"במשך חצי שנה רדפתי אחרי בדואי שרעה גמלים בתוך השמורה. כשתפסתי אותו, שאלתי אותו איך הוא חמק ממני כל הזמן הזה. הוא השיב: 'במדבר צריך תמיד להיות קצת צמא וקצת רעב כדי לשמור על חושים חדים'. הסתכלתי אז על שנינו – אני עם ג'יפ מלא ציוד, ארגז כלים וכבלים וקופסאות של לוף וגזייה ובנזינייה וכוסות ומגדירי צמחים, והוא בלי כלום, רק מכל של מים מעופשים, ורצועה שהוא קושר על המצח כשכואב לו הראש. שאלתי אותו לאן הוא מתכוון ללכת מכאן, והוא ענה 'וואן בדי ארוח?' – 'לאן אלך?'. פתאום הבנתי שאני רוצה להיות כמוהו, בלי הרכב וכל הפקלאות, לנשוב עם הרוח. הייתי אז בתחילת דרכי כפקח, והבנתי שאם לא אצור קשר אינטימי עם המדבר, אני לא אוכל לעבוד פה. החלטתי לצאת ל'מסע כאפייה', כמו שחיילים עוברים מסע כומתה כדי להפוך ללוחמים. תליתי בבית ספר שדה עין גדי פתק שמעדכן שיצאתי ליומיים הליכה, לקחתי תרמיל מינימלי – אפילו על מים ויתרתי – והתחלתי לטפס על הר ישי, אל רמת המדבר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חפץ טען: ישועה הוא המדליף. בפרקליטות לא מתרגשים
– כך השתלטה הקהילה היהודית בשיקאגו על הקורונה
– הסגר מתהדק: אלו ההחמרות הצפויות ממחר עד אחרי החגים
"תשמעי, הלבד הזה כובש. זו חוויה עוצמתית מאוד. אתה שותה מים ממעיינות, מדליק מדורה מהשמש, לומד את הקולות – יעלים וחרדונים ועפרוני מדבר. אתה מזהה את הצקצוק של שממית מניפנית, שומע את השקט בלילה. אני לא יודע איך להסביר את זה, אתה פשוט מרגיש שזה המקום הכי בטוח בעולם בשבילך. אתה הולך והולך, ואתה כבר לא יודע אם השבילים מכירים אותך או שאתה מכיר אותם", מספר לי דויד מנינגר כשהג'יפ מתפתל בין שלוחות הר קנאים, בנוף מדברי מרחיב הלב. ופתאום הוא לא איתי, מפסיק את שטף הדיבור ועוצר באחת את הרכב. אינסטינקטים של מי שהיה פקח במדבר במשך עשרים שנה, בדרך כלל לא מטעים. עורבים חומי־עורף תופסים את תשומת ליבו ומסמנים לו להסתכל על הדבר האמיתי: יש נשר בשמיים.
"רגע", אומר מנינגר בהתרגשות, "זה לא אחד. יש כאן שניים, שלושה, ארבעה. יואו, אני לא מאמין". הוא ממהר לשלוף את המשקפת מנדנה. בשלב הבא אנחנו כבר מטפסים על השלוחה חרש־חרש, כדי לחזות בהם מקרוב. מנינגר נלהב, מציע שנבדוק אם יש פגר שיכול להסביר את ההתקהלות הנשרית – "כנשר יָטוּשׂ עלי־אוכל", נאמר באיוב. שמיים כחולים צלולים של שעות בוקר מאוחרות נמלאים בעשרה נשרים גדולים. פייר, התרגשתי.
מה לא נאמר על הנשרים בשנים האחרונות? הספידו אותם, הוציאו דו"חות מטרידים על צניחה במספרם, הגדירו אותם כמין בסכנת הכחדה חמורה, יצאו בפרויקט שיקום, הקימו שטחי האכלה, הזהירו מהרעלות – אבל החבר'ה פה כנראה לא שיננו את החומר. הם חגים מעלינו במלוא מוטת הכנף הגדולה שלהם. מלכי העופות, לא פחות. בגמלא כבר נדיר לראות מחזה מרהיב כמו זה.
