"עֶשְֹרִים וְֹשֶבַע עֲצָמוֹת, / שְלוֹשִים וַחֲמִישָה שְרִירִים,
קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים / יֵֹש בְּכָל כָּרִית שֶל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵֹש.
הֲרֵי זֶה דַּי וְהוֹתֵר, / כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת "מַיְן קַמְפְּף" / אוֹ אֶת "פּוּ הַדֹּב".
("כף היד", מאת המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה)
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכירי מח"ש: "אלשיך ביקש להלך עלינו אימים״
– מגפת הקורונה נקלעה בטעות לשנת בחירות ישראלית
– אם לא תשנה מסלול, ניו-יורק עלולה להפוך לדטרויט החדשה
ידיה של ד"ר מאיה גז טעמו את העיסוק הנעים והרך בכתיבת ספרי ילדים, כפי שעשה גם המחבר של "פו הדוב". בה בעת היא חיברה מחקרי שואה במסגרת עבודתה ב"יד ושם", וכך נחשפה שוב ושוב למעלליו המזוויעים של מחבר "מיין קמפף". את מחקרה יוצא דופן על האם היהודייה, וגם את ספר הילדים החדש שלה, היא כתבה בעקבות כף יד אחרת, חמה ואנושית. הייתה זו ידה של תמר לנסקי, ניצולת שואה מצ'כיה, סבתה מצד אמה.
"סבתי לא חייתה בגטו", מספרת גז. "בגיל 16 היא הסתובבה ביערות, נמלטה ממקום למקום כשהיא נושאת על גבה את אחותה־למחצה בת החמש, עליזה. הוריהן נרצחו על ידי צוענים, ושתי הבנות ברחו והתחבאו. לימים עלו שתיהן לארץ ישראל. אמי נוהגת לספר שבחדר הלידה, סבתא תמר ביקשה להחזיק אותי לרגע, ובפועל 'החזירה' אותי רק חמש שנים וחצי אחר כך, עת נפטרה מסרטן.
"לסבתי הייתה יד רכה ונעימה, אך כף היד הזו אחזה בי בחוזקה כדי שלא יקרה לי דבר רע – כפי שסבתא החזיקה את אחותה ביערות. תמיד פחדה מאוד מכלבים, ודאי עוד שמעה באוזני רוחה את הכלבים של הנאצים. כיום אני יודעת שהיא חיה בפחדים וחרדות נוראיים, שנמהלו גם לתוך אחיזתה בי, אך מבחינתי זו הייתה אחיזה מגוננת ומנחמת. תחושת כף ידה של סבתי שבה אליי בפעמים הראשונות שבהן הלכתי ברחוב עם בני הבכור איתמר, שקרוי על שמה. נוכחתי לדעת שאני מחזיקה את ידו באותה עוצמה. זה גרם לי לשאול האם החרדות של סבתא שלי עברו בתורשה אליי, דרך מחווה גופנית כמו אחיזת יד. כנראה השואה לעולם לא תעזוב אותנו, האמהות. היא אירוע שזורם לנו בדם היהודי, גם אצל מי שלא חוו את השואה על בשרן".
השאלות והתחושות הללו שלחו אותה לחקור כיצד מושפעת האמהוּת העכשווית מהאמהוּת היהודית בתקופת השואה. היא קראה יומנים, מכתבים ועדויות של נשים וילדים מהגטאות של ורשה ולודז', ובחנה את תפקידיה של האם היהודייה בין שתי מלחמות העולם, וכיצד הם השתנו בשנות ההשמדה של יהדות אירופה. במחקרה, שקיבל את הכותרת "אמהוֹת במשבר – שינוי דפוסי אמהוּת בשואה", היא מראה כיצד אופי של אמהות עשוי לעבור תמורות כדי לארגן מחדש את חיי המשפחה במציאות של אי־ודאות, סכנת מוות ואובדן השליטה על הגורל.
"כשעברתי על העדויות המטלטלות מאותן שנים, הייתי מיד אחרי הלידה של בתי השנייה, אלמה", מספרת גז. "קראתי ולא הייתי מסוגלת לעצור את הדמעות. חשבתי על התינוקת שלי שנמצאת בתל־אביב, זכרתי את ניחוח החלב והחיים החדשים סביבה, בעוד אני יושבת ב'יד ושם' בירושלים, מוקפת בתיאורי מוות וריח של שרפה שעולה לי באף. כאם, את לא יכולה להימנע מלדמיין מה היה קורה לו היית בשואה. לי ברור שהייתי מוותרת על עצמי בו ברגע, למען הילדים".
