יום שבת, 9 בנובמבר 2019, י"א בחשוון תש"ף. שעת אחר צהריים, ובעמק הירדן עדיין חם, כמעט כמו תמיד. מול עשרות צלמי עיתונות ואזרחים סקרנים, אני נותן לשני חיילי צה"ל אור ירוק לסגור את השער הצהוב והחורק המוביל לאי השלום בנהריים, רגע אחרי שחזרתי עם ותיקי אשדות־יעקב מסיור אחרון. לכל הנוכחים במעמד היה ברור שהשער שנסגר לא ייפתח מחדש בקלות, ואולי לא ייפתח שוב לעולם. היום, כמעט שנה אחרי השבת ההיא, אני משוכנע בכך הרבה יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– למרות הקורונה: סיום משמעותי של תוכניות אלול במדרשות
– בוושינגטון נחצה העולם הערבי לשניים
ברגעי הפרדה האחרונים ההם מאי השלום, חשבתי על אברהם "בוני" אקראי ז"ל. בשנת 1951 הוא עלה מעיראק עם משפחתו, וכנער הגיע לאשדות־יעקב ונחשב לספורטאי מחונן ועובד פלחה חרוץ. ביום ארור אחד באפריל 1970, בהיותו עדיין חייל בשירות סדיר, יצא בוני ליום עבודה בשדות והלך לפתוח את הברז הראשי כדי להשקות את הקרקע באי. שם, סמוך לשיבר, חיכה לו מוקש שהוטמן בשעות הלילה בידי מחבלים שחדרו מעבר לגבול. הוא נהרג במקום.
חשבתי על בוני, וחשבתי על כך שמדינת ישראל וממשלתה הפרו עוד חוזה מקודש שנכרת עם החקלאים בוני הארץ לפני שנים רבות. היה זה יוסף טרומפלדור שטבע את המשפט הידוע "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו". אנחנו, נכדיהם וילדיהם של חלוצי העמק, קיימנו את החוזה כלשונו עד האות האחרונה. במשך למעלה משבעים שנה חרשנו, זרענו וקצרנו את השדות באי השלום, גם בימים שלווים וגם בימים קשים תחת הפגזות ופיגועים. אבל ממשלת ישראל, משיקוליה או סתם מאוזלת יד, בחרה לא לכבד את החוזה המקודש הזה.
חשבתי גם על יצחק טרובניק (לימים ענבי) ועל רבקה דורסנינסקי (דור־סיני), שני חלוצים וחולמים צעירים ומלאי אידיאלים, שעלו לארץ מברית המועצות של אז. הוא – להכשרה בקיבוץ אשדות־יעקב, והיא – להכשרה בקיבוץ אפיקים הסמוך. הגורל או יד המקרה הביאו לפגישה ביניהם, כאשר שניהם עבדו בבניית תחנת הכוח בנהריים אי אז, לפני תשעים שנה. האהבה ניצתה והם הקימו בית באשדות־יעקב, וגידלו משפחה לתפארת ובראשה בתם הבכורה נטע, אמא שלי. באותו יום בנובמבר עוד הספקתי לקחת את אמי בת ה־87 לביקור פרדה מהמקום שבאדמתו טמונים זיכרונות מכוננים של משפחתה, משפחתי.
לא יכולתי לא לחשוב אז שנותרנו לבדנו. איש משרי הממשלה לא מצא את העוז להגיע לנהריים ולהיות שם איתנו, ביום המייסר. אף לא נציג רשמי אחד הגיע כדי לומר לאנשי אשדות־יעקב מילה אחת של תודה על שליחות רבת שנים והיאחזות עיקשת באי שהוא נכס אסטרטגי ואתר מורשת יקר וחשוב. האמת היא שכבר לא ציפינו לבואם ביום ההוא, משום שאיש משרי ממשלת ישראל לא הגיע לאזור במהלך כל השנה שקדמה לסגירת השער, מאז הכריז מלך ירדן עבדאללה על כוונתו לממש את הריבונות הירדנית שנקבעה בהסכם השלום.
התקיימו כמה פגישות עם ראש המועצה לביטחון לאומי ועם כמה נציגים של משרד החוץ, שהיו אמפתיים ומלאי רצון. סיפרו לנו בסודי־סודות, ונשבענו לא לגלות, שיש דיבורים ושיחות עם "הצד השני", אבל התחושה הכללית הייתה שאיש לא יוצא מכליו כדי לסייע.
איש לא טרח לבוא, ובמשך רוב השנה איש גם לא ממש התעניין. התקיימו כמה פגישות עם ראש המועצה לביטחון לאומי ועם כמה נציגים של משרד החוץ, שהיו אמפתיים ומלאי רצון. סיפרו לנו בסודי־סודות, ונשבענו לא לגלות, שיש דיבורים ושיחות עם "הצד השני", אבל התחושה הכללית הייתה שאיש לא יוצא מכליו כדי לסייע.
ברגע ששער הברזל הכבד השלים את מסלולו והמנעול הונח, חשבתי עוד מחשבה אחת, שכולה צער על היעדרה של מנהיגות אמיצה. חשבתי שלו יצחק רבין זכרו לברכה היה איתנו, ולו המלך חוסיין המנוח היה מהצד השני, ייתכן שלא היינו מגיעים לרגע העגום הזה. אבל כנראה גם מעבר לנהר, כמו אצלנו, המנהיגות הייתה עסוקה בעיקר בשלל חשבונות פנימיים, ואת המחיר אנחנו משלמים.
לכם הקוראים אאחל שנה טובה ובריאות איתנה, עם בקשה קטנה: כשהגשם ישוב וכשנהר הירמוך ונהר הירדן שוב יזרמו בשצף אל המפגש הנושא את השם נהריים, כאשר הגבעות שעל אי השלום וסביבו יוריקו, בואו לבקר, להוקיר ולהיזכר.
עידן גרינבאום הוא תושב קיבוץ אשדות־יעקב איחוד וראש המועצה האזורית עמק הירדן
