"זה היה יום נורא. ירו עלינו בלי הפסקה. ברגע מסוים חשבתי: אחרי כל מה שעברנו, בסוף נמות פה? ואז פרצה ממני צעקה: 'אם נצא מכאן בחיים, לבנים הראשונים שייוולדו לנו נקרא בשם נוה'. זו הייתה מעין אמונה טפלה, אתה מבטיח לאלוהים משהו בתמורה לזה שהוא יציל אותך. לא ידעתי מי שמע את הקריאה ומי לקח על עצמו את הנדר הזה. רק במשך השנים התברר לי שבנוסף אליי, היו שם עוד שלושה לוחמים שקראו לבנם הראשון נוה", מספר אורי שטרית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיפורי בדים: נעליים ליום כיפור
– הערכת צה"ל: באוקטובר נבצע 80 אלף בדיקות ביום
– יותר מ-50 מיליון דולר בשנה: התורמים המפתיעים של אונר"א
הרבה קרבות קשים ודרמטיים התחוללו במלחמת יום כיפור, כשגורלה של מדינת ישראל היה מוטל על הכף. חלקם הפכו מפורסמים ומתועדים לעייפה, אבל דווקא קרב אחד ששמו לא נודע לתהילה ברבים זכה להנצחה בדרך יוצאת דופן. הוא התחולל בסיני בין 11 ל־14 באוקטובר, מהיום השישי ועד היום התשיעי של המלחמה, בצומת של שני צירים שבמפה הצה"לית כונו "נוה" ו"יורה".
מהצד הישראלי לחם שם גדוד 202 של חטיבת הצנחנים (חטיבה 35), בפיקודו של דורון רובין, לימים אלוף בצה"ל. שטרית היה אז קצין המבצעים הטרי של החטיבה, בסך הכול חודשיים בתפקיד. "בדיוק סיימנו אימון ארוך, ויומיים לפני המלחמה עלינו לרמת הגולן, כל קציני הגדוד, כדי להתכונן להחליף גדוד של גולני בהחזקת הקו", מספר שטרית (68). "כבר באותו יום הייתה לנו תחושה מוזרה, מין דריכות שלא ידענו להסביר. חזרנו לבסיס בבית־ליד, ומשום מה נשארתי לישון שם, למרות שבסופי שבוע בדרך כלל היינו יוצאים הביתה. בשבת פרצה המלחמה, וביום ראשון בערב הוטסנו דרומה, לרפידים. אף אחד לא חיכה לנו שם, ואף אחד לא ידע מה לעשות איתנו. אני זוכר תמונה חזקה: אנחנו יורדים מהמטוסים, ולקראתנו באה שיירה של נושאי אלונקות שמעלים פצועים למטוסים, כדי שיפנו אותם למרכז הארץ.
"מאוחר יותר קיבלנו הוראה לעלות על אוטובוסים ולנסוע למעבר המיתלה, כדי לסייע לאוגדה של אלברט מנדלר (כעבור ימים אחדים, ב־13 באוקטובר, נהרג מנדלר סמוך למיתלה – י"ש). אומנם הגענו לרפידים כשרק הציוד האישי שלנו עלינו, כי את כל השאר כבר העלינו לרמת הגולן, אבל שמחנו לגלות שפלוגת המפקדה שלנו דאגה להביא לנקודת המפגש את כל הציוד הכבד, אחרי 900 ק"מ נסיעה".
לגדוד הצנחנים לא היה תפקיד מוגדר בלחימה שהשתוללה אז בסיני. שטרית זוכר את המג"ד רובין מתחנן בפני אנשי האוגדה שיטילו עליהם משימות. אלוף במיל' דורון אלמוג, שפיקד אז על פלוגה בגדוד, הסביר לימים בעבודת מחקר שכתב כי המצב הזה נבע מתורת הלחימה הישראלית דאז: "בעקבות מלחמת ששת הימים התפתחה בצה"ל תפיסה שלפיה השריון הוא שמכריע מלחמות", הסביר לי אלמוג בריאיון שקיימתי איתו בעבר. "לשריון יש כוח אש גדול, ותפקיד החי"רניקים מתמצה בפשיטות קטנות, בעיקר ליליות, אבל אין להן הרבה משמעות בקרבות הגדולים".
