איך חלומות יכולים להמשיך להתעופף, לנסוק מעלה לשמיים אחרי שנחבטו בקרקע המציאות? עזבו חלומות גדולים, קחו חלומות קטנים. היה לי בקיץ ניסיון דל עם חלום כזה שניסיתי לתפעל. פתאום הרעיון האוורירי והגאוני שלי – בטח גאוני, בראש הכול הרבה יותר מבריק – הפך ללילה מעייף, לכבלים שלכי תדעי אם הכנסת בחורים הנכונים, לבטריות שנגמרות ולרמקולים שלא עובדים, כך מתברר כמובן רק לאחר מעשה. חיכוך הנשמה בגוף המציאות הוא קשה מנשוא. נסירת הרוח מהעליונים, והתכתה אל בשר החיים עצמם, היא כואבת וצורמנית. ובכל זאת, אין דרך אחרת להפוך חלומות לעובדות קיימות, כי אם ההתעקשות על הדבק ביניהם עד שיהיו לבשר אחד. רק החזקים שורדים. רק המעזים מנצחים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל לא מוכנה: הכתובת רשומה על הסיפון של המכלית הבאה
– צפו: מי ניצח ומי הפסיד בעימות הנשיאותי בארה"ב?
– ארץ זבת חלב? לא אם תשאלו את משרד החקלאות
כשאחד העם נוחת בשנת תרנ"א (1891) בארץ ישראל, הוא עדיין לא יודע שימלא את תפקיד מחרב החלומות, לכאורה. רק לכאורה, ורק לקטני האמונה. לאחר שבמשך 88 ימים חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, סקר את המושבות ביהודה, בשומרון ובגליל, ביקר בירושלים והתארח ביפו שבה החלו מתרקמים חיי עתיד – הוא יוצא מכאן "בלב נשבר ורוח נכאה". על המפגש של החלום עם קרקע המציאות הוא כותב כך: "דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם".
בדרכו חזרה, על הספינה מיפו לאודסה, הוא כותב את מאמרו הנודע "אמת מארץ ישראל". אמת – כי אחד העם מבין שהדרך להגשמת החלום הציוני עוברת באמת, גם אם היא קשה ומחוספסת וגסה, ובעיקר היכן שמגרד ומעקצץ וקול הנסירה צורמני במיוחד. במאמר הזה הוא משרטט תיאור מרתיע וכואב של המתרחש בארץ. אחד העם כותב על המכשולים הניצבים בפני רכישת קרקעות, על אופיים של המתיישבים החדשים שלא מתאים לתנאי השטח הקשים, על שאיפת ההתעשרות המהירה שמניעה אותם, על היעדר הנהגה ועל חוסר הבנת כוחו של הממשל הטורקי. בנוסף הוא מבקר את חובבי ציון על התעלמותם מהבעיה הערבית – הראשון לזהות, מה שנקרא. ואת כל זה הוא עושה בלי שום תאורה מחמיאה.
"מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער. רוצה אני לא להיות 'כינור לשירי ציון'", כותב אחד העם. אם היום הקללה הנפוצה לעיתונאים שמהדהדים מסרים מגבוה היא "שופרות", בזמנו היו כנראה כינורות. "מרגישים הם, כי ההמון הגדול רחוק מאוד מאהבת ציון, והאמת לבדה לא תספיק למשוך ליבו, על כן הם מתירים לעצמם לשקר 'לשם שמיים', להלל ולשבח את הארץ ואת פרייה בהגזמה יתרה, לפרסם ברבים מכתבים שונים 'מחתם', שנכתבו בידי נערים או בעלי הזיה או גם – אוי לי אם אומר – בידי שרלטנים המפריזים על המידה בדעת וחשבון. כאילו אין די לארץ אבותינו שתהיה ככל הארצות, להשביע לחם כל עובדיה באמונה, אלא צריך שתוציא גלוסקאות וכלי מילת מאליה, בלי יגיעה יתרה. באמצעים כאלה הצליחו אמנם לעורר אהבה בלב רבים, אך לא אהבת ציון וישראל, אף לא אהבת העבודה הגופנית וחיי איכרים, כי אם אהבת ה'עסק' החדש בפרי הגפן, הנותן לבעליו, לפי דבריהם, שכר טוב מנשך ומרבית… וככה הייתה ארץ קודשנו לקליפורניא חדשה, המושכת אליה עיניהם של מבקשי פרנסה קלה ו'מחפשי אוצרות', מינים ממינים שונים". על רקע כל אלו הוא מבקש להתעקש על האמת. ולאמת, אם להודות על האמת, מעולם לא היו יחסי ציבור טובים במיוחד.
