אני זוכרת את עצמי בתור תלמידת אולפנה המחכה בכיליון עיניים לצלצול הגואל, כדי לצאת להפסקה, לנוח בדשא ולדבר עם החברות על כל מה שנדמה לנו אז כעומד ברומו של עולם. כמה וכמה שנים אחרי, והנה אני מנהלת תיכון. תיכון על ספר המדבר, בנוף בראשיתי קסום, מוקף קהילות תומכות ונהדרות. הרוח כאן חלוצית, והתחושה היא שיש בחינוך המשותף שלנו בשורה של ממש לחברה הישראלית – בשורה של מפגש, של העמקה, של הקשבה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
– עושים שלום: הסכמי אברהם נחתמו, וישראל פרצה קדימה
אבל משהו הטריד אותנו, ולאט־לאט נפל לנו האסימון (וכן, הביטוי הזה יכול לעזור בחישוב השנים שעברו מאז שהייתי בתיכון). ההפסקות בתיכון היו מוזרות: שקט שורר בחצר, המגרש ריק, אין כמעט דיבורים או משחקים. היכן כולם? יושבים בכיתה או בפרגולה, זה ליד זה, כביכול בקרבה, אך המבטים מושפלים. כל אחד עסוק בסמארטפון שלו. לשאלה מדוע אינם משחקים יחד, הם ענו שהם משחקים יחד, בוודאי, דרך המסך.
בצעד אמיץ, בשותפות עם הנהגת ההורים, החלטנו להוציא את מכשירי הטלפון מהתיכון, לצאת מהמסכים ולעבוד קשה כדי שתש"ף תהא שנת פנים. פתחנו בשיחה מטלטלת של ד"ר מיכה גודמן על מה שקרה וקורה לנו מאז המצאת הסמארטפונים, על הטכנולוגיה שבמשך דורות שירתה אותנו והנה הפכנו אנו לעבדיה. דיברנו על המחירים שאנו משלמים בהתמכרות לסמארטפונים. על זמן משפחה איכותי שכמעט אינו קיים עוד. על ירידה ביכולות התקשורת שלנו – ההתרגלות לדבר בלי להישיר מבט, בהודעות קצרות. ועל מה שזה עושה לנו – בין השאר מפתח חרדות חברתיות, פוגע ביכולות האמפתיה, מעלה את שיעור הסובלים מדיכאון ועוד. בעיקר שוחחנו על כך שגורם האושר המרכזי מצוי בהשתייכות לקהילה. בבית הספר שלנו בחרנו להתמקד בחינוך לשייכות, כי היא חשובה כל כך לבני הנוער ולכולנו בעידן של ניכור. היכולת להיות חלק מדבר גדול ממני מעניקה משמעות, מייצרת תחושת ערך ואחריות, ומעודדת גילוי יוזמה. בקהילה אני יכולה להכיר את פניי, וגם את פני הזולת.
את החשיבה על משמעות הכרת הפנים, התחלנו בשאלה על דרך השלילה – מה כל כך נורא אם אין פנים? כשחיפשתי דמויות ללא פנים מהקלאסיקה, שוב ושוב עלה במוחי וולדמורט מספרי הארי פוטר (כן, גם זו קלאסיקה מומלצת לקריאה). הנבל המוחלט, הרשע בהתגלמותו, מתואר בספרים כדמות ללא פנים, וגם כאשר פניו מתגשמות הן אינן אנושיות אלא נחשיות. אולי זה מבטא הבנה שכאשר לאדם אין פְּנים ואין לו פָּנים – כלומר, אין לו עניין ויכולת ליצור את הפנייה אל האחר, ואין שום זיקה בינו ובין הזולת – זו התגלמות הרשע. התגלמות הטוב היא בגילוי הפנים של עצמנו ושל זולתנו, היכולת להיות בקשר תמידי. פנים הם מפתח לקשר גם בתנ"ך: בעל התהילים מתחנן כלפי הקב"ה "אל תסתר פניך ממני", וההתגלות אל משה היא "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו".
