כהונתי כשר הביטחון החלה בפיצוץ. לא במובן של מריבה, אלא פיצוץ ממשי – חיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי בהא אבו־אל־עטא. בערב יום שני, עשר שעות לפני כניסתי לתפקיד, כבר הגעתי לקריה ונפגשתי עם הרמטכ"ל אביב כוכבי ועם מפקדים בשב"כ, שהציגו לי בפירוט את פעולת החיסול שאמורה להיערך בעזה בשעות הקרובות. כהרגלי המטרתי עליהם שאלות לגבי תכלית המבצע, הסיכונים, צפי התגובה וההתפתחויות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– דעה: הסכמי אברהם: שלום עם המוח הישראלי
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
הפעולה יצאה לדרך באמצע הלילה. המחבל חוסל, ומיד אחר כך החלו ממטרי טילים לעבר מדינת ישראל. בבוקר יום שלישי כינס ראש הממשלה מסיבת עיתונאים, ודיווח לציבור על ההתרחשויות. אחר כך עברנו לחדר צדדי – ראש הממשלה, הרמטכ"ל ואני – ונתניהו העביר לי את המקל: "מכאן, זה שלך".
ירדתי מיד לדרום, לפגוש את מפקד הפיקוד אלוף הרצי הלוי, את מפקדי הגזרה ואת ראשי הרשויות בעוטף עזה, כדי לקבל תמונת מצב ולתכנן את המשך המערכה. מכיוון שהפעם לא הייתה לנו מטרה לייצר סבב מול המחבלים בעזה, סגרנו את האירוע בתוך זמן קצר בפעולה נבונה ומתוחכמת. כך החלה הקדנציה הסוערת שלי כשר הביטחון ה־20 של מדינת ישראל: בלי חפיפה, בלי שטיח אדום (הודעתי מראש שאיני מעוניין בטקסים), בלי קבלת פנים וחצוצרות. ישר לעבודה.
מרגע שקיבלתי את התפקיד, הנחת היסוד שלי הייתה שזמני מוגבל, ולכן אני חייב להספיק לקבע ולמסמר בשטח כמה שיותר תוצאות המשרתות את ערכיי ואת תפיסותיי לגבי טובתה של ישראל. לא ידעתי כמה זמן עומד לרשותי: ימים, שבועות, חודשים או שנים. גם לא יכולתי לדמיין שבחלוף חודשים אחדים אצטרך להוביל מערכה נגד אויב מוזר, נגיף הקורונה שהגיע אלינו מסין. לא ארחיב כאן בנידון, מכיוון שהדברים כבר נכתבו באריכות בספרי החדש.
שם המשחק מבחינתי היה להתמקד. לא לנסות לטפל בכל הבעיות, אלא להגדיר יעדים מועטים וברורים. לאחר שבוע מרתוני של סקירות, העמקות ומפגשים, גיבשתי את שלושת יעדיי העיקריים: אחת, מעבר מבלימת ההתבססות של איראן בסוריה, לדחיקתם של האיראנים החוצה; שתיים, הפעלת מערכה כלכלית רחבה נגד הטרור הפלסטיני; ושלוש, חיזוק ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד. תפקיד שר הביטחון דורש תגובה מיידית לאינספור מצבים: ירי מעזה על ישראל, פיגוע ביו"ש, מבצעים וגיחות הזקוקים לאישור, תקלות מבצעיות, ויכוח על שירות נשים בטנקים ומה לא. הכול מגיע אליך, ואתה חייב להיות זמין לטלפון האדום 24 שעות ביממה (משום מה הוא הקפיד להצטלצל הרבה דווקא בשבתות, ולכן הקדשתי כמה דקות כדי להסביר לילדיי הקטנים מדוע השימוש בטלפון, ולפעמים אפילו נסיעה, אינם חילול שבת אלא דווקא קידוש השם). בכל זאת, השתדלתי להתמקד בשלושת היעדים הללו.
