ההפגנות בבלפור, שאני משתתף בהן כמעט מדי שבוע כבר קיץ שלם, מתעצמות והולכות. הן מבטאות זעם ציבורי חוצה מפלגות, זעם של אזרחים טובים הדורשים דבר אחד – שלטון ישר דרך; שלטון התואם את דרך חיינו, את הדרך שאנו מחנכים לפיה את ילדינו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– "חיזבאללה יכול לירות, אבל הוא מורתע": דובר צה"ל בריאיון
– סגר הישראבלוף: שגרה עם הגבלות לא תעצור את הנגיף
בכל שבוע אני פוגש בהפגנה את זיו פייגנבלט. היינו יחד בקורס קצינים בימי מלחמת לבנון הראשונה. זיו בא מהסיירת, אני מפלוגת העורב של חטיבת הצנחנים. הוא בחור קטן, חזק, מהיר מחשבה וחד לשון. מתנגד חריף של נתניהו, של השחיתות, הבערות והקיצוניות. במשך השנים נפגשנו פה ושם בעיקר בתרגילים גדולים, אני כקצין בשירות קבע והוא כאיש מילואים מסור. בשבוע שעבר הוא סיפר לי על תרגיל שהשתתף בו. נדהמתי: אתה עוד עושה מילואים? כן, בגיל 58 זיו עדיין עושה מילואים, עדיין תורם מעל ומעבר. שנינו מגיעים בכל מוצ"ש לגשר המיתרים, מתעקשים לצעוד כל הדרך משם לכיכר פריז, כיכר הדמוקרטיה. צנחנים ותיקים לא מפחדים ממסע ארוך, ולא כורעים תחת משא כבד.
כבר מהשבוע הראשון אנחנו משמיעים דרישה פשוטה וברורה: שראש ממשלה שעומדים נגדו שלושה כתבי אישום חמורים ילך הביתה. זהו ראש ממשלה מושחת ומשחית, שמקבל את החלטותיו על בסיס אינטרסים אישיים־משפטיים, תוך זיהוי טובתו האישית עם טובת המדינה, ברוח המימרה הנודעת של לואי ה־14 – "המדינה זה אני". בדרכו להשיג פטור מאימת הדין הוא מוכן לרמוס את כל מוסדות אכיפת החוק, ולפרום בציניות את המרקם החברתי העדין שמדינת ישראל בנויה עליו. אין שסע שהוא לא הרחיב, אין פצע שהוא לא פתח, אין כאב שהוא לא ניצל עד תום כדי לגרוף הון פוליטי זול ולבצר את מעמדו. הניצול הציני הבוטה והמביש של פרשיית יעקוב אבו־אלקיעאן כדי להוסיף מתקפה על מערכת אכיפת החוק הוא עוד נדבך במסע הצלב שלו להצלת עצמו. שיקולים זרים מנחים את פעולות הממשלה ואת החלטותיו של נתניהו, וכל אזרח ישר דרך מתקשה לקבל זאת, ולהשלים עם העוול שנגרם לנו כפרטים וכציבור.
מילא לו היה ראש ממשלה מוצלח, אבל ישראל בשלהי תש"ף וערב תשפ"א נמצאת בשפל בריאותי וכלכלי היסטורי. אנחנו מככבים בצמרת העולמית של הדבקות בנגיף הקורונה ביממה, ושיעורי האבטלה מטפסים לגבהים מבהילים. הקומבינטור הפוליטי התגלה שוב כמנהל גרוע המתקשה לתפקד בקור רוח במצבי משבר.
רוב קוראי העיתון הזה הם מהציונות הדתית, ולכן אפנה אליה ישירות כציבור. אין בפנייה שלי כדי להכליל או לתייג – הרי הציונות הדתית היא פסיפס של דעות ועמדות, אולם לצערי הגיוון הזה אינו נשמע בשיח הציבורי הרחב. הפלג המשיחי של הציונות הדתית גורר את רובה למחוזות מתלהמים וקיצוניים. במקום לבנות דתיות אחרת, נאורה, פתוחה, מתקדמת, ערכית ודמוקרטית, הציונות הדתית מקדשת לכאורה ערך אחד ויחיד – ארץ ישראל השלמה. דומה שמאות שנות היסטוריה ותרבות יהודית התרוקנו מתוכן לטובת השאיפה לשלוט על עוד רגב ועוד שעל מארץ ישראל התנ"כית. במקום דרך הרמונית ושלמה לחיים דתיים מודרניים במדינה דמוקרטית וחופשית, שיש בה רוב יהודי מוצק והיא ביתו הלאומי של כל העם היהודי – קיבלנו לאומנות מסתגרת, מתלהמת ומשתלחת, במעטה של יידישקייט.