כיום נמצא המחקר שלה בשלבי עריכה לקראת פרסומו בכתב־עת אקדמי. גם אחרי שסיימה את שלב הכתיבה, המשיכו הממצאים להדהד בתוכה, ומצאו להם ביטוי בספר הילדים החדש "הפיה האמיתית" (הוצאת סיגליות). גיבורתו היא אם עכשווית – אשת קריירה עסוקה שמרבה בנסיעות אל מחוץ לעיר או לחו"ל, אך גם מצליחה לדאוג לכל היבט בחיי בתה. כאשר אלמה, הילדה בספר, שואלת את אמה בהפתעה מי עושה את כל המעשים הטובים הללו, של מי היד הנעלמה שטורחת להרים שמיכה שנפלה בלילה או לגרוב לה גרביים בשנתה, האם מצטנעת ונותנת את הקרדיט למשרד שבו עובדים פיות ופיים. לבסוף מגלה הבת בכוחות עצמה מי אחראי לכל הניסים והנפלאות שמרפדים את חייה.
לדידה של גז, האם בספרה היא גלגול מודרני של אם בימי השואה, זו שנאלצה לחלוש על כל ספירות הקיום היומיומי במטרה לשרוד ולהציל חיים. "הספר הזה הוא הסיכום של המוץ המתוק והחיובי שנלווה למחקר. הבנתי שבמהלך השואה נשים מצאו בתוכן כוחות, יוזמות ויכולות שחרגו מעבר לתפקידים המטריארכליים שבהם אחזו לפני המלחמה. הרצח, האנטישמיות והעיוות שגרמו להשמדת שישה מיליוני יהודים, גם יצרו שלא במתכוון אישה יהודייה חדשה, שאני חושבת שהיא אמא הרבה יותר טובה מכפי שהיה עד אז".
החיישן של המשפחה
אהוביי, אני יכולה לכתוב לכם את המכתבים האלה. האם יגיעו אי פעם לידיכם? האם אי פעם ניפגש ונספר מה עבר עלינו? לא! שום עת, שום שפה לא יכולים לתאר את מה שעובר עלינו. (…) מהחלון בעליית הגג ראיתי איך הסיעו את היהודים למוות. טמנתי את ראשי ברצפה על מנת להשתיק את התייפחותי. איגו כל כך מבוהל, שמצליח בקושי לדבר בלחש. למרות גילו, 14, הוא נעשה ילדותי לגמרי ואינו מסוגל לחשוב על שום דבר, חוץ מ'האם לא ימצאו אותנו כאן? האם לא יהרגו אותנו כאן? איפה אבא? האם הסתתר או שהרגו אותו?'
(מכתבה של אם שהסתתרה במרתף בלבוב במשך שבעה חודשים יחד עם בנה, מתוך אוסף יד ושם)
גז, 42, היא בתו של העיתונאי משה נסטלבאום, לשעבר מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון. היא מתגוררת בתל־אביב, נשואה ואם לשניים – איתמר בן התשע וחצי ואלמה בת השש. במשך עשור התגוררה בפריס, למדה שם בסורבון וכתבה במסגרת אוניברסיטת "פריס 8" דוקטורט בספרות צרפתית, שכותרתו "השואה והיהדות ביצירה של רומן גארי". הסופר הצרפתי ממוצא יהודי־ליטאי, שהיה ידוע גם בשם העט אמיל אז'אר, עסק רבות בהשפעתה של השואה על התא המשפחתי. "אין זעקה חזקה יותר מזו של אם שילדהּ נלקח ממנה", מצטטת אותו גז במחקרה על האמהות.
כיום היא משמשת גם כחוקרת במרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין־גורן באוניברסיטת תל־אביב, כעורכת הראשית במוסף המסחרי של דה־מרקר וכעורכת ספרותית. בנוסף היא מרצה לתרבות צרפת, מפרשנת עבור תוכניות טלוויזיה שונות, ונוהגת להופיע עם הרכבים מוזיקליים בשני מופעים שעוסקים בתרבות השאנסונים והאופרה בצרפת.
