לפני שנה בדיוק עליתי במדרגות המוליכות מלשכת יושב ראש הכנסת אל טרקלין שאגאל, אולם האירועים המרכזי של הכנסת. הרמתי כוסית עם מאות עובדי המשכן לכבוד החג, שהיה למעשה "ראש השנה לכנסות": השבעת הכנסת ה־22 נועדה להיערך יומיים אחרי ראש השנה תש"ף, והכול כבר היה מוכן לקראת נבחרי הציבור החדשים והוותיקים. "חברים יקרים", בירכתי את העובדים, "שֶׁיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה עכשיו". לא אני ולא הם ידענו מה שנת תש"ף מתכננת לנו. יפה? אולי. שונה? אוהו, בהחלט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– אחריות: בואו נפסיק להתנהג כמו ילדים קטנים
– סגר הישראבלוף: שגרה עם הגבלות לא תעצור את הנגיף
את השנה החולפת אזכור כשנה של מסכות. על פני השטח הן צצו בכל פינה: נגיף הקורונה אילץ אותנו לעטות מסכות בכל מיני צורות, צבעים וגדלים (ולא, על הסנטר זה ממש לא נחשב). אבל ברובד עמוק יותר, זו הייתה שנה של הסרת מסכות. בחודשים האחרונים הוארו באור השמש הציבורית הפנים האמיתיות של היחסים בין רשויות השלטון בישראל, ונחשפה התהום בין העם ונבחריו לבין שופטיו. לשיאו הגיע נשף הסרת המסכות בהחלטה השערורייתית של בג"ץ להתערב ברגל גסה בעבודת הכנסת, מה שהוביל אותי להיות יו"ר הכנסת הראשון בתולדות ישראל שהתפטר מתפקידו.
מי שלא זוכר בדיוק על מה הייתה המהומה יכול להיות רגוע. הרי לתקופה האחרונה נדחסה כמות אירועים שמספיקה לעשור שלם. הנה תזכורת קצרה למהלך ההתרחשויות. הכנסת ה־22, שהרמנו לכבודה כוסית לפני ראש השנה, לא האריכה ימים. בתחילת חודש אדר שוב צעדו מיליוני אזרחים ישראלים לקלפיות. חלקם היו בטוחים, כמוני, שהפעם תושג הכרעה, ושהקיפאון הפוליטי סוף־סוף יופשר. אך לא כך קרה: התוצאות הראו שאף גוש לא השיג את הרוב הדרוש כדי להקים ממשלה בצלמו ובדמותו. כל מי שעיניו בראשו הבין שהפתרון היחיד הוא הקמת ממשלת אחדות. בדרך לשם כל צד התבצר במעוזיו, והחלו קרבות התשה על השטחים שבמחלוקת. תפקיד יו"ר הכנסת עמד בליבו של אחד הוויכוחים הללו: זה אמר כולו שלי, וזה אמר כולו שלי. במשך ימים ארוכים לא נראה מוצא באופק, אבל ב"מפעל הנקניקיות" הפוליטי זהו לא עניין חריג. תהליכי משא ומתן כאלה נמשכים בדרך כלל הרבה זמן, ויש בהם עליות ומורדות, פריצות דרך ונסיגות. כדי לסיים אותם בהצלחה יש להשתמש בנדיבות בתבלין נדיר מאוד בישראל: סבלנות.
בינתיים המשכתי לכהן כיו"ר הכנסת ה־23, עד שייבחר לה יו"ר קבוע. לא מסמרתי את עצמי לכיסא, והייתי נכון לעזוב בכל רגע, אבל ידעתי דבר אחד: בחירת יו"ר לכנסת והקמת ממשלת האחדות הנחוצה למדינת ישראל כאוויר לנשימה קשורות זו בזו. היה ברור שבחירת יו"ר באופן חד־צדדי היא גזר דין מוות לניסיונות להקמת קואליציה. לכן החלטתי להשאיר את המצב הזמני על כנו עד שימוצה המשא ומתן בין המפלגות, ולא להעלות את סוגיית היו"ר להצבעה.
