בפעם הראשונה שעליתי להר הבית נדהמתי מעוצמת האנרגיה שהרגשתי במקום. אני לא אדם מיסטי במיוחד. אני לא כופרת בהימצאותו של התדר הזה במציאות, רק שהאוזן שלי פחות קולטת אותו. בהר הבית הרגשתי אחרת. משהו באנרגיה של המקום כמו הטעין אותי. הרגשתי כאילו חיברו את התקע שלי לשקע עמוק וקדום. התרגשתי עד עמקי הנשמה. עליתי עם אבי, שהייתה לו זאת הפעם הראשונה לעלות מאז הקרב אז, ב־67', כשרץ כאן כצנחן צעיר וחצה את ההר בחופזה לכיוון הכותל; עם אמי המומחית להיסטוריה וארכיאולוגיה, ועם אחותי שהיה זה יום נישואיה. ובעיקר עלינו עם הדרכה מיוחדת של עמי מיטב, תלמיד של אמא, ומי שפיקד על כוחות הביטחון בהר; הדרכה שהגנה עלינו.
כמו בתיאור המשנה במסכת מידות על "מי שאירעו דבר" שהיה עולה להר בניגוד לכיוון התנועה, אחותי הכלה עלתה במדרגות אורוות שלמה ואנחנו ירדנו אל מולה, מברכים אותה, "השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות", כמו שמתואר יפה כל כך בפרקי דרבי אליעזר. בירכנו וחשבנו על דורות של יהודים קדומים שכך עלו וירדו במעלות אל הר בית ה', ועל דורות רבים הרבה יותר שלא יכלו לדמיין בכלל עלייה אל ההר. לא התפללתי אז על ההר, שהרי אסור, אבל הייתי כולי תפילה.
בפעם השנייה עליתי בלי הדרכה מיוחדת. עמדתי בכניסה, בתור הרגיל, וחזותי הדתית שלחה אותי לצד שמאל (או ימין. לא זוכרת. רק זוכרת שהפרידו בין דתיים לשאינם), לתוך קבוצה שנדרשה ללכת במהירות. כשביקשתי לעצור לרגע, סתם לעצום את העיניים ולנשום את המקום – נזפו בי אנשי הווקף החשדניים. החוויה הייתה קשה, כל כך לא רוחנית, שמאז לא שבתי לעלות.
לירושלים יש מקום חשוב בחיי כפרט וכאדם ציבורי. ואני גם מאמינה בתפקיד הציבורי של חלומות וחזונות גדולים המכוונים את המציאות. ולכן אני שואלת את עצמי הרבה איך עושים "עיר שחוברה לה יחדיו – שעושה את כל ישראל חברים". מהי משמעות הדבר במדיניות עירונית וממשלתית. איך מתכווננים לעיר שאמורים לנהור אליה גויים הרבה, "איש בשם אלוהיו". איך עושים עיר שעניינה חיבורים. בין שבטים וקבוצות, בין נצחי לזמני, בין שמים לארץ.
וגם המקום הזה, הר הבית, "טבורו של עולם" – הפופיק של העולם שחובר אליו חבל הטבור המחבר את העולם למקור שלו, איך הוא צריך להיראות? היה לי פעם חלום לערוך תחרות עולמית לאדריכלים שיתכננו "בית תפילה לכל העמים". שינסו לתת ממשות, גם אם בדגם אדריכלי קטן לרעיון הנשגב והמעורפל כל כך.
חלומות הר הבית ובית המקדש קשורים בעיניי לא רק בחיבור שמים וארץ אלא גם בחיבור חזון השיבה הלאומי לחזון "בית תפילה לכל העמים" האוניברסלי. חזון שקשה אפילו לדמיין לא כל שכן להתוות אליו דרך. ועדיין אני יודעת שיש לו מקום חשוב בחיי ובחיינו כקריאת כיוון, ואף על פי שיתמהמה.