את מחקרה על האמהות בשואה ביצעה גז במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, הודות לתמיכת הקרן ע"ש זיגמונד (זאוול) וזיסל (זופיה) זיגלמן ז"ל. החומרים שעליהם התבססה הגיעו בין השאר מארכיון המחתרת הסודי "עונג שבת", שהוקם בגטו ורשה ביוזמתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום כדי לתעד את חיי היהודים שם. הפריטים והמסמכים הוטמנו בכדי חלב ומכלי מתכת, נקברו במרתפי בניינים, ואותרו בחלקם לאחר המלחמה. מקור נוסף למחקר היה יומנו של דויד שרקוביאק, נער מתבגר מגטו לודז', שבאוגוסט 1943 הלך לעולמו בשל מחלות ותת־תזונה.
לדברי גז, בדגם המשפחה היהודית שהיה מקובל במזרח אירופה שבין שתי מלחמות העולם, בעיקר בקרב המעמד הבורגני, הגברים הסתובבו בספירה הכלכלית ודאגו לפרנסה ולמעמד, בעוד הנשים היו מופקדות על הבית עצמו – "מזון, סידור, טיפול בילדים ודאגה לכל צרכיו של הגבר. הדפוסים המשפחתיים הגיעו ממסורת יהודית, ממעמד חברתי־כלכלי ומפוליטיקה יומיומית. נוכחתי לדעת שהילדים כלל לא עמדו בראש סדר העדיפויות של הנשים. מרכז הבית היה האב, והילדים היו בעלי חשיבות משנית.
"משפחה יהודית הייתה מביאה לעולם ילדים רבים – חלקם לא האריכו ימים בשל מחלות ומגפות – וכך יוצרת מעין תעודת ביטוח להמשך השושלת ולהמשכיותה של היהדות. באוטוביוגרפיות שנשלחו לתחרות כתיבה של המוסד היידי YIVO, בני נוער כתבו משפטים כמו 'אני לא אוהב את המשפחה שלי', 'אני בכלל לא מעניין את ההורים שלי'. דרך הכתיבה שלהם ניתן להבין שבעיקר האב היה חשוב, והאם עשתה כל שביכולתה על מנת שהוא יהיה רגוע ומרוצה".
בשל מטלותיה היומיומיות, הייתה האישה היהודייה ערה יותר מכולם לרוח הזמן ולעננים המתקדרים באופק. "בעוד הגבר עבד או למד תורה, היא רכשה מצרכים בשוק ובאטליז, הסתובבה בפארקים עם התינוק ושמעה שיחות של נשים אחרות. לכן היא הייתה חשופה יותר למרקם המלא של חיי הקהילה, לחיים הציבוריים וגם לקהילה הלא־יהודית. זה אפשר לה להיות החיישן שמבין את השינוי הפוליטי וההיסטורי, ולזהות בשלב מוקדם יותר את ניצני האנטישמיות ואת מה שעשוי לקרות ליהודים. פתאום לא רצו למכור לה בשוק, קיללו אותה. אם הילדים חוו התעמרות בבית הספר, סביר להניח שהם סיפרו זאת לאמם, בשל המעורבות שלה בחיי היומיום שלהם, ולא לאבי המשפחה".
עם פרוץ המלחמה חלו שינויים בתא המשפחתי. "האישה, שהבינה את העומד לקרות, פעמים רבות עודדה את בעלה לברוח כדי שלא ייקחו אותו לצבא או יעצרו אותו. אם הוא נאסר, היא בילתה שעות בתחנת המשטרה כדי לנסות לשחרר אותו או להביא לו אוכל ובגדים. בה בעת היא נאלצה גם לפרנס וגם לדאוג לילדים. בעל כורחה החלה דמות האם בשואה למלא את שני התפקידים, ולקעקע את מודל האמהות הישן".
הגברים היהודים, שחזותם החיצונית הסגירה את מוצאם, הפסיקו לצאת מהבית או מיעטו בכך ככל האפשר. מנגד, הנשים לקחו על עצמן באופן בלעדי את ניהול חיי היומיום. התערותן בקרב הנשים הלא־יהודיות שיחקה לטובתן, כשנאלצו למצוא פתרונות הישרדות. "אלה הנשים שמאוחר יותר יכולות היו להסתתר בצד הארי, להשיג תעודות מזויפות, למצוא עבודה, להסתייע במכרים פולנים ולמצוא מקומות מסתור מחוץ לגטו", כותבת גז. היו שהחליטו בלית ברירה למסור את ילדיהן למשפחות נוצריות או למנזר כדי להצילם, והפרדה הייתה קשה מנשוא: "אובדן הילדים הפך את מראה נשים צעירות לישישות. שערן הלבין, עיניהן התנפחו, גופן כשל. הנשים הזדקנו וניכר שהחיים יצאו מהן עוד בחייהן".