"כשטיילתי באוגנדה עם צלם הטבע משה אלפרט, עלה לנו רעיון משותף לעשות סרט על מדבר יהודה", משחזר מנינגר. "ישבנו וכתבנו תוכנית מסודרת: איפה נצלם את הנשרים ובאילו תאריכים ואיפה עיטים ואיפה נמרים, הכול עלה בטבעיות מהזיכרון הגיאוגרפי ומהתובנות שצברתי בשטח. את קולטת? שני אנשי טבע נמצאים באוגנדה, לא רחוק מאחת השמורות הכי יפות באפריקה, מקום של גורילות ומה לא – והם מדברים וחושבים על מדבר יהודה. אבל כבר לפני עשרות שנים, כשהייתי משוטט בעולם החי שרחש כאן, הרגשתי שלא יכול להיות שהמתנה הזאת תישאר לנו לתמיד. בכל מקום במדבר ראית אז יעלים ונשרים, בכל ואדי היה קינון של עיטים, אבל היה לי חשש שהדבר היפה הזה ילך לאיבוד".
להתנתק מהמקור
במשך עשרים שנה שימש מנינגר (60) פקח אזורי של מדבר יהודה וים המלח ברשות שמורות הטבע. עשרים שנה הוא כבר לא בתפקיד, אבל המדבר לא עוזב אותו, והוא לא עוזב את המדבר. את ביתו מיקם לא מאוד רחוק מכאן, במיתר שבספָר, והיום הוא גיאו־אקולוג בעל חברת ייעוץ סביבתי, ממשיך לנוע כל הזמן על קו התפר שבין האדם לסביבה. בשבילי מדבר יהודה, שאותם חרש בעבר בג'יפ ירוק קרוע־גג, הוא לא מפסיק לטייל: "בכל סופשבוע, אחרי הארוחה, הנכדים תמיד מבקשים ממני לראות חיות. ואז אנחנו עולים על הרכב ומגיעים לכאן".
את צבר החוויות של ימיו כפקח הוא העלה לאחרונה על הכתב, בספר שכותרתו נלקחה מהכמיהה הנושנה ההיא, "לנשוב עם הרוח" (הוצאת אופיר ביכורים). בין דפיו מגולל מנינגר את חוויותיו מהעולם השוקק של שוכני מדבר יהודה, זיכרונות אישיים, תיאורי טבע צבעוניים, סיפורי אהבות סומקות לחיים, מרדפים אחר ציידים ופולשים, ובעיקר שירי הלל למדבר.
אחרי סט צילומים של הנשרים במעופם, הוא מסביר לי קצת מה אנחנו רואים סביבנו. ממזרח הבקע היפה והסוללה המפרידה בין שני האגנים של ים המלח, או מה שנשאר ממנו. מצפון מזדקפים מצוקי הנחלים הגדולים צאלים והרדוף, המשמשים אתרי קינון לנשרים ובזים ורחמים, ומעליהם נמתחת רמת המדבר. ממערב ניבטים אלינו הרי חברון וספר המדבר – "אחד האזורים המרתקים והעשירים בטבע שקיימים בישראל". בינתיים על הקרקע אין כל סימן לפגר; נראה שהייתה לנשרים סיבה אחרת לנחות ולהתגודד פה על הסלעים. כשהם פורשים כנף ונעלמים, אני שואלת את מנינגר על מפגש שלו עם בעל חיים אחר שכבר לא איתנו, אירוע שהתרחש באחד מקניוני הסלע שאנו רואים מרחוק.