מכיוון שלא קיבל מטלות משמעותיות, הציע רובין שחייליו יופקדו על האבטחה הלילית של חניוני הטנקים, וכך יוכלו לשחרר לשינה את השריונרים, שלא עצמו עין זה כמה יממות. "זו הייתה משימה די פשוטה לעומת היכולות שלנו, אבל ראינו בה שליחות קדושה. השריונרים קיבלו אותנו בהערצה", מספר שטרית.
בימים שלאחר מכן ביצע הגדוד גם כמה משימות תצפית, עד שב־11 באוקטובר ניתנה לו סוף־סוף פקודה קרבית: לנוע אל נקודת המפגש בין "ציר נוה" ל"ציר יורה", ולהגן על הנקודה הזו בכל כוחו. ציר נוה היה ציר אורך מצפון לדרום, המרכזי בשלושת הצירים העיקריים של צה"ל בהגנה על חצי האי סיני. המזרחי ביותר היה ציר שנע סמוך למעברי הגידי והמיתלה, והמערבי ביותר היה ציר המעוזים, ממש על שפת תעלת סואץ. ציר הרוחב יורה היה הציר הדרומי ביותר שנמתח בין צירי האורך. למרגלות צומת נוה־יורה השתרע ואדי מבעוק, נתיב תנועה חלופי אפשרי לכיוון מעבר המיתלה.
כבר בשלבי המלחמה הראשונים השתלטו המצרים על ציר המעוזים, כבשו את רובם והשמידו טנקים רבים שעמדו בינם לבין ציר נוה. בפיקוד הבכיר של צה"ל הבינו שאם המצרים יעברו את ואדי מבעוק, הם יגיעו היישר למרחבים המישוריים של סיני, ומשם יוכלו להמשיך לשעוט גם לעבר לב המדינה. מכאן נבעה חשיבותו האסטרטגית של הוואדי ושל הצומת שמעליו.
הגדוד של רובין דהר אפוא לעבר הצומת. בדרך לשם פגשו הצנחנים טנקים ישראליים שנסוגו מזרחה, אחרי שהפלוגה שלהם נפגעה קשה מטילי סאגר מצריים. מפקד הטנק המוביל היה המ"מ איתן ידיד־לוי. שטרית זוכר שהקצין הצעיר נראה מבולבל מאוד, וכשנשאל לשמו השיב תחילה בכינוי שלו ברשת הקשר. רובין, שרצה תגבורת לגדוד החי"ר שלו מול השריון המצרי, פקד על ידיד־לוי וארבעת הטנקים שלו להסתפח לכוח הצנחנים. הפקודה הזו עתידה להציל את הגדוד ולהכריע את הקרב.
לחסל בלי להיחשף
ב־11 באוקטובר תפסו הצנחנים את הצומת. במשך שלושת הימים הבאים התנהלו קרבות התשה: המצרים ירו, הישראלים הגיבו, אבל הצדדים הלוחמים נותרו מרוחקים זה מזה. בבוקר יום ראשון, 14 באוקטובר, השתנתה התמונה. שטרית זוכר שתצפית הבוקר ששלח רובין דיווחה על "ענן אבק לבן מתקרב לעברנו". הענן הזה התגלה עד מהרה כחטיבה של טנקים מצריים – שטרית מעריך את מספרם בכ־150 – שתקפו את חיילי גדוד 35 משלושה כיוונים שונים. חלקם הגיעו ישירות מול הצומת, כוח אחר נע מכיוון צפון, בוואדי מבעוק, וראש החץ השלישי התקדם מדרום, בציר "זאבה".
