קשה לפספס את ארון הספרים בביתו של אמנון לורד. הוא נמצא במרכז הסלון, אוחז ברצפה ונושק לתקרה, מקבל את פני האורחים בריח ממכר של נייר ישן. "יש כאן ספרים שלדעתי אני האדם היחידי שקרא במאה השנים האחרונות", הוא אומר בהיסוס. לאחר ההצהרה הזאת, אפשר אולי להבין מדוע בחר לכתוב את "פרשת לוקאצ'ב", ספרו החדש, על תקופה היסטורית בלתי מוכרת כמעט, נשכחת. "לא מתייחסים אליה, כי ימי החלוצים וגדוד העבודה נדמים כמו עבר שנגמר ואין מה להתעסק איתו", הוא אומר. "המפלגה הקומוניסטית, למשל, אני לא יודע כמה אנשים בכלל מודעים לקיומה. הייתי צריך לחפור לא מעט כדי להחיות את האנשים האלה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אחרי 20 שנה: נפגעי האינתיפאדה השנייה מקווים לפיצויים
– למרות הכול, רוטציה
– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות
לורד מקפיד לא להגדיר את ספרו כביוגרפיה אלא כרומאן, אף שדמות הגיבור שלו, יחיאל לוקאצ'בסקי (לוקא), מבוססת על אדם אמיתי: ירחמיאל לוקאצ'ר, איש גדוד העבודה, שיחד עם חבריו פרש והקים ארגון מחתרתי שנקרא "הקיבוץ החשאי". זה היה הפלג השמאלי והקומוניסטי ביותר של התנועה הקיבוצית דאז, ולוקא הפך לאחד הפעילים הנמרצים והמסתוריים בו, מעין שכיר חרב שהיה אחראי על סדרת מעשי שוד ופעולות חבלה, ובהן רצח תאופיק בֵּיי, קצין משטרה ערבי שחברי התנועה האשימו באחריות לטבח היהודים בבית העולים ביפו במאורעות תרפ"א. הספר נפתח ברצח ביי, ושוזר בתוכו היסטוריה אמיתית לצד אירועים בדיוניים.
"לקחת דמות ברומן ישראלי ולקרוא לה בן־גוריון זה למעלה מכוחות אנוש. רציתי שהאירועים ייראו אפשריים מבחינה היסטורית, אבל לא רציתי להסתבך בניסיון להביא דמות אמיתית. גם ללוקא, שבמציאות נעלם וכנראה נהרג בקרבות בסטלינגרד, הענקתי תוחלת חיים בספר"
ברומאן, לאחר הרצח, לוקא מסתתר בקיבוץ בצפון ומתאהב בתמרוצ'קה, אם ואשת איש. הוא נשלח לגרמניה בידי אנשי הקיבוץ החשאי כדי שישתלם שם בנושאים צבאיים, והופך לקומוניסט נלהב. אט־אט הופכים אנשי הקיבוץ החשאי למחתרת בפני עצמה, שעיניה נשואות לברית המועצות וכל תקוותם היא להביא את המהפכה הקומוניסטית למזרח התיכון. בשלב מסוים הם גם יורדים מהארץ לברית המועצות, ומנסים להקים קיבוץ בלב האימפריה הסובייטית.
"מצאתי באינטרנט מסמכים שמספרים על ימי גדוד העבודה", לורד מספר על דרכו לגילוי הסיפור שלו בסבך העובדות ההיסטוריות. "גיליתי שם ויכוחים וריבים אינסופיים, החל במי רשאי להיות חלק מהקיבוץ וכלה באיך ייראה חדר האוכל ומה יגישו במטבח. אחד הרומאנים הראשונים שנכתבו על התקופה הוא 'ראשית' של שלמה רייכנשטיין. זהו למעשה הרומן הקיבוצי הראשון, והוא נכתב בשנות הארבעים. מסופר שם על קיבוץ עין־חרוד ועל תל־יוסף שהתפצל ממנו, ומי שמכיר מזהה שם הופעת אורח של ירחמיאל לוקאצ'ר בדמותו של נתן הגלילי. בהתחלה חשבתי לקרוא ככה גם לגיבור שלי, אבל מישהו אמר לי 'עזוב, זה שם של מ"מ בגולני'".