על פעילותנו לדחיקת איראן מסוריה לא ארחיב כאן, מטעמים מובנים. רק אומר שבתוך תקופה קצרה הגברנו באופן דרמטי, גם בכמות וגם באיכות, את היקף ההתקפות שלנו על יעדים איראניים שם ובמקומות אחרים. "אין לאיראנים מה לחפש בסוריה" הייתה המנטרה שלי, ובהדרגה ראינו ברכה במאמץ זה.
כל הבנקים הפסיקו את העברות הכספים. מנהליהם חששו להיעצר בשל סיוע לארגון טרור. משפחות המחבלים השתוללו מכעס, ורעולי פנים ירו על בנקים בג'נין והעלו באש רכוש. הרשות הפלסטינית נכנסה ללחץ, וביקשה להשהות את הפעלת הצו. הסבירו לי שעלולה לפרוץ אלימות. סירבתי. הצו נשאר בתוקף, ומשכורות המחבלים נעצרו
תפיסתי בדבר איראן היא "תפיסת התמנון": האייתוללות בטהרן הם הראש, ששולח זרועותיו להכות ולפגוע בישראל מכל הכיוונים – מלבנון באמצעות חיזבאללה; מעזה באמצעות הג'יהאד האסלאמי, ובמידה מסוימת באמצעות חמאס; ומסוריה באמצעות מיליציות של חיילים אפגנים, עיראקים, סורים ואחרים. כמה נוח לאיראנים להקיז את דם בנינו־חיילינו במרון־א־ראס ובבינת־ג'בל שבלבנון, או בשֻׁגַ'אעִיַּה וברפיח ברצועת עזה, בעוד הם יושבים ברוגע על כורסאותיהם הנוחות בטהרן. זו אסטרטגיה מבריקה, ולצערי במשך עשרות שנים מדינת ישראל שיחקה לידיהם. נלחמנו ללא הרף נגד זרועות התמנון, תוך מתן חסינות לראשו – איראן, אנשיה, בסיסיה וחייליה. איזו מוטיבציה תהיה לאיראנים להפסיק, כל עוד הם מכים והורגים את חיילינו, ואנחנו מסתפקים בלחימה בשליחיהם?
במשך שנותיי כחבר הקבינט הביטחוני גיבשתי את תפיסת התמנון, והגעתי למסקנה שאיראן ואנשיה חייבים לשלם מחיר. אם ברצוננו לייצר התרעה, אנחנו מוכרחים לגרום להם להרגיש מאוימים ופגיעים. המערכה חייבת להתקיים בכל הממדים: כלכליים, מדיניים, צבאיים, מודיעיניים, סייבר ועוד. כך עשינו בתקופת כהונתי, ואני משוכנע שחייבים להתמיד בכך.
הנושא השני שהעסיק אותי במשך תקופה ארוכה כחבר הקבינט הוא איך עוצרים את הטרור הפלסטיני. בטרור המאורגן ישראל יודעת לטפל: מאז מבצע חומת מגן יש לצה"ל ולשירותי הביטחון חופש פעולה מלא בכל רחבי יהודה ושומרון, שמאפשר מעצרים, חקירות ואחיזה די טובה בתוכניות המחבלים. אנשי שב"כ עושים בתחום הזה עבודת קודש. אבל טרור הבודדים הוא סיפור אחר. מי שמחולל אותו הוא צעיר ערבי מיו"ש שמתוסכל ומיואש מסיבה כזו או אחרת, לעיתים על רקע כלכלי או רומנטי, ואז מחליט בתוך מוחו לעשות מעשה – לרצוח יהודי. אין לו מפקד שפוקד עליו לעשות זאת, ואין לו צורך במערכות נשק מלבד סכין. לכן קשה לסכל טרור כזה. בנושא הזה גיבשתי תפיסה שאני קורא לה "מאזן התמריצים". היא פשוטה מאוד: המחבלים הללו אינם משוגעים, אלא מגיבים לתמריצים. אם כדאי להם לרצוח יהודי, ירצחו. אם לא כדאי להם, לא ירצחו.
