הפרק שאמור להיות המסקרן ביותר באוטוביוגרפיה של רפי איתן ז"ל, בגרסה שאושרה בצנזורה וראתה אור לאחרונה, עוסק בפרשת פולארד. זו הייתה שרשרת אירועים שהכתה גלים בישראל ובארה"ב, פגעה קשות ביחסים בין שתי המדינות, והשלכותיה מורגשות עד היום. הכול החל ב־1984, כשג'ונתן פולארד פנה לגורמים ישראליים וסיפר כי במסגרת עבודתו באגף המודיעין של הצי האמריקני, נחשף לחומרים מסווגים שיכולים להועיל למדינת ישראל. באותם ימים שימש איתן כראש הלשכה לקשרי מדע (לק"ם), יחידה חשאית במשרד הביטחון שעסקה בהשגת מידע מודיעיני וטכנולוגיות נשק מתקדמות – בין השאר באמצעות ריגול אצל מדינות ידידות. הוא גייס את פולארד, שהחל להעביר לישראל מידע ומסמכים. בסוף 1985 נחשפה פעילותו של הסוכן, ואיתן שיגר לו את מילת הקוד המורה לו להימלט מארה"ב. במקום זאת בחר פולארד להתייצב עם אשתו דאז בשגרירות ישראל בוושינגטון, ולבקש מחסה. איתן, בשיחה מישראל, הורה מיד: "תזרקו אותו משם". פולארד הוצא אל מחוץ לתחומי השגרירות והשער ננעל מאחוריו, צעד שנתפס כבגידה של מדינת ישראל ביהודי שסיכן עצמו למענה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אחרי הירידות החדות, הבורסות מתקנות את המדד
– כל הדרך לאומן: מכאב לב אל הנחמה
– "כמחצית ה'עולים' מצרפת השנה רק רוצים דרכון ישראלי"
בעקבות הפרשה פורקה הלק"ם. איתן לקח אחריות על הכישלון, ונאלץ לעזוב את שירותי הביטחון. צילם של האירועים ליווה אותו עד יום מותו, ומוסיף ללוות את בני משפחתו. ובכל זאת, בספרו "איש הסוד", שראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות אחרונות", הוא הסתפק בכמה משפטים קצרים כדי להסביר את ההחלטה שקיבל באותם רגעים דרמטיים. "למען הבנת הציבור: אני הוא שנתתי את ההוראה להוציא את פולארד משגרירות ישראל מיד כשנכנס אליה", כתב איתן. "שכן אילולא הוצאנו אותו, היו הגורמים בארה"ב – כולל הלובי היהודי – נאלצים להוציאו משם תוך הפעלת כוח כזה או אחר. מתן חסות לפולארד בשגרירות, ולו לרגעים מעטים, היה גורם מיידית לסכסוך דיפלומטי חמור ביותר בין המדינות, לא היה מונע את מעצרו, והיה מונע מאיתנו את הסיכוי לקבל מהאמריקאים את ההתחייבות – שניתנה – לשחררו לאחר 10 שנות מאסר לכל היותר. מסיבות שונות, האמריקאים – כידוע – לא עמדו בהתחייבות זו".
"שלושה אנשים ניסו לכתוב את הספר הזה עם רפי", מספרת מרים, אלמנתו. "כל אחד מהם ניסה לכתוב גם על פולארד, ורפי התנגד. כל אחד ניסה לתת את פולארד באיזושהי גרסה שתעבור, ורפי לא אפשר זאת. מה שנאמר בתקשורת לא היה אף פעם קשור למציאות, וכולם חיכו שרפי יגיד מה היה במציאות – אך את זה הוא לא יכול היה להרשות לעצמו.
ב"מבצע ברן" יצא איתן לאיטליה כדי להביא את אלכסנדר ישראל, קצין צה"ל שרצה לרגל עבור המצרים. הקצין נלכד והודה, אך נפטר בזמן שנלקח לארץ. "איסר הורה להפשיט את הגופה מבגדיה, להעמיס אותה על מטוס ולהשליך אותה לים", כותב איתן. ועדה חשאית קבעה כי העלמת הגופה הייתה הכרחית כדי למנוע את חשיפת המקור המודיעיני
"עורכו האחרון של הספר, רמי טל, ניסח בלשונו את פרשת פולארד והתבסס רק על נתונים שכבר פורסמו בעבר. רפי כבר היה כמעט עיוור, אבל הוא הצליח לקרוא. אחרי שסיים הוא אמר: 'אני אף פעם לא רימיתי את הממשלה שלי, ואני לא אעשה את זה'. גם אם הדברים פורסמו בתקשורת, בעל פה אפשר להגיד חצאי מילים ומההבנה או מהשתיקה התשובה מתקבלת. אם הוא כותב – הדברים כבר נאמרים בשמו וחתומים על ידו. הוא ידע שיש דברים שהמדינה עשתה, ושאי אפשר לספר אותם. מרוב התרגשות הוא קם מהכיסא ומיד נפל. אחר כך הוא הרגיש רע מאוד. למחרת הוא התאשפז בפעם האחרונה".
"ישנם אנשים ששונאים את אבי עד היום", אומרת יעל גל, בתו. "הם חושבים שהוא עשה עוול נוראי לפולארד, היהודי הטוב. בעיניהם יש בסיפור הזה צדיק ויש בוגד, שהוא אבא שלי. התשובה שלי היא שבמצבים מסוימים אתה נושך בחוזקה את השפתיים ושותק. אבא אמר מהרגע הראשון 'אני אחראי, אני אשלם', אך היו בכירים ופוליטיקאים בעלי אינטגריטי נמוך, שלא זכרו שמישהו משלם את המחיר גם בעבורם.
"ב־15 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, אבי שכב פצוע בשדה ליד מלכיה כדי שהמדינה הזו תקום. הכוחות היו צריכים לסגת, והוא נשאר שם ולא ידע אם יחזרו לקחת אותו או לא. מה שהוא עבר בפרשת פולארד היה בדיוק אותו דבר, ובדיוק מאותן סיבות".
