"הם רוצים שנפסיק להתפלל במסגדים", צעק לתוך המיקרופון מָאוּלָנָה סָעָאד, מנהיג "טַבְּלִיעִי גָ'מָעָאת", ארגון הטפה מוסלמי בן עשרות מיליוני חברים. "אללה מעניש אותנו על הפרת חוקי הדת. אם נגזר עלינו למות, מוטב למות במסגד. גם אם יבוא רופא ויגיד שאסור להתפלל במסגד, לא נציית לו. אם יורו לכם לסגור את המסגדים, אל תצייתו להם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפרה שהתחפשה וחתול בתמונת הפרופיל: שישה מחקרים קצת אחרים
– מאדום לירוק, מגמזו לקבינט – מה הרמזור מסמן לי?
– דרוש מתווה שקול לפתרון סוגיית הממתינים באתיופיה
בשלהי מרץ 2020 לא היה צורך באוזן רגישה כדי לשמוע ברקע את השיעול החוזר ונשנה של אלפי המאמינים, כשהאזינו לסעאד המציג את כללי הריחוק החברתי כאנטי־מוסלמיים ואת הקורונה כקשר נגד האסלאם. המטיף וחבריו לארגון התעלמו מחוקי הסגר ההודיים, וכינסו את צאן מרעיתם במסגד נִיזָמוּדִין מָרְכָּז בדרום דלהי; כשהתברר שהאירוע הופך למדגרת קורונה, התייצב היועץ לביטחון לאומי בשתיים בלילה מול המצלמות והבהיר שהצבא יפזר את ההתקהלות האסורה. רק אז ניאותו סעאד ואנשיו לחדול.
אם המתיחות בין המוסלמים להינדים ברחבי הודו לא הייתה חריפה דיה, בא משבר הקורונה והעצים אותה עוד יותר. ההקלטה מהמסגד בדלהי הציתה סערת אש. מצד אחד המוסלמים הואשמו כמעט בגלוי בהפצת המגפה; מנגד, הימין ההודי הואשם בכך שהדרת המוסלמים והשמעת סיסמאות פוגעניות כמו "קורונה ג'יהאד" גרמו לאסלאמופוביה ולניכור כלפי קהילה נאמנה.
זאת הייתה שנה נוראית ביחסי המוסלמים וההינדים בהודו. לא כך דמיינו את הודו מייסדיה, לפני כשבעים שנה. האומה קמה מתוך מאבקה של תנועת המונים עצומה בהובלת "מפלגת הקונגרס", מעין מקבילה של תנועת הפועלים בישראל בשנים ההן. קברניטי הודו עיצבו בה לאומיות חילונית אמיתית. אל החוקה נכנסה המילה המקודשת "חילוניות", שהפכה תנאי להשתתפות במשחק הפוליטי. בפרהסיה לא הייתה זכות קדימה לרוב ההינדי; לא בהמנון, לא בדגל, לא בימי המנוחה הרשמיים. ההינדואיזם נתפס כדת, לא כזהות לאומית. הם ראו בעצמם חלק מהעם ההודי, שבניו הם הינדים, מוסלמים, נוצרים, זורואסטרים, סיקים, יהודים ואחרים.
מאז כינונה כמדינה עצמאית שרר בהודו מתח מתמיד סביב זהותה התרבותית. הליברלים והחילונים שלטו דרך קבע באקדמיה, במוסדות התרבות, בבתי המשפט ובפוליטיקה, אל מול גאות גוברת של ימין דתי ותרבותי שמבקש לספר סיפור אחר על הודו. בשנה האחרונה שינתה המדינה את פניה. היוצרות התהפכו: הימין כבש מעוז אחר מעוז. בנובמבר 2019 פסק בית המשפט העליון שמקדש הינדו ייבנה על חורבותיו של מסגד בצפון הודו, שנותץ בידי פורעים הינדים לפני כשלושים שנה (ובעצמו נבנה על הריסותיו של מקדש הינדי עתיק). בדצמבר תיקן הפרלמנט את חוק האזרחות באופן שמפלה לרעה פליטים מוסלמים לעומת פליטים הינדים ואחרים. לפני שבועות אחדים ניטלה מהמוסלמים האוטונומיה שהייתה להם בדיני אישות, ובוטל מעמדו המיוחד של חבל קשמיר, הנתון במחלוקת טריטוריאלית בין הודו לפקיסטן המוסלמית (ולסין).