הגירוש לגטו הביא עמו שינויים נוספים ודרש הסתגלות שהשפיעה אף היא על אופי האמהות. "פעמים רבות אישה נכנסה לגטו ללא בעלה", אומרת גז. "מלבד הגברים שנאסרו היו גם כאלה שנטשו את משפחותיהם. האמא מצאה את עצמה מנהלת את המשפחה אך גם עובדת מבוקר עד ערב בבתי החרושת ("שופים") בתוך הגטו. היא נאלצה להשאיר את הילדים לבדם, גם אם היו צעירים מאוד, בתקווה שלא יברחו או יסכנו את חייהם בדרך כלשהי.
"בערב היה על האם לגייס יצירתיות כדי להכין לילדיה ארוחה – מרק שעשוי ברובו ממים ומעט סלק, קציצות שאין בהן בשר אלא רק תפוחי אדמה. בתוך דירות הגטו חיו לעיתים עשר משפחות יחד בצפיפות נוראה, ללא חשמל ומים זורמים. כפעולת ניקיון, הנהלת הגטו הייתה דואגת מדי פעם להפשיט את כולם מבגדיהם למרות הכפור, ולהחזיר להם אחרי שלושה ימים סדינים ובגדים נוטפי מים. אנשים לקו בדלקת ריאות ומתו כתוצאה מכך".
השיגעון גבר על האינסטינקט
צד ימין – חלמתי על תות קטן, איך הוא חייך אליי. / וזה כביכול אמאל'ה נתנה לי נשיקה.
חלמתי על מלאך קטן שממהר איתי לגן עדן. / וזה אמא שלי כביכול מחבקת אותי ומקרבת לליבה.
צד שמאל – חלמתי על שמש יוצאת לעולם שברא אותו השם. / וזה אמא שלי כביכול התכופפה מעל המיטה.
חלמתי על רוח משחקת עם שיבולים. / וזה אמא שלי כביכול ליטפה את שערי
(מתוך ברכה שכתבה ילדה בשם אסתרה לאמה בגטו טרזינשטט, 1943, באדיבות ארכיון מורשת)
גז בדקה גם מה היו היחסים המשפחתיים שהתעצבו תחת סכנת מוות מתמדת, וכיצד ניסתה האם להעניק לילדיה תחושת ביטחון. ממש בנקודה ההיא, לדבריה, התרחשה המטמורפוזה בתפיסה האמהית, שהציבה את הילדים במקום הראשון. כשילדים קיפחו את חייהם כתוצאה מקשיי היומיום או נרצחו בידי הנאצים, נוצקו לתוך האמהות ביטויים חדשים ובלתי מוכרים. גז: "תחושת אי הוודאות כרסמה כל העת, והאם הייתה צריכה לחשוב איך היא מחלצת את יקיריה מהסכנות, בזמן שאינה יכולה לדעת אפילו מה עומד לקרות באותו יום. דרך היומנים אפשר לראות איך מבצבץ רגש שכנראה היה קיים גם קודם, אבל נחבא בגלל אורח החיים והמסורת. רואים את האכפתיות האמהית, ואת ההבנה של מחיר האובדן. מציאות של ילד שמת משחפת הייתה קיימת ומוכרת עוד לפני המלחמה, אבל כשילד מת בזרועות אמו כי מישהו ירה בו, מתחוור לאם שלולא הייתה בנקודת הזמן הזו במקום הזה, דברים יכלו להיראות אחרת לחלוטין. כשאין שום ודאות, האמהוּת היא הדבר הוודאי מכול: את יודעת שאת האמא, הילד יודע שהוא הילד שלך, ויש אהבה אמהית שעליה אין עוררין".