"משהו קרה לשפני הסלע: הם נעלמו ממדבר יהודה בגלל ציד, רעל וכלבים, ואילו בירושלים זו ממש מכה, יש שם כמות אדירה של פרטים, ואין להם טורפים טבעיים. אתה בא ביום ראשון בבוקר לשכונות, ורואה שתושבים השאירו בחוץ קיגל משבת, והנה שפני סלע אוכלים קיגל"
"במסע הראשוני ההוא שארגנתי לעצמי, ובכלל בכל מסע שערכתי מאז, היה איזשהו שלב שבו אתה הולך במדבר בחום, צמא, הרגליים שלך צועדות לבד, ואתה חווה מין פאטה־מורגנה. ואז קורה דבר מדהים: אתה מבין שהטבע מדבר אליך. יש לו שפת סימנים מטורפת שמספרת לך הכול. ראית איך העורבים סימנו לי את נוכחותם של הנשרים? גם אז, בתוך הפאטה־מורגנה הזאת, פתאום ראיתי שהסלעיות עפות למעלה והעורבים מקרקרים והיעלים בוטשים בקרקע ומשמיעים שריקות, והבנתי שמשהו קורה שם. במאמץ גדול עליתי לראש מפל, ואז ראיתי את החיה המדהימה הזאת, עם כפות רגליים ענקיות וזנב שמשתפל על הבולדר ושפם שעליו דם. נמר. מימין עוד שכב הפגר של היעל. אתה צובט את עצמך ואומר: לא יכול להיות שזה קורה לי. אחר כך כמובן ראיתי עוד הרבה נמרים".
"כדי לשמור על הנשרים, אין צורך להטריד אותם ולתקוע להם מכשירי קשר על הגב ותגים בכנפיים. במקום זה צריך למפות ולנתח את הפעילות האנושית. כשנחתמו הסכמי אוסלו נשבר החרם הערבי, ופתאום התחילו לייבא לכאן ג'יפים מיפן. בוקר אחד התעוררנו למדבר מלא ג'יפים"
את רוני, אשתו ואם שלושת ילדיו, הוא פגש בזכותם. "עבדתי אז עם גיורא אילני ז"ל (זואולוג ישראלי ששמו נקשר בייחוד בחקר נמרי מדבר יהודה – י"א). בכל שנה בנינו מחנה בנחל צאלים, היינו מניחים מלכודות בנחל, וכשנמר נתפס היינו מסמנים אותו, בודקים אותו ומשחררים אותו. יום אחד הגיע צוות טלוויזיה לצלם את המחנה. ראיתי שמאחור יושבת בחורה נחמדה למראה, והצעתי לה לבוא לבקר אותי. זו הייתה רוני, האישה הראשונה בתפקיד עוזרת צלם בטלוויזיה הישראלית. נמרים היא אמנם לא ראתה אז, אבל אחר כך כבר ראינו ביחד הרבה נמרים".
תגיד, אין שום סיכוי, זעיר שבזעירים, שמסתובב לנו כאן באיזה נקיק נמר קטן שיודע להתחבא היטב?
"סביר יותר שהם נכחדו, אבל אני חושב שזה יכול להיות, איפשהו בין נחל משמר לצאלים. אם אני אקח עכשיו עשרה ימי חופש ואחצה את הנחלים אחד־אחד, אולי אמצא איזה רמז. גיורא ואני ידענו לזהות שיש נמר בתוך סבך הקנים בעין גדי, בזמן שהיו בשמורה 3,000 מטיילים והוא לא יצא החוצה. אז מי יודע, אולי אגלה אחד.
"אם יש משהו שאני לוקח על עצמי ומכה על חטא, זה שהמחקר שעשינו היה ממוקד־נמרים, זואולוגי נטו. לו השקענו יותר בהבנת הסביבה שלהם, בהבנת הצרכים שלהם, אולי היינו יכולים לייצר סביבה שתומכת באוכלוסייה. בשלב מסוים התנתקתי מהמחקר, הבנתי שאנחנו עושים שגיאות, אבל הייתי צעיר מדי ולא הרמתי דגל אדום. אני מרגיש שהיום אנחנו עושים אותה טעות עם חיות הבר שאנחנו מטפלים בהן. צריך להתמקד בסביבה שלהן, לא רק בגודל הטפרים ועיקול המקור. אני ממש מבכה את זה".