כל זה התחולל על רקע עימותים קשים שגבו הרוגים ופצועים רבים. בסוף פברואר חוותה ניו־דלהי את המהומות הבין־קהילתיות החמורות ביותר מזה 35 שנה, וכחמישים בני אדם נרצחו באירועים האלימים. התשובה לשאלה מי פתח בהפרות הסדר תלויה לרוב בעמדות הפוליטיות של המשיבים, אבל הדפוס הקבוע בהודו נשמר גם פה: רוב ההרוגים הם מוסלמים. המון הינדי זועם השתלט על מסגד, הצית אותו והניף בראשו דגל של אחד מאלילי ההינדו. עיתונאי שסיקר את המהומות הותקף והופשט; למזלו לא היה נימול, וכך השתכנעו תוקפיו כי הוא אינו מוסלמי. מנגד, הינדי מבוגר שנעזר בבנו כדי לקנות תרופות, נפל לידי המון מוסלמי זועם; הבן שרד, אביו מת מהמכות שספג. גם אינספור הפגנות ענק התקיימו במשך השנה – משמאל למען שמירת "נשמתה של הודו", ומימין למען שינוי דמותה של המדינה בהתאם לעמדות הרוב, כנהוג בדמוקרטיה.
הימין המודיסטי
מָאוּלִיק ורעייתו אָדִיטִי, שניהם בני 35, נדדו ממערב הודו למזרחה בעקבות הפרנסה והשאיפה למחירי דיור שפויים יותר מאלה שבמומבאי הסואנת. ביתם הנוכחי – במדינת אודישה, לא רחוק מכלכותה – מסגיר את הכיוון הערכי והפוליטי של בני הזוג: פוסטר של הלוחם ההינדי שיוואג'י, ספרות ילדים שבה ההינדים מתנגשים עם הכובש המוסלמי, חדר למדיטציה בתוך בית טכנולוגי. מאוליק עבד בעבר בקונסוליה הישראלית, והוא יודע שעם שקיעת השמש תיכנס השבת. הם מקשיבים בסבלנות נרגשת לכמה בקשות שלי, כמי שזוכה להתארח אצלם, ומאתרים מדי פעם בשמחה נקודות דמיון בין המסורת ההינדית ליהדות. בטיול השבת מאוליק ובנו המתוק פראיאג יורדים ועולים איתי 14 קומות ברגל, ומתלהבים מהרעיון של יום אחד שבו לא נוגעים בטלפון ובמחשב (אם כי הם חושבים שהתדירות, פעם בשבוע, אולי גבוהה מדי).
כשפראיאג נרדם, מתאפשרת השיחה. לא רק כי קשה לדבר לפני שהילדים ישנים, אלא גם כי השניים התחייבו בפני עצמם לא לומר את המילה "מוסלמי" ליד בנם. הם לא רוצים לקבע בתודעתו תפיסה קשה על האסלאם, ובשיחה על הודו החדשה, שמתגלה היום במלוא נחישותה, אין מה לעשות: המוסלמים הם שחקן חשוב. גם כשהילד ישן, הם יעדיפו לנקוט ביטויים חליפיים: "הם", "קהילת המיעוט", "הקיצונים". מתרחקים מהשם המפורש. אדיטי נושאת זיכרונות מתוקים ממומבאי (אז בומביי) של ימי ילדותה, ומהשכנות הטובה שם בין הינדים למוסלמים: "אני לא רוצה שיהיו לפראיאג סטיגמות נגדם, ומעדיפה שהוא בכלל לא ישמע את המילה הזאת בבית".