בתוך העלילה נשזרים שמות של דמויות משנה שקשה לא לקשר ביניהם ובין המציאות ההיסטורית: פעילת המחתרת מניה גרשוני, איש ההסתדרות בן־חורין, חבר הקיבוץ מאיר ברלין שעומד למשפט ראווה בפולין, ואדם שנקרא שאולוב שנרצח באופן מסתורי.
למה לא לקרוא להם פשוט בן־גוריון או ארלוזורוב?
"כי לקחת דמות ברומן ישראלי ולקרוא לה בן־גוריון זה למעלה מכוחות אנוש. הפרשיות העיקריות שיצאתי מהן לסיפור הזה הן כמובן רצח ארלוזורוב ופרשת מרדכי אורן, אבל החלטתי לעסוק בהן עם איזשהו טוויסט. רציתי שהאירועים ייראו אפשריים מבחינה היסטורית, אבל לא רציתי להסתבך בניסיון להביא דמות אמיתית. גם ללוקא, שבמציאות נעלם וכנראה נהרג בקרבות בסטלינגרד, הענקתי תוחלת חיים בספר".
זהו רומאן למיטיבי לכת, עמוס בעברית אצילה של ימי תחילת היישוב. בהחלט תיתקלו בביטויים כמו "כל מי שמעייבר לשובר – לסגת!", ותרגישו כמו תל־אביבי שמגיע להתנחלות ונחשף לראשונה לז'רגון הדתי־לאומי. "יש לדור הזה צאצאים שחיים עד היום ונושמים את הסיפורים הללו – אחת מהם אפילו כתבה לי, ובדיעבד התברר שהיא קשורה ללוקא בקשר משפחתי", אומר לורד. "בתחילת שנות האלפיים פרסמתי כתבה שהתמקדה בפילוג בעין־חרוד, ויום אחד נכנסתי לגלריה 'הקיבוץ' ברחוב דוב הוז בתל־אביב. ניגשה אליי בחורה, כנראה האוצרת של התערוכה, ושאלה אם אני אמנון לורד. אישרתי, ואז היא נעמדה על קצות האצבעות ואמרה 'יכול להיות שגרמת לפילוג השישי בתנועה הקיבוצית'. מה התברר? שמשפחת טבנקין, שכיכבה בכתבה בתור מחוללת של רבים מהפיצולים, כנראה הפיצה עותקים שלה ועוררה סערה. הכול מאוד אמוציונלי, והספר שלי מראה שהפילוגים התחילו עוד הרבה קודם, כבר עם הקיבוץ החשאי, שהיה למעשה חבורת סוד מוחלט בהחלט".
יכול להיות שהשמאל מעדיף לטשטש את התקופה הזאת, הרווייה פילוגים ומלחמות?
"במידה מסוימת. אנשים תמיד דיברו על הפילוג בקיבוץ המאוחד של שנות החמישים, והסתכלו עליו כמעין פולקלור שקשה להבין. אבל מי שחופר קצת מגלה שהפילוגים בתנועה הקיבוצית החלו הרבה קודם, עוד בשנות העשרים. כל התקופה הזאת לוטה בערפל של חלוציות וייבוש ביצות, אז לא מתעסקים איתה במבט אנושי".
למה בחרת לטפל דווקא בסיפור הזה?
"שנים רבות אני חוקר את תולדות השמאל. בתחילת הדרך חשבתי שאני מכיר אותם כי אני בא משם, ושהכול התחיל בתחקיר שאני וידיד נוסף עשינו על פרשת מרדכי אורן. אמרתי לעצמי, נו, אמנון יכתוב עוד ספר על השמאל. אבל משם נגררתי לפרשיות נוספות מתחתית המזוודה של שנות העשרים, והגעתי לסיפור של הקיבוץ החשאי, שלא ממש הכרתי, וכך הגעתי גם ללוקא, שהיה הביצועיסט מספר אחת שלהם. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, למה לי להתחרות היסטורית באניטה שפירא אם אני יכול פשוט לכתוב רומאן".
