סוגרי שטחים: כך עובד הצוות שמונע בנייה ישראלית ביו"ש

ערב חם ולח בפלורנטין שבדרום תל־אביב. השולחן שלנו ממוקם בחוץ, בקצה הרחבה האפלולית של בית קפה שכונתי. ניחוח ג'וינטים חריף מיתמר מהשולחנות הסמוכים; כאן הלגליזציה היא עובדה שנקבעת בשטח. איזי (שם בדוי), איש שיחי, בא ממחוזות אחרים לגמרי. בתוקף תפקידי העבר שלו הוא מכיר היטב את המנהל האזרחי ואת יחידת המנהל המותקפת ביותר מימין בשנים האחרונות: צוות קו כחול. תפאורת המסעדה מספקת לו משל נאה לפתיחת שיחתנו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "נוטשת את פלסטין": הרש"פ מאיימת לפרוש מהליגה הערבית
– השר ביטון התחייב: פיילוט חיבור לחשמל לשלושה מאחזים
– כך יתמודדו המבוגרים עם אתגרי המאה ה-21

"אתה רואה את המלצר הזה, שמסתובב פה כמו שריף? הוא אחראי המשמרת. הוא מכיר לעומק את כל המנות, זוכר על פה את המחירים, מרושת על כל הנהלים. תראה איך הוא עובר בין השולחנות ומוודא שכולם מרוצים, מחלק הוראות למלצרים האחרים. הוא נראה כמו בעל הבית, כולם עובדים אצלו.

"אבל זו אשליה. האמת היא שאחראי המשמרת לא קובע שום דבר. לא את המחירים ולא את הנהלים. אין לו שליטה על התפריט או על זמן ההמתנה של הלקוח. כמו כל האחרים פה, גם הוא שכיר שלא חורג במילימטר ממה שמכתיבים לו".

ולשיטתך גם אנשי צוות קו כחול הם מלצרים, ברגים קטנים במערכת?
"הם עובדי ציבור מסורים שבסך הכול ממלאים את תפקידם. בגדול, זה צוות מומחים לפענוח מפות ותצלומי אוויר. הם לא הכתובת לטענות. התוצרים של הצוות הם רק קצה השוט שחותך את ההתנחלויות, בזמן שהיד שמחזיקה את השוט מחוברת לחלונות הכי גבוהים. את המדיניות ואת הסקת המסקנות מעבודתם של המפענחים קובעים היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי באיו"ש. הם הכתובת, ולא אנשי הצוות.

"הקצינים הבכירים במנהל האזרחי עברו בתפקידי מטה שהכשירו אותם למשימה. כולם אנשים ציונים ואוהבי הארץ, מלח הארץ. ההורים שלי, אגב, הם ליכודניקים, ולמרות זאת 'השטחים' היו משהו שהכרתי רק מהחדשות. לולא התגלגלתי למסלול הספציפי שעברתי בצבא, ספק אם אי פעם הייתי עובר כאזרח את הקו הירוק. לאף אחד מאנשי הצוות שהכרתי לא הייתה איזו אג'נדה מיוחדת נגד המתנחלים. אלה אנשי ביצוע, שעובדים במערכת שיש בה הפרדה ברורה בין המוח וההכוונה ובין הביצוע".

והיכן נמצא המוח?
"הוא שייך למשפטנים. הרבה מהפרקליטים ביועמ"ש איו"ש הם חברה שלמדו בתיכון ליד"ה בירושלים או בתיכונים נחשבים בתל־אביב, התגייסו לעתודה, למדו משפטים באוניברסיטה העברית ונקלטו בפרקליטות הצבאית. ולה יש די־אן־איי משלה, יש לה אתוס ומסורת ארגונית שנבנתה דור אחרי דור. בהקשר של השטחים היא רואה קודם כול את הדין הבינלאומי: מבחינתה צה"ל מחזיק את האזור באופן זמני, במה שנקרא 'תפיסה לוחמתית', והתפקיד שלה הוא להגן על הקניין הפלסטיני. היועמ"שים אחראים ליישום של דיני הכיבוש, להנחלת הנורמות שקבע בג"ץ. גם אנשי יועמ"ש איו"ש לא פועלים על דעת עצמם: כל הכרזה על קרקע מדינה עוברת אישור פרטני של הפרקליט הצבאי הראשי, ומי שכתב את האלגוריתם הם היועץ המשפטי לממשלה והמשנים לו.

"כמו שהיועמ"שים מכתיבים את הוראות הפתיחה באש ואת אופי הטיפול במסתננים, כך הם קובעים את המדיניות בנושאי הקרקעות ביו"ש. בפועל הם מקבלי ההחלטות, לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון".

ראש צוות קו כחול כיום הוא דניאל ספירו. "הוא התחיל לעבוד ביחידת הפיקוח של המנהל לפני 12 שנים", מספר איזי. "הגיע ליחידה עם רקע מכובד, אחרי ששירת כקצין בצבא והיה בצוות שמאבטח את נתניהו ביחידה לאבטחת אישים. אחרי שלמד תכנון ערים הוא נקלט לתפקיד רכז בצוות קו כחול, עסק בפענוחי המפות ובדיקות הקרקע, ולאט־לאט התקדם. מי ששימש בתפקיד לפניו במשך כעשור וחצי ועיצב את היחידה היה גלעד פלמון, מתנחל מכפר־אדומים".

מתנחל עמד בראש הצוות שמהווה את האיום האסטרטגי הגדול ביותר על ההתיישבות?
"גם הוא משרת ציבור שעושה את המרב במסגרת כללי המשחק שהוכתבו לו. בטור שכתבת הפנית את האצבע לכיוון לא נכון. אתה צריך לשאול מי קבע את הכללים".