הקורונה הייתה שיחת היום בהודו בזמן שנפגשנו, אבל הסגר החריף טרם הוטל. ההפגנות והמחאות של המוסלמים ועמותות זכויות האדם התקיימו במלוא העוז, מאז התיקון לחוקה ההודית בדצמבר 2019 וחקיקת חוק האזרחות החדש, המבדיל כאמור בין מהגרים מוסלמים לבני דתות אחרות. מצדדי החוק טוענים שההינדים ומיעוטים אחרים נרדפים במדינות השכנות – בנגלדש, פקיסטן ואפגניסטן – ולפיכך יש לאפשר להם מסלול אזרוח מהיר יותר כפליטים. המוסלמים באותן מדינות שייכים לקהילת הרוב; איזו סיבה יש להם להגיע להודו ולבקש בה מעמד פליט?
שינוי החוקה יצר לראשונה הפרדה פורמלית בין מוסלמים להינדים. אדיטי ומאוליק מצדדים שניהם בחוק החדש, ובכל זאת חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם כמעט קרעו את הבית. אחרי ויכוח סוער במיוחד הם החליטו להפסיק לצרוך חדשות, ולא לדבר עוד על פוליטיקה. הנוכחות שלי בשיחה מסייעת להם לעסוק בנושאים הללו תוך שמירה על להבה נמוכה; אולי עוזר גם הוויסקי שנמזג מדי פעם לכוסות.
דקדוקי המחלוקת נחשפים כשמאוליק מספר לי מה גילתה אדיטי על משפחתה, בעקבות פסיקת בית המשפט בנושא המסגד באיודיה, באוטר־פרדש שבצפון הודו. ב־1992 הסתער המון הינדי על המסגד, שבנה כובש מוסלמי על גבי מקדש קדום של האל־מלך האהוב ראמה. בקלשונים, בפטישים ובידיים חשופות הרסו ההינדים את המבנה, ואלפים נהרגו במהומות שפרצו בעקבות זאת. השנה, לאחר שהסיפור שב לכותרות, גילתה אדיטי לפתע שדודה היה בין המנתצים. "אני מגנה את המעשה", אומרת אדיטי, ומחלצת אנחת רווחה גלויה מבעלה. "היה לי קשה עם הגילוי שגם המשפחה שלי הייתה חלק מזה, אבל מצד שני אני לא מסכימה שישתיקו את מה שהביא את האנשים האלה לנהוג כך. במשך עשרות שנים הייתה לנו ממשלה שנכנעה לכל גחמות המיעוטים והשפילה אותנו, את התרבות ההודית ואת הדת שלנו – גם אם אנחנו לא מאוד דתיים. ברור שבסוף זה התפרץ".
מאוליק: "ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, היה גם האב המייסד של שושלת ששלטה פה רוב השנים מאז העצמאות, למעשה עד 2014. נהרו יצר בהודו שני דברים שאנחנו לא מצליחים לפתור עד היום: פייסנות כלפי מיעוטים שהיא בעצם השפלה של קהילת הרוב; ואינסוף העדפות מתקנות למיעוטים – מה שמייצר בינוניות במגזר הציבורי, ומעודד קהילות מיעוט להסתגר במקום לראות עצמן כחלק מהמכלול ההודי".
ההינדים, אומר גם מאוליק, אינם דת אלא לאום. מעצב הזהות המרכזי של הימין ההודי, וינאק דאמודאר סאווראקר, היה אתאיסט מוצהר. הוא טבע את המילה "הינדוטווה", שמשמעה "האומה ההודית". בני האומה שייכים לדתות שערש הולדתן בהודו; לא רק הינדים, אלא גם סיקים ובודהיסטים. מי בחוץ? מאמיני הנצרות והאסלאם, דתות שהן נטע זר ממערב אסיה.
