כשההורים שלי יצאו לטיול מסביב לעולם במשך שלוש שנים

על חולצת המסעות הלבנה של אבי מופיעות שלוש מילים: Push The Limits. שחור על גבי לבן הן מככבות בתמונות מכל מיני יעדים אקזוטיים. פעם לצד ילידים אפריקנים שחורים המעוטרים בצבעי גוף לבנים, פעם במדבריות מלח באתיופיה, פעם כשעל כתפו של אבי מטפסת חיה חמודה כלשהי ביער טרופי כלשהו. שוב ושוב אותן שלוש מילים, Push The Limits, כשמאחוריו מונומנטים אירופיים במדריד, בברצלונה, ברומא. "זה מה שמעניין אותי בחיים", אומר אבא שלי, גב"י בוטבול (70). "להזיז את הגבולות. לדחוף לכיוון הדבר שאי אפשר לעשות. דווקא כשמגיעים לגיל פנסיה, כשלא עסוקים בהווה ולא טרודים בעבודה, פתאום נפתחות דלתות. אדם שיוצא לפנסיה יכול לעשות עוד הרבה דברים".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחקר מוסלמי מרגיע: בגלל המחלוקות היהודים לא מתפתחים בהר הבית
– אחרי הירידות החדות, הבורסות מתקנות את המדד
– הביקוש למשכנתאות גובר, אבל "אין התנפלות" על הנדל"ן

בחודש מאי לפני שלוש שנים אמא שלי, מרים, פרשה מעבודתה כפקידת סעד לעניין סדרי דין. לא עבר חודש ימים, והוריי ארזו שתי מזוודות טרולי קטנות, עשרה ק"ג כל אחת. "כמה שפחות בגדים, זה מפחית עלויות", אומר אבא. "חשוב לקחת תפילין, כירה לבישול, כרטיס אשראי ודרכון. עם כל השאר מסתדרים". הם טיילו במשך שלוש שנים, עם גיחות ארצה לחגים ולשמחות. 123 טיסות. 71 ארצות. מ־42 מעלות בלילה רותח במזרח אפריקה, ועד 35 מעלות מתחת לאפס ביום קפוא בצפון הרחוק של רוסיה. הם נסעו צפונה ונגבה וימה וקדמה. "לא נחנו לרגע ועינינו לא ידעו שובע. היינו בכל יבשות תבל, והתוכנית הייתה שבכל חצי שנה הולכים ליבשת אחרת. ביקרנו קודם באירופה הקלאסית והמוכרת, שקל לטייל ולנוע בה. אחר כך נדדנו לאפריקה, משם למזרח הרחוק, לאמריקה ולקנדה, ואז למזרח אירופה, לקריביים, ושוב לאירופה ולאפריקה, להשלמות. חתמנו את המסע במרכז אמריקה ובדרום אמריקה, ונמלטנו דרך קולומביה טרם נעילת השערים של התפרצות הקורונה".

פעם ילדים היו משוויצים שלאבא שלהם יש סולם גבוה. כמה מהקוראים יכולים להתגאות בזה שההורים שלהם הקיפו את כדור הארץ שמונה פעמים, 327 אלף קילומטר בשלוש שנים? ניצחתי.

האמת היא שאנחנו הילדים – אבי (44), אוריאל (42), עדיאל (39), בתאל (35) ושיראל (30) – לא ממש עקבנו אחרי מסעותיהם. כששאלו אותי מדי פעם איפה ההורים בדיוק מטיילים כרגע, גירדתי בפדחתי. לא עמדנו בעומס, לא עמדנו בקצב. כשהם כבשו את העולם, נכבשה קבוצת הוואטסאפ המשפחתית בתמונותיהם מכל רחבי תבל. בספארי בקניה, למשל, הם צפו באריה ולביאה שתפסו לעצמם באפלו. "אכלו ושבעו, אבל נשאר להם עוד נתח רציני", אבא סיפר. "השמש קפחה והם עשו תורנות ביניהם מי ישמור על הפגר ומי ינוח, בזמן שנשרים חגים ובאים גם הם לנסות לקחת את חלקם". אנחנו סיגלנו לעצמנו נוהג: בכל פעם שהם שלחו תמונה מדהימה של נוף עוצר נשימה – לוע הר געש באתיופיה, קרחונים נמסים בארגנטינה ("כשמתנפץ קרחון כולם צועקים: אולה!"), שמיים שחורים עם ערפילים ירוקים מהזוהר הצפוני, או שצף מפלי הניאגרה – שלחנו להם בתגובה תמונה מחיינו המשמימים. אני עובדת ליד המחשב. אחותי שוטפת כלים. האחיינים אורזים סחורה חקלאית שהמשפחה מגדלת בבני־נצרים. תזכורת לחיים עצמם, של בני תמותה רגילים.