בטור שאיזי התייחס אליו סיפרתי על אישה שהתקשרה אליי בערב תשעה באב, בקול חנוק מדמעות. היא ובעלה מתגוררים שנים רבות במבנה טרומי ביישוב תקוע, וסוף־סוף החלו להגשים את חלומם – בניית בית למשפחה המתרחבת. בני הזוג זכו במכרז לשיווק מגרשים בשכונה החדשה, ושילמו סכום גבוה שהלך כולו לקבלן הפיתוח. הם חתמו על משכנתא, שכרו את שירותיהם של אדריכל ומהנדס בניין, השקיעו אינספור שעות בדילמות תכנוניות ועיצוביות, וחתמו על חוזים עם קבלן ומפקח. רגע לפני שהחלה חפירת היסודות, נחתה עליהם המכה בדמות מכתב שהגיע למועצה האזורית מאת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, שבתוכו פועל צוות קו כחול. קו כחול, נציין, פירושו הגבולות הרשמיים והמוכרים של כל יישוב בישראל, שמגדירים את התחום שמותר לתכנן ולבנות בו. המכתב כלל את מפת תקוע, בתוספת כתמים אדומים גדולים המסמנים, לדעת אנשי צוות קו כחול, "קרקעות פלסטיניות פרטיות". עוד במעטפה: צו הקפאה מנהלי. מרגע הזה אסור למועצה לתת היתרי בנייה או לאפשר כל סוג של פיתוח ביישוב.

גורם במנהל האזרחי לשעבר: "רעיית צאן בשטח אמנם לא תיחשב ל'עיבוד', אבל מספיק שיש בתצ"א סימנים לכך שפלסטיני עבר בשטח עם חמור שרתומה אליו מחרשה. אנשי הצוות מעוניינים להכריז על קרקעות כאדמות מדינה, אבל הם לא רוצים לחטוף על הראש מהיועמ"שים, שיצטרכו להתמודד עם עררים של פלסטינים. בסוף יצעקו עליהם: איך לא ראיתם שהשטח הזה היה מעובד?"

תקוע היה אחד היישובים הכי מסודרים ביו"ש. הוא שכן כולו על אדמות מדינה מוכרזות ומאושרות כדין, עד שצוות קו כחול שינה בדיעבד את מעמדם של חלקים עצומים ממנו. הצוות, שפעל במנותק לחלוטין מהמציאות בשטח, לקח את מפת היישוב והטיל עליה כתמי חומצה מכוערים וענקיים. המשמעות הייתה הקפאה מיידית של בניית השכונה החדשה, והפיכת עשרות בתים ותיקים ביישוב לבלתי חוקיים למפרע. בהינף קולמוס הפך היישוב הגדול ביותר בגוש עציון למאחז של פורעי חוק.

להחלטת הצוות נלווה מחיר כלכלי: במקרה של המשפחה הנזכרת לעיל, היו אלו 800 אלף שקלים שכבר שילמה והתחייבויות נוספות. היישוב לא יכול להחזיר לה את הסכום, כי הכסף הושקע בפיתוח הקרקע. בשביל בני זוג ששכרם קרוב לממוצע, הייתה זו מכה כלכלית אנושה שיידרשו עשרות שנים כדי להתאושש ממנה, אם בכלל. ברגע אחד, המדינה גזרה עליהם חיי עוני ודלות. עשרות רבות של משפחות אחרות, שבנו את בתיהן על סמך היתרים כדין, מצאו עצמן מחזיקות בית לא חוקי שאי אפשר למכור אותו או להעביר את רישום הבעלות עליו. בכיר בהתיישבות ששוחח עם התושבים ההמומים הסביר להם שאנשי צוות קו כחול מתחרים בינם לבין עצמם על משימה מרכזית אחת: לקחת כמה שיותר אדמות מדינה מוכרזות, ולהפוך אותן למפרע לקרקעות פלסטיניות פרטיות.

כשאני שואל את איזי איך בדיוק נוצרות המפות הללו, הוא משיב: "פנה לדובר של המנהל. אם הוא יסכים לתת לך תדרוך, אהלן וסהלן. אני לא מתכוון להיכנס לתוכן הפעילות".

אבל דובר רשמי, מטבע העניינים, לא היה יכול לספק לנו את המידע שקיבלנו לבסוף באמצעות רונית (שם בדוי), המקורבת לצד של הפרקליטות בסיפור. בזכותה התוודענו לתיעוד מאלף, שמבהיר לא רק את הלוגיקה של פעילות צוות קו כחול כיום, אלא גם את אינפלציית הסמכויות שלו מאז הקמתו ב־1999 ועד ימינו אלה. כשממקמים את פרטי המידע והתיעוד על ציר הזמן ובוחנים את ההתפתחויות שהם משקפים, מתקבלת תמונה מטלטלת. אפשר ללמוד מהם כיצד הפך הצוות מקבוצה אפרורית של פקידים שעוסקים בעבודה טכנית לאיום ממשי על ההתיישבות היהודית ביו"ש. עוד אפשר ללמוד שאיזי צודק: כללי המשחק הזה נקבעים בחלונות גבוהים הרבה יותר.

הטוש היה עבה מדי

הקדמה קצרה להבנת הרקע המשפטי. מאז "פסק דין אלון־מורה" שניתן ב־1979, יישובים יהודיים ביו"ש מורשים לקום על אדמות מדינה בלבד, ולא על קרקעות פרטיות השייכות לפלסטינים. הגיוני: ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל לא בגזל. אלא שכפי שנראה מיד, המושג "קרקע פרטית" ביו"ש התנפח והפך למוטציה שרחוקה כרחוק מזרח ומערב מהתוכן של אותו מושג בישראל הקטנה או בכל מדינה מערבית נורמלית. קרקע פרטית, בעיני בג"ץ, היא כל שטח שאינו מוכר כקרקע מדינה – והרף להכרה כזו טיפס ועלה עד כדי כך שהכרזה על קרקעות מדינה חדשות היא כמעט בגדר נס.