חיסול שלא מתאים לקיבוץ
רפי איתן, שר לשעבר בממשלת ישראל ובכיר לשעבר במוסד, הלך לעולמו ב־23 במרץ 2019. בן 92 היה במותו. בבית המשפחה בתל־אביב אני פוגשת את מרים (87), את הבת יעל גל (60) ואת הנכדה אור גל (29). התובנות שלהן מפלחות את החדר: פרספקטיבה של שלוש נשים, שלושה דורות, על חייו של איש ביון שהיה גם איש משפחה. במהלך קריירת הצללים הארוכה שלו הוא היה אחראי לניסוח תורת הלחימה של השירותים החשאיים הישראליים, הפעיל סוכנים במדינות ערב, היה מאדריכלי שיתוף הפעולה המודיעיני עם איראן, טורקיה ומרוקו, ויזם ניסיון ליצירת קשר בלתי רשמי עם צמרת השלטון במצרים כבר בשנות השישים. הוא גם פיקד על המבצע ללכידתו של אדולף אייכמן, תכנן משימות חיסול והשתתף בהן, אך בסוף היום היה חוזר לבית שבו גידל את ילדיו.
רפי איתן היה בעלה השני של מרים; לפני כן הייתה נשואה ליאיר פלד, מפקד סיירת הצנחנים שנהרג בשנת 1959 במארב של מסתננים בדווים. מרים כבר נשאה אז בבטנה את יעל, שלא זכתה להכיר את אביה הביולוגי. רפי אימץ אותה לבת, ובהמשך נולדו לו ולמרים שני בנים – שרון ויובל.
את ההקדמה לספר "איש הסוד" כתבה מרים. קטעים מיומנים אישיים שניהלה לאורך השנים שובצו בו אף הם. אם תבחר לפרסם יום אחד ספר ביוגרפי משלה, אפשר יהיה בקלות לקרוא לו "אשת הסוד". כשאני שואלת אותה אם ידעה הכול – אילו מבצעים נעשו, איך ואיפה – היא פונה לבתה ושואלת: "יעלי, מה את אומרת?". "את ידעת הכול, תמיד", קובעת יעל.
את תהליך הכתיבה, מספרת מרים, החל בעלה יחד עם העיתונאי שייקה בן־פורת, שמאז הלך גם הוא לעולמו. "רפי לא כתב ספר כדי לפרסם אותו, אלא כדי לתאר את אשר עשה בחייו. כשהצנזורה קיבלה את הטקסט, היא נבהלה. היה שם כל הפירוט של מה נעשה, איך ואיפה".
איתן הספיק לקרוא את הנוסח הסופי של ספרו לפני הגשתו לצנזורה, אך לא את הגרסה שהודפסה לאחר השמטות שונות מטעמי ביטחון. הגרסה המלאה של הספר שמורה בספריית המוסד. מרים כאמור לא הופתעה מאף מילה שנכתבה בה: "תמיד ידעתי איפה הוא היה, ידעתי שהצליחו לגייס את האיש הזה והזה או שזוממים לעשות כך וכך. את התוכניות שלו קדימה לא הכרתי, וגם לא את ההתלבטויות. הוא כתב מכתבים ארוכים מאוד לבכירים, סיפר להם בגלוי על כל הבעיות ושיתף אותם בשיקולים שלו. אותי הוא לא שיתף".
איתן היה יליד עין־חרוד, בנם של נח ויהודית הנטמן. בהמשך עברו למושבה עיר־שלום (לימים רמת־השרון), ורפי עבד במשק המשפחתי. כבר בצעירותו ניכרה התושייה שלו, שעוד תשמש אותו בשירותו במוסד: בגיל שבע הוא ביקר עם אמו בתל־אביב, הלך שם לאיבוד, אך הצליח לחזור הביתה באוטובוס בכוחות עצמו. בינתיים הספיקה האם לפרסם מודעת חיפושים בעיתון הארץ. התרגשות נרשמת בבית משפחת איתן כשאני שולפת את דף העיתון ובו המודעה: "נעלם ילד בן 7, רפאל אנטמן מעיר־שלום", כך נכתב ב־17 באפריל 1934 (תוך שיבוש שם המשפחה). "היודע על אודותיו יואיל להודיע למספר הטל. 645 או שדרות רוטשילד 75". "זה מסוג הדברים שאני מצלמת ואומרת: 'עכשיו וואטסאפ לגן עדן'", מחייכת יעל.
כשגדל נשלח רפי לתיכון החקלאי בקיבוץ גבעת־השלושה. אחד מחבריו ללימודים היה רחבעם זאבי, שזכה לכינוי "גנדי" בגלל מבנה גופו השדוף. איתן קיבל שם את הכינוי "רפי המסריח", בשל הריח שנדף מגרביו. הוא בהחלט לא חיבב את הכינוי הזה, ובספרו ציין גם כי לא זכור לו שגרביהם של חבריו העלו ניחוחות טובים יותר.
בגיל 17 וחצי התגייס לפלמ"ח. הפעולה הראשונה שבה השתתף הייתה שחרור המעפילים הכלואים במחנה עתלית, ב־1945. לאחר הצלחת המבצע הוטל עליו להשמיד את חומר הנפץ המיותר. הלוחם הצעיר השליך את המטענים למדורה, והתוצאה הייתה פיצוץ עז שקרע את עור התוף בשתי אוזניו והפך אותו ללקוי שמיעה.
בתום מלחמת העולם השנייה הוטלה עליו משימת חיסול. באותם ימים קיבלו חלק מהטמפלרים אישור לשוב לבתיהם בארץ ישראל, לאחר שבמהלך המלחמה גורשו למחנות מעצר. במוסדות היישוב זעמו על כך שהבריטים מאפשרים את הגעתם של אנשי הקבוצה הגרמנית, שאף תמכה במשטר הנאצי, בעוד ניצולי שואה יהודים אינם מורשים לעלות. בנובמבר 46' נשלחו לפיכך איתן וחבר נוסף, שכונה גם הוא גנדי, למבצע שמטרתו להרתיע את הטמפלרים מלבוא לכאן. הם ארבו בכביש בין המושבה ולדהיים לבית־לחם הגלילית, וכשעברו שם טמפלרים בעגלה רתומה לסוסים, הורו להם השניים לעצור. "לפני שהם הספיקו להגיב, גנדי ואני התקרבנו למרחק של כמטר וחצי מהם, ואני יריתי באקדח שלי כדור אחד במצחו של כל אחד מהם", מתאר איתן בספרו. "שניהם נהרגו במקום. אחד מהם צנח קדימה, השני – אחורה. (…) גנדי התקרב לגרמנים המתים וירה בכל אחד מהם כדור נוסף, כדי לוודא הריגה".