"מסביב לעולם באלף ואחד יום – מסע בעקבות היהודי הנודד", כך קרא אבא לכתב היד שלו, שנמצא כעת בשלבי עריכה מתקדמים. "הסיפור היהודי תמיד עניין אותי", הוא אומר, "ולכן באופן טבעי גם לוז המסע שלנו היה פקידת קהילות יהודיות בעולם. עשינו לעצמנו כלל: בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, אנחנו הולכים לקהילה היהודית. בכל שלוש השנים האלו, אולי רק ארבע פעמים לא התפללנו בשבת בבית כנסת, כי לא היינו באזור יהודי. נרקמו שיחות ארוכות ומעמיקות עם דמויות קהילתיות ורבניות, שלפעמים אפילו התפתחו לראיונות של כמה שעות. היו גם שיחות על כוסית ויסקי או ערק, ואנשים סיפרו לי בכאב על בן או בת שאיבדו את דרכם ונישאו לאדם שאינו בן ברית, או על פספוס הרכבת – חרטה על אי עלייה בזמן לארץ ישראל.

"דרך השיחות והמפגשים האלו גיליתי עולם יהודי מרתק. חלקו מתחדש ובועט, וחלקו מעציב ומתנוון. יש מקומות שהיו בעבר מרכזים יהודיים תוססים, ועכשיו הם עיי חרבות. רק בתי הקברות מעידים על עברם המפואר. לעומת זאת, ביפן או בסין אין היסטוריה יהודית, ועכשיו מתקיימות שם 15 קהילות תוססות עם בתי כנסת פעילים. בווייטנאם פגשנו צעירה סינית שנשואה לישראלי שחזר בתשובה: היא טסה איתו 3,000 ק"מ כדי לטבול במקווה בהאנוי, או הו־צ'י־מין סיטי כפי שהיא קרויה היום. אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים הוא לשמור על מבט רענן. לא לנסות לבקר או לשפוט, אלא רק להבין. מתוך זה נוצר הפסיפס השלם של המסע ללב הקהילות היהודיות בעולם".

סקרנות טבועה

מאז ומתמיד, בכל פעם ששאלו אותי מה אבא שלי עושה הייתי מסתבכת. אף פעם לא הייתה לי תשובה פשוטה. הוא עלה לארץ ממרוקו ב־1960, הרביעי בשמונת ילדיה של משפחה מסורתית שהתחרדה עם השנים. הוא ממייסדי תנועת "גשר מפעלים חינוכיים", היה ראש המועצה המקומית קרני־שומרון, חלוץ הקמת מוסדות אקדמיה לחרדים, חוקר העולם היהודי וסופר "המנסה להחדיר את הכתיבה הספרדית", כלשונו. הוא בוגר מרכז הרב וישיבת פוניבז' והאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת רוצ'וויל, שהוא כתב בה דוקטורט על התפיסה ההלכתית של הרב עובדיה יוסף.

ותמיד אבא שלי טייל בעולם. ותמיד בטיסות זולות, מבצעים. חברות שלי היו משוכנעות שהוא סוכן מוסד. חלקן עדיין חושבות שכל שאר העבודות שלו היו בכלל סיפור כיסוי. כשהייתי בכיתה ט' אבא שלי קנה לנו כרטיסי טיסה בהפתעה, ובתור מתבגרת סבירה יחסית, לא עשיתי לו סצנה והואלתי בטובי לטוס איתו לפראג. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי. כשטסתי להודו בגיל 24, זה לא ממש היה "לפרוש כנפיים ולעשות את הדבר שלי". לא היה בזה שמץ מן המרד. הוריי כבר ביקרו במזרח הרחוק שלוש פעמים לפניי, וכהורים גאים בבת שממשיכה את המורשת, הם עודדו אותי ונתנו לי מענק טיסה. אחיי הגדולים לעומת זאת שייכים לזן הנדיר שלא יוצא מהארץ מחמת קדושתה, ורק אחד מהם ערק לשורות העוזבים מדי פעם "כדי להתגעגע", כפי שנוהג אבי לומר.