את הנמרים כנראה איבדנו, אבל מנינגר יכול לזקוף לזכותו איתור בעל חיים נדיר שיודע היטב להיחבא אל הכלים. לולא שועל צוקים אחד שהגיח מולו בשנות השמונים, אולי היינו חושבים שהחיה הזו סוחבת את זנבה הפרוותי הגדול רק בפקיסטן, באפגניסטן, באיראן ובתחומה של ידידתנו החדשה, איחוד האמירויות. "בזמנו הייתי מסיים סיורים בצהריים, ובלילה הייתי מדליק פרוז'קטור ומחפש חיות. יכולתי להסתובב עם הג'יפ והכלבה או לבד עם עצמי במשך שעות. באחד הלילות אני עולה במעלה עין גדי, מסתכל על המצוק, ופתאום אני מרגיש שאין לי אוויר. בשפיץ של המצוק, שפיץ שבקושי אפשר להניח עליו סיכה, עומד שועל על ארבע רגליים דקות ומסתכל עליי. לאורך הפנים יש לו שני פסים שחורים יפהפיים, והזנב הארוך היפה שלו נגמר בקצה שחור – כשלכל השועלים המוכרים לנו יש קצה לבן. אמרתי לעצמי, זה לא שועל מצוי ולא שועל חולות. הייתי המום. ירדתי למטה לטלפון והתקשרתי בהיסטריה לפרופ' היינריך מנדלסון (זואולוג ישראלי חשוב, זוכה פרס ישראל – י"א). כשסיפרתי לו מה ראיתי, הוא ממש צחק עליי. הוא אמר לי בטלפון: 'דויד, אנחנו לא מדברים על יתוש או פשפש, לא יצוץ כאן מין חדש של שועל'. התקשרתי לגיורא אילני, סיפרתי גם לו והוא אמר: 'שמע, אני לא מוכן לערבב את מחקר הנמרים עם מחקר של שועלים'. היינו חברים טובים, אבל הוא היה פדנט. אמרתי לו – 'גיורא, אתה רוצה את העזרה שלי עם הג'יפ? זה יקרה רק אם תביא מלכודות לשועלים'. הוא הסכים, אבל אני לא אשכח איך הוא הגיש לי את המלכודות ואמר 'זה בשביל השטויות שלך'".
כדי להציב מלכודת, צריך פיתיון. את המרכיב הזה מצא מנינגר בשקי התמרים של קיבוץ עין גדי. "תפסנו שם בולבול אחד, שמנו במלכודת, ובשש בערב הנחתי אותה. מאותו רגע הייתי על קוצים, בשמונה כבר לא החזקתי מעמד. גיורא אמר לי 'חכה, תפתח נשמה של צייד, סבלנות'. בתשע בלילה לא התאפקתי, טסתי למעלה – ואני רואה שהמלכודת ריקה. מישהו טרף את הציפור ויצא בלי להפעיל אותה. את מתארת לעצמך כמה בדיחות רצו על חשבוני אחר כך. בבוקר מצאתי פצירה של ציפורניים, ניקיתי את החלודה מכל המעברים והדלתות במלכודת, הבאתי עוד בולבול, ושוב שמנו אותו בשש בערב. שוב לא התאפקתי: בתשע בלילה אני מגיע, ויש שועל במלכודת. אני לא יכול לתאר לך את דפיקות הלב. שמתי את השועל היפהפה הזה בג'יפ, עטפתי אותו בברזנט שלא ייבהל, ונסענו לבית ספר שדה. הגעתי לגיורא והוא אמר: 'תגיד לי, איפה מצאת את הדבר הזה?'. הרמנו טלפון לתחיה אשתו, גיורא הפנה אותה לספר מסוים בספרייה, היא מקריאה לנו משם – ופשוט מתארת את מה שיש מולנו. שועל צוקים, מין שלא הכרנו כאן".