מרים מספרת כי על האירוע הזה נודע לה במקרה רק בשנת 1985, בכנס של הפלמ"ח. "הבנתי למה הוא הסתיר את זה ממני כל השנים", היא אומרת. "אני באתי מהקיבוץ, ממושגים שונים מאוד, שהוא לא יכול היה ללכת נגדם בצורה ברוטלית".
הרדמה לנצח
בתקופת שירותו בפלמ"ח השתתף איתן גם ב"ליל הגשרים" ובפעולות לשיתוק מתקני הרדאר הבריטיים. במלחמת העצמאות הוא לחם בקרבות במשמר־העמק, בזרעין ובמלכיה, שם נפצע כאמור וכמעט הופקר למותו. אחר כך, כלוחם בחטיבת יפתח וכקצין המודיעין של החטיבה, השתתף בקרבות בחירבת מחאז ובבית־חנון, בפריצת הדרך לנגב, בכיבוש באר־שבע ובתכנון העיר אילת.
בשנת 1949 הצטרף לשירות הביטחון, כפי שנקרא אז השב"כ. בראש השירות עמד איסר הראל, שהיה בן דוד מדרגה שנייה של אמו. בסוף שנת 1952 מונה הראל לראש המוסד, וחלק נרחב מהמבצעים המיוחדים שעליהם הופקד נעשו דרך "מטה 10 תל־אביב", שבראשו עמד איתן.
אחת הפעולות המורכבות של אותן שנים הייתה "מבצע ברן" – הניסיון להביא ארצה את אלכסנדר ישראל, קצין צה"ל שפנה לשגרירות מצרים ברומא והציע למסור מידע. איתן יצא לאיטליה וליווה את המבצע עד להודאתו של ישראל במיוחס לו, אך לאחר מכן קרתה תקלה: הקצין־המרגל נפטר בזמן שנלקח לארץ. "ייתכן שקיבל מנה מוגזמת של סם מרדים, וייתכן שהקור השפיע עליו בהיותו מורדם. כך, או כך, הבאנו למשפט גופה ולא אדם חי. איסר הורה להפשיט את הגופה מבגדיה, לטשטש כל סימן זהות, להעמיס אותה על מטוס ולהשליך אותה לים, מרחק 200 קילומטר מחופי הארץ. כך נעשה", כותב איתן. ועדת בדיקה חשאית קבעה כי העלמת הגופה הייתה הכרחית כדי למנוע את חשיפת המקור המודיעיני שדיווח על יצירת הקשר עם המצרים. נסיבות ההיעלמות נשארו בעלטה במשך שנים, עד שבנו של ישראל הגיש תביעה נגד משרד הביטחון וזכה לפיצוי נדיב.
מרים: "הייתי בבית הוריי, ויעל התינוקת הייתה בזרועותיי. ברגע שבן־גוריון הודיע שאייכמן בידינו, אמרתי להורים שלי: זה רפי". יעל שמעה מאביה על המבצע הזה כשהייתה בת שבע: "ישבנו עם קופסת גפרורים. הגפרורים בעלי הראש האדום היו אנשי המוס
בין השנים 1959 ל־1964 עמד איתן בראש מטה 10 הארצי – ולמעשה שימש כראש אגף המבצעים הן של שירות הביטחון והן של המוסד. הוא ואנשיו הצליחו להוכיח כי ישראל בֶּר, קצין בכיר ופעיל פוליטי, הוא למעשה מרגל סובייטי. לאורך כמעט עשור חשד איסר הראל בבר, ואיתן נשלח לעקוב אחריו גם באופן אישי, אך לא הצליח להוכיח כי האיש עובד בשירותה של מעצמה זרה. רק בשנת 1961 נתפס בר על חם כשהוא מוסר תיק מסמכים לוולדימיר סוקולוב, מפעיל סוכנים של ברית המועצות. לכידתו התאפשרה הודות לטכניקת "המסרק" שייבא המוסד ממוסקבה – שיטה שבה עומדים העוקבים בנקודות שונות כשבידיהם מכשירי קשר, ומדווחים זה לזה על תנועותיו של האובייקט.
באותה תקופה קיבל המוסד לאחריותו את היחידה לאיתור פושעים נאצים, שהוקמה על ידי שירות הביטחון. כמה יעדים הוצבו על הכוונת שלה: מרטין בורמן, מי ששימש סגנו וראש לשכתו של היטלר; היינריך מילר, ראש הגסטאפו; יוזף מנגלה, הרופא הרצחני של אושוויץ; ואדולף אייכמן, ראש "מחלק היהודים" בגסטאפו. לאחר שנודע למוסד כי אייכמן חי בארגנטינה תחת השם ריקרדו קלמנט, הוחלט לחטוף אותו ולהביאו למשפט בישראל.
איתן תכנן שתי נקודות זמן שבהן ניתן ללכוד את הפושע הנאצי ולהעבירו לדירת מסתור, עד להברחתו ארצה. לצורך ביצוע החטיפה נפרס צוות של אנשי מוסד ברחוב גריבלדי בבואנוס־איירס, ממתין לאוטובוס שבו היה אמור אייכמן להגיע. האוטובוס עבר במקום, אך אייכמן לא נראה יורד ממנו. כעבור דקות אחדות הגיע אוטובוס נוסף, והאיש המבוקש ירד והחל פוסע ברחוב.
מתוך הספר: "הביצוע התנהל בצורה מעט שונה מן התוכנית. בעוד 'קלמנט' צועד אל ביתו, הבחין צבי אהרוני – שישב מאחורי ההגה – בכך שאחת מידיו נמצאת בכיסו, מה שאולי מעיד שיש לו אקדח בכיס, והספיק להזהיר את צביקה מלחין (שהמתין ברחוב – מ"פ). אפשרות זו מנעה מצביקה לבצע הורדת זקיף באופן המקובל, מפני שהיה עליו לשתק קודם כול את ידיו של אייכמן.