במשפחה כינו את שיגעון הטיולים שלו "חיידק". עם השנים גם אמי נדבקה. כשהטיסות הוזלו המצב החמיר, החיידק נעשה רעב יותר, ואבא שלי נעשה ספונטני יותר. אצלנו אמרו שהוא לא ספונטני, אלא פשוט תמיד מוכן נפשית לטיסה. אגב, בזמן שאתם קוראים את השורות האלו ובטוחים שיש קורונה ואי אפשר לטוס לשומקום, ההורים שלי נופשים ביוון.

"מה אבא שלך עשה בחיים?", זאת השאלה הכי נפוצה כשאני מספרת לעמיתים וחברים על ההרפתקה הזאת. כלומר, בנימוס ישראלי הם תוהים מאיפה להורים שלי יש כסף לזה. "אנשים נוטים לחשוב שטיול כזה הוא יקר מאוד", אומר אבא שלי, "אבל האמת היא שמדובר בעיקר בידע. זה דורש הכנה, קריאה והרבה תכנון. מספיק להקציב 200 דולר ליום, ואפשר להסתובב בעולם באופן מצוין. זה היה התקציב הראשוני שלנו, שאחר כך עלה ל־220 דולר".

200 דולר ליום? מה עם הירושה? לא שומרים כלום לילדים?
"אנחנו שומרים לעתיד ושומרים לעצמנו. לא צריך להיות מיליונרים כדי לטייל מסביב לעולם במשך שלוש שנים. עם פנסיה לא גבוהה במיוחד אפשר לעשות טיול יפה מאוד. צריך כמובן לדעת לבחור נכון טיסות ומקומות לינה, ואני מאז ומעולם ידעתי להסתובב בעולם בזול. כשהתחלנו את המסע קניתי 31 טיסות ב־3,000 אירו לשנינו, לי ולאמא. אם הייתה טיסה זולה ממילאנו לאירלנד ב־30 אירו – לקחתי. משם טסנו לסקוטלנד, לשוודיה, לנורווגיה. לא חשוב הסדר.

"יש שני דברים שאנחנו עוד צריכים להשלים, כי הקורונה שיבשה לנו את התוכניות: הרכבת הטרנס־סיבירית ממוסקבה לוולדיווסטוק, ליד יפן; ומדינות ה'סטנים' – קירגיזסטן, אוזבקיסטן וכו'. גם שם יש קהילות יהודיות מעניינות. עוד נחזור לשם".

עכשיו קשה לך להישאר הרבה זמן בארץ?
"לא קשה, אבל יש בי סקרנות. זה משהו שטבוע בגנים שלי כנראה".

זה התחיל עוד לפניך?
"סבא רבא שלי הגיע לארץ בגיל 92, אחרי מסע של שלושה חודשים וחצי ממרוקו. הרב משאש מתאר בספרו שהוא היה אז גל של עצמות. הוא נפטר כעבור חצי שנה ונקבר בהר הזיתים לבדו. דוד שלי, דוד ניסים, היה טייל ותיק: הוא ברח ממרוקו בגיל 17, ונסע בכל העולם כשוחט. סבי זכרו לברכה, באבא אהרון, עלה לארץ והשאיר במרוקו את אשתו ואת שלושת ילדיו, ובהם אמא שלי. הוא היה צורף, פתח חנות בעיר העתיקה ברחוב היהודים. היום נמצאת שם חנות התכשיטים 'הדאיה'. הוא גם היה חזן בבית הכנסת 'צוף דב"ש' ברובע".