אשרי המאמין
מסע בעקבות אחד העם, אבי זרם הציונות הרוחנית, הוא קודם כול מסע ברוח. שוטטתי בסמטאות יפו שבהן פסע, התחקיתי אחר עקבותיו בכותל, אבל בסוף שבתי אל כתביו. אל רוחו.
"אמת מארץ ישראל" נכתב אמנם מתוך שיטוט ברחבי הארץ, אבל הנופים הם רק קווי מתאר לליבת הרוח. ליבו של אחד העם תמיד מכוון אל מאחורי הקלעים של האדמה. כל מרחב פיזי שהוא נוגע בו הופך למרחב רוחני, לשאלות – איך צריכים להיעשות הדברים, וכיצד יש לכוון את מיתרי תנועת העלייה ושיבת ציון כך שיפיקו צלילים מדויקים ונעימים; שאלות גדולות שהתעוררו כשהתנועה הציונית הייתה בחיתוליה, ויש להן אספקטים רלוונטיים עבורנו גם כ־130 שנה לאחר מכן.
אחד העם, או בשמו האמיתי אשר צבי גינצברג, נולד ב־1856 למשפחה חסידית מהעיירה סקווירא בפלך קייב שבאוקראינה. בנעוריו הוא הושפע ממחשבת הרמב"ם ומספרות תנועת ההשכלה, וכשבגר נטש את אורח החיים הדתי והפך לאחד הקולות הבולטים בתנועת חיבת ציון ולחשוב במפתחי הזהות החילונית־לאומית. על פי משנתו, השיבה לארץ האבות לא נועדה לספק מקלט אל מול איומים פיזיים הנשקפים ליהודים בגלות, וגם לא לשיפור המצב הכלכלי; ארץ ישראל היא המפתח לפתרון בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם.
"ברחובות יפו חיזיון רגיל הוא עתה לראות זוגות־זוגות הולכים ומתלחשים, וכל אחד מביט לרגעים בעיני פחד וחשד על כל הצדדים (…) האנשים האלה הם המה 'הקונים'"
באביב תר"ן (1890) נתקבל רישיון מהממשלה הרוסית לייסד חברה רשמית ליישוב ארץ ישראל. מרכז "חובבי ציון" נקבע באודסה, וגינצברג נבחר לשמש חבר בוועד התנועה. "ובכן הוכרחתי לצאת מארבע אמותיי שהייתי מסתתר בתוכן עד אז ונהייתי ל'איש מעשה', משתתף באספות ועוסק בצורכי צבור בפרהסיה, דבר שלא הייתי מאמין באפשרותו שנה או שתיים קודם לכך", הוא מעיד על עצמו. ומאחר שהיה צריך לחוות דעה על עבודת היישוב, ראה חובה לעצמו לנסוע לארץ ישראל ולחזות במו עיניו במתרחש, כדי "להביא במשפט את הכוחות הפועלים, ללמוד מן המעשים על עושיהם, עד כמה מסוגלים הם להביאנו עד המטרה הדרושה".
מסקנותיו מהמסע היו כאמור עגומות, ועוררו כעס רב בתוך התנועה הציונית. מבקריו – ובהם לא מעט מחסידיו הנלהבים לשעבר – טענו כי חרף הילת החשיבות האופפת אותו וההתנסחות היפה שלו, הוא יודע רק להטיל דופי, לבקר, לראות את הרע. לעשות נאחס. לצד טענות ענייניות על כך שהוא עלול לעודד הגירה לארה"ב, הואשם אחד העם בעקיפין בהתנהגות אישית לא נאותה, בחוסר יושר ובהוצאת דיבה. היום בטח היו שואלים "למה הוא מוריד?", וכבר היו מכנים אותו "עוכר ישראל". ואם לשפוט לפי יחסו לערבים, ייתכן שאפילו התואר "בוגד" היה הולם את מידותיו. מנגד, דווקא הביקורת שמתח על חובבי ציון, הביאה רבים למחנהו. כך קמה אגודה חדשה בהנהגתו בשם "בני משה", ששאפה לטפח לאומיות יהודית מוסרית כהכשרה לקראת ההתיישבות בארץ.