הפילוג המאוחד
אבל מי שמכיר את לורד כחוקר תולדות השמאל יודע שאצלו שום דבר אינו במקרה. גם האירועים הנשכחים הם מבחינתו מפתח להבנת רכיבים שקיימים בשמאל הרדיקלי של היום. "בסופו של דבר את רואה סיפור על אנשים שמתחילים באידיאל גדול ופשוט הורסים לעצמם את החיים תוך כדי מחשבה על מימוש האידיאל. זה בולט כשהם מחליטים לרדת לברית המועצות ולהקים שם את דגניה ג', שהיא בבחינת 'דמעת הנחמה האחרונה'".
"'הדור האבוד' הוא גם זה שמארגן את מהומות בלפור. אמיר השכל הוא לא אדם צעיר, הוא פחות או יותר בגילי. אלה אנשים שחרב עליהם עולמם, שאחרי המלחמה הרגישו שכל מה שהיה להם מתפורר"
אלה אנשים שחותרים למודל טהור יותר ויותר, ונגררים לוויתור על עקרונות מוסריים בשם האידיאולוגיה?
"לא הייתי מגדיר אותם כבלתי מוסריים, כי אני לא ראיתי את לוקא בתור דמות לא מוסרית. קיוויתי שהקורא יזדהה איתו על אף מעשיו החריגים, כי בסופו של דבר הוא גם מתפכח. רציתי לתאר את המלחמה הפנימית שמתחוללת בתוכו, בין האידיאולוגיה הקומוניסטית לחזון הציוני. הדי־אן־איי של החברה הישראלית מתחיל במהפכה הסוציאליסטית, שנעשתה פה בשני שלבים – העלייה השנייה והקמת ההסתדרות. הם עיצבו את כל הדפוסים של המדינה שבדרך. רציתי להראות שבתוך זה היה חלום גדול להיות חלק מהאימפריה.
"כאשר לוקא מגיע לברלין, היהודים בארץ נראים לו פתאום זערוריים, כמו במשקפת הפוכה. זו הרגשה משכרת להיות חלק מתהליך כלל־עולמי. אבל בסוף מה שרואים מהחלון שלך הוא למעשה העיקר, ולא חשוב אם הוא מחובר לגל העולמי או לא. הוא ניסה להביא את המהפכה למזרח התיכון, ובסופו של דבר מצא את עצמו בגולאג. הבסיס היה מלחמה בבריטים שבארץ ישראל, וזה רעיון שאימצו לאחר מכן האצ"ל והלח"י בשנות הארבעים".
אצל לורד הביקורת אינה מקרית, וקשה לפספס את ההנחה שבבסיס הספר, שמגדירה מחדש את מטרותיהם של הפלגים הקיצוניים גם בשמאל העכשווי. "אני חושב שנוצר מעין קולקטיב שמונהג בידי חוג מצומצם, וכל מי שמחוצה לו מוגדר כזר ועוין וצריך להילחם בו. זה כולל את הדתיים ואת הימין שנחשב לפשיסטי. מי שגדל בקיבוץ מכיר את הפסיכולוגיה הזאת".
לורד הוא בן התנועה הקיבוצית. הוא גדל בעין־דור והיה חניך השומר הצעיר. את דרכו העיתונאית החל בכתיבה בשבועון התנועה בקיבוץ, ומשם המשיך ל"על המשמר" ולעיתון "חדשות", בהמשך הצטרף לידיעות תקשורת ולמקומון תל־אביב. עד אמצע שנות התשעים היה איש שמאל נלהב, ואף השתתף בהפגנות מחאה נגד ההתיישבות. אבל אחרי כישלון הסכם אוסלו דעתו החלה להשתנות. כבר בבחירות 1996 הצביע לנתניהו, ובהדרגה הפך לאחד ממבקרי השמאל הבולטים. בתחילת שנות האלפיים עבר למקור ראשון ובהמשך מונה גם לעורך הראשי של העיתון. בין הנושאים שעסק בהם רבות היו שינוי אסטרטגיית הלחימה ופעילות הקרן החדשה; הוא היה הראשון לחשוף את האמת מאחורי זיוף סרטון מותו של מוחמד א־דורה. כיום נמנה לורד עם בכירי כותבי ישראל היום. הוא נשוי לסופרת גַּיִל הראבן, אב לשתיים ומתגורר בירושלים.