זה לא היה פשוט. אלה היו ימים מתוחים מאוד בכנסת. חוסר הוודאות, שנמשך כבר תקופה ארוכה, התחיל לתת את אותותיו. באותה עת גם התרומם מעלינו הגל הראשון של נגיף הקורונה, שלא היינו מוכנים לקראתו. אבל אמרתי לעצמי ולצוות שלי: סבלנות. קצת סבלנות.
לא ידעתי שמעבר לכביש שמקיף את קריית הלאום, באולם בית המשפט העליון, סבלנות היא פרסונה נון גרטה. בעקבות עתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון, פסלו שופטי בג"ץ את עמדתי והורו לי לשנות את סדר יומה של הכנסת ולהעלות את בחירת היו"ר להצבעה. מבחינה חוקית, לא היה שום ספק שאני צודק. חוק יסוד הכנסת, שקובע כי "יושב ראש הכנסת ייבחר לא יאוחר מהמועד שבו כונסה הכנסת לצורך כינון הממשלה", היה לצידי. תקנון הכנסת, הקובע כי ליו"ר המכהן נתונה הסמכות הבלעדית לקבוע את סדר יומה של הכנסת, היה לצידי. הנוהג המקובל בכנסת זה עשרות שנים היה לצידי. גם היועץ המשפטי של הכנסת באותה עת תמך בדעתי בבית המשפט.
אלא מה? למול תפוח האדמה החוקתי הלוהט הזה, שופטי בג"ץ פשוט לא היו מסוגלים להתאפק. חוק יסוד, תקנון הכנסת, עמדת היועמ"ש – כל זה טוב בתיאוריה. נכון, הם כתבו, זהו עניין פנים־פרלמנטרי. נכון, הם הודו, הסמכות לקביעת סדר היום נתונה בידי היו"ר. הכול נכון. אבל יש אבל: שיקול הדעת שלי "חותר תחת יסודות התהליך הדמוקרטי", ולכן לבית המשפט אין ברירה, הוא פשוט חייב להתערב כדי להציל אותנו מעצמנו.
המשכתי לכהן כיו"ר הכנסת ה־23, עד שייבחר לה יו"ר קבוע. לא מסמרתי את עצמי לכיסא, אבל ידעתי דבר אחד: בחירת יו"ר לכנסת והקמת ממשלת האחדות הנחוצה למדינת ישראל כאוויר לנשימה קשורות זו בזו. אמרתי לעצמי ולצוות שלי: סבלנות. קצת סבלנות. לא ידעתי שבאולם בית המשפט העליון, סבלנות היא פרסונה נון גרטה
אני זוכר את הלילה שבו הגיע אליי פסק הדין של בג"ץ. אני עדיין שומע את השקט שהשתרר בלשכה. בחוץ אמנם היה חשוך, אבל הקו האדום שחצו השופטים בהק למרחוק. אכן היה כאן גוף שלטוני שחתר תחת יסודות התהליך הדמוקרטי, אך לא הייתה זאת הכנסת אלא בית המשפט. כמובן, לא בפעם הראשונה: מאז המהפכה החוקתית הזכורה לשמצה, בית המשפט שלח את ידו הארוכה פעם אחר פעם אל הכנסת, לפת אותה בגרונה והכריח אותה לבטל חוקים, לשנות החלטות, להזיז מועדים ולהימנע ממינויים.
עד כה הימין הישראלי בלע את העלבונות האלו בשקט. הוא קיבל את פסיקותיו התמוהות של בית המשפט כגזרה, כברק הפוגע בעץ נטול הגנה. נבחרי הציבור שלנו המשיכו להרכין את ראשם בפני העליונים, גם כשהיה ברור שהמִשְׂפָּח תפס את מקומו של המשפט. השופטים ביטלו את חוק המסתננים? נחוקק שוב. ביטלו שוב? נבלע את הרוק ונחוקק שוב. הח"כים ראו את בג"ץ נוטל לעצמו כוח ועוד כוח, סמכות ועוד סמכות, עליונוּת ועוד עליונוּת – אבל לא שברו את הכלים.