כיום יש מערך תמריצים שמדרבן רצח יהודים, ומתוך חקירות של מחבלים אנו יודעים כמה התמריצים הללו חשובים. אם המחבל המיואש ישרוד את הפיגוע, הוא יזכה בתהילת גיבור ברחוב הפלסטיני, ישב בכלא ישראלי בתנאים לא רעים בכלל, ובסופו של דבר ממשלת ישראל תשחרר אותו בעסקה כלשהי. בינתיים הוא ומשפחתו ירוויחו משכורת עתק מדי חודש, ולנוכח הפסיקה המקוממת של בג"ץ שניתנה לאחרונה, אפילו לא יהרסו את ביתו. הוריו ובני משפחתו יתגאו בבן שהרג ציוני. אם המחבל המיואש ימות תוך כדי ביצוע זממו, הוא יהפוך לשאהיד נערץ: יקברו אותו בטקס ציבורי מכובד, תמונתו תיתלה ברחבי העיר, וגם אז תזכה משפחתו במשכורת חודשית יפה לצמיתות. בקיצור, אקזיט מכובד. לכן פלסטינים רוצחים יהודים. כדאי להם.
מה אפשר לעשות? לשנות את המשוואה. להפוך רצח יהודים למעשה שאינו משתלם. וכך עשיתי. עם כניסתי לתפקיד, מיד לאחר סיום סבב הלחימה מול חמאס בעזה, כינסתי מפגש מיוחד עם נציגי צה"ל ושירותי הביטחון, והכנו רשימת פעולות שיצמצמו את הרווח של המחבל ויגבירו את ההפסד מבחינתו ומבחינת סביבתו. מלבד זאת זימנתי אליי ללשכה את פ', מפקד היחידה ללוחמה הכלכלית נגד הטרור, ואמרתי לו: "שמע, זכית בפיס. כל פעולה כלכלית נגד הטרור שתגיש לי, אבחן ואשתדל לאשר בתוך שעות. לך תביא!".
פ' השיב שיבצע עבודת מטה של כמה שבועות, ויחזור אליי עם פעולות מוצעות. אמרתי לו: "מחר בבוקר אתה מתייצב כאן עם כל הרשימה". וכך היה.
הכנו את הצעדים ויצאנו מיד ליישום. הוריתי על הפסקה מיידית של שחרור גופות מחבלים מכל סוג. התחלנו לאסוף גופות מחבלים על הגדר בעזה — זה אמנם לא מצטלם טוב, אבל צריך לצבור נכסים לעסקת החלפה שתחזיר את החטופים שלנו. הרסנו את בתי רוצחיהם של דביר שורק, רנה שנרב ורזיאל שבח זיכרונם לברכה. קיזזנו מהרשות הפלסטינית 150 מיליון שקלים שמועברים למשפחות "שאהידים" ולמחבלים נכים. חתמתי על צו לעיקול כספים של משפחות מחבלים ישראלים. המשפחות הללו הוכו בתדהמה; הן פשוט לא האמינו שמחרימים את כספן ורכושן. יצרנו צו בינלאומי חדש שרודף כלכלית אחר פעילי טרור בכל רחבי העולם, והעברנו אותו לבנקים במדינות העולם. חתמתי על צו לתפיסת מיליוני שקלים שהאיראנים מעבירים לחמאס. בחודש מאי נכנס לתוקפו צו אחר שהפעלתי, המונע מבנקים ברשות הפלסטינית להעביר משכורות לאלפי חשבונות של מחבלים.