"כבר בתור ילד בקיבוץ", הוא מספר, "שמתי לב לנטייה של הקיבוצניקים להגדיר את כל מה שמחוץ לקיבוץ כ'לא משלנו'. אפילו אנשי הקיבוץ המאוחד נראו לנו מוזרים. מעין אגוצנטריות קולקטיבית: אנחנו הקיבוץ הכי טוב, והתנועה שלנו היא הדבר הכי ראוי בארץ והכי נשגב בעולם. הסתובבנו בתחושת עליונות מדהימה".
מעניין שההתנשאות הזאת מגיעה דווקא מאנשים שהאמינו בחיי פשטות ובעקרונות של שוויון.
"הגיבוי המוסרי לעמדה הזאת היה החיים בצניעות. מייסדי הקיבוצים באו ברובם מהבורגנות, והורידו את רמת חייהם כשבחרו להפוך לעובדי כפיים. הם לא פעלו לפי סדר הדברים. היום זה הפך למפעל בורגני. אנחנו רואים את זה למשל במה שקורה במאבק על נחל האסי. שכבה של חלוצים אידיאולוגיים הפכה במהלך השנים לשוחרי נדל"ן ובעלי וילות שמגוננים על המשאבים שלהם.
"בשלב כלשהו ניסיתי לברר מה קורה שם, עם נחל האסי. ביקשתי מחבר לקשר אותי עם מישהו מניר־דוד. הוא דיבר עם שניים־שלושה אנשים משם והתגובה שלהם הייתה 'אמנון לורד הוא איש ימין וחבר של הנאשם מבלפור. אנחנו יודעים מה העמדה שלו'. התגובה הזאת מוכיחה את כל מה שמעצבן אותי בקיבוצים האלו. מצד שני, הקיבוץ הזה, במשך שנים, החזיק יחד עם קיבוצים שכנים את שייטת 13".
טענת "מי היה פה קודם" נשמעת עד היום. אנחנו ייבשנו את הביצות עבורכם, אז תנו כבוד.
"נכון, זו תחושה של בעלות ואדנות. ואני גם יכול להבין מאיפה היא מגיעה. ליד הקיבוץ שלי הייתה שכיית חמדה שקראנו לה 'הסכר'. הזקנים בחלוציותם טיפחו אותה. המקום הזה היה מרוחק כשני קילומטרים מהקיבוץ, אבל נחשב לחצר האחורית שלנו. ככה זה היה בקיבוצים, תחושת הבית הייתה לא רק במשק אלא גם במרחבים שעטפו אותנו. אני זוכר ששנים אחר כך, כשהגעתי לבקר שם, ראיתי אריזות של עוף ושקיות של במבה ובקבוקים פזורים לידו, והבנתי שעם ישראל גילה את המקום הזה והפך אותו לאזור של פיקניקים.
"התחושה הראשונית הייתה תחושת פלישה. אני כבר שנים לא גר בקיבוץ, אבל מכיר את התחושה. תערובת של חלוציות וקדמה, מעורבת בתחושות של פרימיטיביות ושמרנות של בעלי אחוזה. הרבה אנשים טועים לחשוב שהאידיאולוגיה הזאת ניסתה לפנות מקום לכולם, אבל למעשה הרעיון היה להקים קומונה של אנשים עובדים בכל הארץ. זה לא התאים לכלל העם היהודי, אלא רק למי שרצה את הדבר הזה. זה היה סלקטיבי מאוד".
קיבוצי השומר הצעיר גם קלטו שורדי שואה וילדי חוץ.
"השומר הצעיר יצאו נגד העלייה ההמונית אחרי קום המדינה. בעליות הקודמות היו רק אנשים שעברו הכשרה. יש קטעים של עמוס עוז שפורסמו בשנות השמונים בניו־יורק טיימס, שהוא טוען בהם שמי שקלקלו לנו את חלום החברה הצודקת היו העלייה ההמונית של המזרחים עם המנהגים הבורגניים שלהם, ופליטי השואה שהביאו מוסר של הישרדות".