במחקרה של גז נודעת חשיבות גם לצופים מן הצד על התא המשפחתי. לעיתים אלו עדויות מזעזעות על מקרים של אמהות שנאלצו לפגוע בילדיהן, כמתואר למשל ביומנה של ניצולת השואה מרים בידרמן, "שנות ילדותי בגטו ורשה" (פורסם בהמשכים בעיתון "דבר"): "ברגע זה של מתיחות החל פתאום תינוק אחד לבכות. אמו כיסתה מהר בידה את פי התינוק, אך בשום אופן לא הצליחה להשתיקו. הבחנו איך הגרמנים נעצרים ומקשיבים, ואז חנקה האם במו ידיה את תינוקה. (..) היא עצמה ניתקה את פתיל חייו של תינוקה הגועה בבכי, כדי להציל חייהם של קרוב לשלוש מאות איש. לאחר שהרחיקה את ידיה מן התינוק המושתק – התעלפה".
היו גם נשים שהתכחשו לילדיהן, כשהרעב וחרדת המוות גרמו לאובדן האינסטינקט האמהי. "קראתי תיאורים של מצבי קיצון מטלטלים במיוחד", מספרת גז, "למשל אישה שהולכת בגטו, בנה הקטן רודף אחריה וקורא 'מאמא, מאמא, חכי', מושיט אליה ידיים – והיא אומרת 'אני לא מכירה אותך, עזוב אותי'. זהו ניתוק אל־אנושי של אם מילדיה. הבנתי שדעתן של האמהות הללו השתבשה עליהן, כי רק כך אפשר להסביר כיצד אמא מתנכרת לפרי בטנה. בכל מצב אחר, אמא תעשה ככל יכולתה כדי להגן על הילד שלה. נשים שהתכחשו לילדיהן הוצגו כמשוגעות, כאילו במובנים מסוימים נכנעו לניסיונות הנאצים לדכא את האינסטינקט האמהי".
הנאצים שאפו לחבל בתא המשפחתי היהודי גם באמצעות גזרות מגזרות שונות וצעדים מנהלתיים שנועדו ליצור דמוגרפיה שלילית. הם סגרו את מקוואות הטהרה בוורשה, העלו את גיל הנישואין ל־25, קנסו על לידות "בלתי חוקיות", הקימו מוסדות להפלות מלאכותיות ואפילו הפיצו תעמולה בעד עיקור וסירוס מרצון. נשים יהודיות רבות העדיפו מעצמן שלא להביא ילדים לעולם באותן שנים, בשל הסכנות האורבות וחרפת הרעב.
ומנגד, נתקלה גז ב"אימהות לא רשמית": נשים שהפכו לאמהות לילדים שאינם שלהן. דוגמה מוכרת במיוחד היא המורה לנה קיכלר־זילברמן, מחברת הספר "מאה ילדים שלי", שהצליחה להוציא בחשאי ילדים יתומים מגטו ורשה ולקחה אותם תחת חסותה. גז: "היא אישה אמהית – טיפלה, הזינה, העניקה נחמה, בישלה, הפגינה חום ורוך כלפי ילדים שאימצה באופן בלתי רשמי. 'האימהיות' פעלו הן בתוך הגטו והן בצד הארי, ונתנו מענה שעשוי היה להחליף את האם הביולוגית בתפקידה: הבריחו ילדים, החביאו אותם בבתי יתומים, במנזרים ואצל משפחות נוצריות. הן היו נשים מטפלות במהותן וגם במשלח ידן: רופאות, אחיות, נשות חינוך ועוד. הרצון להציל ילדים היה עבורן צורך שלעתים הביא לסיכון חייהן".
מאה אחוז כפול שתיים
"גַּם לִי כֵּיף אִתָּךְ, חֲמוּדָה. אֲנִי בֶּאמֶת עוֹבֶדֶת הָמוֹן, אֲבָל גַּם כְּשֶׁאֲנִי עֲסוּקָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ: מָה אַתְּ עוֹשָׂה, עִם מִי אַתְּ מְדַבֶּרֶת, אִם אַתְּ שְׂמֵחָה, וְאוּלַי עֲצוּבָה…"
אַלְמָה שָׁתְקָה שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה וְאָז אָמְרָה: "הַרְבֵּה פְּעָמִים אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֵלַיִךְ, אִמָּא".