מכיוון שישראל לא החילה את ריבונותה ביהודה ושומרון, הדין החל שם מבוסס על דיני המקרקעין העותמאניים מ־1858. הטורקים הבחינו בין חמישה סוגי קרקעות: קרקעות הקדש דתי, שבנויים עליהן מסגדים וכדומה ("מווקפה"); קרקעות לשימוש ציבורי, כמו כביש או דרך עפר ("מתרוּכָּה"); קרקעות בבעלות פרטית הרשומות בטאבו ("מוּלכּ"); קרקע ממשלתית להחכרה ("מירי"); וקרקעות ממשלתיות "מתות" הרחוקות מאזורים מיושבים ואינן ראויות לעיבוד ("מָהוַות"). שלוש הראשונות לא מעוררות שאלות וספקות: הכבישים והדרכים שייכים לציבור כולו, ההקדשות שייכות לווקף, וקרקעות בבעלות פרטית הן רכושו של הבעלים הרשום בטאבו. אלא שרוב המקרקעין ביו"ש נמצאים בקטגוריה הרביעית והחמישית: הם היו שייכים למדינה והיא החכירה אותם לחקלאים בתמורה למס כלשהו, או נותרו בלתי מעובדות.

קרקעות המירי מתחלקות לשתי קבוצות. הראשונה כוללת אדמות שלכאורה הוחכרו בפועל לפלאחים. כאשר אדם מציג "מאליה", אישור על תשלום מס החכירה, ישראל מתייחסת אליו כמו אל בעלים פרטי של הקרקע. למעשה, רבים מהאישורים הללו אינם מתועדים בשום מאגר מרכזי, הם רשומים בכתב יד על דפים מצהיבים, ועשויים להיות מזויפים. בעיה נוספת היא שלאותן מאליות לא מצורפים מפה או תשריט, אלא רק שיוך כללי לגוש גדול מסוים, ופירוט גודל השטח. חלקן מתארות את גבולות החלקה באופן מילולי, המאפשר אינספור מניפולציות ורמאויות. מסמך כזה יכול לכלול תיאור כמו "מדרום לחלקה יש חארב (שטח לא מעובד – י"י), ממערב לו קיימת דרך וממזרח עצים". בחלוף השנים כבר לא יהיה שום קשר בין התיאור הזה למצב בשטח, אך זה לא יפריע ליועמ"שים לקבל את טענתו של פלסטיני שאומר "השדה שלי ממוקם פה".

את רוב העבודה של צוות קו כחול מספקת קבוצת ה"מירי" השנייה: קרקעות שלא הוחכרו לאיש, אבל פלאחים מקומיים פלשו אליהן במרוצת השנים באופן בלתי חוקי ונטעו בהן משהו. הטורקים, שרצו בשעתם לפתח את החקלאות בארץ ישראל השוממה, החליטו לנצל את התופעה במקום להילחם בה: הם קבעו בחוק כי מי שיעבד אדמות נטושות – יקבל עליהן חזקה של חוכר אם יוכיח שעבד בהן במשך 10 שנים רצופות, וישלם את המס הדרוש. החוק הזה, שמתמרץ פולשים וגנבים, נראה כיום אבסורדי ולא יעלה על הדעת במדינה מתוקנת במאה ה־21, אבל התאים למצוקה שארץ הקודש סבלה ממנה באמצע המאה ה־19. החוק גם כולל סעיף שיוצר איזון מסוים: מי שרכש חזקה על קרקע באמצעות השתלטות חד־צדדית, אולם נטש אותה לפרק זמן של שלוש שנים ("הוברה"), איבד את חזקתו.

באשר לקרקעות המהוות, קבע החוק הטורקי, גם מי שיטען כי עיבד אותן במשך עשור, לא יקבל עליהן חזקה. הטעם היה כפול: לא סביר שחקלאים יעבדו אדמות רחוקות, שהם לא יכולים לשמור עליהן; ולשלטון יהיה קשה מאוד לפקח ולגבות עליהן מס. אם לחזור לימינו, לכאורה היה אפשר להכריז בקלות על אדמות כאלה כקרקעות מדינה ולאפשר בניית יישובים יהודיים בהן. אבל רק לכאורה. כפי שנראה בהמשך, היועמ"שים מחילים את החוק העותמאני ביו"ש באופן סלקטיבי לחלוטין: מאמצים את מה שפועל לטובת הפלסטינים, ודוחים את מה שפועל לטובת היהודים. היישוב תקוע, לדוגמה, נבנה על אדמות מהוות, אבל היועמ"שים מתייחסים לשטח כאל קרקעות מירי.

להחלטת הצוות בנושא היישוב תקוע נלווה מחיר כלכלי כבד, אחרי שמשפחות שילמו מאות אלפי שקלים כדי לבנות את ביתן. בכיר בהתיישבות ששוחח עם התושבים ההמומים הסביר להם שאנשי צוות קו כחול מתחרים בינם לבין עצמם על משימה מרכזית אחת: לקחת כמה שיותר אדמות מדינה מוכרזות, ולהפוך אותן למפרע לקרקעות פלסטיניות פרטיות

חמישים שנה אחרי שהטורקים עזבו את הארץ עברו חבלי יהודה ושומרון לידי מדינת ישראל. בשנות השמונים והתשעים נעשה מהלך של הכרזה על אדמות מדינה ביו"ש, בהתאם לחוות דעתה של פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. אלבק עסקה באיתור שיטתי של אדמות שלא היו מעובדות, או עובדו בעבר ללא אישור ואז "הוברו" וננטשו. היא אספה תצלומי אוויר, סיירה בשטח, העלתה מסוקים ושרטטה למעשה את גבולות ההתיישבות היהודית ביו"ש. בריאיון לעיתון הארץ הסבירה לימים אלבק את שליחותה: "התפקיד שהיה לי בעניין ההתנחלויות היה לבדוק שהקרקע שמבקשים להקים בה התנחלות היא אדמות מדינה, ושלא פוגעים באף אדם פרטי. הרעיון הזה מאוד דיבר אל ליבי והמדיניות הזאת מאוד קסמה לי. מצד אחד ליישב את ארץ ישראל, ואני גדלתי על ברכי הציונות בלי מירכאות, ומצד שני לא לפגוע באף אדם כשעושים את זה. להגן על הפרט ולתת למדינה אפשרות לבצע את תפקידה. יש למעלה ממאה יישובים שבנויים על חוות הדעת שלי. תמיד כשבאתי לבקר בהם הרגשתי שהם כמו ילדים שלי".