חביתה בלתי הפיכה
אנחנו ממשיכים לנסוע והשביל הופך מאתגר. באזור בריכת צפירה מנינגר עוצר ליד שני מטיילים צעירים שהשמש קופחת על ראשיהם, ומציע מים. הם מצידם מחמיאים לו על מיומנויות הנהיגה בירידה הסלעית שזה עתה צלח. אנחנו ממשיכים מעלה, מדי פעם מעכסות בשולי הדרך כמה חוגלות. "את הקורא, עוף קרקע מדברי, אנחנו כבר פחות רואים", מציין מנינגר בעצב. סלעיות בקונטרסט יפה של שחור ולבן חוצות את הדרך במעוף, המוני חצבים זקורים מפתיעים משני צידי הדרך, ואם תשאלו את הבדואים, צפוי לנו חורף קשה.
שתי רועות גמלים נראות מרחוק. מנינגר, בן בית באוהלי הבדואים אז והיום, מסמן להן לשלום. כשג'יפ שחור חוצה את דרכנו, הוא מזהה אותו וקורא לנהג. מכלי הרכב יוצא בדואי מזוקן וחרוש קמטים, ומפגש מרגש מתרחש מבעד לחלון, כולו על טהרת השפה הערבית ולבושתי אני לא מבינה בה מילה. מנינגר שולף את הסלולרי ומראה לחבר תמונות, בליווי שאלת "מין הדא?". את ה"יא אללה, הדא אבו־אחמד", אני דווקא מבינה. החבר אומר לו משהו ומנינגר מתרגם עבורי: "מאז שהלכת מפה, גם העשב וגם הצמחים נעלמו".
"תביני, כשהגעתי אליהם, לשבט הכעבנה, הייתי ילד בן 20 והוא היה בכיתה א'", מספר לי הפקח לשעבר. פתאום אני קולטת שהבדואי החביב הוא הצעיר מבין השניים, בפער משמעותי. אחרי עוד כמה משפטים מעלי חיוכים, הם מחליפים מספרי טלפון ונפרדים לשלום. פן אחד ביחסים המורכבים של מנינגר עם האוכלוסייה המדברית האנושית, נחשף כאן בפניי. בספרו הוא מרבה לכתוב על הפן האחר – על משחקי חתול ועכבר מול פולשים לשמורות, על מעצר ציידים, ובכלל על עבודה עם מי שהוא מכנה אויבי טבע, אבל כאלה שמכירים את הטבע טוב יותר ממגיניו.
"בזמן הכתיבה התחדד לי שאמנם מטרת־העל שלי כפקח הייתה להגן על עולם החי והצומח, אבל בניגוד למה שחשבתי או הרגשתי, ההתנהלות מול אנשים הייתה בסופו של דבר העבודה המרכזית", אומר מנינגר. "כמות התה ששתיתי אצל הבדואים והפלאחים הייתה עצומה, כי למעשה הם הגורם שהכי משפיע על השטח. לבעלי החיים שנמצאים פה יש קשר ישיר לפעילות ההיסטורית של האדם – מהחרמון ועד דרום הערבה, ומהנבּטים ועד הנוודים שעוד מהלכים היום. אם הבדואים עולים למדבר בחורף, אני צריך להגביר את השמירה כדי שהם לא יפגעו בנשרים שמקננים בתקופה הזו, ושלנשרים לא יגיע אוכל מורעל לפה. זו תמונה מורכבת מאוד.