(מתוך "הפיה האמיתית")
אותה אמהות בעלת סממנים חרדתיים וצורך מוגבר לגונן שאפיינה לא מעט ניצולות שואה, אומרת גז, עוברת לעיתים לבנותיהן – וכפי שנוכחה לדעת בעצמה, אף לנכדותיהן. עם זאת היא סבורה שהורי שנות האלפיים לקחו לקיצוניות את העמדת הילד במרכז. אם בעבר אבי המשפחה הוא זה שעמד בראש סדר העדיפויות, כיום בבתים רבים שולט באופן בלעדי רצונו של הילד. "במשפחות לא מעטות, על פי הילד יישק דבר. אני לא מאמינה בזה, ולא כך אני מחנכת את ילדיי. ילד זקוק לגבולות כמו שהוא זקוק למים ולחמצן. הורה צריך להיות מעין מנחה עבור ילדו, ולא לתת הכול בלי הגבלה, אחרת הוא דן אותו לאבדון".
ובתוך ההתנהלות הנכונה, גז מאמינה שאם יכולה לתת מעצמה מעל ומעבר, כפי שלמדה מאמה, עדינה. "היו לה כביכול שני לבבות: היא נתנה מאה אחוז לי ומאה אחוז לאחי, כי כל אחד מאיתנו היה צריך דברים אחרים לגמרי. היא הייתה תפורה לפי המידה שלי ובמקביל גם לפי המידה שלו. גם אני מאה אחוז אמא של איתמר ומאה אחוז אמא של אלמה, וזו לא אותה אמא.
"לא הייתי מאלה שחלמו להפוך לאמהות", מודה גז. "אני אוהבת מאוד את החיים באופן כללי ואת החיים שלי באופן ספציפי, וילדים לא נכנסו למשוואה הזו. ובכל זאת, כשנכנסתי להריון הראשון חייתי בתחושת אופוריה. אני מסתכלת על תמונות שלי עם איתמר ורואה אישה שלא הכרתי עם תנועות והבעות שלא הכרתי, אישה אחרת לגמרי. עד שנולדו לי ילדים, חייתי בשביל עצמי. מרגע שאת הופכת לאמא, יש יצור שיצא ממך, ועזבי את זה שהוא צריך אותך – את צריכה אותו, כי אתם בלתי נפרדים".
אם בהריון של איתמר חוותה אופוריה, ההריון הבא הביא עמו התפכחות כואבת. "הרגע שבו גיליתי שאני בהריון עם אלמה, היה גם הרגע שבו הבנתי שלא אשוב עוד לחיות בפריס. זה היה גילוי מטלטל, כי פריס היא בנשמתי. היו לי רגשות אשמה נוראיים כלפי אלמה עוד לפני שהיא נולדה, על עצם זה שאני עצובה כשהיא בתוך הבטן שלי. אך ברגע שראיתי אותה בלידה, הגיע צונאמי של אהבה. הכול עבר בבת אחת".
רגשי אשם אמהיים מלווים אותה גם היום, כמי שמרבה בנסיעות לצורך עבודתה. "כשאלמה הייתה תינוקת, נסעתי לארה"ב להרצאה. הייתה זו הפעם הראשונה שהיא נפרדה ממני. בעלי סיפר שבוקר אחד היא נכנסה לחדר השינה והתחילה לחפש אותי. היא מלמלה 'אבא, אבא', ופרצה בבכי. זה שבר לי את הלב. יחד עם זאת, היחס שלי לילדים לא צריך לבוא מתוך צורך לפצות אותם. אין פיצוי, כי לא באמת נעשה פה עוול. כשאני נמצאת עמם, היום שלנו הוא מתוק ונעים. הם רואים שאני מסופקת, הם יודעים שאני אוהבת את מה שאני עושה, והם מעורבים בעשייה שלי. בספרי הילדים שלי תמיד האמא נוסעת לכמה ימים, הילד נשאר עם אבא או עם סבתא, והעולם לא מתמוטט. יש כאן מסר לילד – שהוא בטוח ומוגן כל עוד יש מבוגר שאוהב אותו ומאמין בו".
ובכל זאת בשנה האחרונה, עם פרוץ מגפת הקורונה, שבה והרימה את ראשה האמהות החרדתית. תרם לכך השילוב של אי ודאות והסתגרות במחבוא שאמור להיות בטוח, בעוד בחוץ אורבת סכנה שקשה להגדיר את היקפה. ניצולי שואה שהתראיינו בכלי התקשורת אף סיפרו כי המציאות החדשה, שמאלצת אותם כ"אוכלוסיית סיכון" להסתתר ולהישמר במיוחד, מחזירה אותם למה שחוו בימי מלחמת העולם השנייה.