אלא שהיועמ"שים והפרקליטים שבאו אחריה לא אהבו את הגישה האוהדת להתיישבות, והחלו להטיל ספקות ופקפוקים במפעלה. על רקע זה הוקם "צוות סטטוס מקרקעין", להלן צוות קו כחול. "המטרה הראשונית הייתה צנועה: לדייק את פליאה", מסבירה רונית. "היא עבדה על מפות בקנה מידה לא מפורט מספיק. העובי של קו הטוש יכול היה לכסות 150 מטר, שזו רצועה שאתה מכניס בה כרם. המשימה המוגדרת של הצוות הייתה לדייק את גבולות השטח המוכרז במקומות שאלבק סימנה באופן מטושטש, או כשהיא התבססה על צילומי אוויר שצולמו בזווית לא טובה, כך שקצה השטח 'נמרח' לתוך חלקה פרטית".

אל תגיד "גריעה"

השלב השני בהתפתחות הצוות הגיע עם כניסתו של מייק בלס לתפקיד המשנה ליועמ"ש (ייעוץ) בשנת 2004. על הלך הרוח של בלס אפשר ללמוד למשל מפסיקתו בעניין מסילת הרכבת החדשה מתל־אביב לירושלים: מכיוון שהתוואי חוצה את הקו הירוק למרחק 250 מטרים, כך קבע, על ישראל כמדינה כובשת לפצות את הפלסטינים באמצעות הנחת מסילת רכבת מרמאללה לעזה. חוות הדעת הזו תקעה את הפרויקט למשך שנים ארוכות, תוך פגיעה קשה בקופה הציבורית, לאחר שמיליארדי שקלים כבר הושקעו בשטח. לבסוף אישרה המדינה עקרונית את התוואי שבלס ביקש להקצות לפלסטינים. "כך ייסדנו את המעבר הבטוח", התגאה הפרקליט.

באשר לצוות קו כחול, בלס החליט שהעבודה שנעשתה עד 2004 אינה עומדת בסטנדרטים שלו, והכריז על רפורמה מקיפה. בתחילה הוא הגדיל את הצוות והוסיף לו קציני מטה, ואחר כך הנחה שכל תוכנית או הרשאה לתכנון חדש ביו"ש חייבת לעבור בדיקה של הצוות. "המסר הלא מפורש של בלס היה שכל התב"עות שנבנו על בסיס העבודה של פליאה אלבק פסולות, לא תקפות, וצריך להתחיל הכול מחדש", אומרת רונית.

הצוות החל לעבוד לפי הנהלים המעודכנים, אולם עם השנים התברר שהרפורמות יצרו עומס עצום. בשנת 2011 התקיים אצל בלס דיון מקיף בשאלת המפתח: האם כל פעולה במקרקעין ביו"ש דורשת פתיחה מחדש של ההכרזות הקיימות על אדמות המדינה. התשובה של בלס הייתה פחות או יותר חיובית: מפעל חייה של אלבק נמחק כלא היה, וכך גם כל עבודת צוות קו כחול "הישן". המשנה ליועמ"ש קבע שפטור מבדיקה חדשה יינתן רק אם הצוות החדש שהחל לפעול בקדנציה שלו אישר את הקרקע. במקביל זרק בלס כמה עצמות קטנות להתיישבות. לדוגמה: שינויים נקודתיים בתכנון, במקום שכבר נבנו בו שכונות או נעשו עבודות פיתוח, יהיו פטורים מאישור הצוות. הקלה נוספת, שעתידה הייתה להתבטל בהמשך, נקראה "תחום הבאפר". מושג זה מתייחס למגרשים הנמצאים לפחות 25 מטרים "פנימה" מגבולות ההכרזה של צוות קו כחול הישן. אותם הותר לפתח גם ללא בדיקה מחודשת, בהנחה שהמרחק הזה מהווה מקדם בטיחות ואין לחשוש שמדובר בקרקע פלסטינית שהטוש סיפח.

מהתיעוד שהגיע לידינו עולה כי בשנים 2016־2019 עבר צוות קו כחול לשלב השלישי בהתפתחותו. בתקופה הזו נקבעו חומרות חדשות, שביטלו את ההקלות של בלס ושינו את כללי המשחק מקצה לקצה בסוגיות נוספות.

ראשית, ה"הוברה". כאמור לעיל, החוק העותמאני אמנם מעניק חזקה לפולשים שעיבדו קרקעות במשך עשר שנים, אבל נוטל אותה מידיהם אם נטשו (הובירו) את הקרקע לתקופה של שלוש שנים. בהקשר הזה נתגלע ויכוח סוער בין יועמ"ש משרד הביטחון ובין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ. הראשון תמה על נוהל מוזר שהתקבע: צוות קו כחול מבטל חזקה של פולשים פלסטינים רק אם הקרקע עמדה נטושה במשך עשר שנים. הוברה של שלוש שנים הפסיקה להיחשב כנטישה, למרות לשון החוק הברורה. מהוויכוח בין הצדדים לא ברור מי החליט להרחיב באופן פראי את זכויות הפולשים, ולגרוע אדמות מדינה רבות. כך או אחרת, קמיניץ דוחה את הטענות ומתעקש להמשיך בנוהל הזה. יש הטוענים כי החידוש הזה נהג עוד לפניו, וקמיניץ רק סירב להיצמד ללשון החוק ולבטל אותו.

