדים, ושוחררה אחרי שכולם החלימו. עכשיו אני מקווה שיתנו לה לבקר את אחי".

ומה יגידו הרופאים

כשהחלטנו לחזור הביתה, הבנתי שאין לי מושג איך יוצאים. השערים נעולים, דלתות המעבר לאזור הירוק חתומות. אחד מעובדי המלון ביקש להשתעשע איתנו מעבר לזכוכית, והסביר שרק בלילה נפתח השער ליציאה. לא צחקנו. אחרי עוד רגע הוא הסביר לנו איך לצאת למרחב החיטוי שדרכו נעבור מהאזור הצהוב אל מחוץ לשערי המלון.

לפני שער היציאה פגשנו את איש התחזוקה של אגף חולי הקורונה. הוא ביקש שלא נחשוף את שמו: בנות משפחתו לא יודעות שהוא עובד עם חולי קורונה, והוא חושש שילחצו עליו לעזוב את עבודתו ולא להסתכן. "כשהתחילה הקורונה, הבנות שלי ואשתי צעקו עליי שלא אגיע למלון לעבוד בכלל. אבל אז מי יעבוד כאן ויעזור לחולים? יש חולים גם בבית חולים, ומה יגידו הרופאים? לא נטפל בקורונה? טוב שהן לא יודעות שאני עובד כאן, ואני רוצה שזה יישאר כך".

הוא בן המגזר הערבי, ועובד בבית המלון מזה חמש שנים. לא קל לעבוד במלונית החלמה לחולים בנגיף מידבק בשיאו של משבר רפואי גלובלי, ובפרט בקיץ. "חם לי מאוד עם החליפה ואמצעי המיגון", אמר לנו. "אני מתחיל לעבוד בחמש וחצי בבוקר ולהכין את אזורי הגשת ארוחת הבוקר. זו עבודה מורכבת, ואני מגיע לשם לפחות חמש פעמים ביום כדי לנקות ולסדר".

לרבים מהאורחים המפגש עם עובד ערבי אינו שכיח. "יש כאן כאלה שממש רעים אליי. שואלים איך הגעתי לפה, ואם אני גר בעזה ונכנסתי דרך המנהרות. אומרים כל מיני שטויות, כי הם לא רגילים לראות ערבים. לא מזמן היו כאן אורחים שישבו באחד האולמות ופיצחו גרעינים. ביקשתי מהם לצאת כי אני צריך לנקות, והם בכוונה זרקו מולי גרעינים על הרצפה. שאלתי למה הם עושים את זה, ואחד מהם אמר 'אני מלכלך כדי שאתה תנקה'. אמרתי לו שזה סימן שהוא מתעלל באשתו ובילדים שלו אם ככה הוא מתנהג אליי. נעלבתי. אני לא נותן לאנשים לדבר אליי ככה, אבל החלטתי לוותר ולא להגיב. אני ממשיך להגיע ולעבוד כאן כי אני יודע שבהנהלה סומכים עליי וזקוקים לי. נתקלתי גם באורחים שהיו אדיבים ונעימים וכל הזמן דרשו בשלומי והודו על מה שאני עושה למענם".

ביציאה, שלט גדול מורה כיצד להתפשט מחליפת המיגון בזהירות, ומה לעשות בדיוק בתהליך החיטוי כדי למנוע הדבקה שלנו ושל אחרים. יוסי הצלם גם מחטא את המצלמות שלו במגבון אלכוהול.

בבתי מלון אחרים בצפון נהנו בחודש אוגוסט מתפוסה מלאה. רז סבור שלא הסתכן יותר מדי בהסבת המלון שלו לאירוח חולי הקורונה, אף שהתשלום שהמדינה מעבירה תמורת אירוחם נמוך מהתעריף שגובים מלונות בשיא העונה בשוק החופשי. "התלבטנו אם לסגור את המלון לאורחים גם בגל השני ולהסב אותו למלונית החלמה, אבל הערכנו שהתחלואה תמשיך ללוות אותנו גם מעבר לאוגוסט. מה יהיה עתידם הכלכלי של המלונות בחודש ספטמבר, ובהמשך? זה סיכון מחושב".

במלון ניר־עציון נערכים לאירוח חולי הקורונה בתקופת חגי תשרי. 450 השוהים יבקשו מגוון מנייני תפילה בהתאם למנהגיהם, ויידרשו גם כמה וכמה שופרות. אחר כך יהיה צורך לספק לאורחים ארבעת המינים, ולהקים סוכות שאפשר לאכול ולישון בהן. "החוזה להמשך הפעלת המלון בחודש ספטמבר עדיין לא נחתם", אומר רז, "אבל אני מעריך שנצטרך להמשיך ולתת כתף למאמץ הלאומי לבידוד חולי הקורונה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il