ואז תרפ"ט.
"שרפו לו את החנות והוא חזר למרוקו, שנה ורבע אחרי שנסע. אגב, אנקדוטה נחמדה: ב־1925 סבא שלי השתתף בקונגרס הציוני ה־14 בווינה, כי הוא היה ראש הוועד הציוני של מקנס. בארכיון הציוני מצאתי תיעוד שמתאר שהגיעו שני אנשים מהמזרח, לבושים ג'לביות עם חוטי זהב. הדבר הכי מצחיק היה שביקשו ממנו לשאת דברים, וסבא התחיל לנאום בעברית – שפה שאף אחד שם לא הבין. שאלו אם הוא יודע שפה אחרת, והוא עבר לבקשתם לצרפתית".

לא הכרתי את הסיפור על הקונגרס! בושה. אז מה בעצם אתה אומר לי בסיפורים האלו?
"יש במשפחה שלנו אהבת ארץ ישראל ואהבת הנדודים ביחד. זה מה שאני מספר לך. הקשר בין ישראל לגולה העסיק אותי שנים רבות. לא בכדי יצאתי לשליחויות, גרנו בצרפת כמה שנים, עסקתי בעלייה ובחינוך ועבדתי במשרד הקליטה. במסע הזה היה חשוב לי לחקור ולהבין מה קרה ליהודים מאז חורבן בית שני. תמיד חשבתי על שאלת שרידותו של העם היהודי, איך הוא שרד במשך כל הגלות הארוכה הזו, 1,900 שנים, ונדד ממקום למקום".

עלילות הקהילות

הנה משהו שלא בטוח שקרה ליהודים בנדודיהם אחרי חורבן בית שני: יום של 22 דקות, בין "מודה אני" לקריאת שמע של ערבית. "העיר הכי צפונית ברוסיה והכי צפונית בעולם היא מורמנסק", אומר אבא. "הגענו אליה בשיא החורף, בחושך הגמור. לפני שיצאנו לשם שאלתי את הרב בסנט־פטרסבורג איך להתפלל. הוא אמר לי: 'מה יש לך לחפש שם? יהודים לא גרו שם, אל תיסע'. לא שמעתי בעצתו. כשהגעתי למורמנסק בדקתי את זמני השקיעה והזריחה, וגיליתי שהשמש זורחת ב־11:50 לפני הצהריים, וב־12:12 – שקיעה. בתוך 22 דקות הנחתי תפילין, התפללתי שחרית, מנחה וערבית, ובא לציון גואל".

קורות המסע נכתבו לדבריו בעקבות יצירתו של בנימין מטודלה, "מסעות בנימין". "הוא המופת. בתת־תנאים, במאה ה־12, הוא נסע במשך שבע שנים וראה את כל העולם הידוע. חצי שנה אחרי שחזר לביתו הוא נפטר, אבל קודם לכן הספיק לפרסם את הספר שלו, שהיה להיט. הספר נכתב בעברית ותורגם ל־16 שפות. כל הנוסעים במאה ה־15 וה־16 השתמשו בו. זה היה הלונלי פלאנט של התקופה".

והוא גם המורה הרוחני.
"בהחלט. בנימין מטודלה זה אדם שהתעניין בקהילות היהודיות ורצה להבין אותן ומה מתרחש בהן. הוא עזב את משפחתו, הסתובב לבד, ולא ייאמן מה שהוא עשה. המסע שלו התחיל בעיר סרגוסה, משם הוא פנה לדרום צרפת, ביקר ברומא ובטורקיה, עבר דרך סוריה וארץ ישראל, הגיע לבגדד, הלך לפרס ולחצי האי ערב, וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173. בהקדמה לספר שלי אני מציין שרק בארבע מדינות שהוא היה בהן לא ביקרתי עדיין. מבחינתי המשכתי את המסע שלו, באופן כלשהו. ממנו קיבלתי השראה לכתוב על קהילת יואנינה ביוון, שהוא הגיע אליה. זה הפרק הראשון בספר.

"מדובר בקהילה עתיקה ביותר, יהודים שגלו מירושלים כעבדים אחרי מרד בר כוכבא. בחופי יוון רוב הספינות טבעו בסערה, והיהודים שוחררו והגיעו ליואנינה כשהם חמושים בכל החידושים ההלכתיים שנהגו אז בירושלים, כולל צורת בית הכנסת. אבל ספר התורה שלהם כתוב באותיות יווניות, יש להם תפילות קצרות ביותר, ברכת המזון לא קיימת אלא רק 'ברוך רחמנא דיהב לנו פתא, אמן'. הם לא שמרו בשר וחלב, ונהגו כדינים שכתובים בתלמוד הירושלמי".