מסמך מסוים מלמד על ויכוח מדהים בין היועצים המשפטיים. "מחלקת ייעוץ וחקיקה בלשכת היועץ המשפטי לממשלה חיברה מסמך מקיף על תולדותיו של צוות קו כחול ועל נוהלי העבודה שלו", מספרת רונית. "היא שלחה אותו ליועמ"ש איו"ש, וקיבלה אותו בחזרה עם הערות הדוחפות אותו 'שמאלה' ככל האפשר".

אחד מסעיפי הוויכוח מתייחס למה שקרה בתקוע, כאשר יישוב קיים רוצה לבנות הרחבה. לפי מחבר המסמך, צוות קו כחול צריך לבדוק רק את השטח המיועד לבנייה במסגרת הפרויקט הזה, ולא לפתוח מחדש לבדיקה את כל קרקעות היישוב. יועמ"ש איו"ש לא מקבל זאת: "לא תמיד זה אפשרי (…) לא ניתן לצמצם את הבדיקה בדיוק לשטח הנבחן", הוא קובע. במילים אחרות, הצוות ינצל כל הזדמנות כדי לדון מחדש על מעמדו של כל יישוב קיים. אגב, שוב ושוב מעיר יועמ"ש איו"ש שאסור להשתמש במונח "גריעת אדמות", מכיוון שזהו "ביטוי רגיש". במקומו יש לומר "דיוק אדמות המדינה".

"צריך להבין את המשמעות של הרחבת הבדיקה", מסבירה רונית. "נניח שיישוב פלוני מעוניין להקים גן ילדים. לכאורה די בבדיקה קצרה ונקודתית לגבי המגרש המיועד לכך, הליך שיכול לארוך יום או יומיים. אלא שיועמ"ש איו"ש קובע שבמקרה כזה יש להכריז הקפאת בנייה כללית בכל היישוב, עד לרמה של סגירת מרפסות. הפיתוח יוקפא עד שצוות קו כחול יערוך בדיקה מקיפה ליישוב כולו, וזה כבר יכול להימשך שנים".

במסמך האמור התקבלו כמה החלטות מרעישות. הראשונה, כאמור – כל יישוב שנבדק ייכנס להקפאת פיתוח מלאה. "בשטחים הטעונים בדיקת צוות קו כחול", כך נכתב, "לא תתאפשר כל פעולה במקרקעין, לרבות תכנון, רישוי או הקצאה, עד לסיום מלא של עבודת צוות קו כחול". כאן מוסיף יועמ"ש איו"ש: "לרבות סיום הליך השגות". הליך ההשגות הוא הזמן שניתן לפלסטינים כדי להגיש ערעורים, כלומר – שנים של התמרחות ההליך בבתי המשפט.

לא נתקררה דעתם של הפרקליטים, ובמסמך אחר הם הרחיבו את הקפאת הבנייה בהתיישבות גם למקומות שטרם הוחלט שיש צורך בבדיקתם: "על מנת למנוע פעולות תכנון או הקצאה בניגוד לסיכום זה (…) יש להקפיא היתרים שניתנו מכוח תוכניות מאושרות החלות בתחום שטח ש(ייתכן כי) טעון בדיקה לפני הכללים בחוות דעת זו".

התיעוד מציף עוד ויכוח מדהים, והפעם בין יועמ"ש איו"ש ליועמ"ש משרד הביטחון. אחת ה"הנחות" שהעניק בלס ליישובים הייתה פטור מבדיקת קו כחול במגרשים כלואים, כלומר כאלה הנמצאים בתוך שטח מבונה. כעת עלתה השאלה אם מרכיבי הביטחון – גדרות, דרכי ביטחון, תאורה וכיוצא באלה – נחשבים בכלל "שטח מבונה". יועמ"ש איו"ש חותר כאן תחת האינטרס של צה"ל, שהוא אמור לייצג. הוא מסביר שפטור מבדיקה "מעמיד את השטח בסיכון משפטי גבוה". יועמ"ש משרד הביטחון חולק עליו. מה החליט המשנה ליועמ"ש בוויכוח? לא קשה לנחש: קמיניץ הלך עם היועץ מאיו"ש, נגד משרד הביטחון ונגד ההתיישבות.

איך מודדים עץ

להבנת עבודתו של הצוות חשוב להכיר גם את המבנה הארגוני שבתוכו הוא משתלב. הריבון ביו"ש הוא אלוף פיקוד המרכז, אולם בסוגיית הקרקעות הוא רק חותמת גומי. השחקן החשוב הוא "הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש", שיושב בתוך המנהל האזרחי, ונקרא בקיצור "האפוטרופוס". זהו הגורם המקביל ביו"ש לרשות מקרקעי ישראל, ה"בעלים" של אדמות המדינה. במקביל לאפוטרופוס פועלת יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, ובתוכה צוות קו כחול. כל פעולה של הצוות חייבת לקבל אישור של יועמ"ש איו"ש – קצין בדרגת אלוף־משנה הכפוף לפרקליט הצבאי הראשי, שבעצמו כפוף ליועץ המשפטי לממשלה.

"לפני שהצוות מתחיל בכלל לעבוד, היועמ"שים בודקים אם יש רישומים או קושאנים שמלמדים שהקרקע פרטית", אומרת רונית. "בקרקעות כאלה הצוות בכלל לא מתעסק. רק אם אין שום רישום הצוות נכנס לפעולה. התפקיד שלו הוא לבדוק אם יש סיכוי שפלסטינים שפלשו לקרקע זכאים לחזקה מכוח עיבוד של עשר שנים. רכז של הצוות אוסף תצלומי אוויר מהעשור הרלוונטי. אם הוא בודק הכרזה של פליאה אלבק, הוא יחפש תצלומים משנות השבעים או השמונים. את התצ"א הוא מעלה על מחשב, מסמן קואורדינטות, מגדיל את הצילום ומתחיל לבדוק סנטימטר אחרי סנטימטר. אם הוא מגלה שלמעלה ממחצית החלקה הייתה מעובדת, הוא מגדיר אותה כקרקע פרטית וגורע אותה משטח קרקעות המדינה – כאמור, גם אם אין עליה שום רישום, והעיבוד נעשה בידי פולשים".