"צביקה אמר 'מומנטיטו, סניור', אייכמן נרתע מעט לאחור, צביקה תפס את שתי ידיו, ושניהם התגלגלו על הארץ ונפלו לתעלה בצד הכביש. יצאתי מיד מהמכונית וקראתי למשה תבור לצאת. משה תפס את 'קלמנט' ברגליים ואני תפסתי אותו בראש, צביקה עדיין לפת את שתי ידיו, וכך גררנו אותו למכונית שלנו, שעמדה במרחק של 5־4 מטרים. 'קלמנט' ניסה להשמיע צעקה בקול חנוק, שנשמע כמו נהמת חיה פצועה. גררנו אותו למושב האחורי, ראשו מונח על ברכי וגופו שרוע על הרצפה, ואני החזקתי יד על פיו".
"רפי לפעמים היה קצת מבלפף", מעירה מרים. "לא תמיד ידעתי אם מה שאני שומעת הוא תיאור מדויק, ולעיתים הייתי צריכה לנפות את הדברים שאמר. בשעת הצורך, האמת גמישה. ככה זה עם אנשים במקצוע הזה".
בהקשר של פרשת פולארד אתן דווקא מדברות על אמת שלא יכולה עדיין להיאמר, אמת שאין בלתה. אז למה הכוונה ב"אמת גמישה"?
אור: "הכוונה היא לא לשקרים של ממש. אם יש משהו שנשמע יפה מאוד, ייתכן שהשתנו בו כל מיני דברים שהם לא משמעותיים".
יעל: "בסרטים מאוחרים שעסקו בחטיפה, אבא שלי מתאר כיצד החזיק עליו את הראש של אייכמן בתוך הרכב – וזו אמת צרופה; אבל כשהוא מתאר את המחשבות שלו על גודל הרגע – זה בלוף צרוף. הוא לא חשב על גודל הרגע, הוא חשב על הצעד הבא, מה עושים עכשיו".
מרים: "בסרט רפי מספר למשל שהוא זמזם 'ומצעדנו עוד ירעים – אנחנו פה' (מתוך "שיר הפרטיזנים" – מ"פ). אבל את השיר הזה הוא לא זמזם.
"כתבתי מכתב לעיתונאי שפרסם כתבה משמיצה על רפי בעקבות פרשת פולארד. סגרתי את המכתב וכתבתי שבעוד שלושים שנה אראה לו את זה", מספרת מרים. העיתונאי פעיל עד היום – אך המכתב נשאר אצלה. "תמיד ידענו שיום אחד, כשאבא כבר לא יהיה, התפקיד שלנו יהיה להגיד את האמת", אומרת יעל. "היום אנחנו יודעים שעדיין לא הגיע הזמן"
"ידעתי שרפי נסע להביא את אייכמן", ממשיכה מרים ומספרת על מה שאירע זמן לא רב לפני חתונתם. "הייתי בבית הוריי בקיבוץ אפיקים, ויעל התינוקת הייתה בזרועותיי. ברגע שבן־גוריון הודיע שאייכמן בידינו, אמרתי להורים שלי: זה רפי".
יעל שמעה מאביה על המבצע הזה כשהייתה בת שבע. "ישבנו ליד השולחן בסלון או בפינת האוכל, עם קופסת גפרורים", היא נזכרת. "הגפרורים בעלי הראש האדום היו אנשי המוסד, והקופסה הייתה הרכב ובית המסתור. אייכמן היה גפרור שרוף".
בספר מתואר כיצד הראל, ששהה אף הוא בבואנוס־איירס באותה עת, ביקש שאנשי הצוות ינסו לאתר במקביל גם את ד"ר מנגלה. איתן, שסבר שלא כדאי לערב מבצע במבצע, הציע כי הראל ישוב ארצה עם אייכמן אך יסתיר במשך כחודש את דבר החטיפה, כדי שניתן יהיה לנסות לאתר את הפושע הנאצי הנוסף. בפועל, הבאתו של אייכמן לישראל נחשפה מוקדם מדי לטעמו של איתן, מה שגרם מן הסתם לנאצים אחרים שהסתתרו בדרום אמריקה לרדת למחתרת.
איתן עקב אחר משפט אייכמן ונכח במעמד הוצאתו להורג, ב־31 במאי 1962. "שמעתי אותו מפטיר כמה מילים בגרמנית, שלא הבינותי. אחר כך נאמר לי שהוא אמר 'אני מקווה שכולכם תגיעו אחרַי בקרוב'", שחזר בספרו. מרים: "באותו זמן הייתי אמא צעירה, היו לי שני תינוקות, ויש להניח שהייתי עסוקה בבית. רפי לא אמר לי לאן הלך. זה לא היה סוד, אך הוא לא דיבר על מה שחווה באותו יום".
קצין אס־אס בשירות המוסד
מוקד העיסוק של המוסד עבר בינתיים לגרמנים אחרים – מדענים שסייעו למצרים לייצר טילי קרקע־קרקע. מחלוקת התגלעה בנושא הזה בין הראל לבין שמעון פרס, סגן שר הביטחון דאז, שלא ראה בפרויקט איום משמעותי על מדינת ישראל, וסבר שניתן לפתור את הדברים באמצעים דיפלומטיים. לבן־גוריון אמר פרס כי ראש המוסד זורע פאניקה מיותרת. הראל מצידו ריכז מאמצים כדי לסכל את ההתחמשות המצרית בדרכים אחרות. כך יצא לדרך "מבצע דמוקלס", שהופעל מאירופה והעסיק עשרות אנשי ביון ישראלים. מעטפות נפץ נשלחו אל המדענים הגרמנים, והמוסד אף הצליח להניח ידו על מי שהוביל את שיתוף הפעולה עם המצרים – מנהל חברת "אינטרה", היינץ קרוג. האיש נלכד סמוך לביתו במינכן, במבצע שהזכיר את חטיפת אייכמן.
