ירדו מהפסים
על השאלה מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה החוקרים כנראה הצליחו לענות. אם בעבר חשבו שדגם הפסים נועד לצורך הסוואה בסביבה או ליצירת אשליה אופטית שתטריף את הטורפים, מחקרים עדכניים יותר הראו שלא זו הסיבה. הפספוס הטבעי, מתברר, מרחיק מהזברה זבובים מוצצי־דם ושאר חרקים עוקצים. ככל הנראה, מערכת הראייה שלהם בנויה כך שיבחינו בעצמים אופקיים, והפסים האנכיים מבלבלים אותם לחלוטין.
מכיוון שנשיכות ועקיצות חרקים הן מקור לכאב ראש גדול גם לתעשיית הבשר, ואפילו גורמות לה נזק כלכלי לא קטן, חוקרים יפנים העלו רעיון מעניין: הבה נצייר פסים בשחור־לבן על גופן של פרות, ונראה אם מתקפות החרקים יפחתו. הניסוי נערך פעמיים, בתקופות שונות, ובכל סבב הוקצו שלוש פרות יפניות שחורות למשימה: אחת נצבעה פסי זברה שחור־לבן, על אחת נמרחו פסי צבע שחורים בלבד, ואחת נהנתה מהמראה הטבעי. הן הוצבו בשטח, ונערך מעקב קפדני אחר תגובותיהן.
החוקרים תיעדו כל עווית, רקיעה או תנודת זנב המרמזות על ניסיון דחייה של חרק. מצלמה שכוונה אל צד הגוף צילמה כל עקיצה שנראתה על העור.
התוצאות היו מעל למצופה: מספר העקיצות על גופן ורגליהן של הפרות בשחור־לבן פחת מאוד לעומת מספר העקיצות שחטפו אחיותיהן השחורות – הצבועות או הטבעיות. אצל המפוספסות גם תועדו הרבה פחות תנועות שמעידות על עימותים עם חרקים.
שבעי רצון, החוקרים פרסמו לפני כמה חודשים מאמר בכתב העת PLOS ONE, ובו הציעו להעניק לבקר ולחיות משק אחרות מראה זברה בעזרת צבע (שמתפוגג כעבור זמן). כך אפשר לחסוך חומרי הדברה מפוקפקים המשמשים את התעשייה כדי להתמודד עם מתקפות חרקים.
אגב, שנה קודם לכן הגדילו חוקרים אחרים עשות: במחקר שפורסם באותו כתב עת, הם הלבישו סוסים בפיג'מת זברה מבד כדי לבחון את מתקפות החרקים עליהם. גם במקרה הזה סבלו הסוסים פחות מעקיצות, וכנראה נהנו משנת לילה ערבה.
חתול בשק
האם כשאתה מעלה תמונה לאתר היכרויות, כדאי לצרף לצילום את מוצי החתול שמתגורר איתך? לא בטוח. מחקר אמריקני שערכו חוקרות באוניברסיטת קולורדו ובאוניברסיטת בויסי בחן כיצד נוכחותה של חיית המחמד הפרוותית תשפיע על רצונן של נשים לצאת לדייט עם הגבר המצולם.
מחקרים שנעשו בעבר הראו שאנשים שמגדלים חיות מחמד נחשבים אטרקטיביים יותר מאחרים, אלא ששם דובר בעיקר על כלבים. סקר נרחב שנערך לפני כשנתיים, למשל, העלה שגברים ונשים שצירפו לתמונת הפרופיל שלהם את ידידו הטוב של האדם גרפו הצלחה באתרי ההיכרויות. צמד החוקרות במחקר הנוכחי רצה לבדוק מה באשר לחתולים. לשם כך הן שלחו ל־708 נשים בגילאי 18־24 תמונות של גברים – פעם כשהם אוחזים בזרועותיהם חתול, ופעם לא. המשתתפות התבקשו לדרג את המצולמים ולהעריך את תכונות האישיוּת שלהם, והתוצאות הראו שמחזיקי החתולים נתפסים כגבריים פחות וכנוירוטיים. הנשאלות תיארו אותם כנעימים ופתוחים, אבל לא כבני זוג אפשריים לטווח ארוך או קצר.
פרט חשוב שמשנה קלות את התמונה הוא שרבות מהמשתתפות, כ־47 אחוזים, הגדירו את עצמן כחובבות כלבים ביסודן.
במסקנות המחקר, שפורסם לפני כמה שבועות, נכתב ש"התרבות האמריקנית הגדירה 'אנשי חתולים' כגבריים פחות, ואולי גרמה לכך שתהיה העדפה ל'אנשי כלבים' בקרב בנות הגילים שהשתתפו". החוקרות ציטטו מחקר מן העבר שלפיו "נשים מעדיפות גברים עם גנים טובים, שבדרך כלל מוגדרים כבעלי מאפיינים גבריים יותר", וקבעו כי "ברור שנוכחותו של חתול מפחיתה את התפיסה הזו".