מתי הצוות מחליט ששטח מסוים עובד בידי פלסטיני, ולכן ייגרע מאדמות המדינה? מה מוגדר כעיבוד הקרקע?
"אני מכירה את ההנחיות שניתנות להם. בגדול, לא צריך הרבה. רעיית צאן אמנם לא מספיקה לצורך הגדרה כעיבוד, אבל מספיק שיש בתצ"א סימנים לכך שפלסטיני עבר בשטח עם חמור רתום למחרשה בעלת יתד אחת, גם אם הוא לא זרע כלום. לצורך העניין, גם אם הפלסטיני השקיע חצי יום עבודה – החלקה תיחשב כאילו עיבדו אותה במשך שנה שלמה. אנשי הצוות מעוניינים להכריז על קרקעות כאדמות מדינה, אבל הם לא רוצים לחטוף על הראש מהיועמ"שים, שיצטרכו להתמודד עם עררים של פלסטינים. בסוף יצעקו עליהם: איך לא ראיתם שהשטח הזה היה מעובד?"

ממה שאני מבין, גם אחרי טיפול הצוות, אדמות המדינה מתכסחות לאט־לאט. הרכז של צוות קו כחול הוא רק הראשון שחותך אותן בשיטת הסלאמי.
"צריך להבין שהרכזים והאפוטרופוס עובדים מול קציני יועמ"ש איו"ש, ותמיד יש מתח בין הצדדים. לפעמים רכז של הצוות חושב שחלקה מסוימת עובדה רק ב־30 אחוז, ולכן אפשר להכריז עליה כקרקע מדינה. הוא יגיע ליועמ"שים, ואלה יגידו לו: 'לא הסתכלת טוב, יש שטח מעובד ליד הסלעים ואיתו זה כבר מגיע לחמישים אחוז, תמחק את כל החלקה'. מבחינה מנהלית זו סוגיה בעייתית. תאר לך שתובע במשפט תעבורה יורה לשוטר התנועה לדווח שהנהג נתפס ב־50 קמ"ש מעל המותר, למרות שהשוטר מדד רק 30 קמ"ש מעל המותר. אבל ביו"ש אף אחד לא רוצה לקחת סיכון.

"הרבה מחלוקות מתגלעות למשל בגלל עצים שנטועים בחלקה. הרכז יכול לטעון שהם תופסים שטח מצרפי קטן, אבל היועמ"ש לא יתייחס רק לעץ אלא גם לרדיוס של כמה מטרים סביבו, ואז מבחינתו כל השטח מעובד. אם הרכז לא רוצה להסתבך, הוא ימחק את החלקה בעצמו עוד לפני שהוא מגיע אליהם".

מכונת החיתוך השלישית היא יועמ"ש איו"ש. "הוא עובר על כל העבודה ואומר להם, 'את זה תגרעו, על זה אני לא חותם'. ממנו זה עובר לפרקליט הצבאי הראשי – כיום זהו שרון אפק – וגם הוא יכול לחתוך ולפסול".

הפצ"ר בעצמו עובר על כל הכרזה?
"הוא עובר אישית על כל תצ"א ופוסל כל מה שנראה לו לא מספיק בטוח. הוא גם יכול להשאיר את התיק פתוח על השולחן שלו במשך חודשים ארוכים, ואף אחד לא יגיד לו מילה. בשורה התחתונה, המערכת בנתה מסננת סופר־צפופה, שלא מאפשרת להכריז על אדמות מדינה בלי שעשרה זוגות עיניים בדקו כל סנטימטר במיקרוסקופ. רק אחרי שכולם סיימו לגזור את שלהם, המפה מגיעה לאפוטרופוס, והוא מכריז על קרקע מדינה".

בלי משאיות ובאגרים

גם אחרי שהושלם ההליך המורכב הזה, הדרך להקמת בתים חדשים ביישוב עודנה ארוכה. "בשנים האחרונות אין הכרזה בלי עררים שמארגנת הרשות הפלסטינית", אומרת רונית. יש קבוצה של עורכי דין ערבים־ישראלים שמישהו מממן אותם. הם חילקו ביניהם את איו"ש, ומגישים ערר אוטומטי על כל הכרזה. ברוב המקרים בית המשפט דוחה את טענותיהם, אבל כל ערר כזה הוא משפט שלם, עם כתב תביעה וכתב הגנה וחקירות עדים. באזור גוש עציון, למשל, יש הכרזות משנת 2014 שעדיין נידונות בערכאות.

"התוצאה היא עומס עצום על הצוות. הרכז צריך לבוא להעיד, וזה שורף לו כמה וכמה ימים. בזמן הזה הוא לא יכול לעבוד על יישובים חדשים, ויש לו דדליינים לעמוד בהם. תזכור שהצוות די קטן, יש להם בסך הכול חמישה רכזים וראש צוות. השופטים בתיקים האלה הם שופטים צבאיים, שלפעמים לא מבינים בכלל במקרקעין. הם אומרים לצדדים 'תגיעו לפשרה', וכך חותכים עוד".

גרי (שם בדוי) הוא משפטן בכיר העוסק בדיני המקרקעין ביו"ש. אני שואל אותו על החוק העותמאני המעניק חזקה לפולש שעיבד את הקרקע במשך עשר שנים: מדוע החוק הזה לא חל על יהודים? מדוע חקלאי מגוש שילה שעיבד קרקע במשך עשור, לא יקבל עליה חזקה? "המתנחלים יגידו שיש בזה עניין אנטישמי, שמחילים את החוק רק לטובת הפלסטינים ולא לטובת היהודים", הוא משיב. "אני לא נכנס לוויכוח הפוליטי. החוק העותמאני הוא בעייתי ורגיש, וקשה להפעיל אותו לטובת האזרחים של הצד הכובש. אבל בוא נשאל על הצד הפלסטיני: מדוע מחילים את החוק עליהם?