מה יגידו הקוראים הדתיים של הספר?
"זה בדיוק הרעיון, לדבר על החומרות ההלכתיות דרך יואנינה. זה לא ספר מסעות: אני מגדיר אותו כספר הגותי־ספרותי על מצע היסטורי. בכל פרק אני מתמקד בנושא ביהדות, ומספר סיפור דרך אחת הקהילות".

על יחסי הנצרות והיהדות, למשל, הוא מדבר דרך סיפורו של הרב הראשי של רומא, ישראל אנטון צולי. בפברואר 1945 המיר צולי את דתו לנצרות קתולית, אחרי שקהילת רומא דחתה אותו משום שהואשם בסיוע להשמדת אלפים מיהודי העיר בשואה. דרך העיסוק בקהילת אודסה מספר אבא שלי על הספרות העברית המתחדשת – ז'בוטינסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, שלום עליכם – ועל המאפיה האודסאית היהודית. "מישקה יפונצ'ק, יהודי שעמד בראש המאפיה, היה מטביע יריבים במקווה – ואז מגיע לבית הכנסת ותורם כסף לקהילה. הוא תרם גם ל'בתי ורשה' בירושלים. יפונצ'ק זכה לפופולריות רבה בקרב התושבים, כי נהג לגנוב מעשירים ולחלק את השלל לעניי העיר, מה שהעניק לו את הכינוי 'רובין הוד מאודסה'".

על הרפורמה ביהדות הוא מספר דרך ברלין ועלילותיו של הרב משה מנדלסון, "סוקרטס היהודי", שסבל אפליה אנטישמית בשתיקה. "מנדלסון תמיד גיבה את החוקים, כי הוראות צריך לקיים, אף שזה הותיר בו צלקות. זו התודעה של העם הגרמני שמתחבא מאחורי הוראות, בלי לראות את הצד המוסרי שלהן. בספר תיארתי מפגש דמיוני בין מנדלסון ובין צאצא שלו, שהוויכוח ביניהם מסביר את הרפורמה, שקיימת היום בעיקר באמריקה.

"במרוקו היו רפורמים, קונסרבטיבים וגם חילונים, באלפים וברבבות, אבל הם פשוט נשארו תחת מעטפת הקהילה היהודית. זו מורשת הרמב"ם, שאמרה שמקבלים כל יהודי באשר הוא יהודי. גם יהודים שהתאסלמו, הרמב"ם קיבל אותם בחזרה לחיק היהדות בלי שום פקפוק, כי הוא הגדיר אותם אנוסים. במאה ה־16 נחתו באמסטרדם משפחות יהודיות, מצאצאי האנוסים, שחיו כנוצריות במשך מאה שנים. אילו דחו אותן, חצי מהעולם היהודי לא היה קיים. כשצאצאים של המשפחות הללו חזרו ליהדות, אף אחד לא פקפק בהם ולא חייב אותם בגיור. היום אם יבוא מישהו ויגיד שסבא שלו יהודי, יקבלו אותו? בשום פנים ואופן לא. תראי מה קורה היום כלפי יהודי רוסיה. הלכה אני יודע, יש לי הסמכה לרבנות, ואגיד דבר מאוד פשוט: אדם שבא ואומר שהוא יהודי – לא צריך לחקור אחריו. זאת ההלכה. כך היה בבית שני. יהודי רוסיה הם זרע ישראל, וברור כשמש שצריך לעשות להם הנחות, איזו שאלה זאת? לא צריך גיור לחומרה, ולא קבלת עול מצוות. כשהרב חיים אמסלם ניסה לטפל בזה, גמרו אותו. היום ידם של הקיצונים גוברת, כל דבר אסור במקום למצוא היתרים".