"ידעתי על לכידתו, הבאתו ארצה וחקירותיו, אבל לא נפגשתי איתו ולא עקבתי אחרי ממצאי החקירות", מספר איתן בספרו. "בתום החקירה היה ברור שאי אפשר להחזירו למינכן, משום שהוא יגלה שנחטף והוחזק בישראל, והדבר יסבך מאוד את יחסינו עם מערב־גרמניה וגם עם מדינות נוספות. אינני יודע מה בדיוק עלה בגורלו. שנים לאחר מכן שאלתי את האדם שהיה אמור לדעת (…) כמו במקרים אחרים, תשובתו של האיש הסגור והשתקן ההוא הייתה: 'אל תזכיר לי נשכחות'". כדי לטשטש את ההיעלמות שלח המוסד לדרום אמריקה את אחד מאנשיו, צבי אהרוני, שדיבר גרמנית על בוריה; אהרוני נועד לשמש מעין כפיל של קרוג, וכך ליצור מצג שווא כאילו האיש נמלט מגרמניה.
בכיר אחר בפרויקט הגרמני־מצרי, מהנדס אלקטרוניקה בשם ד"ר האנס קליינוואכטר שהיה האחראי על ייצור מערכת ההנחיה של הטילים, הוגדר כיעד לחיסול. איתן יצא לאירופה כדי להתרשם מההכנות למבצע, ומשנוכח לדעת שהדרכים מושלגות, הציע לדחות את הפעולה. הראל סירב, והרחיק את איתן לשליחות במרוקו. "מבצע קוצן" לחיסול המהנדס יצא לדרך אך נכשל, והמוסד זכה לכותרות שליליות בעולם.
איתן כבר היה אז במרוקו, מטפח את הקשרים עם המלך חסן השני, שביקש מהמוסד סיוע בבניית מערך לאבטחת אישים. איתן הציע לבנות שיתוף פעולה נרחב, שיכלול אימונים של אנשי ביטחון משתי המדינות. קשר הדוק נרקם גם בין צמרת המוסד לבין אחמד דלימי, ראש שירותי הביון של מרוקו. היחסים החמים הללו הניבו בסופו של דבר את הסתבכות המוסד בפרשת אל־מהדי בן־ברקה, מנהיג אופוזיציה מרוקני. בשנת 1965 נעלם בן־ברקה בפריס, ולאחר מכן התברר שנרצח. העיתונות הצרפתית הפנתה אצבע מאשימה אל המוסד, שכביכול ביצע את העבודה עבור הידידים ממרוקו.
החיסול בפריס גרם לסדרת זעזועים בישראל. איסר הראל, ששימש אז כיועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין, ניסה להשתמש באירוע כעילה להדחת מאיר עמית מראשות המוסד. פרטי הפרשה נאסרו לפרסום בארץ, אך העיתון "בול" החליט בכל זאת לצאת בכותרת "שיתוף המוסד בחיסול בן־ברקה". אנשי שב"כ ומשטרה אספו את העותקים מדוכני העיתונים, ועורכי "בול" הושמו במעצר חשאי. במקביל הצטוו העורכים להמשיך להוציא לאור את עיתונם כרגיל, כדי לא לעורר חשד.
המוסד הכחיש לאורך השנים את הטענות למעורבותו בחיסול, וגם איתן מדגיש בספר כי לישראל לא היה חלק במעשה. עם זאת הוא מתאר כי חודשים אחדים קודם לכן ביקשו המרוקנים את עזרת המוסד במעקב אחרי בן־ברקה. בריאיון לתוכנית "עובדה" בשנת 2014 גם סיפר איתן כי דלימי דיווח לו בדיעבד כי הטביע את בן־ברקה באמבטיה. עוד הודה איתן כי ייעץ לאנשי שירות הביון של מרוקו לשפוך סיד על הגופה כדי שזו תתאכל במהירות. לדבריו, עשה זאת כדי לשמר את הקשר עם המרוקנים, שהיה חשוב לביטחון ישראל.
"כשאתה עוזר למישהו להיפטר מגופה, זה לא אומר שעזרת להפוך מישהו לגופה", אומרת יעל. "היום מרבים להשתמש במילה 'קשוח' בלי להבין באמת את משמעותה. לאנשים מסוימים, בגלל סוג האישיות שלהם וסוג התפקיד שלהם, יש עמוד שדרה חזק ומעטפת חיצונית קשה מאוד. אך למעטפת יש גם גמישות, מה שמאפשר לך להיות קשוח בדברים מסוימים, ולא לתת להם לחדור. לא לתת לשאלה המוסרית אם אתה עובר על 'לא תרצח' לחדור פנימה. אם עמוד השדרה שלך אומר שבתפקיד הזה אתה מכין מדינה לעם ישראל ולכן זה מה שצריך לעשות, אזי המעטפת שומרת שלא תיכנס לשאלה המוסרית הזו. אבל זו לא קשיחות שמראה שלא אכפת לך".
בריאיון ל"עובדה" הודה איתן כי ייעץ לאנשי שירות הביון של מרוקו כיצד להשמיד את גופתו של אל־מהדי בן־ברקה. "כשאתה עוזר למישהו להיפטר מגופה, זה לא אומר שעזרת להפוך מישהו לגופה", אומרת יעל. "אם עמוד השדרה שלך אומר שבתפקיד הזה אתה מכין מדינה לעם ישראל, אז המעטפת שלך שומרת שלא תיכנס לשאלות מוסריות מסוימות"
באביב 64' מונה איתן לראש ה"מוקד" בפריס, תפקיד שבמסגרתו היה אמון בעיקר על גיוס סוכנים במדינות ערב דרך אירופה. "התגוררנו בפריס במשך שבע שנים, ובתקופה הזו היה לילדים אבא במשך חודש אחד בשנה", מספרת מרים. "כל הזמן הזה לא העזתי לבקש ממנו עזרה. כשכן אמרתי משהו, הוא תמיד היה עונה: תפסת אותי בדיוק ברגע שבו אני הכי עסוק".
יעל: "כפסיכולוגית אני יכולה להגיד שכאשר אחד ההורים נעדר, חשובה מאוד השאלה כיצד ההורה האחר מייצג אותו. כמעט לא חווינו את אבא כילדים, לכן לא היו לנו כמעט געגועים. הוא היה 'נעדר־נוכח': לא נמצא פיזית, אבל היה ברור שזה לא משום שאנחנו לא חשובים לו".