"מבחינה חוקית טהורה, אין כמעט אדמות מירי שהאנשים שעיבדו אותן זכאים לחזקה. החוק דורש קבלת אישור מהשלטון לעבד את הקרקע, ואף אחד מהפלסטינים שעותרים לבג"ץ לא מציג אישור כזה. בפרקליטות החליט מי שהחליט שהמאליה, האישור על תשלום המס, נחשב לאישור עיבוד. אבל מבחינה חוקית זה לא נכון, וזה גם לא מעשי, כי המאליה לא מפרטת את גבולות החלקה.

"יש עוד בעיות. החוק דורש עיבוד של עשר שנות רצף. מה זה רצף? אפשר להסכים שאם הייתה שנת בצורת, זו לא אשמת החקלאי שהוא לא עיבד. אבל אם הוא מספר לך שאבא שלו היה חולה ולכן הקרקע לא עובדה במשך כמה שנים, האם זה קוטע את הרצף? ואם הוא טוען שלא עיבד כי פחד מהמתנחלים, האם אתה מאמין לו או דורש הוכחות? בפועל, הרשויות הישראליות מקבלות כמעט כל תירוץ של עותר פלסטיני. גם אם הוא ייתן את הגרסה הקלושה ביותר, הוא יקבל חזקה".

בתוך המנהל האזרחי, מסביר גרי, יש אינטרסים ארגוניים שמושכים לכיוונים שונים. "האפוטרופוס, יוסי סגל, הוא כמו בעל מכולת שיש לו קרקעות על המדפים. הוא רוצה להקצות את המוצרים שלו לרשויות: קחו קרקע ותבנו עליה בית ספר, קחו את זו ותפתחו עליה חקלאות. הוא גם מקבל תשלום מהיזמים על ההקצאות, ובפועל הוא זה שמכריז בסוף על קרקעות מדינה. לשם כך הוא קיים. כשיש עררים, רכזי קו כחול אמנם כותבים את חוות הדעת, אבל הוא זה שמשלם לעורכי הדין שייצגו את המדינה.

"הבעיה היא שליחידת הפיקוח יש אינטרס שונה לחלוטין. היחידה הזו היא כמו פקח חנייה: חשוב על הפקח שבבוקר אחד מפילים עליו עוד חמישה רחובות לבדוק. כך גם ביחידת הפיקוח – ככל שיש יותר עררים, מוטלת עליה יותר עבודה. האינטרס הארגוני שלה הוא שצוות קו כחול יעבוד כמה שפחות, כי הוא עושה לה כאב ראש, וכנראה היא מזניחה את הצוות, כדי שלא ייצור עוד שטחים לפיקוח. לכן מבחינה ארגונית, היה הרבה יותר הגיוני שצוות קו כחול יעבוד ישירות אצל האפוטרופוס. בשנים האחרונות היו פניות רבות לראש המנהל האזרחי לבצע את השינוי המבני הזה, אך הדבר לא נעשה והמצב נשאר מעוות.

"גורם נוסף הוא כמובן הקצינים של יועמ"ש איו"ש. כמו כל ש"ג, יש להם אינטרס לא ליפול – שאף בית משפט לא יפסול להם אישור שהם נתנו, ולא ידרוש מהם להגן על החלטתם להכריז על שטח כאדמות מדינה. לכן הם תמיד ילכו כבית שמאי ויגרעו שטחים שיש עליהם ספק, אפילו הקטן ביותר".

מדוע הצוות לא עובד על הכרזה של שטחים חדשים?
"ראשי ההתיישבות מפעילים לחצים, אולם מה שמכתיב את סדר הטיפול בדברים הוא התהליכים המשפטיים. כאשר בג"ץ או ועדת הערר נותנים דד־ליין להגשת חומרים בתיק כלשהו, זה קופץ מיד לראש סדר העדיפויות. הצוות טובע בהליכים משפטיים, ולא נשאר לו זמן להכריז על קרקעות חדשות".

ובינתיים האיחוד האירופי יפלוש לשם כדי לקבוע עובדות בשטח ולמנוע הכרזה עתידית.
"זו אכן בעיה".

ומה לגבי תפקידה של יחידת הפיקוח במניעת פלישות של פלסטינים לקרקעות מדינה? אנחנו לא רואים שהיא עושה את זה.
"למפקחים קל לתת צו פינוי ל'פלישה טרייה', שאירעה לפני פחות מ־30 יום, כי לשם כך הם לא צריכים לעבור תהליך משפטי. אבל לאיחוד האירופי (שמקים בשטח פרויקטים שונים עבור הפלסטינים – י"י) יש שיטות, כמו לפלוש בתחילת תקופת החגים כשלא עובדים, והפקח יגיע רק אחרי חודש. במקרה כזה הפולש יגיש ערר על הצו, ויכניס את המערכת לסרט. הרכז יצטרך ללכת לבין הדין הצבאי במחנה עופר, לעבור ים של בירוקרטיה, ואם הוא יקבל צו פינוי אחרי שנה וחצי זה יהיה נס.

"הכי קשה להתמודד עם פלישות חקלאיות. אם פלסטיני מקים בית על חצי דונם, אפשר לבוא לשם ולתת צו הפסקת עבודות לטרקטור. אבל מי שמפזר מאה שתילי זית תופס בלילה אחד כמה דונמים, וקשה מאוד לעצור אותו מיד. אתה לא רואה משאיות ומשאבות בטון, אתה לא שומע באגרים. אותו אדם יכול בקלות להחזיק שטח במשך עשר שנים בלי שאף אחד ישים לב, ואחרי כן לטעון לחזקה. לא אגיד לך שאין ליחידת הפיקוח רצון לבלום פולשים פלסטינים, אבל זה נמצא במקום נמוך מאוד בסדרי העדיפויות".

מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר בתגובה:
"הכתבה מציגה באופן מטעה ומגמתי את פעילות 'צוות סטטוס מקרקעין', הפועל במנהל האזרחי. מטרת הצוות היא לבחון לעומקן הכרזות ישנות על אדמות מדינה, שהתעוררו ספקות כבדים ביחס למידת דיוקן. עבודת הצוות נועדה לאפשר קידום תהליכים תכנוניים בתחום היישובים, ואלמלא פעילותו, היה עשוי להידרש הליך הכרזה מחודש, על כל הכרוך בכך.

"בעבודת הצוות משולבים גורמי מקצוע ובהם משפטנים, הפועלים בצורה מקצועית, עניינית ואחראית, וכלל החלטותיהם נתונות לבחינה מתמדת של גורמי משרד המשפטים ובתי המשפט. בניגוד לנכתב, הצוות אינו מקדם אג'נדה כלשהי, אלא פועל אך ורק בהתאם לשיקולים מקצועיים ובהתאם לדין החל באיו"ש. בניגוד למשתמע בכתבה, תוצרי הצוות אינם רק 'גורעים' אדמות מדינה מתחום ההכרזות הישנות, אלא גם מכלילים תאי שטח שהיו סימני שאלה ביחס להכללתם בהכרזה המקורית. כך היה למשל בהקשר ליישובים עלי, עמיחי ועדי־עד, וגם ביחס ליישוב תקוע, המוזכר במפורש בכתבה.

"עוד יובהר, כי בניגוד לנטען בכתבה, הצוות עורך בדיקות של מתחמים המובאים לפתחו על פי התוכניות המוגשות לגורמי המנהל האזרחי. הצוות אינו יוזם את הרחבת הבדיקה לשטחים אחרים, אלא אם מתקבלות בקשות לכך, בין היתר מצד ההתיישבות הישראלית. ההתייחסויות המשפטיות מגובשות במסגרת הצוות בלוחות זמנים קצרים ככל הניתן, לאחר קבלת הנתונים הנדרשים. מאז החלה עבודת הצוות הושלמו כבר עשרות בדיקות, שאפשרו את קידומן של תוכניות תכנון רבות.

"למען הסר ספק יובהר כי תוצרי צוות קו כחול אינם מועברים כלל לאישור הפצ"ר, וכי ביחס להכרזות חדשות, הן מטופלות תוך ימים ספורים בלשכת הפצ"ר. כנגד תוצרי הצוות הוגשו פניות ועתירות, בין כנגד החלטות בדבר גריעת שטחים ובין כנגד הוספת שטחים, ופעילותו ככלל עומדת לביקורת שיפוטית באופן שוטף.

"הצוות פועל וימשיך לפעול בצורה מקצועית ואובייקטיבית, בכפוף לחוק ולכללים המחייבים. יש להצטער על כך שהדרך שבה הוא מתואר בכתבה חוטאת לעשייתו ולפועלו האמיתיים".

ממשרד המשפטים נמסר:
"הכתבה רצופה הפניות וחלקי ציטוטים של דוברים, אשר לא ברור מה מקורם ואשר כלל אינם משקפים את עמדות המשרד, כפי שניתנו לאורך השנים, או שהם פרשנות שגויה שלהן. יש להצר על הלשון הפוגענית שהתחקיר נוקט כלפי עובדי מדינה במנהל האזרחי, יועמ"ש איו"ש ומשרד המשפטים, אשר עושים עבודתם נאמנה ובאופן חסר פניות.

"בניגוד לעולה מן הכתבה, לאור טעויות שנמצאו בהכרזות לאורך השנים, ובהתאם לקביעת בית המשפט העליון, הוקם צוות סטטוס מקרקעין שעבודתו נועדה לתרגם את הכרזותיה של גב' פליאה אלבק ז"ל, ואין בהן משום הכרזה חדשה על אדמות מדינה. הדיונים והליכי העבודה הלא מוגמרים בחלקם, שאליהם מתייחסת הכתבה, נועדו להגשים את הכרזותיה של גב' אלבק באופן מאוזן, תוך תיקון טעויות שנמצאו בהכרזות. תיקונים אלה משמרים הן את זכויות הקניין של הפרט הפלסטיני באזור והן את אלו של המתיישבים, והכול מתוך רצון להגיע לחקר האמת, ללא משוא פנים. ויודגש, לולא בוצעה עבודת תיקון זו, עלולה הייתה להיווצר סיטואציה שבה אמינות הליך ההכרזה על אדמות מדינה הייתה נפגעת.

"לטענות בעניין סוגיית המועדים הנבחנים לשם קביעת הוברת עיבודים – החלטת צוות קו כחול נשענת גם על האופן שבו התקבלו החלטותיה של גב' אלבק. מבדיקה וחקר משמעותיים עולה כי על פי רוב, גב' אלבק בחנה את תקופת ההוברה במשך 10 שנים, ולא 3 שנים, וזאת ככל הנראה על מנת להגיע לוודאות מרבית שלא נעשה עיבוד במקום זמן רב לפני הבדיקה. צוות קו כחול בחן את תקופת ההוברה בהתאם לכך. יוער כי בניגוד לנטען, המשנה ליועמ"ש (משפט אזרחי) דווקא שינה והרחיב מן הנוהג שהיה נקוט, וקבע כי מקום בו גב' אלבק ציינה במפורש כי בחנה תקופה קצרה יותר של הוברה, למשל חמש שנים, יש להעמיד את חזקת תקינות החלטתה, ולבדוק אם היו עיבודים במשך תקופה של 5 שנים, ולא 10 כמקובל".