ציפורה אלחסוף לא שמעה את הסכנה מתקרבת. לא את רעש הצלילה המבעית של המטוסים, לא את 56 הפצצות שהתפוצצו ברעם בזו אחר זו, ולא את צווחות האנשים שנפוצו לכל עבר. ציפורה, כמו בעלה שלמה, הייתה חירשת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית קברות לממותות התגלה בבניית נמל תעופה במקסיקו
– ועדת מומחים: העולם עוד לא מוכן ל"עריכה גנטית" של עוברים
– היוזמה להפיח קצת אחווה בחברה הישראלית המסוכסכת
אתם לא שמעתם, כנראה, את שמו של בעלה, שלמה אלחסוף. אולי כי הוא לא היה עסקן של מפא"י, לא מפגין רוויזיוניסטי, וכנראה גם לא חבר מחתרת. הוא נולד ב־1915, אחד משלושה ילדים חירשים שנולדו להורים מוותיקי תל־אביב. בימים ההם לא ידעו בארץ כיצד לטפל בנכות הזו: מי שנולד חירש הפך אוטומטית לחירש־אילם, כי לא היה מי שילמד אותו לדבר. רק בשנת 1927 פתחה גיטה דיזנגוף כיתת חירשים ראשונה ברחוב בלפור, אבל אלחסוף כבר היה בן 12, ולמד בבית ספר רגיל.
לאלחסוף הצעיר היו שתי אהבות – ים ונגרות. לשתיהן יש תפקיד בסיפור שלנו. באהבתו את הים, אלחסוף רצה להיות מציל. איך יכול חירש־אילם להיות מציל? אלחסוף טען שרק ראייתו וכושר השחייה שלו חשובים. מי שטובע ממילא "ממלא את פיו מים", ולכן השמיעה אינה הכרחית; הוא אומנם אינו יכול לצעוק פקודות למתרחצים, אבל מי מציית לצעקות של המציל? אלחסוף התעקש והתעקש, ולבסוף מונה למציל, וזכה בפי כול לכינוי "המציל האילם".
ומה תפקידה של אהבת הנגרות? בתור מציל, אלחסוף ניגש לייצר סירה חדשה, בלי מפרש ומעקה, שתוכל לנווט בקלות במי החופים הרדודים ולהתמודד עם מערבולות. הוא תכנן סירה שטוחה, שצורתה אדרתו של דג – וחרטומים לה בשני הצדדים. הוא ניסר וכופף, הדביק וצבע, וכשאב הטיפוס ירד אל המים גילה אלחסוף שמי שברא את הדגים כנראה ידע את מלאכתו. הסירה הייתה יכולה לשוט קדימה וגם לאחור, השייט היה יכול לעמוד עליה כשהוא זקוף, והיא לא נתקעה בקרקעית או הסתבכה במערבולות. המצאתו של אלחסוף – שנקראה חסקה – כבשה את חופי תל־אביב, והפכה בתוך כמה שנים לפריט שחובת נוכחותו בחוף מוכרז נקבעה בחוק.
בחורי תל־אביב גילו שהסירה החדשה – עם משוט אחד וגבר – טומנת בחובה יתרונות בלתי מבוטלים גם כלפי הבחורות, ולכן חילו את פניו של המציל האילם בתקווה שיואיל לתת להם להשתמש במשאב החיוני.
לפני שמונים שנה, ב־9 בספטמבר 1940, שרר בתל־אביב חום כבד באחר צהריים של סוף הקיץ. מלחמת העולם השנייה נכנסה זה עתה אל שנתה השנייה, אבל לתל־אביבים היא נראתה רחוקה, וכך גם לציפורה אלחסוף בת ה־26. בעלה היה כרגיל בחוף, שולה טובעים מן המים ומסדר את התור לחסקה. לרדיו ציפורה לא הייתה יכולה להאזין, מיזוג אוויר לא היה עדיין, וטיול לגן העיר בתל־אביב היה ברירת מחדל סבירה. היא לקחה את בתה יעל בת השלוש, הזמינה את גיסה ישראל ואת אחיינה דן בן החמש להצטרף לטיול, וארבעתם צעדו בנחת אל מותם.
ב־16:13 אחר הצהריים הם היו, יחד עם עוד 125 אזרחים תמימים וסוס אומלל, הרחק מכל בסיס צבאי או מטרה צבאית אחרת. שום תל־אביבי לא ירה טילים מתוך בית ספר, שום בית חולים לא שימש מחסה לחיילים, ושום בית כנסת לא שימש מחסן לכלי נשק שיאיימו על איטליה הפשיסטית. ובכל זאת חמישה מטוסים איטלקיים צללו מטה, על העיר השלווה, והטילו עליה את פצצותיהם. כשנסקו לאחר יעף התקיפה, נותרו בסביבת הרחובות טרומפלדור ובורוכוב 129 גוויות. עד היום, זו פעולת האיבה הקטלנית בתולדות ישראל; הרוגיה קבורים בחלקה מיוחדת בבית העלמין נחלת יצחק. שלמה אלחסוף המשיך לחיות. הוא התחתן שוב, הביא ילדים, ונפטר בשנות השמונים.