בלילה ההוא הבנתי שאי אפשר להמשיך כך. נזכרתי במשפט שאבי אמר לי בילדותי, כשיצאנו פעם לטייל עם הכלבה שלנו, ג'ונסי. תוך כדי הליכה נזכרנו בסרט שראינו יחד, ובפעולה מסוימת של אחת הדמויות, שנעשתה נגד רצונה. אמרתי לאבא שלי: "אבל מה לעשות? הכריחו אותו!". אבא עצר, הסתכל לי בעיניים ואמר משפט שנחרת בנשמתי: "אין דבר כזה, 'הכריחו'. אפשר לענות את האדם, להכות אותו, אפילו להרוג אותו. אבל להכריח אותו לעשות משהו נגד רצונו – זה אי אפשר".
המשפט הזה ליווה אותי בשנים הארוכות של המאבק בברית המועצות, ובתקופה הקשה כשהייתי אסיר בגולאג. פעמים רבות ניסו להכריח אותי לעשות דברים נגד רצוני, להוציא ממני מידע מפליל על עצמי או על אחרים – ולא הצליחו. להבדיל, גם הפעם החלטתי שזה הרגע שהימין צריך לעצור ולומר: עד כאן. אותנו לא יכריחו לעשות שום דבר נגד החוק, נגד רצון בוחרינו, נגד הדמוקרטיה. גמלה בליבי ההחלטה להתפטר, להסיר מפני השופטים את המסכות ולחשוף בפני עם ישראל את חומרת המעשה שנעשה.
אני מאמין שההתפטרות הזו היא קו פרשת המים בהתייחסות הימין לאימפריאליזם השיפוטי. מעתה אנטי־דמוקרטיות משפטית לא תיענה בשקט, כי שקט הוא רפש. מעתה היא תיענה בהתנגדות: מכובדת, עניינית, מגובה בחוק – אבל התנגדות. לא יכריחו אותנו.
עברו מאז כמה חודשים. אני כבר לא יו"ר הכנסת, ולטרקלין שאגאל אני ממעט לעלות. רבים אמרו לי: גם אתה יולי, בתור שר, תרמוס את הכנסת. גם אתה, בדיוק כמו השופטים שהתנגדת להם כל כך, תנסה לכפות על הוועדות את עמדת המשרד שאתה עומד בראשו. גם אתה לא תוכל לעמוד בפיתוי, כי דברים שראית משם – לא תראה מכאן.
אבל אני דווקא מקווה שאני עומד בפיתוי. אמונתי בדמוקרטיה, בעליונות ריבונותה של הכנסת, בשלטון העם על ידי העם, לא נפגמה רק כי אני עכשיו חבר ממשלה. האמינו לי, בתור שר הבריאות בתקופה הכי מאתגרת מבחינת בריאות שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה, התרעמתי על הכנסת לעיתים תכופות.
פעמים רבות הגיעו לדיון בוועדות תוכניות מפורטות שגיבשנו להורדת התחלואה, לקטיעת שרשראות ההדבקה או להטלת סגר במקום שהדבר נדרש בדחיפות – וחברי הכנסת הערימו קשיים שונים ומשונים.
כעסתי עליהם? כן. ניסיתי לשכנע אותם? בוודאי. ניצלתי כל מהלך חוקי כדי שההצעות ההגיוניות של המשרד יאושרו היכן שצריך ויצאו לפועל? בהחלט. אבל מעולם לא עלה בדעתי לעקוף את הכנסת או לכפות עליה את רצוני.
והסיבה פשוטה: עקיפת הכנסת פירושה עקיפת אזרחי ישראל. לכפות על הכנסת משהו נגד רצונה, משמעותו לכפות עליכם, כל איש ואישה בישראל, משהו המנוגד לרצונכם. את השיעור הזה שופטי בג"ץ חייבים ללמוד. אולי בתשפ"א.
