הדיווח הראשוני על קריסת הלבניה במפרץ חיפה נתפס אצלי כמתיחה. זה היה ביום שישי, כ' בסיון. אפילו התצלום הראשון מזירת האסון של הלבניה הפגועה לא שכנע אותי. מבנים תמירים ותיקים אינם קורסים סתם כך בבוקר יום חולין, אלא אם כן נפגעו על ידי מטוס עוין, ובאותו יום שישי לא דווח על פעולת איבה בצפון או על רעש אדמה. השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט היה בבידוד. אז מדוע שאחת הלבניות תקרוס תחתיה פתאום?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– סגר הישראבלוף: שגרה עם הגבלות לא תעצור את הנגיף
– הציבור הפלסטיני רואה במנהיגיו את האחראים ל"מחדל" השלום
אני מכיר אותן משחר נעוריי במפרץ. מבחינתי הן היו שם תמיד, כמו הכרמל שמעליהן, כמו הקישון שלמרגלותיהן והים שבאופק. בתור ילד חשבתי שהאד הלבן המסתלסל משתיהן הוא עילת הצחנה הכימיקלית העזה בסביבה – קריית סרח, קראנו לה. רק לימים התברר שחשדתי בכשרים. בכשרות. הלבניות הפיצו כל השנים אדי מים בלבד. תפקידן הבלבדי היה לקרר את המים החמים שהוזרמו אליהן ממתקני הזיקוק הסמוכים. כבר ב־2008 הפסיקו להשתמש בהן, אבל סקר שנערך בקרב תושבי האזור הצביע על קשר נפשי עמוק שלהם לשני המבנים המשונים. לכן הוחלט להשאירן על כנן בתור סמל עירוני.
אכן סמל. הלבניות היו לחיפה כמגדל אייפל של פריז, הביג־בן של לונדון, פסל החירות של ניו־יורק ומגדל דוד של ירושלים. אומנם הרבה פחות אסתטיות, אבל כמעט חלק מהטבע. חיפה מאז ולתמיד. היה קשה להאמין שאחת מהן נלקחה מאיתנו בלי כל התרעה מוקדמת.
אלא שבתוך שעה קלה הבנתי שאין זו מתיחה או שמועת שווא. הלבניה באמת קרסה. נפלה עטרת ראשה. פתאום נפלה. בכל זאת, רק כשנסעתי כעבור ימים אחדים צפונה, וראיתי אותה במו עיניי, השתכנעתי סופית. היא ניצבה שם חבולה, כנועה ומבוישת לצד תאומתה הזקופה עדיין, מי יודע עד מתי. עייפות החומר אורבת גם לה. לנו. וכפי שתש"ף הוכיחה, למדינת ישראל.
ישראל של ערב תשפ"א היא אזור אסון. אין חיסון, אין תקציב, אין באמת ממשלה, איש הישר בעיניו יעשה. לבניה אחת כבר קרסה, השנייה נשענת על כרעי חברה שסועה
כבר בערב ראש השנה שעבר הייתה ישראל שלא במיטבה. שתי מערכות בחירות רצופות והליך פלילי נמרץ נגד ראש הממשלה פגעו בה קשות, אבל השנה הזו הייתה רעה לה פי כמה. עם בוא האביב, רגע לפני הבחירות השלישיות, נפלה עליה הקורונה. לראשונה מאז ימי המנדט הוכרז בה עוצר כללי. שוק התעסוקה, סמל גאוות המשק במשך רוב שנות נתניהו, ספג מכה איומה. שערי נתב"ג השוקקים שממו. בתי הספר והגנים נסגרו. כל הקניונים והחנויות הושבתו, ולהבדיל גם בתי הכנסת. היכל ועיר נדמו פתע.
חמישה־שישה שבועות של סגר כללי הסיגו שנים רבות לאחור את כלכלת ישראל, את ביטחונה העצמי ואת מפלס אושרה. עד היום טרם שבה לאיתנה. עבר קציר, כלה קיץ, וישועתה מתמהמהת לבוא. סגר נוסף מתרגש עליה. ישראל של ערב תשפ"א היא אזור אסון. לא אסון בלתי הפיך, חלילה, אבל אסון כבד. אין חיסון, אין תקציב, אין באמת ממשלה, איש הישר בעיניו יעשה. לבניה אחת כבר קרסה, השנייה נשענת על כרעי חברה אזרחית שסועה. בשנה הקרובה אנחנו חייבים להתמקד בעבודות שיקום ואחזקה כדי לחדש ימינו כקדם, חס וחלילה לא בבחירות חדשות.
חגי סגל הוא העורך הראשי של מקור ראשון