כחלק משנת הפנים החלטנו שבכל בוקר יפקידו התלמידים את הסמארטפונים שלהם, ויקבלו אותם בחזרה רק בסוף היום. התגובות נעו בין התלהבות והסכמה לפאניקה של ממש. כאשר התלמידים אמרו שאם ניקח מהם את הטלפון לא יהיה להם מה לעשות, השתכנענו כמה הצעד הזה נכון. כדי להציע להם תעסוקה בהפסקות, קנינו משחקי קופסה, ציוד ג'אגלינג, כני ציור ועוד. בתוך זמן קצר מאוד ההפסקות בתיכון החלו להיראות אחרת – נערות ונערים מדברים, מציירים, מנגנים. הרגשנו שהתקשורת בין התלמידים לעצמם ובינם לבינינו הופכת לקרובה יותר. התחלנו להתרגל להתנתק מהמסכים, מההסחות. הצלחנו יותר ויותר להיות כאן.
אולי השכחה של פני הזולת יכולה להסביר את האונס הנוראי באילת, אירוע שבו חבורת נערים הופכת נערה לכלי, במקום לזכור שהיא בעלת פנים ייחודיות. אולי הריחוק עומד מאחורי גלי הקיטוב המנשבים בחברה הישראלית בקיץ הזה, מאחורי הגזענות שעולה וצפה. כמה קל לחזור להיות נגד "ערבים", "חרדים", "שמאלנים", "ימנים"
והנה, בתפנית גורל מוזרה שהפכה ועודנה הופכת את העולם, נאמר לנו כי עלינו לסגור את התיכון ולהיפגש רק דרך המסך. שנת הפנים שלנו הפכה לשנת מסכות ומסכים. ריחוק נכפה עלינו. השאלות הלכו והתחדדו: מה אפשר לעשות רק ברמה של "פנים אל פנים", ומה קורה כאשר הקרבה הזו נידונה לריחוק של מסכים? מה קל לנו יותר לעשות או לא לעשות מהמרחק הזה?
המצב המתמשך והכפוי הזה מעורר דאגה. ריחוק מרגיל לטשטוש פנים. וכאשר מטשטשים את פני הזולת, קל לחזור לסיסמאות ולהשטחה של המציאות. אולי השכחה של פני הזולת יכולה להסביר את האונס הנוראי באילת לפני שבועות אחדים, כשחבורת נערים וגברים הפכה נערה לכלי, במקום לזכור שהיא בעלת פנים ייחודיות. אולי הריחוק עומד מאחורי גלי הקיטוב המנשבים בחברה הישראלית בקיץ הזה, מאחורי הגזענות שעולה וצפה. כמה קל לחזור להיות נגד "ערבים", "חרדים", "שמאלנים", "ימנים". הרי אנחנו רחוקים, ללא פנים.
בהפוך על הפוך, דווקא הריחוק לימד אותנו כמה הקשר חשוב לנו, כמה אנו תלויים זה בזה, כמה אחריות יש לנו זה כלפי זה, כמה קרבה ושותפות גורל יש בינינו לבין אנשי העולם כולו. כמה חשוב וכדאי להתאמץ להיפגש פנים אל פנים, להסתקרן מהזולת, לראות אותו על מורכבותו, לדאוג לו, להיעזר בו. למדנו רבות גם על גמישות, על הצורך לתת פנים ומקום (של הובלה!) לצוותי החינוך היצירתיים והמסורים, שבפועל, אל מול מתווים מסורבלים שלא מגיעים בזמן או לא תואמים את המציאות, סללו דרכים חינוכיות נפלאות, המתעקשות לשמור על קשר ומשמעות.
ואולי מה שלמדנו בעיקר, ויהא זה גם איחול לשנה החדשה, הוא שלא משנה אילו אתגרים מזמנים לנו החיים; בין שזו שנת ריחוק ובין שזו שנת קרבה, הסוד טמון בבחירה להיות "כאן", בנוכחות מלאה המנסה לחוות במלואו כל אדם, כל רגע ורגע, שואפת לגדול בתוכו וממנו. כמאמר א"ד גורדון: "החיים מורכבים מרגעים ומדברים קטנים, ודווקא את הדברים הקטנים צריך לדעת לחיות – וזה עושה את החיים לגדולים".
יעל ספיר היא מנהלת התיכון המשותף כא"ן בכפר־אדומים