"הייתה לנו בעיה קשה", אומר עפר קרניאל (67), מפקד מחלקת המרגמות של הגדוד. הצנחנים מצאו את עצמם בנחיתות חמורה. "טווח התול"רים (תותחים ללא רתע) שלנו היה עד קילומטר אחד, ואילו פגזי הטנקים שלהם הגיעו לטווח של ארבעה או חמישה ק"מ. דורון החליט להשתמש במרגמות, שהטווח שלהן מתקרב לארבעה ק"מ. המרגמות אומנם לא היו יכולות להשמיד את הטנקים, אבל הן היו מסוגלות להצית אותם, וזה היה מספיק כדי שהחיילים המצרים ייפגעו או יברחו. הייתה לנו רק בעיה 'קטנה': הציוד שלנו התאים למרגמות 81 מ"מ, בעוד האוגדה נתנה לנו מרגמות 120 מ"מ. יצרנו קשר עם אנשי הפיקוד, ולזכותם ייאמר שהם שלחו לנו את המרגמות הנכונות בתוך זמן קצר. ירינו כמו משוגעים, משהו כמו 1,200 פגזים, ופגענו בכ־30 טנקים שלהם".
תוך כדי הקרב פיתחו רובין וקרניאל שיטת הפגזה מקורית: לצורך פגיעה מדויקת, מפעילי המרגמה צריכים כמובן לצפות לעבר המטרות; אלא ששם בצומת, מי שעלה לראש הדיונה לצורך תצפית נחשף מיד לכוחות המצריים, שהנשק שלהם היה עדיף בהרבה. הפתרון היה לשלוח לדיונה אחרת תצפיתן בודד, שתפקידו לדווח מהו הכיוון המדויק של המטרה. קרניאל, שנותר מוסתר מאחורי הדיונה עם המרגמה, כבר איכן את המטרה על לוח הירי שלו וטיווח אותה. לימים נכנסה השיטה הזו לתורת הלחימה הכללית של צה"ל בתחום הפעלת המרגמות.
גם הטנקים של איתן ידיד־לוי סייעו להדוף את הכוחות המצריים. שטרית: "הם ירו כמו משוגעים, והשמידו לא מעט טנקים של האויב. בשלב מסוים דורון שלח אותי לעמוד לצד איתן על הטנק שלו, 'כדי לשמש לו עוד זוג עיניים', כי במקביל לירי הוא היה צריך גם להיזהר שלא יפגעו בו. פגז נחת במרחק שלושה־ארבעה מטרים ממני, ואני נפלתי והתכסיתי חול. אני זוכר שדורון קרא לי חזרה, 'שלא אאבד אותך'. בסופו של דבר, בעזרת מגוון אמצעי הירי שלנו, פגענו בלא פחות משישים טנקים מצריים. האחרים פנו לאחור וברחו".
שטרית וקרניאל מתארים מזווית המבט שלהם ניצחון מדהים, כמעט בגדר נס: מחלקת מרגמות וכמה טנקים מצליחים להניס חטיבת שריון שלמה. אלמוג, שהמחקר שלו התמקד בקרב בצומת נוה־יורה, צינן מעט את ההתלהבות: "זה היה ללא ספק הישג מרשים, אבל הוא לא הושג רק בידי לוחמי הגדוד שלנו. לארבעת הטנקים של איתן נוספו עוד עשרה טנקים שהושאלו לנו מחטיבה 401 של דן שומרון, וחוץ מזה היו 69 גיחות של מטוסי פאנטום ישראליים, שסייעו מאוד בהשמדת כוח האויב. בלי התוספות האלה לא היינו מצליחים לבלום את המצרים".
גם לגבי נסיבות הנדר של הלוחמים, לקרוא לילדים העתידיים על שם זירת הקרב, יש גרסאות שונות. ראשומון טבעי של זיכרון מתעתע, במיוחד כשמדובר באירועים טראומטיים. שטרית זוכר שזה קרה שלושה ימים אחרי הקרב הגדול של 14 באוקטובר: "מאז כבר לא שלחו נגדנו טנקים למתקפה חזיתית, אבל נמשכו מתקפות ארטילריה. ב־17 באוקטובר הייתה הרעשה אחת ממש כבדה, ואני חשבתי לעצמי: לעזאזל, עברנו את כל הקרב הקשה מול הטנקים, ובסוף נמות באיזו הפגזה טיפשית? ואז יצאה לי מהפה קריאה ספונטנית: אם נצא מכאן חיים, נקרא לבנים שלנו בשם נוה".