"בשלב מסוים אתה מבין שהטבע מדבר אליך בשפת סימנים שמספרת הכול. פתאום ראיתי שהסלעיות עפות והעורבים מקרקרים והיעלים בוטשים בקרקע, והבנתי שמשהו קורה. ואז ראיתי את החיה המדהימה הזאת, עם כפות רגליים ענקיות וזנב שמשתפל ושפם שעליו דם. נמר. מימין עוד שכב הפגר של היעל. אמרתי: לא יכול להיות שזה קורה לי"
"אספר לך סיפור. היה בדואי זקן בשם עלי, שהיה פוגש אותי פעם בשבועיים, פעם בחודש. הוא היה מניח את היד על האבק של הג'יפ, בוחן אותו ויודע בדיוק מאיפה הגעתי. תמיד הוא אמר לי 'אני שומר עליך'. שאלתי אותו, איך שומר עליי? לימים גיליתי שאחד הפקחים פנה אליו ואמר לו שיש פקח שובב שמסתובב בשטח ועושה שטויות, ו'אתה חייב לשמור עליו'. אותו בדואי באמת לקח עליי אחריות. היו לי פה חברים של ממש, כמו משפחה, עד היום אנחנו מחוברים. אבל לא הכול רומנטי. פעם בדואים כמעט רוצצו לי הראש באבנים, כי הוצאתי אותם מהשמורה".
יש כאן התנגשות אינטרסים: אתה מנסה לשרת את הטבע, והטבע משרת אותם. הם צדים חוגלות למאכל, הגמלים שלהם מסתובבים בשמורות כדי להגיע למים.
"תראי, בדואי שמסייר בשטח לא משאיר את הטבע כמות שהוא, נקודה. אם הוא מוצא קן של חוגלה או קורא, הוא אוסף את הביצים כי זו חביתה נהדרת, או שהוא צד את האפרוחים. זה לא משהו שאני כפקח יכול לחיות איתו בשלום. הבדואים היו מכניסים את הגמלים לרעיית־יתר בשמורה, ויש גבול כמה אתה יכול לפקח לבדך על מרחב מדברי גדול כל כך. אנחנו עבדנו בשיטה של מבצעים, ולא פעם הבדואים היו בהלם: במקום הג'יפ המוכר שלך מגיעים פתאום 12 ג'יפים ולא מאפשרים להם לרעות חופשי, לצוד בעלי חיים או לכרות ענפים. לא סתם נתקלתי באלימות.
"בכלל, כל התחום של שמירת טבע דרש אנשים שיכולים לשרוד לבד ימים שלמים, מכירים את כל העפרונים והחרדונים בשטח, ולצד זאת הם מוכנים להפתיע פולשים בלילות ולכתוב דו"חות בלי להתפשר. אין מה לעשות, אם פעם אחת ויתרת על היכולת שלך לאכוף את החוק, מכאן ההידרדרות תהיה מהירה מאוד. אבל, ויש כאן אבל גדול, כשאתה הופך להיות חבר של האנשים בשטח, ויש כבוד הדדי – הם מתנהגים אחרת, וגם אתה מצידך נכון לפתוח עבורם פרצות. היו שנים שבהן לא ירד גשם, ועבור הבדואים בצורת היא עניין של חיים ומוות. בתוך השמורה היו באותו זמן המון בורות מים מלאים, שאף אחד לא השתמש בהם. הייתי עורך עם הבדואים הסכם: אתם מגיעים עד לבורות, שותים ויוצאים מהשמורה. או אם למשל אני מגיע בסיור הבוקר, ורועה בדואי מספר לי שטרפו לו את העדר, אני הרי לא רוצה שהוא יתחיל לפזר רעל ולהרוג לי נשרים. זה נשמע נורא, אבל כדי להגן על העדרים היינו יורים בכלבים משוטטים. הבדואים ידעו שיש להם כתובת, וכך נוצרה מעין מחויבות הדדית, שאפשרה להקטין את הפגיעה בטבע".
עם ההולכים על שתיים שפוגשים פקחי הטבע, נמנים גם חוקרים עצמאים ומשוגעים לדבר. מפעם לפעם הם מתאהבים במדבר, ומחליטים לבלות את זמנם בין הוואדיות. כזו הייתה אווה קנובל, בחורה מלאת חיים שבשנות השמונים עשתה את הדרך מגרמניה לנחלי עין גדי כדי לעקוב אחרי יעלים. היא הייתה שוהה בשטח ימים ולילות, ומתעדת את מה שראתה.