מאוליק לא מתרגש מדי מהדיון הציבורי על זהותה של הודו; גם שמחתו על התיקון בחוק האזרחות מתונה. בעיניו זהו רק צעד אחד בדרך ארוכה. אדיטי נסערת יותר. הפגנות המוסלמים וגופי השמאל מוציאות אותה מדעתה. המוחים בכלל לא יודעים על מה הם מוחים, היא אומרת. הם המון מוסת, בובות על חוט של פוליטיקאים ערמומיים. "אני מעריצה את ראש הממשלה נרנדרה מודי", היא מכריזה. "אני חושבת שהוא מנהיג גדול, אין מי שמשתווה אליו. קח לדוגמה את הסיוע לעניים, תוכניות בנייה לכפריים, סבסוד של גז לבישול. מאיפה מודי הביא את הכסף? זה פשוט: הוא פנה אלינו, להודים, ואמר לנו שהוא יודע שהרבה מאלה שמקבלים סובסידיה לא באמת צריכים אותה, ואם נוותר עליה – יהיו להודו יותר משאבים כדי לטפל במי שבאמת זקוקים לעזרה. ואנחנו ויתרנו, כי אנחנו מאמינים למודי. זה הפוליטיקאי היחיד שאנחנו מאמינים לו".
מאוליק, שיחסו כלפי ראש הממשלה מסויג יותר, מנסה למנות עוד כמה מנהיגי ימין בעלי שיעור קומה. אדיטי מצידה לא מוותרת: "יש מין בון־טון אצל הודים משכילים, לא להתלהב ממודי. אני לא מוכנה להשתתף בזה, זכותי לאהוב את מודי בלי להתנצל". גם החמרת התפרצות הקורונה בהודו לא תחלץ ממנה מילות ביקורת על ראש הממשלה. זו מגפה עולמית חסרת תקדים, היא אומרת. אנשים צריכים לשמור על עצמם.
העתיד מטריד אותה. בילדותה חיה בבית משותף, שבע משפחות בכל קומה, דירות קטנות ושכנות הדוקה. מוסלמים, נוצרים והינדים חיו בהרמוניה מלאה. הילדים שיחקו יחד. הדת לא השפיעה. "אם נאבד את התחושה שכל אדם הוא אדם, שהחברות שלי יכולות להיות מכל קהילה ודת, זאת תהיה טרגדיה נוראית בשבילי וגם בשביל הודו", אומרת אדיטי. עצוב לה שהיא לא יכולה להציע לבנה את התמימות והמתיקות של ימי ילדותה.
שלושה אנשי אופוזיציה
א. פרופ' גָ'אטִין נָאיַאק אינו נוח לכעוס. בימים אלה הוא מסיים את תפקידו בראש המחלקה לספרות באוניברסיטת אוטקאל, המוסד המרכזי להשכלה גבוהה בבובנשוואר, בירת מדינת אודישה. כמו ארה"ב, גם הודו היא פדרציה המחולקת לכמה מדינות; מכולן, אודישה היא העשירה ביותר במורשת בודהיסטית. למעלה ממאתיים אתרי בודהיזם פזורים ברחבי אודישה, ונמל התעופה הראשי שלה שוכן סמוך למקום שבו התחולל הקרב שבזכותו הבודהיזם הפך לדת עולמית. החורבן שהותירה אחריה מלחמת קָלִינְגָה – סביב שנת 260 לפני הספירה – גרם לקיסר אֲשַׁוְקֶהָ לאמץ את האמונה הדוגלת בשלום, והחסות הממלכתית הפכה את הבודהיזם לדת המרכזית של מזרח אסיה. הגלגל המופיע בלב הדגל ההודי הוא "גלגל החוק" של אשוקה בגלגולו הבודהיסטי.
נאיאק מחייך ואומר שבכל מקום שנחפור, נמצא אתר בודהיסטי עתיק. לכן הוא מזלזל בסכסוך הדתי על המסגד־מקדש באיודיה. "הרעש שהימין ההודי עושה סביב מקדשים שהמוסלמים הרסו לפני מאות שנים, יצא מכל פרופורציה. מה, רק המוסלמים הרסו מקדשים? אנחנו ההינדים לא הרסנו מקדשים בודהיסטיים? הרי כל האזור היה בודהיסטי והפך להינדי, לפעמים בכוח".