קרניאל לעומת זאת זוכר שהדברים נאמרו בזמן הסתערות הטנקים המצריים. לפי הגרסה שלו, יוזם הנדר לא היה שטרית: "הוא בכלל לא היה נשוי אז. אני זוכר ששטרית, דורון רובין, סמל המבצעים יוסי קליין ואני הסתתרנו בתוך הדיונה, ולדעתי רובין ואני אמרנו את זה בינינו". כשאני משוחח עם נוה קרניאל, בנו של עפר, הוא זוכר ששמע מאביו גרסה אחרת: "בשלב כלשהו של הקרב, שהיה כנראה קשה מאוד, הארבעה התכנסו והחליטו על הנדר הזה".
רובין היה הראשון לממש את ההבטחה: לבנו בכורו, שנולד אחרי כשנה, קרא נוה. לקרניאל נולדה בת אחרי המלחמה, והנדר שלו חיכה לילד השני, שנולד ב־1977. גם לשטרית נולדה קודם בת, ואת השם נוה הוא נתן לבנו רק ב־1980. הרביעי היה כאמור סמל המבצעים יוסי קליין, שאיש מהחבורה אינו יודע להוסיף פרטים עליו או על בנו.
"אחרי המלחמה ארבעתנו התפזרנו ליחידות מילואים שונות", מספר קרניאל. "דורון שמר על קשר איתי, אבל היה עסוק בקריירה הצבאית שלו. מדי פעם, כשהזמינו אותו להרצות על הקרב בנוה־יורה, הוא היה מבקש ממני להתלוות אליו. במשך השנים הקשרים נפרמו".
פגישה על הבמה
קיווינו שנצליח להפגיש לשיחה את כל ארבעת הבנים, אך התברר שהדבר בלתי אפשרי. אורי שטרית היה קצה החוט: הוא קישר אותי עם בנו ועם עפר קרניאל, וכך הגעתי גם אל נוה קרניאל. אך כשנוה שטרית פנה אל נוה רובין וסיפר לו על היוזמה, השיב הלה שאינו מעוניין לקחת חלק בכתבה. תשובה דומה קיבלתי ממנו גם אני, כשפניתי אליו ישירות. את יוסי קליין ואת בנו אף אחד מאיתנו לא הצליח לאתר.
הבנים הכירו את הסיפור שמאחורי שמם, אבל לא הכירו זה את זה בילדותם ובנעוריהם. מפגשים מקריים חיברו בין כמה מהם בבגרותם. "כשהייתי סטודנט לתואר שני במנהל עסקים, כמעט בן 35, מישהו בא להעביר לנו סדנה בשיווק", מספר נוה שטרית. "הוא הציג את עצמו כנוה קרניאל, שם שהיה מוכר לי היטב. מיד צעקתי: 'אני נוה שטרית, ההורים שלנו לחמו יחד ביום כיפור'. ניגשתי לבמה, חיבקתי אותו ואחרי השיעור עוד המשכנו קצת לשוחח". גם קרניאל זוכר את רגע המפגש ביניהם, אם כי באופן קצת פחות דרמטי. נוה שטרית מספר כי פגש את נוה רובין פעם אחת, באירוע השקת הביוגרפיה של אלוף במיל' רובין.
שני הבנים שהתראיינו מספרים כי לשמם הייתה משמעות רבה עבורם. זה נכון במיוחד אצל שטרית: "כל בן קשור לאביו, אבל בגלל השם שלי היה בי משהו מרכזי שמחובר בצורה חזקה אל אבא ואל סיפור החיים שלו. בדור שלי השם נוה היה נדיר מאוד, וכמעט בכל מקום שאלו אותי עליו. אהבתי לספר על מקור השם ולהתגאות בו, אבל את פרטי הקרב לא הכרתי. תמיד ראיתי שהסיפור של המלחמה יושב חזק על אבא שלי. הוא היה גאה מאוד בשירות הצבאי שלו ובשירות המילואים שעשה במשך הרבה שנים, אבל לא היה מוכן לספר דבר על מה שעבר במלחמת יום כיפור. יותר מזה: הוא לא הסכים שייתנו לי צעצוע 'מלחמתי'. הדבר הכי קרוב שקיבלתי היה רובוטריקים, ונדמה לי שגם אותם קנו לי רק אחרי שההורים שלי התגרשו, כשהייתי בן 9.