זה הצליח מעבר למצופה: כל הבנקים הפסיקו באחת את העברות הכספים. מנהליהם וחברי הדירקטוריונים שלהם חששו להיעצר ברחבי העולם בשל סיוע לארגון טרור. משפחות המחבלים השתוללו מכעס. רעולי פנים ירו על מבני בנקים בג'נין והעלו באש רכוש. הרשות הפלסטינית נכנסה ללחץ עצום, וביקשה ממתאם הפעולות בשטחים להשהות את הפעלת הצו. הבקשה הגיעה לשולחני. הסבירו לי שעלולה לפרוץ אלימות בשל המימוש של הצו. סירבתי. הצו נשאר בתוקף, ומשכורות המחבלים נעצרו.
לצערי, זמן קצר לאחר שהוחלפתי החליטו שר הביטחון בני גנץ וראש הממשלה נתניהו "להקפיא" את הצו החשוב הזה, והמשכורות השמנות חזרו לזרום למחבלים. הנה, משפחתו של הפלסטיני שרצח את הרב שי אוחיון הי"ד כבר התחילה לקבל משכורת.
יעד נוסף שלי כשר הביטחון היה כאמור חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון. גם כאן הזמן היה קצר והמלאכה מרובה. ביקשתי מיד מעוזריי שיציגו לי את כל פעולות ההתיישבות שנתקעו בצנרת לאורך זמן, וממתינות לאישור שר הביטחון. בין השאר נאמר לי שכבר 22 שנה לא הוקמה שכונה יהודית בחברון, וכי שכונת השוק ממתינה רק לאישורי. בהערכת המצב השבועית עם צה"ל, שב"כ והמוסד, הודעתי שאני מתכוון לקדם את הנושא הזה. אנשי ביטחון מסוימים מיהרו להסביר לי את הסכנה הגדולה: "חברון היא סיפור רגיש במיוחד למוסלמים. אישור השכונה יצית גל של אלימות ביהודה ושומרון, שעלול להביא לפגיעה במתיישבים".
איני מזלזל כלל באזהרות מעין אלו. מדובר בחיי אדם. לכן, ביקשתי פגישה מיוחדת עם כל גורמי הביטחון כדי שיציגו את עמדותיהם. רק כך אני יודע לקבל החלטות: לשמוע דעות מגוונות וסותרות, להתמיד בדיון עד שהדברים מתבהרים, וכך להגיע למסקנות מבוססות. לאחר המפגש והעמקה נוספת, החלטתי לאשר את הקמת השכונה בחברון. בשלב הזה פנו אליי והסבירו לי שהשבת הקרובה היא שבת חיי שרה, ורבבות יהודים יסתובבו בעיר. צודקים. דחיתי את החתימה. השבת עברה, ואז נחת על שולחני מכתב ארוך ומפורט של גורם ביטחוני חשוב, ששוב התריע בפניי שההחלטה שלי מסוכנת ותצית גל אלימות.
בכל רחבי יהודה ושומרון, במיוחד באזור דרום הר חברון, מתנהלת מערכה של ממש בשטחי C, כשמדינות אירופה מעניקות גיבוי לפעילות הרשות הפלסטינית. כולם מבינים שהעובדות בשטח הן החשובות ביותר. קבעתי מפגש מעקב שבועי, והבהרתי: "אנחנו לא אובייקטיבים במערכה הזו. אנחנו לא מהאו"ם. אנחנו הצד הישראלי, ואנחנו חייבים לנצח"
כינסתי את גורמי הביטחון ואמרתי להם: "שמעו, החלטתי לאשר את השכונה. תפנימו את זה. ההחלטה היא סופית. יש לי מדיניות, והיא שצריך לחזק את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. איני מתעלם מאזהרותיכם. ייתכן שתהיה אלימות, אך איננו יכולים להיכנע לאיומים. אני מבקש שתיערכו להגן על תושבי יו"ש, כי בעוד חצי שעה אני חותם על האישור".
