ערב ראש השנה תרמ"ב (1881) נדברו ביניהם 23 רבנים להתאסף יחד לתקיעת שופר למחרת היום, בראש השנה שחל בשבת. כמה שבועות קודם לכן פרסם ראש החבורה, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, קונטרס ארוך שהוכיח בראיות רבות כי מבחינה הלכתית הדבר מותר ואף מחויב. במאמצים עיקשים הצליח לשכנע בכך רבים מחבריו. אולם ככל שנקפו השעות החלו הרבנים לסגת מן הרעיון בזה אחר זה, עד שבבוקר ראש השנה נותר הרב שלזינגר כמעט לבדו. כשראה שתוכניתו נכשלה, תקע בשופר במקום צנוע, ומאז לא ניסה עוד לעשות זאת לעולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פורשים וחוגגים: פצצה מתקתקת ושמה פנסיה תקציבית
– בוושינגטון נחצה העולם הערבי לשניים
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
ציבור הרבנים לא נהה אחר היוזמה הנועזת של הרב שלזינגר, אך היא המשיכה לעשות רושם גם שנים רבות אחר כך. מספרים על הגאון האדר"ת (אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, חותנו של הראי"ה קוק), שבשכבו על ערש דווי בראש השנה תרס"ה שחל בשבת, נאנח על שלא יזכה עוד לשמוע תקיעת שופר מדאורייתא. לו היה יכול, כך אמר, היה שמח לעמוד אחר כותלו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר ולשמוע את תקיעת השופר שלו.
מדוע בעצם לא תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת? התשובה האינטואיטיבית היא – כי אסור לתקוע בשופר גם בשבת רגילה. כך באמת נראה בכמה מקורות תנאיים, שכתבו שתקיעה בראש השנה "לא דוחה את השבת". לפי הגישה הזו, תקיעה בשופר בשבת היא איסור תורה חמור, ומשום כך אין מצוות התקיעה של ראש השנה דוחה אותו. אבל הגישה ההלכתית המקובלת החל מתקופת התלמוד היא שמן התורה אין איסור לתקוע בשופר בשבת רגילה, וממילא לא ברור: מדוע לא לעשות זאת בראש השנה שחל בשבת?
התשובה המובאת בתלמוד הבבלי בשם האמורא רבה היא שחכמים חששו שמא אדם יוציא את השופר לרשות הרבים כשיהיה בדרכו לאדם אחר שילמד אותו כיצד לתקוע. בתלמוד הירושלמי לעומת זאת נאמר שהעניין הוא לא הלכות שבת, אלא הלכות שופר: בתורה נאמר "יום זיכרון תרועה", ומכאן שכאשר ראש השנה חל בשבת אנחנו לא מריעים, אלא רק זוכרים ומזכירים את התרועה. ואולי משום כך, ולא בשל חששות הלכתיים שונים, היוזמה של הרב שלזינגר לא תפסה תאוצה עד היום. כי יש עומק מיוחד במינו בכך שאנחנו זוכרים את תקיעת השופר, שהיא עצמה זיכרון לעקדת יצחק. דווקא הזיכרון של הזיכרון מהדהד בנו מקומות שכוחים ושותקים של קשר.
בראש השנה הזה, הרבה מן התפילות והמנהגים והסעודות והטקסים יתקיימו אצלנו רק בזיכרון. ואולי לא מקרה הוא שזכינו השנה להיזכר בכוח המיוחד של הזיכרון, ביום זיכרון תרועה.