"כמובן, דווקא בגלל ההסתרה הזו הסיפור של המלחמה סקרן אותי מאוד. רציתי לדעת מה בדיוק קרה שם. כשהייתי בכיתה י', הכיתה שלנו הייתה אחראית לארגון טקס יום הזיכרון בנס־ציונה, שגדלתי בה, וגם האירוע הזה עורר אותי לנסות להבין יותר את סיפור הקרב שאבא השתתף בו. הבעיה הייתה שלא מצאתי שום חומרים. התחקיר של דורון אלמוג אומנם כבר התפרסם בכתב־העת 'מערכות', אבל לי כתיכוניסט לא היה מושג על זה, וגם גוגל עוד לא היה קיים". בעת ששירת בתפקיד קרבי בחיל האוויר נתקל שטרית בעקיפין בסיפורו של נוה אחר: "מישהו שעבר אלינו מסיירת הצנחנים סיפר על בחור ששמו נוה רובין שעשה מסלול דומה לפניו".
בשלב מסוים בחייו, כנראה בזמן מעבר דירה, מצא שטרית הצעיר קצה חוט יחיד לסיפור שהוסתר ממנו: הקלטה שהאב מגולל בה את כל קורותיו במהלך קרבות מלחמת יום הכיפורים. "בזמן המלחמה נפוצו שמועות שאני נעדר, והדברים הגיעו גם למשפחתי", מספר לנו אורי שטרית. "כדי להפיג את החששות, דורון שלח אותי הביתה ל־48 שעות מיד בסוף הקרבות. הגעתי קודם להורים, ואז נסעתי לבית של החברה שלי, שלימים הייתה אשתי. אבא שלה הושיב אותי לספר את כל מה שקרה לי, והקליט הכול בשתי קלטות".
הקלטת שמצא בנו מתארת את הקרבות עד לאחר 14 באוקטובר. לצידה היו גם מפה של האזור שנשארה בידי האב – ששימש כאמור קצין מבצעים – ודגל של אחת הארמיות המצריות. נוה שטרית הקשיב לסיפור, אבל גם לאחר מכן לא הסכים אביו להרחיב מעבר למה שנאמר בקלטת, ובסופו של דבר היא שקעה לתהום הנשייה המשפחתית.
נוה קרניאל דווקא לא נדרש למרדף אחרי פיסות זיכרון. "אבא תמיד סיפר ברצון, כך שהכרתי את הסיפור היטב. בכלל, מורשת הצנחנים הורגשה אצלנו בצורה חזקה, ולא במקרה גם אני התגייסתי לחטיבה". עפר קרניאל מספר שבכנס שנערך בשנת 2012 בהשתתפות כל לוחמי גדוד 202 שלחמו במלחמת יום כיפור, הם שניהם – האב והבן לבית קרניאל – דיברו בפתיחת האירוע. "בכנס הזה הוצגו לראשונה הזוויות השונות של הקרב, ברוח התחקיר של דורון אלמוג. רבים מהלוחמים ובני משפחותיהם קיבלו כך לראשונה את התמונה הכוללת ואת המידע על המעורבות של כוחות השריון, האוויר והארטילריה בניצחון הדרמטי של קרב נוה־יורה".
