הקשר עם המפרץ מחליף בריתות אסטרטגיות ישנות

תמונות הטקס החגיגי של חתימת הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, מרחיבות כל לב ישראלי – ובמיוחד את ליבותיהם של המבוגרים בינינו, שעוד זוכרים היטב איך מדינות ערב, כגוף אחד, חתרו להשמדה מוחלטת של מדינת ישראל. המחשבה שבעתיד הקרוב יבואו הסכמים נוספים, הופכת את האירוע למרגש עוד יותר. החזון של מדינת ישראל יציבה, חזקה ובטוחה, בתוך מזרח תיכון שחי איתה ביחסי שכנות סבירים עד טובים, הופך מחלום למציאות. קשה לא להחסיר פעימה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– פורשים וחוגגים: פצצה מתקתקת ושמה פנסיה תקציבית
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ

אך לאחר שהתרגשנו ונרגענו, אפשר לשוב ולהביט על ההתרחשויות במבט גיאו־אסטרטגי, ולהבחין בתהליך שעברה ישראל הקטנה לאורך שבעים שנותיה. בעשורים הראשונים לקיומה אוימה המדינה הצעירה בידי כל מדינות ערב. האיום הישיר נשקף בעיקר מצד המדינות הגובלות בה – סוריה, מצרים וירדן – וגם מדינות מרוחקות יותר היו חלק בלתי נפרד מהגוש העוין, וסייעו למאמץ המלחמתי נגד ישראל, כל אחת לפי יכולתה.

אבל בניגוד למה שאפשר לחשוב, ישראל לא הייתה אז בודדה במרחב. היא הצליחה ליצור בריתות אסטרטגיות במזרח התיכון עם המדינות המוסלמיות שאינן ערביות – איראן הפרסית וטורקיה הטורקית. היחסים עם שתי המדינות הללו היו נכס אסטרטגי לישראל, וסייעו לכושר העמידה שלה בסביבה העוינת.

החלוקה הזו של מלחמה עם מדינות ערב לעומת ברית עם המדינות שאינן ערביות, החלה להיסדק בשלהי שנות השבעים. מחד גיסא חתמה ישראל הסכם שלום עם המדינה הערבית החזקה ביותר והעוינת לנו ביותר בימים ההם, מצרים; מאידך גיסא ניתק הקשר בין ישראל לאיראן, עם השלמת המהפכה האסלאמית, הדחת השאה הפרסי ועלייתו של האייתוללה חומייני לשלטון. כמובן, זו הייתה רק ראשית התהליך. העולם הערבי נותר עוין מאוד לישראל, והברית הישראלית־טורקית עוד נראתה יציבה וחזקה. בשני העשורים שלאחר מכן התהדקו הקשרים בין ישראל וטורקיה, הצבאות של שתי המדינות שיתפו פעולה, והיחסים עם העולם הערבי ידעו עליות ומורדות. ישראל חתמה על הסכם שלום עם ירדן, ניסתה להסדיר את היחסים עם הפלסטינים, ואף התחילה בסבב התקרבות ראשון וקצר ימים למדינות המפרץ. מנגד, שתי מלחמות בלבנון, אינתיפאדות ומבצעים ביו"ש ובעזה המשיכו לתדלק את העוינות הערבית.

אולם בעשור החולף הושלם סיבובו של הגלגל. הקרע עם טורקיה, שראשיתו בעליית ארדואן לשלטון ב־2003, הלך והתרחב. בין המדינות יש עדיין קשרים דיפלומטיים ומסחריים, אבל העוינות האסטרטגית מוחלטת. המדינה המוסלמית האחרת שאינה ערבית, איראן, הפכה לאויבת הקשה ביותר של ישראל. באותו הזמן ממש, ובמידה רבה כתוצאה מכך, ההתקרבות בין ישראל לערבים הפכה לגלויה. הסכמי שלום, נורמליזציה, וברית אסטרטגית ישראלית־ערבית אל מול האיום שאינו ערבי – אלה פני המזרח התיכון בימינו.