לוחמת רחוב
באחד משיאי הספר לורד מתאר מסיבת פורים ססגונית בקיבוץ, שנחגגת בהפרדה: בפתח עומדת סלקטורית שמפנה אנשים לפי השתייכותם הפוליטית – למסיבה של מפא"י או לחגיגה של מפ"ם. בשיא הערב נכנס אחד המפ"מניקים, מכבה את ההגברה והס מושלך בחדר האוכל. "סטלין איננו", הוא מכריז. "התייתמנו", הוא מוסיף בכאב. אבל ומספד נופלים על החוגגים. לורד היה רק בן חצי שנה ב־1953, אבל תחושת הסגידה של הימים ההם עברה אליו דרך סיפורים ואגדות מהדור ההוא. "בשלב מסוים אתה שואל את עצמך: איך ההורים שלנו סגדו לרוצח המונים? כשהייתי נער זה נדמה לי כמו פולקלור של העבר, ורק אחר כך התחלתי לבחון את הסוגייה הזאת לעומק".
למה היא כל כך מעסיקה אותך?
"אם אגיד שאני רוצה להבין את עצמי ומאיפה באתי זה יישמע יומרני. אני חושב שיש פה המון סקרנות כלפי אנשים שבגילי המופלג זכיתי עדיין להכיר. אני עוד ראיתי את יעקב חזן, ממייסדי השומר הצעיר, אדם שנשמע כמו ברל כצנלסון או תיאודור הרצל. האנשים האלה היו חלק מההוויה שלי".
לורד הוא מחלוצי אנשי השמאל ש"עברו צד" לאחר הסכם אוסלו – גדי טאוב, עירית לינור ואברי גלעד, למשל – והפכו את ההיכרות העמוקה שלהם עם מחוזות השמאל למעין כלי נשק במאבק הפוליטי. אף על פי כן, הוא עדיין נע באי נוחות בכיסאו כאשר אני שואלת אם מותר כבר להגדיר אותו כאיש ימין. "בזמנו אמרו שביבי ייתן לי איזה תפקיד, שבשביל זה עברתי צד. אני עדיין מחכה ל'תפקיד' הזה", הוא אומר בהלצה. "אני לא מרגיש מנותק מהאני הקודם שלי. אמרו עליי שאני איש ימין כל כך הרבה פעמים, שכבר השלמתי עם זה. אבל כנראה קשה לי להיפרד מהעבר שבתוכי. אולי כי בארץ המילה 'ימני' הולכת יחד עם המילה פשיסט. הימין הוא לא לגיטימי. היום זה כבר פחות משפיע עליי, אבל זה עדיין מפריע לי, כי גם אלינו חדרה פוליטיקת הזהויות. אני רואה היום כל מיני דתיים וליכודניקים שהימניות היא הקריטריון אצלם, והם שוכחים שהסיפור האמיתי הוא החברה הישראלית. זה מה שאנחנו רוצים שינצח, לא הימין. קשה לי להתחבר לימניות שמוגדרת מתוך שנאה לצד השמאלי, ועם זאת אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל".
ואולי קצת קשה לוותר על התדמית האינטלקטואלית שבאה יחד עם ההגדרה של איש שמאל?
"זו הייתה המחשבה שלי. שבאופן כללי טוב להכיר את השפה הזאת ולשחות בה. אם באים מולך אנשים עם טנקים וקלשניקוב אתה לא יכול להילחם בהם בחרמשים ובסכין מטבח. לכן יש יתרון לאנשים שעברו צד. קל להם יותר להתמודד עם הטיעונים שכנגד. אחת הבעיות שאני מזהה אצל אנשי ימין היא הניסיון לשכנע. הם לא מבינים שהשמאל מעולם לא היה פתוח לשכנוע. הם מאמינים באמת ובתמים שהשמאל רוצה את מה שהם רוצים, רק באיגוף שמאלי, ואם רק יצליחו לשכנע אותו ללכת על כיוון אחר זה יקרה. זה לא נכון. זו לא המטרה של השמאל. בפלגים הרדיקליים של השמאל הקומוניסטי יש אנשים שרוצים קודם כול מהפכה, ומהפכה בנויה על הרס החברה הקודמת. 'עולם ישן עד היסוד נחריבה'".