היחס שקיבל אחד העם לא ממש מפתיע. אנשים שמתריעים בשער ומצביעים על עוולות, לא הופכים בשל כך לאהובים. יכולות להיות לכך שתי סיבות: או שהם צדקנים, וזה באמת מעצבן, או שהם אומרים את האמת, ובדרך כלל גם זה מעצבן.
השאלה הזו – איך מתייחסים למציאות לא רצויה, כמה מקום נותנים לה בשיח, מה עוצמת האור שמפנים אליה – נוכחת תמיד, בפרט בעבודה עיתונאית. כשפרסמתי טור שעסק בפגיעות מיניות שמתרחשות גם במגזר הדתי, מיד הגיע אליי מייל תגובה שנשא את הכותרת "קצת עין טובה לפני ראש השנה", ונזף בי בנועם על שלא התייחסתי למהלכים חיוביים שקיימים בתוך המגזר בכל הנוגע למיניות. אבל לדידי, עין טובה לצד עין עצומה היא עין שמפנה מקום ללא־טוב.
אבל איך מייצרים את האלטרנטיבה? איך לא מתיישרים עם קולות החנפנים, לא מטאטאים קשיים – אך גם לא יוצרים מהם נבואת פיגמליון שמגשימה את עצמה? איך מתריעים בשער בלי להפוך ללא־רלוונטיים, לכאלו שאיש לא רוצה לשמוע אותם? איך לא מסומנים כבוגדים, כמחלישים, כמוציאי הרוח מהמפרשים? לאחד העם יש תשובה: לא מפחדים לדבר על הרע, אבל תמיד מוסיפים את האמונה; האמונה בשינוי שייתכן, והאמונה בכוחות הפועלים. והלב, הלב צריך להיות מכוון. רק אדם שאמונתו במהלך הציוני כה גדולה, יכול להרשות לעצמו להפנות זרקור אל הקשיים והעוולות שחבויים בו, ולהוציא אותם מהמחשכים.
ד"ר גילי חסקין: "צריך לזכור ש'אמת מארץ ישראל' הוא מאמר עיתונאי. אחד העם אינו חוקר אלא פובליציסט, ולכן לא מהסס להגזים ואפילו להטעות במתכוון. אין ספק שהוא מגזים בתיאור חרפת המושבות. אחד העם לא כתב דברים בלתי נכונים, אלא הכליל, ובכך עיוות מעט את המציאות"
אחד העם מבחין בין שני סוגי אמת. בסוג הראשון, אמת הגיונית, האדם שוקל את הכוחות השונים, עורך מאזן ביניהם ומחליט באיזו דרך יבחר. אבל יש גם אמת פסיכולוגית: אם אני מאמין שמשהו צריך לקרות, לאמונה הזו יש השפעה על המציאות. יש לה כוח. אתה לא מפחד לשים על כף המאזניים את כל הקשיים, גם אם הם יכבידו וימשכו אותה מטה – כי אתה יודע שכאשר תתווסף לצד השני האמונה, היא תכריע את הכף.
כשאחד ממבקריו טען כי הוא מחליש את רוח העם, ואף גייס לטובת הוויכוח את נחשון בן עמינדב – האיש שרק בזכות הנחשוניות שלו נצלו בני ישראל מידי המצרים, כך על פי המדרש – השיב לו אחד העם כי היה מקום להשוואה כזו רק "אם משה היה שם מסווה על פני נחשון ואומר לו לך הלאה, אל תירא, כבר נהפך הים ליבשה". אך לא כך אירע על שפת ים סוף. נחשון ידע שיש ים לפניו, הוא הבין את גודל האתגר, ורק אז קפץ למים ושמו הפך נרדף לחלוציות.
לאומיות עברית דוברת ערבית
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכול כנהוג באירופא. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו".