"אם פעם אחת ויתרת על היכולת שלך לאכוף את החוק, ההידרדרות תהיה מהירה. אבל כשאתה הופך לחבר של האנשים בשטח, ויש כבוד הדדי – הם מתנהגים אחרת, וגם אתה מצידך נכון לפתוח עבורם פרצות. בשנים שלא ירד גשם, הייתי עורך עם הבדואים הסכם: אתם מגיעים עד לבורות המים בשמורה, שותים ויוצאים"
"יום חורפי אחד אני נוסע ברמת המדבר", משחזר מנינגר, "ופתאום אני מבחין בשכמייה בצבע אדום שמתוכה מציצה בחורה בלונדינית חייכנית – מחזה כל כך לא קשור לכאן, שהייתי יכול לחתום על זה שחברים ארגנו לי מתיחה. אני מתקרב אליה והיא אומרת: 'אר יו מיסטר מסינגר?', כך היא קראה לי. ואז היא מוסיפה: 'אמרו לי שאם יקרה לי משהו, אתה האיש שימצא אותי במדבר'. שאלתי אותה מה היא עושה שם, והיא סיפרה על המחקר. כשהתעניינתי למה היא נמצאת בנקודה הספציפית הזו, היא ענתה שהפולקסווגן שלה נתקעה בתוך נחל ערוגות, והיא לא מצליחה להעלות אותה חזרה.
"לא האמנתי שהיא מתניידת באזור בחיפושית, כי אין סיכוי לחצות את הנחל ברכב כזה. ירדנו לנחל ואני אשכרה רואה חיפושית. הבחורה באה ומתחילה לטפל במנוע בידיים מיומנות, לוקחת חתיכת בד, מפרקת את הקרבורטור ומרכיבה, והאוטו מניע. חיברתי את הפולקסווגן בכבל לג'יפ וגררתי אותה כל הדרך עד לרמת המדבר. אווה סיפרה לנו על המחקרים שלה, ובהמשך היא הייתה אמורה להגיע לפגישה חשובה מאוד כדי לקדם את המחקר שלה בירדן. כשהיא לא הגיעה לשם, נדלקה אצלנו נורה אדומה ויצאנו לחיפושים".
ממצאים שנתגלו בשטח, כמו שקית ובה מיטב החטיפים שנהגה קנובל לקנות בקיוסק, כיוונו את המחפשים אל גופתה, שנמצאה בתחתית מצוק. בכתבה שפורסמה באתר "זווית" התחקה מיכאל בלכר, אקולוג שמורת עין גדי, אחר סיפורה. לדברי בלכר, שאיפתה של קנובל הייתה לחזות במו עיניה בהמלטת גדיי יעלים, האם הצליחה במשימתה אם לאו – לעולם לא נדע.
שטח אדום לפניך
אנחנו נעצרים מעל מצוק, משקיפים על פיתולי נחל צאלים ונחל שפן, ששמו מנציח את שפני סלע שהרבו לעטר בעבר הלא רחוק את הנוף המדברי. "במסגרת החברה אנחנו עושים עכשיו בירושלים עבודת מחקר שעוסקת בשפני סלע, וגילינו נתונים מדהימים", מספר מנינגר. "משהו קרה – השפנים נעלמו ממדבר יהודה בגלל ציד, רעל וכלבים, ואילו בירושלים זו ממש מכה, יש שם כמות אדירה של פרטים, ואין להם טורפים טבעיים. אתה בא ביום ראשון בבוקר לשכונות, ורואה שתושבים השאירו בחוץ קיגל משבת, והנה שפני סלע אוכלים קיגלים".
החברה שהקים עסקה בתחילה בטיולי אקסטרים בארץ ובעולם. עם הזמן התגבשו לימודי האקולוגיה והגיאומורפולוגיה שלו באוניברסיטת בן־גוריון, וכמובן ימי השוטטות העליזים במדבר, לכדי מתן פתרונות יצירתיים לאתגרי שימור מול פיתוח. 22 אנשים לוקחים היום חלק בחברה שלו – הידרולוגים, גיאולוגים, אקולוגים, מהנדסי סביבה ועוד, מרביתם אנשי מדבר. גם בתו דניאל היא חלק מהצוות.