"אם באים מולך אנשים עם טנקים וקלשניקוב אתה לא יכול להילחם בהם בחרמשים ובסכין מטבח. אחת הבעיות שאני מזהה אצל אנשי ימין היא הניסיון לשכנע. הם לא מבינים שהשמאל מעולם לא היה פתוח לשכנוע. בפלגים הרדיקליים של השמאל הקומוניסטי יש אנשים שרוצים קודם כול מהפכה"
אתה מזהה רצף בין הקומוניסטים של אז לתומכי מחאת בלפור היום – לאנשים כמו אורי משגב וגונן בן־יצחק, למשל?
"המחאה הזאת לא מובנת. כשאני מסתכל על תולדות המחאות, והשתתפתי בלא מעט מהן, אני מזהה הבדלים. גיל ואני עוד זוכרים איך ביום העצמאות 1983 הזדחלנו באוטובוסים בגשם ביום שהיישוב ברכה עלה לקרקע, כדי לדפוק את הטקס. אבל שם הבנו נגד מה אנחנו נלחמים. הייתה מלחמת לבנון, הייתה התיישבות שנויה במחלוקת. פה זה נראה אך ורק ניסיון כוחני להפיל ראש ממשלה.
"בתוך האלפים יש גרעין קשה של מקצוענים. פעילים בני 17 או 18 שכבר למדו לספוג אלימות משטרתית, ומתוכנתים להתמודד עם הרחוב וליצור איום סביבם. זה דבר שלא היה בעבר. בהפגנת ה־400 אלף נגד הטבח בסברה ושתילה גרמו להקמה של ועדת חקירה. פה אתה רואה אנשים שמשתלטים על הרחוב, שעובדים על רעש. ארגון 'אנרכיסטים נגד הגדר' – כל מי שעבר בארגון הזה הפך למקצוען בלוחמת רחוב".
צבא השמאל
בחלק האחרון של הספר מצטט לורד שיחה בקיבוץ שבה מבטיח אחד ממנהיגי מפ"ם לחברי "גבעת השומר" שמתוך החורבן האיום תקום האנושות מחדש. "כשטרקטור הקדמה דוהר אל העתיד הוא יכול לדרוס לפעמים גם איילה יפה וקלת רגליים", הוא מצוטט כאומר. "השיחה הזאת התקיימה באמת", מסביר לורד. "יעקב חזן הגיע לנאום בפני נערים בגימנסיה רחביה ואז קם נער, היום יודעים שזה היה מוקי צור, ושואל אותו 'ומה אם האיילה הזאת היא העם היהודי?'. לא הייתה לו תשובה מספקת. אנחנו מדברים על אנשים שהתחילו באוהלים בעמק יזרעאל, בשמיים מכוכבים, ואיכשהו מצאו את עצמם מסלקים כל מי שלא התאים למסגרת שקבעו. וזה קיים עד היום אצל פלגים מסוימים בשמאל. קודם לראות את חורבן היישובים ביו"ש, אקסודוס של פליטים יהודים נזרקים לאנשהו".
נדמה שהספר גם בא להצביע על כך שבניגוד למה שנהוג לחשוב, גם בשמאל יש יסודות חזקים של נטייה לאלימות.
"ברור שהאלימות היא חלק מהרפרטואר של השמאל הרדיקלי. חד־משמעית. ברגע שהכוח וההגמוניה אצלך, יש מנגנונים שאתה יכול להפעיל, ואתה אפילו לא צריך לפעמים את האלימות הפיזית, לפצוע אנשים ולהרוג אותם. מי זה אודי אדיב? הוא היה מוכן לסייע בעצמו לאנשים שטמנו מטעני חבלה בסופרמרקטים, ואנשים תמכו בו. היום הוא נחשב לאדם מן היישוב, להבדיל מיגאל עמיר למשל. לכן אני מתפלא על השכחה. לאורך ההיסטוריה היו אנשי שמאל שאולי לא ארגנו פעולות בעצמם, אבל הצטרפו ליוזמות קיימות. החל במיכאל ורשבסקי וחבריו מהשמאל שתמכו בחזית העממית לשחרור פלסטין, או עמוס קינן ושאלתיאל בן־יאיר שהניחו מטעני חבלה על הדלת של שר התחבורה. האלימות מקבלת בלי שום בעיה הצדקה בטרמינולוגיה השמאלנית".