הרקדן האוטומטי
גם אם נדמה לנו שברייקדנס וצעד תימני הם שני ריקודים שונים לחלוטין, מתברר שאנחנו רוקדים את שניהם באופן דומה מאוד. מחקר שפורסם בינואר קובע שאופן התנועה של אדם בשעת ריקוד הוא מעין טביעת אצבע ייחודית, ולא משנה לצלילי איזו מוזיקה הוא מרקד.
הסיפור מתחיל בניסוי שמטרתו שונה לגמרי: חוקרים מפינלנד ניסו לפתח מערכת בינה מלאכותית שתבחין בין סגנונות ריקוד לפי התנועות המאפיינות אותם. הם רישתו בחיישני תנועה את גופיהם של 73 משתתפים, וביקשו מהם לרקוד בסגנון חופשי לצלילי שמונה ז'אנרים מוזיקליים: בלוז, קאנטרי, דאנס, ג'אז, מטאל, פופ, ראפ ורגאיי. נתוני התנועה הוזנו למערכת שניסתה לאתר מאפיינים משותפים לכל סגנון ריקוד ולכל רקדן.
למורת רוחם של החוקרים היצירתיים, המערכת הצליחה לזהות את סגנון הריקוד רק בכ־30 אחוז מהמקרים. עם זאת, את הרקדן עצמו זיהתה המערכת בדיוק כמעט מושלם, ביותר מ־90 אחוז ברוב הסגנונות. אגב, הריקוד שנלווה למוזיקת המטאל היה מאתגר במיוחד בשביל הבינה המלאכותית, כשניסתה להבחין בין הרקדנים. נראה שבמוזיקה כזו, רוב האנשים נעים פחות או יותר אותו דבר.
"האמת היא שלא ציפינו לתוצאה הזאת", סיפרה ד"ר אמילי קרלסון, המחברת הראשית של המאמר שפורסם ב־Journal of New Music Research.
"יש לנו עוד המון שאלות לברר, כמו האם ה'חתימה' הזאת נשארת זהה לאורך חיינו, והאם אפשר למשל להשתמש במערכת בינה מלאכותית מעין זו לזיהוי הבדלים תרבותיים בין אנשים. כמו רוב המחקרים, גם כאן התוצאות מעלות יותר שאלות מתשובות".
איי! רובוט
ואי אפשר בלי קצת גאווה מקומית: חוקרות מאוניברסיטת בן־גוריון מצאו שנגיעה ברובוט פרוותי דמוי כלב ים, מפחיתה כאב ומגדילה את תחושת האושר. מחקרי עבר כבר הראו שלתקשורת בין־אישית המשלבת מגע יש השפעה מכרעת על חיזוק מצב הרוח והפחתת כאב. אבל מה אפשר לעשות כשמפגש כזה בלתי אפשרי מסיבות שונות, כמו למשל נגיף שמשתולל שם בחוץ?
ד"ר שלי לוי־צדק וצוותה במחלקה לפיזיותרפיה רצו לבדוק אם גם רובוט סימפטי יעשה את העבודה, ולשם כך הן נעזרו בפארו (PARO) – רובוט חברתי פרוותי שמיוצר, איך לא, ביפן. פארו לא רק נראה כמו כלב ים, אלא גם משמיע קולות תואמים ומניע את ראשו ואת "כפות ידיו" כשמדברים איתו או נוגעים בו.
83 צעירים בריאים צעדו למעבדתה של ד"ר נירית גבע מהמחלקה, והתנדבו לחוות כאב נקודתי בזרוע. חלקם נגעו ברובוט הפרוותי, חלקם רק חזו בו מרחוק בחדר, ואחרים לא זכו ליהנות כלל מנוכחותו. צוות החוקרות, בהשתתפות ד"ר פלורינה יוספובסקי, גילה שהמפגשים הקצרים הצליחו לרומם את מצב הרוח ולהפחית כאבים קלים וחמורים כאחד. עוד נמצא שהמשתתפים שנגעו בפארו, חוו הקלה רבה יותר בכאב לעומת הקבוצה שרק ראתה את הרובוט היפני נוכח בחדר.
מסקנות המחקר, שהופיעו לפני כחודשיים בכתב העת Scientific Reports, כללו ממצא מפתיע נוסף: לא רק הכאב פחת כתוצאה מהמפגשים, אלא גם רמת האוקסיטוצין – הורמון האהבה או ההיקשרות. את פעילות ההורמון חווה כל אם מיניקה, או כל מי שמאוהב ונמצא בחיק בן זוגו, ולכן הפחתת שיעורו אצל הנסיינים מפתיעה. מכיוון שלאחרונה זוהתה פעילות של ההורמון גם במצבי מתח, ייתכן שהירידה ברמתו מעידה על הרפיה ורוגע.