לאחר הקמת אש"ף הציע איתן לחסל את כל צמרת פת"ח, ובכללה יאסר ערפאת. הוא אף טען שכדאי לעשות זאת בכנס של הארגון על אדמת אירופה, אך לא קיבל אישור למבצע. גם לאחר מלחמת ששת הימים המליץ איתן לפגוע בראשי פת"ח, ושוב נענה בשלילה.
במהלך שנותיו באירופה המשיך לעסוק בנושא המדענים הגרמנים שעבדו עם מצרים. בין השאר עלה רעיון לגייס לשורות המוסד את הרמן אדולף ולנטין, מי שהיה אחראי על אבטחת הפרויקטים הללו. אברהם אחיטוב, לימים ראש השב"כ ואז איש המוסד, הציע להגיע אליו דרך קצין אס־אס לשעבר שוולנטין העריץ, בשם אוטו סקורצני. שיחותיו של אחיטוב עם סקורצני צלחו, וזה האחרון שכנע את ולנטין לסייע ל"שירות ביון זר" המבקש את עזרתו. בהדרגה הצליח המוסד לשבש את פרויקט הטילים המצרי, ולאיים על כל מדען גרמני שביקש לקחת בו חלק. "כתוצאה מהמאמצים שלנו, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים ביוני 1967 לא עמדו טילי קרקע־קרקע לרשות הצבא המצרי", כתב איתן.
ביקור חולים חשאי
לאחר שצבי זמיר מונה לראש המוסד, החלו חריקות ביחסי העבודה בינו לבין איתן, על אף שהכירו זה את זה עוד מהפלמ"ח. "בא צביקה זמיר, חסר הניסיון בנושאי מודיעין, תקע מקלות במנגנון המשומן והסדיר שלנו והפר את ההרמוניה", תיאר איתן בספר. "מרים נוהגת להזכיר לי שבאותם ימים נכנסתי למצב נפשי של אי־שקט ותסכול, שהתבטא גם במצבי הגופני והבריאותי, וחייב אותי לעבור סדרה של בדיקות לב".
כדי להשאיר את איתן במוסד, הציע לו זמיר לעמוד בראש היחידה המבצעית "קיסריה", ואיתן הסכים בתנאי שייערכו בה שינויים מסוימים. זמיר לא השיב, וכעבור זמן קצר הופתע איתן לגלות שהתפקיד ניתן למייק הררי. בשלב הזה הבין שאין לו סיכוי להגיע לראשות המוסד, והחליט לפרוש. זמיר עוד ניסה לשכנע אותו לשמש כעוזרו עם תנאים של מנהל אגף, אך איתן סירב. לימים ינסה לחזור למוסד, אך אז כבר יניחו לו להבין כי אין עוד תפקיד בשבילו בארגון. בספרו הוא לא חוסך את ביקורתו מזמיר בשורה של נושאים – מהתנהלות המוסד סביב טבח הספורטאים במינכן, דרך פעולת לילהאמר שבה חוסל בטעות מלצר מרוקני במקום רב־המרצחים עלי חסאן סלאמה מארגון "ספטמבר השחור", ועד כשלי המודיעין במלחמת יום הכיפורים.
בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים התקרב איתן לאריק שרון. ב־1975, כששרון שימש כיועץ לענייני טרור אצל ראש הממשלה יצחק רבין, מונה איתן לעוזרו. לאחר סיום תפקידו הוא התקשה למצוא את עצמו מבחינה מקצועית, ניסה את מזלו בעולם העסקים ועבר מעבודה לעבודה. מרים: "באירופה רפי היה כמו קוסם, איש לא עמד בפניו. צריך לגייס קצין אס־אס? מגייסים אותו, ועוד כל מיני דברים שלא יתוארו בכלל. ואז הוא הגיע לארץ, ולא היה לו לאן ללכת".
בספר היא מדמה את בעלה בתקופה המתעתעת הזו לדמותו של זורבה היווני. "זה אדם שמצד אחד מקסים ושופע רעיונות, ומצד שני הוא הולך עם הדמיון ולא בודק דברים עד הסוף. זורבה בונה בסרט מערכת גדולה על מנת להעביר עצים מן היער שבראש ההר אל הנמל, אך בפעם הראשונה שהוא מפעיל אותה, מתברר שהחישובים שלו לא היו נכונים והכול קורס. גם רפי עשה המון שטויות, וזו הייתה תקופה משברית ביחסים שלנו. נסעתי לאנגליה, וכשחזרתי גיליתי שבינתיים הוא הקים מפלגה חדשה".
במשך שנים רבות תמך איתן במפא"י ובתנועת העבודה. מחדלי מלחמת יום כיפור, שיחות שערך עם יצחק שמיר ובעיקר שהייתו במחיצת שרון, גרמו לו לשנות כיוון ולאמץ תפיסת עולם ימנית. יחד עם שרון הוא הקים את מפלגת "שלומציון", שזכתה בבחירות 77' בשני מנדטים, ואז התמזגה עם תנועת "חירות" בתוך הליכוד.
לאחר שבגין הפך לראש ממשלה, הא מינה את איתן ליועצו לענייני לוחמה בטרור. איתן קיווה שהתפקיד הזה יחזיר אותו לעשייה הביטחונית ויהיה מקפצה לראשות המוסד, אך הדבר לא קרה. בראשית שנות השמונים ניסה בפעם השלישית ליזום את חיסולו של ערפאת, ששהה אז בביירות – ושוב לא קיבל אישור, בשל החשש לפגיעה בחפים מפשע.
שרון, שכיהן בממשלת בגין כשר הביטחון, החליט לתת לאיתן תפקיד נוסף – ראש הלק"ם. כך מצא עצמו איתן נפגש בפריס עם פולארד, ומגייס אותו כסוכן ישראלי. בעוד הם משוחחים, טיילה מרים עם אן פולארד ברחובותיה של עיר האורות. "הצרפתית והאנגלית שלי לא היו משובחות, כך שלא יכולתי לדבר איתה בחופשיות, אבל הראיתי לה את העיר", היא מספרת. "הסתובבנו בין השאר במוזיאון האורנג'רי, והרגשתי שהיא לא מתרשמת ממני במיוחד. לא ידעתי אם היא מודעת לכך שבעלה מגויס לרגל למען ישראל. היה שם מבחינתם סיפור כיסוי שלם, של נסיעה לדודה לחתונה בפריס. היא בוודאי לא ידעה מה קורה בדיוק בשיחה שלו עם רפי, אבל אני ידעתי".