בספר אתה גם מעלה סימני שאלה לגבי זהותם של רוצחי ארלוזורוב.
"בזמנו חזרתי לספר 'אדומים' של שמואל דותן, ושם הוא די רומז לכך, אפשר לומר שכמעט קובע בביטחון, שרצח ארלוזורוב הוא עבודה של הקומוניסטים. חשבתי שהוא דיבר על זה מחוץ לגבולות הספר, אבל גיליתי שעמדתו די מפורטת שם. מה שמשך אותי בלוקא בהקשר הזה הוא איך הדבר הזה מתרוצץ ונלחם בתוך דמות אחת. כשהוא מופיע בברית המועצות הוא קודם כל יהודי החשוד כציוני. בכל מה שהוא רצה לעשות בפלשתינה נגד הבריטים, הסובייטים מאשימים אותו שהוא עושה בתוך ברית המועצות.
"ניסיתי לברר מה קורה שם, עם נחל האסי. ביקשתי מחבר לקשר אותי עם מישהו מניר־ דוד. הוא דיבר עם אנשים משם והתגובה שלהם הייתה 'אמנון לורד הוא איש ימין וחבר של הנאשם מבלפור'. התגובה הזאת מוכיחה את כל מה שמעצבן אותי בקיבוצים האלו. מצד שני, הקיבוץ הזה, במשך שנים, החזיק את שייטת 13"
"אני חושב שאנשי שמאל קיצוניים, והכרתי כאלה, בסופו של דבר נלחמים בתוכם. בעצם הם מרגישים שהם יצור שלא היה צריך לבוא לעולם, במדינה שלא הייתה צריכה להיות קיימת, ומדברים עברית שלא היו אמורים לדבר. הרי הקומוניסטים האדוקים של אז דיברו יידיש. אנחנו מדברים על אנשים שחיים בתודעה של שלילה עצמית מוחלטת. אני מאמין שזה קצת השתנה היום, ושהם בעיקר רוצים כרגע מהפכה בתוך המסגרת הישראלית".
ספרו של לורד מצליח לתפוס גם משהו מהנוקשות הקיבוצניקית, שרבים מכירים אבל אולי מתקשים להגדיר. "אנחנו מדברים על קבוצת אוכלוסייה שעבדה בדם, יזע ודמעות במשך 85 שנה. מה שיש להם הוא תוצאה של הקרבה ומלחמות ועבודת אדמה. זה מייצר טיפוס נוקשה. יש מחקר שנעשה על התנועה הקיבוצית בשנות החמישים. אנתרופולוג אמריקני ששמו מלפורד ספירו הגיע לבית־אלפא יחד עם אשתו. הם ממש השתלבו בחיי הקיבוץ.
"ספירו מתאר את הגבות שהורמו לנוכח מכנסיה המשובצים שהגיעו אחרי הברך. אחר כך הוא מספר על העבודה שלה במטבח הילדים, כאשר התבקשה לשטוף את הרצפות. הגיעה האחראית ונזפה בה בצעקות שאצלם שוטפים מצפון לדרום ולא להפך כמו שהיא עשתה.
"אחד ממייסדי עין־דור, שהיה מספר אחד בנקודות הוותק שלו, היה אמון על בניית השיכונים החדשים לחברים הוותיקים. גם הוריי התגוררו בשיכונים האלה. הוא גנב מטר מהמרפסת, ובזכותו כולם הרוויחו מטר נוסף. האדם הזה, שהשקיע את כל מאודו בקיבוץ במשך 35 שנה, סולק ממנו בגלל מטר אחד עודף. זו הנוקשות הקיבוציניקית, והיא קיימת לא רק בחיי היומיום, אלא כלפי אנשים שבמקרה אוחזים באידאולוגיה אחרת".