שני סוגי תרפיה
מג"ד 202 במלחמת יום הכיפורים, דורון רובין, הפך לדמות מוכרת בציבוריות הישראלית. הוא הגיע כאמור לדרגת אלוף ושמו עלה כמועמד לרמטכ"ל, אך אחרי שלקח על עצמו את האחריות לכשלים במבצע "כחול וחום" בלבנון חסם הרמטכ"ל אהוד ברק את המשך התקדמותו. ב־1991 פרש רובין מצה"ל וניסה את כוחו בכמה יוזמות עסקיות, שהביאו אותו לפשיטת רגל. הוא חלה בסרטן, ולפני כשלוש שנים הלך לעולמו, בגיל 73.
באופן מעניין, שלושת חבריו לקרב ההוא – אורי שטרית, עפר קרניאל ויוסי קליין – הלכו כולם אחרי המלחמה ללמוד אדריכלות בטכניון. לימים מונה שטרית למהנדס עיריית ירושלים, כשאהוד אולמרט כיהן כראש העיר, אבל התפקיד הבכיר הזה הביא עליו את נפילתו הגדולה: שטרית היה בין מורשעי פרשת הולילנד, שכמה מבכירי העירייה הואשמו בה בלקיחת שוחד בתמורה לאישור חריגות בנייה רבות. הוא נידון לשבע שנות מאסר בפועל, ורק לפני חודשים אחדים השתחרר מהכלא, לאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו.
הטראומה של המעצר והמאסר, מספר שטרית, התחברה בתודעתו לטראומה של יום הכיפורים. "במלחמה ההיא רבים מבני דורי התחילו לפקפק באתוס הישראלי. לא בגלל הצלחת המצרים להפתיע את צה"ל, אלא מפני שהייתי בתוך זירת הקרבות, וברדיו שמעתי את דוברי השלטון אומרים שקרים גמורים על הקרבות האלה. במידה מסוימת זה חזר אליי כשהייתי במעצר. אני לא מתכחש לטעויות שעשיתי, אבל ביחס של הרשויות כלפיי היה משהו רודף, לא הגון. אני עדיין אוהב מאוד את המדינה ולא רוצה לגור בשום מקום אחר, אבל גם כואב לי".
"כשאבא שהה במעצר, שמו לידו שומר עם אור דלוק ורדיו במשך כל הלילה", ממחיש נוה שטרית את טענתו של אביו. "אז נכון, אפשר להסביר את זה ברצון של המערכת להגן על עצירים שבבת אחת ירדו ממעמדם הבכיר, שמא יתפתו לעשות שטויות. אבל אפשר להשיג את התוצאה הזו גם בדרכים אחרות, מכבדות יותר".
המאסר פרץ אצל שטרית האב את ההדחקה ארוכת השנים ביחס למלחמה. "לראשונה בחיי הבנתי שהתגובה שלי היא בעצם ביטוי של פוסט־טראומה. מאז מלחמת יום כיפור הייתי רגיש מאוד לטקסים, לאירועים ולתוכניות הטלוויזיה של ימי הזיכרון. הם גרמו לבלוטות הדמע שלי לפעול כמעט באופן אוטומטי. אבל מאז ההעמדה לדין נעשיתי רגיש עוד יותר".
בתקופת המשפט קיבל שטרית מילדיו מתנה: כן ציור, בדי קנבס וצבעים. בגיל צעיר הרבה לצייר, אך במשך השנים זנח את העיסוק הזה, וכעת קיוו בני משפחתו שיחזור להפגין את כישרונו. "במשך חודשים כלי הציור עמדו במרכז הסלון ולא השתמשתי בהם. עד שהגיע יום הזיכרון. צפיתי בתוכניות בטלוויזיה, ופתאום ניגשתי לכן והתחלתי לצייר. יצאה מתוכי במהירות תמונה של חיילים נושאים פצוע". בתוך תקופה קצרה יצר שטרית סדרה של 14 ציורי קרב, שבכולם מופיע מוטיב החילוץ. המצבים שונים, אבל יש מרכיבים שחוזרים על עצמם: החבורה סביב הפצוע גדולה בהרבה מהארבעה הנדרשים בדרך כלל לסחיבת אלונקה, והחיילים המחלצים נראים כואבים יותר מהפצוע עצמו. עד היום לא הציג שטרית את הציורים בפומבי, וחלקם נחשפים לראשונה בעמודים אלה.