בהמשך גם ידעת שפולארד מעביר מסמכים אמריקניים לישראל?
"בוודאי".
חשת באותה תקופה שרפי נתון במתח מיוחד?
"הוא היה מתוח מאוד, וגם עבר אז ניתוח עיניים קשה. הגעתי אליו לבית החולים בילינסון, והוא לא ראה שום דבר, למרות שעיניו כבר לא היו מכוסות. זה היה בתקופה הכי קריטית עם פולארד – שהגיע בעצמו לבילינסון. קצין הביטחון של בית החולים ארגן להם פגישה במקום חשאי".
"כבר באוגוסט של אותה שנה היו מחשבות להקפיא את פולארד. תחת לחץ של גורם באמ"ן שרצה אינפורמציה מסוימת לגבי עיראק נכנעתי להמשיך להפעיל אותו כמה חודשים, ואז קרה מה שקרה", תיאר איתן ב"עובדה" איך העניינים החלו להסתבך. הוא היה בביתו כשהגיעה אליו ההודעה על כך שפולארד מתדפק על דלתות השגרירות. "הטלפונים רצו מפה לכל העולם – לארה"ב, לראש הממשלה. אנשים הגיעו לכאן. הגשתי להם קפה וידעתי היטב מה קורה", מספרת מרים.
ומה הרגשתם?
יעל: "הוא לא הרגיש, הוא היה עסוק בלעשות מה שצריך לעשות; והיא לא הרגישה, היא הייתה עסוקה בלהכין קפה. לכל אחד יש מסירות הנפש שלו".
שנתיים אחר כך הורשע פולארד בריגול ונידון למאסר עולם. רעייתו אן ישבה בכלא כחמש שנים. איתן הפך בינתיים לאחד מסמלי הפרשה, שפגעה ביחסים עם ארצות הברית. גורמים שונים האשימו אותו כי פעל מאחורי גבם של הממונים עליו כשגייס את פולארד. "בתקופה שלאחר מכן, בכל מקום פומבי ישבנו מאחור, כי אנשים לא שמחו שרפי יהיה בחזית. כשהוא עבר לעבוד בחברת 'כימיקלים לישראל', כחבר דירקטוריון מטעם הממשלה, שילמו לו חצי משכורת כדי לא להכעיס את האמריקנים. הוא ארגן ביקור של אישיות צבאית בכירה מקולומביה – ביקור שבעקבותיו הקולומביאנים הזמינו הרבה דברים מחיל האוויר, וזה הביא לישראל הרבה תועלת – אבל לו עצמו לא נתנו להשתתף בפגישה. לרוב לא שאלתי אותו מה הוא מרגיש, אבל באותו רגע זה היה ממש רחמנות. שאלתי 'מה זה עושה לך?', ורפי אמר: 'בוודאי שזה חורה לי. אני ארגנתי את כל החגיגה, ועכשיו לא נותנים לי לפגוש אותו'.
"שוחחתי באותם ימים עם פסיכולוגית שהכרתי, ושאלתי אותה מה הציבור מרגיש כלפי רפי בעקבות פרשת פולארד. היא ענתה לי במילים חריפות מאוד. התיישבתי וכתבתי מכתב לעיתונאי שפרסם אז כתבה מאוד משמיצה על רפי. סגרתי את המכתב וכתבתי שבעוד שלושים שנה אראה לו את זה".
העיתונאי ההוא, מספרת מרים, פעיל עד היום – אך המכתב נשאר אצלה. "אמרת לי: 'אחרי שלא נהיה פה, אל תשכחי להראות לו את זה'", פונה אליה יעל. "תמיד ידענו שיום אחד, כשאבא כבר לא יהיה פה, התפקיד שלנו יהיה להגיד את האמת. היום אנחנו יודעים שהתפקיד שלנו הוא לא לספר מה היה באמת. לא בשלב הזה לפחות".
שיחותיי עם פידל
בספר "איש הסוד" יש פרק הנושא את הכותרת "פולארד", אך איתן לא הרחיב בו יותר מדי על הפרשה עצמה, אלא הצביע על שורת אירועים בקורותיה של מדינת ישראל שלשיטתו נותנים לגיטימציה לריגול אחר מדינות ידידות. מוזכרת שם הפניית העורף של המנדט הבריטי למרות הצהרת בלפור, החיתוך החד של צרפת בשנות השישים מהיחסים המיוחדים שהיו לה עם ישראל, וכן הלאה. "כשרפי היה מאושפז, באחד הימים הוא החליט שמצא מה הוא רוצה להגיד על פולארד", מספרת מרים. "בפרק הזה הוא מוסר למעשה את כל ההיסטוריה של הציונות במאה העשרים".
יעל: "אני הייתי אז בתורנות לידו. ביקשתי שיכתיב לי, וכתבתי הכול בעט על מפיות של בית החולים". לעורך הספר, רמי טל, הורה איתן להשמיד את מה שכבר כתב על פרשת פולארד.
מי שמינה את איתן לחבר דירקטוריון בכי"ל אחרי סגירת לק"ם היה שוב שרון, הפעם בתפקידו כשר התעשייה והמסחר. עד מהרה התברר כי בתמורה דורש שרון נאמנות בלתי מסויגת, כולל סיוע במהלך למכירת החברה למקורבו. כשאיתן סירב, התפתח עימות חריף בינו לבין שרון, שניסה להביא להדחתו מהתפקיד.
לאחר סגירת הלק"ם שוב היה איתן לאיש עסקים, וגם הפרק הזה בחייו זימן לו נסיעות ליעדים לא שגרתיים. בשנת 1992 הוא ביקר בקובה כדי לחבור ליוזמה עסקית לניהול פרדסים, ונפגש שם עם פידל קסטרו, שהפך לידידו. "גבר גבה קומה ובעל נוכחות דומיננטית, בעל זיכרון מצוין, סקרן בלתי־נלאה, מפגין ידע בנושאים שונים ומשונים, כולל המזרח התיכון", תיאר איתן את קסטרו בספרו. "חשוב לציין שבשיחה לא הרגשתי אפילו לרגע שאני יושב מול רודן".
