"הסכם השלום השלישי בין מדינת ישראל למדינה ערבית", כך כינו בדיווחי החדשות את היחסים הדיפלומטיים הרשמיים הטריים בינינו ובין איחוד האמירויות, שהחלו בשבוע שעבר במשלחת חגיגית שטסה למפרץ הפרסי. אבל איחוד האמירויות לא תהיה המדינה הערבית השלישית שאנו חותמים איתה על הסכם שלום, לאחר מצרים וירדן, אלא הרביעית. ההסכם החסר בספירה – השני, אחרי ההסכם עם מצרים – נחתם בין ממשלת ישראל לממשלת לבנון ב־17 במאי 1983.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתי ספר בבנייה מזורזת: נמשכת ההשתלטות הפלסטינית על שטחי סי
– חוקרי שינה אמריקנים ממליצים לבטל לגמרי את שעון הקיץ
– הלו, הלו אבא: מעניין את הסבתא
מדובר בהסכם שלום של ממש, מנוסח כדת וכדין, שנחתם בידי דוד קמחי מישראל, אנטואן פטאל מלבנון, והדיפלומט האמריקני ויליאם דראפר. החוזה מסיים את מצב הלוחמה בין שתי המדינות, וקובע מסגרת ליחסי מסחר וכלכלה ביניהן. לאחר שנחתם בקריית־שמונה ובח'אלידה הוא אושר בפרלמנטים בירושלים ובביירות, ומופיע גם כיום באתר האינטרנט של הכנסת, לצד הסכמים בינלאומיים אחרים.
הרקע להסכם השלום היה כמובן מבצע שלום הגליל (1982), שישראל יצאה אליו במטרה לסלק מלבנון את ארגוני המחבלים, ובראשם פתח. ישראל קיימה אז קשרים חמים עם הנהגת העדה הנוצרית בלבנון, ובראשה מפקד הפלנגות בשיר ג'ומאייל. לאחר סילוק המחבלים מביירות החל המשא ומתן בין ההנהגה הנוצרית לישראל, בלחץ אמריקני, בזמן שלבנון ערכה בחירות לנשיאות. ג'ומאייל ניצח בבחירות אך לא זכה להיכנס לבית הנשיא, משום שנרצח. את מקומו ירש אחיו, אמין ג'ומאייל, והוא מי שאישר את ההסכם.
ההסכם מעולם לא יושם: על אף היחסים הקרובים של ישראל עם המיליציות הנוצריות, ממשלת לבנון לא קיימה את חלקה בהסכם, וישראל מצידה לא הסיגה את כוחותיה. ההתנגדות העזה להסכם בעולם הערבי, והחלטתו של ג'ומאייל להעדיף את החסות הסורית על פני הישראלית, גרמו לנשיא הנוצרי להכריז על ביטול ההסכם פחות משנה לאחר שנחתם. ישראל לא חזרה בה מההסכם באופן רשמי עד עצם היום הזה.