גז כבר החלה לעבוד על מחקר חדש, הפעם על יהודים חברי תנועת "הבונים החופשיים" תחת השלטון הנאצי, אך בתקופת הסגר בוטלו כל ההזמנות שלה להרצאות או להופעות, וחלון זמן בלתי מוגבל נפער בכל יום נתון בלוח שלה. מצד שני, היא מספרת, התקופה הזו אפשרה לה לפתח זמן איכות עם ילדיה, ועוררה מחשבות על המשותף בין החרדה של האמהות מהמחקר שלה, לחרדה העכשווית.
"האירועים שהתרחשו בגטו ורשה מדגימים ומוכיחים שהמין האנושי הוא סתגלן. החוויה החדשה והראשונית היא מפחידה ומבהילה, אך אדם מתרגל לכל דבר. בשלב מסוים הגטו העניק תחושה של ביטחון, כי מבחוץ הגיעו שמועות על השמדה ועל מוות. למרות שהחיים בתוך הגטו היו קשים ואומללים, עדיין זה היה מקום שהעניק אשליה של הגנה. סביבו היו חומות וגדרות, הוא ניצב במרכזה של מדינה, העובדים היהודים ב'שופים' היו חיוניים עבור הגרמנים, וכל זאת יצר מין קוסמוס נבדל לכאורה מהעולם המאיים שבחוץ. גם אם הקוסמוס הזה לא היה נוח ונינוח, עדיין הוא היה כמו רחם שנותן הגנה, ולו באופן יחסי".
להבדיל, גם הסגר של ראשית ימי הקורונה הביא עמו תחושת ביטחון. "המצב החדש הזה החזיר אותי למקום שלא הייתי בו פיזית, אבל בהחלט נכחתי בו וירטואלית בגלל המחקר. בהתחלה יצאנו עם הילדים לסיבובים מסביב לבניין, אחר כך גם זה הפסיק, ובמשך למעלה משלושים יום לא יצאנו מפתח הבית. היה לנו נוח וטוב בפנים, הרגשנו מוגנים ותמיד מצאנו לעצמנו תעסוקה. הבנתי שכל עוד אנחנו בבית ויש לנו אוכל ומים, ביכולתי ליצור לנו בועה סגורה ובטוחה. כל עוד אין לנו איום מבחוץ, ויש לנו זה את זה – נשרוד".
בעקבות הקורונה נדחתה הוצאתו הספר "הפיה האמיתית", ורק כעת הוא רואה אור. "הסיפור נולד מדיאלוגים ביני לבין הילדים. דיברנו על כל מה שיש בו – על החלומות שלהם, על פיית השמיכות ועל פיית הגרביים. הם לא הבינו איך ייתכן שהלכו לישון בלי גרביים, וקמו עם. איתמר התעורר לילה אחד, ראה אותי לצידו ושאל: תגידי, אמא, אתם אף פעם לא הולכים לישון?"
הספר יצא בתמיכת הרשות הלאומית לתרבות היידיש ובית שלום עליכם, והודפסה גם מהדורה בשפה היידיש, תחת השם "די אמתע פעע". גז הקדישה אותו לאמהות מהגטו אשר כתבו יומנים ביידיש; היא עצמה למדה במיוחד את השפה באוניברסיטת תל־אביב, כדי שתוכל לקרוא את מילותיהן. "זהו ספר מתנה ממני לאמהות אחרות, כדי להזכיר להן שהן הפיות האמיתיות", היא אומרת. "הספר מפאר אמהות, את הרגש האמהי ובאופן כללי את הרגש ההורי, כי זה נכון גם לאבות. המודל שלי לפיה האמיתית היא סבתי המנוחה תמר. הייתי הנכדה הראשונה שלה, הייתי כל עולמה, והיא הייתה כל עולמי. איש לא אמר לי שהיא מתה, היא פשוט נעלמה, וזה היה אובדן אכזרי של כל מה שהכרתי. היא מיסכה לי את העולם כמקום ורוד ומתוק, ופתאום כשהיא הלכה החיים הכו לי בפנים. זו אישה שהשפיעה על כל בני המשפחה, היא חלק מהחיים שלנו עד היום, והילדים שלי מדברים עליה כאילו הכירו אותה. כשאיתמר היה בן ארבע, לקחתי אותו לראות את הדירה בחיפה שבה סבתא תמר וסבא קארל גרו. עמדנו ליד הדלת ואיתמר שאל: 'איפה היא?'. עניתי: סבתא יצאה. היא לא בבית".