עסקיו שגשגו באותן שנים, והקנו לו שם של עשיר מופלג. "חשוב לי להדגיש משהו שרלוונטי גם היום", אומרת יעל. "נכון שיש פה בית יפה, אבל אבא היה הרבה פחות עשיר ממה שחשבו. התדמית הזו נוצרה כי הוא תמיד נתן ותרם. היו המון אנשים, בהם גם מפורסמים, שהוא דאג להם לדמי קיום על בסיס חודשי. גם אחרי שנפגע כל כך הרבה פעמים מהזולת, אבא לא הפסיק לתת".
חתימת הסכמי אוסלו לא שינתה את תפיסתו של איתן לגבי ערפאת. כאות מחאה הוא יצר פסל ברזל של "הנחש שמכיש את השמש העולה". היצירה הזו ניצבת עד היום בבית, לצד פסלים אחרים מעשה ידיו.
בחזונו המדיני, כפי שהוא מופיע בספר, ביקש איתן להיפרד מהפלסטינים בפעולה חד־צדדית יזומה על ידי ישראל. "הפרדת פסיפס", כך הוא מכנה את תוכניתו, "משום שהיא משאירה מובלעות יהודיות בשטח הפלסטיני ולהפך. בשטחי המובלעות, מי משני הצדדים שיבקש להתפנות – יתפנה, ויקבל פיצוי. מי שיביע רצון להישאר במקומו – יישאר, ויקבל על עצמו את מה שמתחייב מכך שהוא חי במובלעת. היישובים היהודיים שבתוך המובלעות יוקפו גדר וייסללו אליהם ומהם דרכי גישה למדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק ובגושי ההתנחלויות".
לקראת בחירות 2006, כשהוא בן שמונים, התייצב איתן בראש מפלגת הגמלאים. המפלגה שעד אז כשלה בכל ניסיונותיה לעבור את אחוז החסימה, הייתה הפעם הפתעת הבחירות וזכתה בשבעה מנדטים. איתן הפך לשר לענייני גמלאים בממשלתו של אהוד אולמרט – מינוי שספג ביקורת חריפה מצד הממשל האמריקני, שלא שכח לו את פרשת הריגול. גם פולארד, שהוחזק עדיין בכלא, הגיש יחד עם אשתו אסתר עתירה לבג"ץ בניסיון לסכל את המינוי, וליד ביתו של איתן נערכו הפגנות.
בריאיון ב"עובדה" סיפרה מרים כי לה ולרפי יש בית שבנו בגליל, וכי עברה בראשה המחשבה לתת את הבית הזה במתנה לפולארד, לכשיצא מהכלא. כעת היא מודה כי המחשבה הזו חזרה בנובמבר 2015, כאשר פולארד שוחרר בתנאים מגבילים. "השחרור שלו גרם הקלה גדולה גם לרפי וגם לי", היא אומרת.
רפי לא רצה ללכת לפגוש אותו? לסגור מעגל?
"לא. הוא תמיד היה מציאותי מאוד בעניין הזה, ידע בדיוק מה יזיק ומה לא, מה אפשר להגיד ומה אי אפשר".
לאחר סיום תפקידיו הציבוריים התקשה איתן למצוא את עצמו מבחינה מקצועית, ניסה את מזלו בעולם העסקים ועבר מעבודה לעבודה. מרים: "באירופה הוא היה כמו קוסם, איש לא עמד בפניו. צריך לגייס קצין אס־אס? מגייסים אותו, ועוד כל מיני דברים שלא יתוארו בכלל. ואז הוא הגיע לארץ, ולא היה לו לאן ללכת"
את היית רוצה לדבר עם פולארד?
"אני לא חושבת שהוא ירצה לדבר איתי".
אולי את יכולה להעביר לו מסר מעל גבי העיתון.
מרים מתמידה בשתיקתה.
מפלגת הגמלאים לא הרשימה בשדה הפוליטי. היא ידעה סכסוכים ופילוגים, ובבחירות 2009 לא עברה את אחוז החסימה. איתן הקים מפלגה חדשה עבור האזרחים הוותיקים, אך בסופו של דבר לא עמד בראשה כשהתמודדה בבחירות – וכשלה גם היא.
בשנת 2018 נודע כי איתן, האיש שלכד של אייכמן, פרסם הודעת תמיכה במפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" הימנית־קיצונית, שבה חברים גם אנטישמים ומכחישי שואה. בריאיון לגלי צה"ל נימק את עמדתו: "עם כניסת דאע"ש באמצעות הפליטים לאירופה החלו ניצנים של אנטישמיות חדשה. ישבנו ושאלנו, מי יכול לטפל בזה? הגענו למסקנה שדווקא מפלגות הימין באירופה יכולות". בשלב הזה התפרצה מרים לשיחה. היא פנתה למגיש ישי שנרב ואמרה: "האדם הזה כשל הפעם – רד ממנו", ובכך הריאיון הסתיים. "בדרך כלל הסכמתי איתו, אבל במקרה הזה חשבתי שהוא טועה ולכן ביקשתי שיסיים את השיחה", היא מסבירה לנו. מאוחר יותר חזר בו בעלה מתמיכתו באותה מפלגה.
המבצע האחרון בחייו של איתן היה הקמת עמותה שמטרתה הארכת תוחלת החיים ומניעת מחלות זקנה. "אני צחקתי אז מאוד", אומרת מרים. "אף אחד לא יכול לחיות לנצח, אז למה הוא חשב שיש לו יתרון? אבל רפי היה משוכנע שהעמותה הזו תפרוץ את הדרך".
מה הכי חשוב לך שיזכרו ממנו?
"את מה שהוא אמר לפני שהוא נפל, ממש ביום האחרון כאן בבית: 'עד היום לא שיקרתי לממשלה שלי, ואני לא אתחיל עכשיו'. אני חושבת שזה אומר הרבה מאוד על בן־אדם. הוא היה בלופר מכאן ועד להודעה חדשה, אבל היה לו יושר בסיסי אמיתי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.i