הזיהוי של דמוקרטיה ליברלית עם חולשה ורפיסות הוא שטות ופשע. למעשה ההפך הוא הנכון: רק דמוקרטיה ליברלית תשמר את תחושת צדקת הדרך, ורק כשיש אמונה בצדקת הדרך, מתקיימת הנכונות להילחם
הכמיהה המשיחית לארץ ישראל השלמה הביאה את הציונות הדתית לכדי שגיאה קשה: הכפפת עולם הערכים והתפיסות לשירותו האישי של אדם מושחת אחד, המהתל בכם פעם אחר פעם. אין פה שום פוליטיקה מתוחכמת, אלא כניעה לשיגיונותיו של אדם בעייתי מוסרית, שאין כמעט כלום בינו ובין מסורת ישראל. הוא מנצל באופן ציני את אמונותיכם לטובת מטרות מושחתות, בזמן שהוא כורת את הגזע שכולנו יושבים עליו. הביטו סביב: נתניהו כרת ברית הרסנית עם מנהיגי הציבור החרדי, אנשים שלא רואים בעצמם אחראים לגורל המדינה, אלא רק לגורלה הצר של קהילתם. מאידך גיסא, הוא כרת ברית עם גורמים משיחיים הרואים במדינת ישראל הזדמנות לממש חזון דתי שאינו מחובר למציאות בשנת 2020. אם יצליח במזימתו, ישראל תהפוך מגאוותו של העם היהודי ומנס היסטורי למדינה נחשלת וענייה, המצויה במלחמת אזרחים תמידית.
המערכה הפוליטית הנוכחית גדולה מנתניהו וממעלליו. זו מערכה על דמותה העתידית של ישראל: האם נהיה מדינה פתוחה, ליברלית, משגשגת ודמוקרטית, או מדינה סגורה, שמרנית ודמוקרטית לכאורה. רבים מבני הציונות הדתית מספרים לעצמם שהחילונים נטולי ערכים, שהם אינם פטריוטים, שהם פוסט־מודרניסטים, שהם מנותקים מהיהדות. זה שקר מוחלט, ואתם יודעים שזה שקר, על בסיס שירותנו הצבאי המשותף. האמת פשוטה: לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית וליברלית ובמקביל להפעיל עד אין קץ אמצעי כפייה קיצוניים על מיליוני פלסטינים. זה לא עובד וזה לא יעבוד. מהשליטה על עם אחר צריך להשתחרר – לא בשבילם, אלא בשבילנו.
אני יודע שרבים מכם יודעים בליבם ומסרבים להודות: בלא החילונים והליברליות, למדינת היהודים אין עתיד. ישראל תהיה דמוקרטיה ליברלית אמיתית, או שהיא פשוט לא תהיה. הרי אין צעיר אחד בעל אנגלית סבירה שיבחר להישאר כאן אם המדינה לא תהיה דמוקרטיה ליברלית אמיתית. העולם פתוח ומלא בהזדמנויות, ויש גבול עד כמה הצעירים המוכשרים שלנו יסכימו לחיות במדינה מושחתת, מסוכסכת ונטולת תקווה.
הזיהוי של דמוקרטיה ליברלית עם חולשה ורפיסות הוא שטות ופשע. למעשה ההפך הוא הנכון: רק דמוקרטיה ליברלית תשמר את תחושת צדקת הדרך, ורק כשיש אמונה בצדקת הדרך, מתקיימת הנכונות להילחם. מה שדרוש לכולנו הוא מדינה השומרת בקפדנות על זכויות האזרח, מדינה עם בית משפט חזק ועצמאי, שוויון הזדמנויות ותקשורת בלתי תלויה; מדינה ללא שחיתות וסיאוב שלטוני.
בחזרה להפגנה. אני פוגש שם את אורנה, חברה טובה. היא בת קיבוץ פלמחים, הוריה היו פלמ"חניקים בחטיבת יפתח ונלחמו במלחמת העצמאות בכל נתיב קרבותיה מהצפון לדרום. עוד בטרם נסתיימה המלחמה הם עלו על הקרקע, חיו חיים של עוני שמח, הסתפקו במועט, בנו את הארץ. שום כפית של זהב, אפס מותרות, הרבה עבודה קשה. מטרים ספורים מאורנה אני פוגש את גיל ברדה – פעיל הפגנות נמרץ, צעיר, מלא התלהבות. מעל רעש הזמבורות והקריאות הוא צועק לי: "נו, אתה רואה, הרבה יותר משבוע שעבר", ומחייך מאוזן לאוזן. הוא צודק, הרבה יותר משבוע שעבר. כל שבוע שובר את השיא של קודמו. הזעם העממי הולך וצובר תאוצה, ובצדק. מספרי המוחים בבלפור, בגשרים ובקיסריה גדלים משבוע לשבוע, ולשמחתי מגיעים לשם גם אנשי ליכוד. אלה אנשים שבראש מעייניהם עומדים ערכי הדמוקרטיה ברוח ז'בוטינסקי, ולא ברוח שלושת הכ"פים – כסף, כוח כבוד – של מיקי זוהר ובכירי הליכוד בעת הזו.
האתגר המשותף לכולנו הוא יצירת מוטיבציה איתנה בקרב הדור הצעיר. ישראל חייבת לבנות "חברת מופת", שתהיה אבן שואבת לצעירי העם היהודי. רק מדינה מודרנית, משגשגת, חופשית ומסבירת פנים תהיה מקום כזה. חברת מופת אינה לוקסוס; היא הכרח לישראל. אין מופת בשנאת הזר. אין מופת בהסתה ובהכפשה (לי אישית קוראים "בוגד" בחוגי הימין). אין מופת בחברה השקועה בעברה, במקום שתעסוק בבניית עתידה.
יאיר גולן הוא סגן הרמטכ"ל לשעבר וחבר הכנסת מטעם מרצ