את נאיאק ראיינתי בעבר לכתבה על לשונות הודו, ולמדתי ממנו רבות על לשון האודיה ומדינת אודישה. לאחר מכן הוא הציע לי במפתיע לפרסם בכתב־עת הודי גרסה באנגלית של המאמר, שתכוון אל הקורא האסייתי. הוא גם הפגיש אותי עם עמיתיו המקדמים את תרבות האודיה, ובהם ג"פ דאס, גדול סופרי האודיה בימינו. בדרכו השקטה בחר נאיאק להראות לי פטריוטיות הודית המחוברת לשורשים, למסורת, לשפה – אך סולדת מהימין ההודי.
נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, הפך למטרה המרכזית של חיצי הימין, ואת נאיאק זה מרגיז. "נהרו הקים את הודו", הוא קובע. "הוא העניק חינוך ובריאות חינם, ואפשר את צמיחתה של הודו כמדינה מודרנית. כולם הבנים שלו, גם מי ששונאים אותו או מתעבים את המורשת הסוציאליסטית והחילונית שלו. בזכותו יש שכבה משכילה שיכולה להרשות לעצמה לבעוט במורשת שלו. אם לא היה נהרו, איך מישהו כמוני, ממשפחה ענייה בפריפריה של הודו, היה מגיע לאוקספורד? הדה־לגיטימציה לנהרו היא גם בורות וגם כפיות טובה".
קל להבחין בין ימין לשמאל בזמן משבר הקורונה. הימין מפנה זרקור אל חוסר הצייתנות של המוסלמים, בעוד השמאל מדגיש את ההתנהלות הממשלתית הכושלת שהפכה את הודו למוקד המגפה הגדול באסיה, ולמדינה השלישית בעולם במספר המאובחנים בה (אחרי ארה"ב וברזיל). בעיני פרופ' נאיאק, גל החקיקה הימני בהודו נועד להסתיר את הכישלונות המעשיים של הממשלה. "מפלגת הקונגרס ושושלת נהרו היו נגועים בשחיתות ובנפוטיזם, אבל תמיד דאגו לגייס כלכלנים מוכשרים. לכן גם אם הכסף נגנב, הכלכלה צמחה ופרחה והמדינה תפקדה. עכשיו תראה איך הסלמנו במו ידינו את משבר הקורונה. מיליוני כפריים הודים נאלצו ביום אחד לעזוב את הערים הגדולות ולחזור בכוחות עצמם אלפי קילומטרים הביתה. חלקם מתו בדרך, ואלה שהגיעו בשלום לכפרים הפיצו שם את הנגיף".
ב. עו"ד מוחמד יונוס מסרב להתנצל. לא אכפת לו מתדמיתם של המוסלמים כבלתי נאמנים. "ההינדים יכולים לחוקק בפרלמנט מה שהם רוצים", הוא אומר, "בסופו של דבר לא נציית לשום חוק שהוא נגד השריעה". אחד החוקים הבולטים של ממשלת מודי היה איסור הטאלאק המשולש: מוסלמי שיעז לשלח את אשתו באמירת "מגורשת" שלוש פעמים, צפוי לעמוד לדין פלילי. "סתם פוליטיקה, החוק הזה. אלוהים לא אוהב את מי שמגרש את אשתו מעכשיו לעכשיו, אבל השריעה לא אסרה על זה. הטאלאק המשולש היה נדיר לפני החוק, אבל הוא לא ייעלם גם אחריו", אומר יונוס.
המשרד שלו נמצא בבנגלור, אבל הוא בכלל איש קראלה – מדינה הודית חשובה ומפותחת בדרום מערבה של תת־היבשת, ומקומה של קהילת יהודי קוצ'ין, שרובם ככולם עלו לישראל. "אני לא לוחץ יד לאישה, אני אפילו לא מסתכל עליה", מספר יונוס על עבודתו. "אם יושבים אצלי בני זוג להתייעץ לגבי איזו תביעה, אני לוחץ יד לבעל ומסתכל רק עליו במהלך הפגישה. יש לי שותף הינדי, ולפעמים הוא מקבל הערות על ההתנהגות שלי, למה אני מתייחס ככה לנשים. אבל הוא יודע שזו הדת שלי, ומכבד אותה".