פרק נרחב מהכתיבה העיתונאית והספרותית של לורד מוקדש למלחמת יום הכיפורים, ושניים מספריו, "איבדנו כל אשר היה" ו"הדור האבוד", דנים בהשפעת המלחמה על השמאל, שלטענתו נמשכת בגלגולים שונים עד לימינו. "אולי אלה יהיו חדשות בשביל כמה אנשים, אבל 'הדור האבוד' הוא גם זה שמארגן את מהומות בלפור. אמיר השכל הוא לא אדם צעיר, הוא פחות או יותר בגילי. אלה אנשים שחרב עליהם עולמם, שאחרי המלחמה הרגישו שכל מה שהיה להם מתפורר".
אבל מלחמת יום הכיפורים הייתה כישלון של מפא"י, לא של הימין.
"הם לא מסתכלים על זה ככה. אדם כמו זאב רז, למשל, היה בשנות העשרים לחייו ב־1973. אנחנו מדברים על דור של צעירים לוחמים, אנשים כמו אמנון אברמוביץ', שהרגישו שהמדינה הייתה מתמוטטת אם לא היו מקריבים את עצמם. הדור הזה איבד את האמון שלו בשיקולי ההנהגה הלאומית. אם אני צריך לקשור בין פרשת לוקאצ'ב למלחמת יום הכיפורים הייתי אומר שממרומי השקפתי הלא מבוססת, הדרג הצבאי מעולם לא היה מוכן לסור למרותו של הדרג המדיני. לוקא רצה לרצוח את בן־חורין, וזה פחות או יותר המוטיב הקבוע בכל שנות המדינה. בכל פעם שהדרג הביטחוני הצבאי המיט על עצמו ועל עם ישראל כישלון גדול, הוא תבע את המחיר מהדרג המדיני.
"תמיד זורקים לנו מול העיניים את גולדה מאיר ומשה דיין, אבל אני מוצא גילויים שמתייחסים לאלוף ישראל טל, שהיה סגנו של דדו, כמי שהיה שותף למגמה להשליך את המחדל על הדרג המדיני. הספרים והמחקרים שיצאו במשך השנים, כולל אלו של עמירם אזוב ויהודה וגמן, מעידים שהכישלון במלחמה ברובו המוחלט היה שייך לדרג הצבאי. מעבר להפתעה של היומיים הראשונים, המחדלים לאורך הלחימה היו שייכים למודל הצבאי שניהל אותה. ואז באים אלופים ורבי־אלופים ומתקוממים על ועדת אגרנט.
"לא ידעתי למשל שישראל טל שנחשב לקדוש תדרך שכבה שלמה של עיתונאים בניסיון להפיל את האחריות על דיין. את אותו הדבר עשה גם אריק שרון, שהסתובב עם סוללה של עיתונאים, מאורי אבנרי וימינה, ובשפה בוטה אמר שהם יסגרו את החשבון עם מנהיגי העורף. אני יודע שהיו קצינים בכירים בדרגות אלוף־משנה ואולי גם מעבר לזה שעודדו את מוטי אשכנזי כשיצא להפגין. הוא יצר תופעה אזרחית חשובה, אבל בואי נגיד שהצבא, או לפחות חלק מהצמרת הצבאית, בהחלט היו מרוצים מהפעילות הזאת.
"למה אני אומר את זה? כי אני מזהה שגם בעשורים הבאים, מהסכמי אוסלו והלאה, אנחנו רואים כישלונות צבאיים וביטחוניים בזה אחר זה, ושורה של אלופים, מהבכירים ביותר ועד ראשי שב"כ וסוכני מוסד, משתתפים במחאה. במקום לעשות מצעד צבאי ביום העצמאות הם עושים מצעד צבאי ברחוב עזה ותובעים את דמו של ראש הממשלה. פרשת לוקאצ'ר אולי התרחשה בשנות העשרים של המאה הקודמת, אבל את פירותיהן של התפיסות האלו אנחנו יכולים לראות עד היום".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