"היום בעבודה שלנו אנחנו מגלים שכדי לשמור על הנשרים, אין צורך להטריד אותם ולתקוע להם מכשירי קשר על הגב ותגים בכנפיים. במקום זה אתה צריך לחקור את האדם. ברגע שאנחנו ממפים ומנתחים את הפעילות האנושית, יותר קל לנו להסביר איך לגזור ממנה את שמירת הטבע. אתן לך דוגמה: כשנחתמו הסכמי אוסלו נשבר החרם הערבי, ופתאום התחילו לייבא לכאן ג'יפים מיפן. כך בוקר אחד התעוררנו למדבר שמתמלא ג'יפים שלא היו קודם. כל התופעה הזאת של קוליסים והרס קרומי הקרקע הצריכה אותנו להיערך מחדש, כי ההתנהלות האנושית ערבלה את הטבע.
"והנה עוד דוגמה: בערד יש חוק עזר עירוני שלפיו כל גדרות האבן צריכות להיבנות מאבן מקומית, כי מישהו חשב שזה יפה. מאיפה לוקחים את האבנים? מכאן. כך חיסלו אוכלוסייה של לטאות בשם שנונית באר־שבע. אם אתה לא מכיר את הלטאה, אתה לא יודע מה קורה כשאוספים את האבן. הראייה צריכה להיות הוליסטית, וחייבים לקרוא גם את הפעילות של האדם".
יגידו לך – יאללה, לטאה. אנשים צריכים מקום לגור, צריך להפריח את השממה, וגם טיולים זה יופי. אז נשארים קצת קוליסים, מה קרה.
"אני חושב שיש דרך ביניים, אפשר גם לפתח וגם לשמור. תסתכלי למשל על מה שקורה עם פיתוח התיירות כאן. אנחנו נמצאים במקום שהוא גן עדן לטרקרים, זה מדבר שצריך ללכת בו ברגל. מנחם מרקוס (מחברם של ספרי טיולים רבים – י"א) ואחרים, כולל אני, כתבנו מסלולים באזור. בחנוכה תנועות הנוער צובאות על השבילים. תחשבי על תייר שיוצא בבוקר מירושלים, יורד למרסבא והולך רגלית בנחלי מדבר יהודה – זה פשוט חלום. ומה עושים כאן במקום זה? מפתחים שבילי אופניים והורסים את השטח בטרקטורונים ואופנועים. עושים סנפלינג וגומרים את הקינון של הדורסים. והדבר הכי חמור בעיניי הוא שהבדואים פשוט כבשו בחזרה את המדבר, באמצעות ציד לא חוקי ורעיית־יתר. זה מטורף לגמרי. צריך לשנות גישה – כמו שיש 'ספר אדום' שבו רשימת המינים הנכחדים, צריך להוסיף רובריקה של 'שטחים אדומים'. לקחת מרחב כמו מדבר יהודה ולהכריז עליו כשטח אדום שלא נוגעים בו, אלא משקיעים מאמץ בשמירה עליו. שמירת טבע בסופו של דבר נמדדת בכמה נשרים יש בשמורה שלך, כמה עיטים.
"מדבר יהודה צריך להיות המקום הכי מוגן בארץ. תסתכלי על הדבר העצום הזה, אחד המקומות הכי קסומים בעולם. אני מדריך טיולים באפריקה, ראיתי קונדורים באמריקה – ובכל זאת אני לא יכול שלא להתפעל מהנוף הפראי כאן. יש לנו רצועה שנמשכת מצומת הערבה עד לאזור של קיבוץ קלי"ה, שטח ארוך וצר שלא נקטע על ידי כבישים ודרכים ויישובים, טבע טהור. אין יפה מהבקע הזה. קשה לתאר את החופש שהיה כאן לי ולבני דורי בשנים ההן, חירות שאין ולא תהיה היום, אבל הייתי רוצה שלנכדיי ולדורות הבאים יישאר המדבר הזה".