הוא מבקש שאשיב לו מדוע היהדות והאסלאם, הקרובות כל כך, לא מצליחות לחיות בשלום. אני מנסה להתחמק, להסביר שזה קצת גדול עליי, שאני בהודו בענייני הודו. יונוס לא מרפה, וגם יש לו רעיון: "הרי כל הבעיות מתחילות בכך שכל דת חושבת שהדרך שלה היא האמיתית, נכון? אז חצות הלילה זה הזמן הכי מתאים. בירושלים. חכמי הדת שלכם ושלנו יתכנסו וישאלו את האל מהי הדרך הנכונה. והם יתכנסו בכל לילה עד שיקבלו תשובה מהשמיים, ויהיה שלום". אני לא מבטיח ליונוס דבר, אבל מבחינתו זו תהיה המשימה הראשונה שאקח על עצמי עם שובי לישראל.
ג. פרופ' פאיזה – השם בדוי; היא מרגישה נרדפת – עומדת בראש חוג באוניברסיטה נחשבת בהודו. היא המוסלמית היחידה בין עמיתיה, ויש לה בטן מלאה על הודו החדשה. ברור לה שקיימת אפליה לטובת ההינדים במשרות באקדמיה. דגלי הודו העצומים מתנוססים יותר ויותר מכל עבר, וקריאת "ג'אי הינד" (הניצחון להודו) נשמעת כעת בכל טקס אוניברסיטאי. זה מפחיד את פאיזה. "ג'אי הינד" היא קריאת הקרב של ה־INA, הצבא ההודי הלאומי, שהוקם ב־1942. הכוח החמוש הזה היה פרי יוזמתה של גרמניה הנאצית, ששידכה בין לוחמים הודים ובין ממשלת יפן במטרה להילחם נגד הבריטים ולגרשם מאסיה. הודים רבים רואים באנשי ה־INA גיבורים – גיבורים שטעו, אולי. בעיני פאיזה הם היו פשוט פשיסטים. היא מספרת גם על מחנות שהוקמו לבני מהגרים מוסלמים שנולדו בהודו, ועל האשמת המוסלמים בהפצת הקורונה. הארגון האסלאמי לשיתוף פעולה (OIC), המאגד 57 מדינות, מסכים איתה: ממשלת הודו קיבלה ממנו מחאה רשמית על כך שהמוסלמים הפכו לשעיר לעזאזל במשבר הקורונה ההודי.
נאג'מה סהאר וראשיד קידאווי, עמיתים במכון המחקר ORF בניו־דלהי, מספרים במאמר משותף על ההאשטג "קורונה ג'יהאד", שהופיע 300 אלף פעם ברשת. צירוף המילים הזה מאשים את המוסלמים כי הם גורמים להתפשטות הנגיף בהודו כדי להרוס אותה. פאיזה לא ששה לדבר על ההתמכרות המוסלמית לתחושת הקורבן, ועל הפסימיות לגבי הסיכוי שהחברה ההודית באמת תקבל אותם.
השיחה איתה מתגלגלת מהפוליטי לאישי. פאיזה מספרת על בנה יחידה – "השכנות אמרו שהיריון קשה כמו שלי הן לא ראו מעולם, ומאז לא העזתי שוב ללדת". כשאנחנו דנים בתיאולוגיה, היא אמנם סומכת עליי שאבין שההינדואיזם הינה עבודת אלילים, אך חוששת שאחמיץ את מהות אמונתם של הנוצרים: "הם לא באמת מונותאיסטים כמונו. הם בעצם מאמינים בשלושה אלים", היא אומרת לי בקול נמוך.
מלחמת העיתונות
העיר הגדולה בנגלור מלאה ניגודים. היא בירת ההייטק ההודית, אך גם מוקד של פטריוטיות לשונית קיצונית. ברחובות נערכות הפגנות נגד זליגה של לשונות זרות לרשות הרבים. העיר המודרנית והחילונית, שיש בה קהילה ליברלית רחבה, היא גם אזור חלוצי של עיתונות ימין בלתי מתנצלת בשפה האנגלית. אבל גם עיתונות שמאל יש שם, והיא בועטת.