מצד שני יגידו לך – איך אתה משווה גלות לחיים בארץ ישראל.
"ההלכה היא אחת. ב־3,400 שנות ההיסטוריה שלו, העם היהודי חי בארץ רק 1,500 שנים. כל השאר – בגלות. מי שעוסק בהלכה יודע שטווח ההיתר רחב ביותר, אבל רק רבנים רחבי כתפיים מוצאים את ההיתרים. היום כולם מפחדים, והכלל של 'כוח דהיתרא עדיף' הולך ונעלם. ריבונו של עולם, איך ספרדים־נוצרים שחזרו לחיק היהדות 150 שנה אחרי גירוש ספרד, יכלו לעשות זאת בלי טבילה ובלי 'קבלת עול מצוות'? רבנים חלשים בלי תפיסה היסטורית לטווח ארוך, זה כל ההבדל. כשיהודים מפלמה־דה־מיורקה עלו לארץ כנוצרים, הרב נסים קרליץ, מבכירי הפוסקים הליטאים, התיר להם לבוא בקהל ישראל בלי כל תהליך גיור".

טבע ואדם עומדים מלכת

בביקוריו בבתי כנסת במהלך המסע, אבא נתקל בכמה סיפורים מוזרים. "בהלסינקי הגעתי לבית הכנסת לשמוע קול שופר בראש חודש אלול. במרכז הבניין ראיתי תמונה של ראשי הקהל עם קציני אס־אס, ולידה מדליה מוכספת של הוורמכט ותעודת הוקרה ממוסגרת 'לחברי הקהילה היהודית על השתתפותם במאמץ המלחמה הגרמני'. קשה להאמין, אבל 2,200 יהודים לחמו לצד הנאצים נגד הצבא הרוסי, לפי דרישת ראשי הקהילה בפינלנד ורבניה.

"פינלנד הייתה אויבת של רוסיה באותה תקופה, בשל סכסוך על חבל קרלייה. כשהחל מבצע ברברוסה, ב־1941, הפינים שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית כדי לקבל בחזרה את חבל הארץ הזה, שהסובייטים גזלו מהם ב'מלחמת החורף' של 1939־1940. יהודי הלסינקי התגייסו, וזאת גם הייתה הדרך שלהם להינצל מהטרנספורטים לאושוויץ. מושב יד־השמונה בהרי ירושלים הוקם על ידי פינים אוהבי ישראל, לזכרם של שמונה פליטים יהודים שנמלטו לפינלנד מאימת הנאצים והוסגרו לגסטפו בנובמבר 1942. זה היה מקרה חריג ומנוגד לרגשות העם הפיני, שהגן על האזרחים היהודים בארצו בחירוף נפש.

"סיפור הפוך גילינו בדבלין, בירת אירלנד: בית כנסת שנבנה מכספי הנאצים. האירים היו בני ברית של הגרמנים, אך בשל טעות דבלין הופצצה באחד הלילות. הנאצים שילמו פיצויים לעיר, ומכיוון שגם בית הכנסת נפגע, הוא נבנה בכספי הגרמנים".

סיפורי בתי הכנסת מזכירים לו קוריוז נוסף: "בסן־דייגו יש שני בתי כנסת באותו מתחם. באחד מהם אומרים משיב הרוח, ובאחר מוריד הטל: אחד הולך בשיטתו של הרב עובדיה יוסף, שפסק שצריך להתפלל לפי מזג האוויר בארץ ישראל, והאחר נוהג בהתאם לפוסקים אחרים, שאומרים שמזג האוויר במקום הוא שקובע. תפסתי את שני הרבנים ואמרתי להם שזה מוזר, ושיחליטו על נוסח אחד".

טוב, דיברנו די על מריבות של יהודים. מה הדברים היפים ביותר שפגשתם?
"ראינו את כל המפלים הגדולים ביותר בעולם. את הוד הרי ההימלאיה בנפאל, המאצ'ו־פיצ'ו בפרו, התנפצות קרחוני העד באל־קַלַפַטֶה בפטגוניה. במדבר דנקיל בצפון־מזרח אתיופיה חזינו בלבה רותחת בתוך הר געש פעיל. יש שם ים, כמו ים המלח, שלידו חוצבים מלח מתוך האדמה. יש שבטים שזה עיקר עיסוקם. נסענו לשם בג'יפים עם מדריכים חמושים, כי זה אזור מסוכן. יום קודם לכן נהרגו שם שני תיירים. נסענו בין ההרים, עד שהגענו אל מול הלוע ולפנינו נגלה מחזה מדהים, כמו לראות את הגיהנום מול העיניים. מצד שני, באיים האזוריים, ששייכים לפורטוגל ומצויים באמצע האוקיינוס האטלנטי, ראינו גן עדן: הרים, אגמים בצבעים משונים ופרחים מיוחדים".