וחתמתי. בדיעבד, למעט כמה הפגנות קטנות, לא קרה דבר. אמנם לקחתי בחשבון שתיתכן אלימות, אך כאמור אסור למדינת ישראל להימנע לאורך זמן מפעולות חיוניות רק בשל איומי אלימות. אירוע הכניעה של הסרת המגנומטרים בהר הבית ושלל אירועים אחרים לימדו את הצד השני שהאלימות משתלמת. צריך לגמול אותו מזה.
ומכאן דהרנו קדימה: אישרנו 7,000 יחידות דיור חדשות באפרת, ואלפים נוספים בשאר שטחי יו"ש. לאחר שנים רבות כל כך אישרנו את התב"ע ביישוב עלי. הכרזתי על שבע שמורות טבע חדשות בשטחי C, לצד הרחבת תריסר אתרים קיימים. השקנו מערכה נגד הבנייה הבלתי חוקית בשטחי C. בשנים האחרונות, לצערי, הפלסטינים משתלטים בפועל על שטחים רבים באמצעות בניית אוהלים שהופכים לבתי קבע. חאן־אל־אחמר הוא הדוגמה המפורסמת ביותר, אך בכל רחבי יהודה ושומרון, במיוחד באזור דרום הר חברון, מתנהלת מערכה של ממש בשטחי C, כשמדינות אירופה מעניקות גיבוי לפעילות הרשות הפלסטינית. כולם מבינים שהעובדות בשטח הן החשובות ביותר. קבעתי אפוא מפגש מעקב שבועי, והבהרתי: "אנחנו לא אובייקטיבים במערכה הזו. אנחנו לא מהאו"ם. אנחנו הצד הישראלי, ואנחנו חייבים לנצח". משבוע לשבוע תפסה המערכה תנופה, אך שוב – הכול נקטע באחת כשעזבתי את תפקידי. שר הביטחון שהחליף אותי אינו ממשיך במערכה הזו.
עם הקמת ממשלתו החדשה, החליט בנימין נתניהו שימינה לא תהיה חלק ממנה. עזבתי בצער את משרד הביטחון, בהכרת תודה לאנשים נפלאים רבים במשרד הזה ובצה"ל. מעל לכול, העבודה לצד הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי הייתה מרתקת ומאתגרת. הוא ציוני בנשמתו, מקצוען, יצירתי וקשוב, ומצאתי בו שותף לקידום ערך הניצחון הצה"לי, שהוביל אותנו בכל פעולה. ידענו גם להתווכח, אבל בכבוד ובהבנה שדו־שיח יביא לתוצאות הטובות ביותר.
תפקיד שר הביטחון דורש תגובה מיידית לירי מעזה על ישראל, פיגוע ביו"ש, מבצעים וגיחות, תקלות מבצעיות, ויכוח על שירות נשים בטנקים ומה לא. הכול מגיע אליך, ואתה חייב להיות זמין לטלפון האדום 24 שעות ביממה (משום מה הוא הקפיד להצטלצל הרבה דווקא בשבתות)
הרביתי בסיורי שטח. תפיסתי ידועה: הלמידה החשובה ביותר מתקיימת כאשר יוצאים מהלשכה ומרגישים את המציאות בידיים. פגשתי טייסים, אנשי יחידות מודיעין וטכנולוגיה ועוד, אך יותר מכול נהניתי לפגוש לוחמים בשטח – באימונים בגולן, בגבול רצועת עזה, מפקדים לקראת פעולה מסוכנת. לוחמי צה"ל ומפקדיו חדורים באמונה בצדקת דרכנו, ובביטחון ביכולתנו לנצח את האויב.
אני מודה לאשתי ולילדיי שכמעט לא ראו אותי במשך חצי שנה, בעודי עובד סביב השעון, ישן בקריה, וממשיך לנהל שיחות טלפון אדום גם כאשר אני כבר מגיע הביתה. ואני מודה לבורא העולם שנתן לי את הזכות הנדירה להוביל במשך חצי שנה את השמירה על ביטחונה של מדינת היהודים.
ח"כ נפתלי בנט הוא יו"ר מפלגת הימין החדש וסיעת ימינה
