שורשי הקשר למקום צומחים לאט, מעמיקים לתוך הקרקע. אתה לומד להכיר כל גבעה, כל שביל בשדות. לאהוב את אדום הכלניות בחורף, את צהוב החרציות באביב ואת גבעולי החיטה. את זמן הקציר ומראה השלף. את האדמה החומה החמה, ואת ריח האדמה הכהה לאחר הגשם הראשון. המקום שאנו חיים בו הופך לחלק מזהותנו. נטמע בנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לפני שקונים בית – בונים תקציב
– עושים שלום: הסכמי אברהם נחתמו, וישראל פרצה קדימה
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
בשלוש השנים האחרונות מתעצם במקומותינו טרור מסוג חדש, טרור העפיפונים והבלונים. הוא שורף את אדמתנו, את ריבונות מדינת ישראל. הוא משמיד שמורות טבע, בעלי חיים ושטחים חקלאיים. הוא פוגע באותו מקום רגשי פנימי, במקום שאתה חי בו. האמירה "דין עפיפון כדין רקטה" לא הפכה למדיניות ממשלתית, ולכן גם בקיץ 2019 ובקיץ 2020 בלוני התבערה ממשיכים לשרוף את שדותינו.
בעת היותי חבר כנסת המייצג את האזור, הביאו אותי טרור הבלונים, השרפות וההסלמות התכופות למלחמה מסוג יוצא דופן: מלחמה על הבית שאינה מלחמה קיומית, אלא מלחמה על האדמה ועל החיים בעוטף. עבדתי שלושה ימים בשבוע כחבר כנסת, ועוד ארבעה ימים ככבאי מתנדב. קשה לתאר את ההרגשה כשאני מתקשר לשכני, רמי גולד, ואנחנו יוצאים ברכב שטח עם מכל של 250 ליטר מים כדי לכבות את האש. זו תחושה עמוקה המתחברת לשורשי ההתיישבות בנגב המערבי, להכרח לשמור על הבית, על השדות, על הוואדיות ועל מסלולי האופניים, על חורשות האקליפטוסים שנטעה קק"ל, על הנופים שלנו. זו חובתנו הבסיסית. אתה לא יכול לראות את השדות נשרפים ולא לעשות כלום.
כאן מתגלה מחדש האחווה בין דתיים לחילונים, בין שמאלנים לימנים, כי כולנו נחנקים יחד מעשן השרפות. אנשי רשות הטבע והגנים, קק"ל, מערך הכיבוי, צה"ל והמתנדבים תושבי העוטף, כל אלה הם החתך האמיתי של עם ישראל, שיודע להתגייס ולעבוד יחד – כאשר בראש הפירמידה, במגדל התצפית, יושב בחור בדואי שצופה על מרחבי הנגב, מוציא התרעות ומקפיץ את כולנו.
קשה לתאר את ההרגשה כשאני מתקשר לשכני, ואנחנו יוצאים ברכב שטח עם מכל של 250 ליטר מים כדי לכבות את האש. זו תחושה עמוקה המתחברת לשורשי ההתיישבות בנגב המערבי, להכרח לשמור על הבית, על השדות, על הנופים שלנו. זו חובתנו הבסיסית
מול הצעדות של חמאס על הגדר, גם אני ניהלתי מאבק. הגעתי לאנדרטת "חץ שחור" עם דגל כחול־לבן שהבאתי מפולין, מאושוויץ. לאט־לאט הצטרפו עוד אנשים וארגונים, וגם משפחת גולדין, שנאבקת להבאת בנה לקבר ישראל. אני זוכר איך ב־13 בנובמבר 2018, בין השרפות לרקטות שהתפוצצו, קיבלתי הודעה על אוטובוס של חיילים שנשרף באתר ההנצחה הזה. יצאתי לשם, מרחק עשר דקות נסיעה מביתי בקיבוץ בארי, כשלאורך כל הדרך אני שומע פיצוצים והתרעות צבע אדום. לא היה מנוס ונכנסתי לממ"ד הקרוב, בצומת כפר־עזה. לתדהמתי הממ"ד היה מלא בעשרים חיילים וחיילות. המשכתי לנסוע, ושוב מטח טילים, כזה שלא חוויתי בשום מלחמה ובשום התקפה במשך כל שנותיי. ראיתי באוויר את הטילים ואת יירוטי כיפת ברזל, מלחמת הכוכבים ממש. ביום ההוא התפוצצו ויורטו למעלה מ־450 טילים, ולאחר 48 שעות הושגה הפסקת אש. כעבור חצי שנה, במאי 2019, צה"ל ביצע סיכול ממוקד של בכיר חמאס חאמד חדרי, ולנו היה ברור שאנחנו נכנסים לסבב נוסף. חזרנו לתרגולת הידועה שבה משפחות צעירות מרחיקות את הילדים מהאזור כדי שלא יחוו את הטראומה, וכולנו ממשיכים בשגרת חירום מתסכלת.
את ריטואל השרפות־טילים־שרפות אנו חווים כבר שלוש שנים. המנהיגים יודעים לחסל את הטרור ואת חמאס רק באמירות ודיבורים, בעוד מציאות חיינו שונה לחלוטין. המיגון ו"מרכזי החוסן" של הרשויות המקומיות הם יסודות חיינו בעוטף. מצד אחד ברור שאין לממשלה פתרון, ומצד שני אין אף מנהיג שמתייצב מול תושבי האזור ומסביר שזאת האפשרות הטובה ביותר כרגע, כי ישראל לא מעוניינת לצאת למלחמה שיהיו בה מאות הרוגים. בהסלמות ובשרפות, לעומת זאת, אין כמעט הרוגים, ואפשר לסבול את המציאות הזו.
לקראת השנה החדשה אני מייחל שנמשיך לחרוש כאן את האדמה עד התלם האחרון, להתחדש במטעי אבוקדו, מנגו ובננות, ולזרוע חיטה. אני מקווה גם שעל אף המצב הביטחוני נמשיך להרחיב את ההתיישבות ולקלוט משפחות חדשות לאזור, המשך אידיאולוגי להתיישבות הוותיקה בנגב. 
חיים ילין הוא ראש המועצה האזורית אשכול לשעבר וחבר הכנסת לשעבר, תושב קיבוץ בארי