לאן היית רוצה לחזור?
"קובה ואיסלנד. בקובה התחושה היא שהעולם עמד מלכת לפני מאה שנה. באיסלנד יש ייחודיות, טבע בראשיתי וקדום שיד אדם לא נגעה בו".

היו מקומות מפחידים, חוץ מהמדבר באתיופיה?
"ברפובליקה הדומיניקנית שבאיים הקריביים שדדו אותנו באיומי רובה ציד. בברזיל שדדו אותי ויצאתי בנס. גם מקסיקו מפחידה קצת. דרום־אפריקה ארץ יפהפייה, אבל אסור לצאת אחרי חמש בערב. כשחזרנו מבית הכנסת, הרב של חב"ד לא רצה שנלך לבד, אז הוא שלח איתנו שומר שילווה אותנו. פחד אלוהים להסתובב שם בלילה – אקדחים, שודדים, על כל בניין גדרות תיל מחושמלות. אבל מעבר לכך העולם יפה, אם אתה יודע להסתדר עם אנשים, לקנות אותם, לפעמים גם בשוחד. הרבה דלתות נפתחו בפנינו בעזרת כמה לירות".

ומה עם הגיל?
"לא הרגשתי שום בעיה עם הגיל. רכבנו על פילים, צנחנו, הלכנו על גשרי חבלים. עשינו כמעט הכול, חוץ מטרקים ארוכים".

"בתחילת הסיור להר הגעש שאלו אותנו כמה פעמים אם אנחנו רוצים לרכוב על גמל", מצטרפת אמא שלי. "אמרנו: לא, אין בעיה, נעלה בכוחות עצמנו. אחרי זמן קצר מעדתי ונפלתי, ומאותו רגע אבא נתן לי יד ופחות או יותר סחב אותי עד למעלה. זאת הייתה דרך תלולה, לא היה לי קל בכלל, ועיכבנו את הקבוצה. התעצבנו על המדריך, שרצה להיות הראשון מבין כל הקבוצות. אבא התאמץ פי שניים בגללי, וכשהגענו למעלה הוא חטף התכווצות שרירים שכמעט מנעה ממנו ליהנות מלהבות הלבה המתפרצות".

כשאני שואלת איך הם השאירו כך את הילדים והנכדים מאחור ויצאו לטיול כה ארוך, אבא עונה: "יש יתרונות וחסרונות לכל דבר. לכן קבענו שמגיעים לארץ שלוש פעמים בשנה. זה כיסה פחות או יותר את הדברים החשובים לנו".

היה משהו שהתחרטתם עליו?
"לא הייתי בברית של אחד הנכדים, ואני מקווה שנדע להשלים את זה בצורה אחרת. הייתי אז בקובה, והיה חבל לפספס כי זה כאמור מקום ייחודי שאני לא יודע אם אחזור אליו אי פעם".

ואיך הזוגיות שורדת מסע ארוך כזה? מה הסוד?
"הסוד הוא שאני מוותר!"

אמא: "ויתור הדדי, כלומר לא חצי־חצי, אלא כל אחד כמה שהוא מסוגל".

אבא: "הרבה זוגות, בעיקר צעירים, שאלו איך אנחנו מסתדרים, התפלאו ממש. חבר'ה שהתחתנו לא מזמן מתחילים להרגיש מתח כבר אחרי שבוע. חסר להם המרחב האישי. אדם נורמלי עובד עשר שעות, ישן שמונה שעות, נשארו לו כמה שעות לילדים ולאישה. פה היינו 24 שעות יחד. אבל לא הייתה שום בעיה".

אמא, לאבא אין כבר קוצים? אתם כמה חודשים טובים בבית. לא הייתה עוד כנבלה הזאת.
אמא: "אבא כבר לא יכול".

אבא: "אני נחנק!"

זאת בעיה, שאבא לא יכול לשבת במקום אחד?
אמא חוככת בדעתה: "זאת בעיה טובה". גדלה לי אמא פוליטיקאית, אני חושבת לעצמי. תראו מה קורה להורים כשקצת משחררים אותם מהסינר של הילדים.