גָאוּרִי לַאנְקֵש, עורכת העיתון "לאנקש פטריקה", לא הייתה העיתונאית הראשונה שנרצחה בהודו, אבל היא לבטח המפורסמת ביותר. לאנקש הייתה ידועה כמי שמצליפה ללא רחם במפלגת השלטון ובארגוני הימין. ב־5 בספטמבר 2017 היא נורתה למוות בפתח ביתה בבנגלור, כשחזרה מהעבודה בשעת ערב. הרוצח נתפס, ובחקירתו הודה שלא ידע מי היא, אך נאמר לו שעליו להרוג אותה כדי להציל את הדת שלו.
את סאמאר הלארקר, ידיד של לאנקש, הכרתי לראשונה ב־2017, כמה חודשים אחרי הרצח. אז עוד לא היו למשטרה אפילו חשודים במעשה, אבל להלארקר היה ברור שידידתו ושותפתו לדרך נרצחה בפשע שנאה שהוא פרי באושים של המשטר הקיים. היום הלארקר קובע בלי להסתייג: הדמוקרטיה ההודית נמצאת במצבה הירוד ביותר מזה עשרות שנים. ברור לו שהעיתונאים בארצו לא היו מפוחדים כל כך מאז שאינדירה גנדי השעתה את הדמוקרטיה בשנות השבעים וביטלה את חופש העיתונות.
הלארקר עצמו ערך את ה"אינדיה ספנד", אתר תחקירים עצמאי ונשכני. את תחושת הסכנה שהוא חווה מול הודו ההינדית יותר, הקיצונית יותר, שממשלתה רודפת מתנגדים פוליטיים, הוא שוטח במילים חדות ומדויקות שהפכו אותו לדובר בולט של הקולות הליברליים בהודו. את החורף בילה באוניברסיטת הרווארד, ודיבר שם על הסכנה לחופש הביטוי בהודו מול הפרקטיקות הרודניות של השלטון הימני.
תגובת הממשלה למגפת הקורונה, ובעיקר המדיניות כלפי מהגרי העבודה בערים הגדולות, שערורייתיות בעיניו. הפופולריות הבלתי נתפסת של ראש הממשלה מודי, הוא טוען, נולדה מתוך שיח מעודד קיטוב, להטוטי יחסי ציבור, ופחדנות של התקשורת מול הימין ההחלטי. ארגז הכלים ששימש את השלטון כדי לכפות את הסגר, גרוע בעיניו מהמהלכים שנקטה סין. ברשת מופיעות תמונות קשות של שוטרים מכים אזרחים והופכים דוכני פירות, ובעיני הלארקר זו רק עוד דוגמה להידרדרות הדמוקרטיה.
העיתונאי רגאוואן ג'גאנטן מבקש לשרטט תמונה אחרת של המשבר. כשאנחנו נפגשים במשרדי השבועון סוואראג'יה בבנגלור, הוא מראה לי בגאווה את הגיליון המיוחד שהוציא לכבוד ביקורו של ראש הממשלה מודי בישראל. כעורך עיתון ימני באנגלית, ג'גאנטן טוען שיחסי הכוח הפוכים מכפי שנדמה. לדבריו, העיתונות ההודית, בעיקר האליטה הדוברת אנגלית, נמצאת בשמאל. השמאל מצליח הרבה יותר מהימין לשגרר את הודו בעולם; "אנחנו מיעוט בתקשורת ההודית, ואפילו לא מיעוט גדול. אתם בישראל אומרים בנינוחות שהמדינה שלכם היא יהודית, אצלנו רק מיעוט מעז להגיד שהודו היא מולדת ההינדים". ג'גאנטן לא מסתיר את קנאתו בחוק השבות הישראלי, הנחשב בארץ למובן מאליו. הוא חולם על חוק דומה בהודו. הידידות שההודים רוחשים לישראל, הוא אומר, לא נובעת רק מהאתגר המוסלמי של שתי המדינות, אלא גם מהערבות ההדדית היהודית שההינדים כמהים לה.