כשנכנס לכלא החליט שטרית להעלות על הכתב את זיכרונותיו. "אני, שמעולם לא הרגשתי במצב טראומטי או נזקקתי לטיפול, יצרתי לעצמי שני סוגי תרפיה – הציור והכתיבה", הוא אומר. נוה תמלל למענו את הקלטת ההיא, וכך לראשונה זה ארבעים שנה פגש האב את תמונת הקרבות כפי ששורטטה בראשו סמוך להתרחשותם: "גיליתי שהיו לי רק קטעי זיכרונות, לא סיפור שלם ורצוף. גם בקטעים האלה היו פרטים שגויים רבים".
דורון רובין ודורון אלמוג ביקרו את חברם בתקופת כלאו. ביקורו האחרון של רובין שם היה שלושה שבועות בלבד לפני פטירתו. "הייתי מתאם הפגישות של אבא בתקופת הכלא", מספר נוה שטרית. "ידעתי בדיוק מי בא לבקר, ודאגתי שבכל פעם שמגיע מישהו מתקופת הצבא, גם אני אתלווה לביקור. הבנתי שבהזדמנויות האלה אבא מרשה לעצמו להיפתח ולדבר, ורציתי להיות שם כשזה קורה".
אתוס של כישלון
כיום נוה שטרית הוא יזם: בעבר עסק בציוד רפואי, ולפני שנים אחדות הקים חברת הזנק שמחברת בין חברות שמחפשות חדשנות טכנולוגית ובין חברות שמפתחות את הפתרונות המבוקשים. "בעיסוק הזה אני פוגש הרבה אנשים מחו"ל, ושומע מהם שאלות על השם שלי. הם יודעים שאצל ישראלים, כמו אצל האינדיאנים, לכל שם יש משמעות, והם מתעניינים בפירוש המילה 'נוה'. לאנשים שהקשר שלי איתם שטחי, אני מסתפק באמירה שהמשמעות היא אואזיס, נווה מדבר. אם הקשר עמוק יותר, אני מפרט את סיפור הקרב והנדר".
נוה רובין למד פסיכולוגיה וחינוך. כיום הוא מתגורר עם שלושת ילדיו בפרדס־חנה, ועובד בחינוך ובהוראת מתמטיקה בבית הספר הדמוקרטי "שבילים". בתור תחביב עסק במשך שנים באפיית לחם וקיים סדנאות לאפייה ללא גלוטן. נוה קרניאל הוא הבעלים של "אקזקטיב", משרד פרסום תל־אביבי. "דווקא בגלל השם הייחודי שלי, היה לי קשה לבחור שמות לילדיי", הוא מספר. "לבן הבכור, שנולד לפני שמונה שנים, קראתי בשם די בנאלי: יואב. לבת קראנו ארבל, ולבן הצעיר קראנו אשל". שניים מחבריו, הוא מוסיף, אהבו מאוד את השם נוה, וקראו כך לבניהם.
דבר אחד מוסכם על כל משתתפי הכתבה: הקרב של 14 באוקטובר, שבו כוחות צה"ל הדפו מתקפה של חטיבת טנקים מצרית, היה סימן דרך חשוב במלחמת יום הכיפורים. אחרי רצף מפלות נרשם שם לראשונה ניצחון ישראלי גדול בגזרת סיני. מהיום ההוא ואילך – ולא רק בגלל הקרב בוואדי מבעוק – החלה התפנית ממגננה למתקפה: צה"ל צלח את תעלת סואץ, הגיע עד למרחק 101 ק"מ מקהיר, וכיתר את הארמייה השלישית המצרית. דווקא משום כך לא ברור מדוע לא זכה הקרב של צומת נוה־יורה למקום בולט יותר בקורותיה של המלחמה. לאורי שטרית התשובה ברורה: "כי זה סיפור של הצלחה מסחררת, ומהצלחות אנחנו לא עושים אתוסים. רק מכישלונות, כדי לכסות על החרפה".