הממצאים, לדברי לוי־צדק, יכולים להציע אסטרטגיות חדשות לטיפול בכאב ולשיפור הרווחה, הנחוצות במיוחד בימי קורונה אלה.
אופרת סבון
מהיכחדותן המסתורית של דבורי הדבש כבר קשה להתעלם. ככל שהדיווחים בנושא הולכים ומתרבים, כך מספרן של הדבורים פוחת. בשביל החקלאים זו מכה קשה: גם לאחר המצאת שיטות להאבקה מלאכותית, הדבורים ממלאות תפקיד חשוב בהאבקה בטבע. לפי מחקרים עדכניים, גם מספרי החרקים המאביקים האחרים צונחים, ובשדות ובמטעים חסרות רגליים עובדות. הפתרון המפתיע הוא שימוש בבועות סבון, שייתנו טרמפ לאבקה בדרכה מפרח לפרח.
"כששיחקתי עם הבן שלי בפארק, התפוצצה בפניו בועת סבון", סיפר ד"ר איג'ירו מייקו בריאיון ב־BBC, בעקבות פרסום מחקרו המבטיח ב־iScience. "לא היה כל נזק, כי בועת סבון היא רכה, דקה וגמישה. זה מה שנתן לי את ההשראה: בועה כזו לא תפגע בפרחים, והיא חומר אידיאלי ליצירת האבקה".
את הרעיון יישם מייקו יחד עם חבריו מהמכון היפני לטכנולוגיה ולמדעים מתקדמים. הדרך למציאת הסבון הנכון והטכניקה הנכונה של הכנסת האבקנים הייתה ממושכת, אבל בסופו של דבר בועות הנושאות בתוכן אלפי אבקנים נורו מאקדח בועות לתוך פרדס עצי אגס. עד מהרה הוכתר הפרויקט בהצלחה, והעצים צימחו אגסים חדשים. השלב הבא היה לחבר את האקדח לרחפן. בועות רוויות באבקנים שוגרו מהאוויר, והצליחו גם הן במשימתן.
"זה המחקר הראשון שבוחן את התכונות הייחודיות של בועות הסבון לצורך האבקה מלאכותית של פרחים", כתבו החוקרים בסיכום המאמר, שפורסם בחודש יוני השנה. "אנחנו מניחים שהממצאים שלנו יסללו דרך לגילוי מתודות האבקה מלאכותית שיתמודדו עם בעיות גלובליות רלוונטיות, כמו ירידה במספר החרקים המאביקים, העבודה הקשה הכרוכה בהאבקה מלאכותית והעלויות הגבוהות של גרגרי האבקה".
יום שכולו דוב
כל מי שביקר לפני כמה שנים ב"גן גורו" וראה את זכר הקואלה העייף מלחך עלי אקליפטוס על העץ, כבר מכיר את הסיפור. קואלה לא זקוקה למים, הסביר המדריך, ורוב הנוזלים שהיא צריכה מגיעים מהעלים הטריים שהיא קוטפת לעצמה. אפילו השם שניתן ליונק הכיס האוסטרלי מנציח את תרבות השתייה שלו: בשפת האבוריג'ינים "קואלה" משמעה "ללא מים".
נראה שהזואולוגים האוסטרלים שהסתגרו בבתיהם בימי סגריר עתירי גשם, פספסו במשך שנים עובדה חשובה: הקואלות צורכות מים גם מהעצים הרטובים – כך קובע מחקר אוסטרלי שפורסם לפני כמה שבועות בכתב העת Ethology. החוקרים בחנו תצפיות שנערכו במשך עשור בפארק יו יאנגס במדינת ויקטוריה. ב־44 מהן נראו הקואלות שולחות לשון לגזעי העצים וענפיהם ומלקקות אותם בשקיקה במהלך רדת הגשם או לאחר מכן. ד"ר ולנטינה מלה מאוניברסיטת סידני, שעמדה בראש המחקר, לא ידעה את נפשה מהתרגשות: "במשך זמן רב חשבנו שקואלות לא צריכות לשתות בכלל. עכשיו צפינו בהן מלקקות את המים מגזעי העצים, וזה משנה לחלוטין את ההבנה שלנו כיצד קואלות משיגות נוזלים בטבע".
בתיעוד שנערך במקום אחר באוסטרליה נראתה נקבת קואלה בוגרת, נושאת גור, ששתתה במשך כרבע שעה ברציפות. זכר בוגר נצפה שותה בקצב קבוע במשך לא פחות מ־34 דקות. החוקרים ראו שהקואלות שותות לאו דווקא בתגובה לחום קיצוני או תנאי יובש, ונראה שזה חלק מהשגרה שלהן. מערכי ההדרכה בגני חיות ברחבי העולם יצטרכו להשתנות בהתאם.