סעיפים 30-25 בחוקה ההודית עוסקים בהגנה על מיעוטים, אך בעיני ג'גאנטן, הרוב הוא שזקוק להגנה. מקומות הפולחן בהודו הם עסק מכניס, הוא אומר, והמדינה משתלטת על אתרים הינדיים כך שהכסף שנתרם שם חוזר לקופתה. לעומת זאת, הממשלה לא מעיזה לפגוע בהכנסות של מסגדים וכנסיות. "אין פה באמת שוויון. תבין, אם מישהו יציע לבטל את משרדי המיעוטים, זאת תהיה אמירה מאוד קיצונית, אולי אפילו לא לגיטימית".
את אינדירה גנדי – ראש הממשלה החזקה ביותר בהודו לפני עידן מודי – הוא מאשים כי התערבה בבוטות בחינוך הציבורי, ובעיקר באקדמיה. שנות שלטונה הולידו מאות חוקרים בעלי נטיות מרקסיסטיות, שעיצבו תפיסה מעוותת לחלוטין של הודו. "אנשי אקדמיה נוסעים לארצות הברית, וחוזרים לפה עם עמדות שמאל שמחוברות לאתוס של הקמפוסים האמריקניים יותר מאשר למציאות ההודית. ממש קולוניזציה של המוח", טוען ג'גאנטן. "נכון שהמגמות האלה הוכו בקלפיות והימין ניצח, אבל מוקדי הכוח של התקשורת והאקדמיה נמצאים עדיין בידי השמאל". לכן מצד אחד נשמעת בהודו ביקורת קולנית וקטלנית על הממשלה, ומצד שני מודי מצליח להביס בקלות את יריביו בבחירות.
ג'גאנטן מפליא בהשוואות מעניינות בין הודו לישראל, אבל בעניין אחד הוא רואה פער עצום ביניהן: הנצרות האוונגליסטית, כוח עולה בעולם, מפגינה הערצה כלפי מדינת היהודים – אך איבה שוררת בינה ובין ההינדו. המיסיונרים עושים נפשות בקאסטות הנמוכות ובפריפריה ההודית, הוא אומר, ובאזורים מסוימים כבר אין רוב הינדי אמיתי. השיטה ההודית נותנת העדפה מתקנת לקאסטות המקופחות, אבל ההעדפה מתאיינת כאשר בני הקאסטות הללו מתאסלמים או מתנצרים – ולכן מומרים רבים לא מודיעים רשמית על המרת דתם, כשבפועל "הודו איבדה אותם לנצח", כך לפי ג'גאנטן. "אנחנו בבעיה גדולה מול אמריקה. החברים שלכם הם האויבים שלנו".
עם ניצחונו של מודי בבחירות באביב 2019, הותנע תהליך השינוי המואץ בהודו; בקיץ 2020 ננעץ עוד מסמר בארונה של הודו החילונית. ב־5 באוגוסט הניח מודי את אבן הפינה למקדש ראמה באיודיה. לפני כמעט שלושים שנה, אספסוף חסר שליטה ניתץ שם מסגד מוסלמי, והוקע משמאל ומימין; כעת הוקם באותו מקום מקדש הינדו. אפילו פריאנקה גנדי – בת, נכדה ונינה של שושלת ראשי הממשלה החילונית הארוכה ביותר בעולם המודרני, שושלת נהרו־גנדי – נאלצה לשבור ימינה ולתמוך בהקמת המקדש. היא לא רצתה לאבד את הרלוונטיות הפוליטית שלה.
משבר הקורונה היה ההזדמנות של מתנגדי מודי. סגר ושיתוק כלכלי, פינוי רשלני וכאוטי של מיליוני עובדים מהערים הגדולות, נפילתם של חיילים הודים בחזית הסינית אחרי חמישים שנות שקט. אבל בינתיים נראה שהאחיזה של מודי ושל הימין רק מתחזקת, והחלום להשיב את הודו לאתוס החילוני, לתמימות הפוליטית ולאחווה ההינדית־מוסלמית, רק הולך ומתרחק.