קשה להאמין שהמילים האלו נכתבו לפני 130 שנה. גם במקרה הזה, עיניו של אחד העם פקוחות וצופות למרחוק. אמנם בזמן ביקורו בארץ הערבים הם אלו שמנצלים את המתיישבים החדשים, אך הוא מבין שכאשר האחיזה היהודית בקרקע תגבר, יחסי הכוחות ישתנו. לכן, הוא אומר, היהודים חייבים לקחת בחשבון את האוכלוסייה הנמצאת בחבל הארץ הזה. כבר בשנת 1891 היה אחד העם מודע לפוטנציאל של תנועה לאומית ערבית, והבין שהערבים לא ייעלמו מרצונם החופשי ולא יוותרו בקלות על חייהם כאן. הוא גם הוקיע את יחס האיכרים היהודים במושבות לפועלים הערבים, והטיף להתנהגות מכבדת וצודקת כלפיהם. בפיכחונו הבין כי זלזול בתושבים הערבים יהווה מכשול לתנועה הלאומית היהודית.
מה נאמר ומה נגיד אחרי כל כך הרבה שנים? היום לא צריך מבט מעמיק במיוחד כדי להבין שהם פה ואנחנו פה, אבל האפשרות של חיים אלו לצד אלו על מי מנוחות ושלום, על בסיס עקרונות צודקים, לא ממש נראית לעין.
על אף שראה בארץ ישראל מרכז רוחני יהודי שבו שולטת הלשון היהודית הלאומית, העברית, אחד העם החשיב מאוד את ידיעת הערבית כחלק מההשתלבות במציאות הארץ־ישראלית. כשעלה לארץ בעצמו, בחורף 1922, הוא החל ללמוד קריאה וכתיבה בערבית, מתוך רצון לחוש כתושב קבע בארץ. בין השאר ניסה ללמוד את השפה דרך כתביו של הרמב"ם, אך לא התמיד במאמציו. בשנים האחרונות מדברים לא מעט על הנחיצות של לימוד השפה הערבית, וגם בהיבט הזה – מה שאחד העם הבין תוך 88 יום, לנו לוקח שנים רבות.
המלך בקפסולה
את חיבורו "אמת מארץ ישראל" חותם אחד העם בנימה קודרת, כשהוא מתאר ביקור בכותל המערבי. במקום הזה אני נפגשת עם רגב בן־דוד, חוקר ומרצה בתחום יחסי יהדות ומדינה.
בראשית ימי הציונות הכותל הוא נקודה בעייתית עבור היהודים האירופים. בניגוד ליפו, המסמלת את העתיד, ירושלים מסמלת את העבר, את קשיי ההתנערות מעפר. את הבית שאותו עזבו, את דמות האב בעיירה היהודית שהפנו לה עורף. זרות וקרבה משמשים בערבוביה. יד אחת דוחה, ויד שנייה היא ידו המושטת של האב, מקרבת ומרתיעה גם יחד.
"מלא רעיוני עצב", כותב אחד העם בסוף חיבורו, "אחר אשר תרתי את הארץ וראיתי מה שראיתי ביפו ובמושבות, באתי ערב פסח ירושלימה, לשפוך שיחי וכעסי לפני 'העצים והאבנים', שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי הייתה, כמובן, אל 'הכותל'. שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכול מתאים למראה הכותל הנורא. ואנוכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי ליבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח – יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו? – ולוּ באה בי באותה שעה רוח ר' יהודה הלוי ויכולתי לקונן כמוהו על שבר בת עמי, הייתה קינתי מַתחלת לא 'ציון', כי אם 'ישראל'".
כשאחד ממבקריו טען כי הוא מחליש את רוח העם, ואף גייס לוויכוח את נחשון בן עמינדב, השיב לו אחד העם שהיה מקום להשוואה כזו רק "אם משה היה שם מסווה על פני נחשון ואומר לו לך הלאה, אל תירא, כבר נהפך הים ליבשה". אך נחשון ידע שיש ים לפניו, הבין את האתגר, ורק אז קפץ למים
אחד העם בוכה על האנשים, לא על הארץ. מראה היהודים בירושלים גורם לו לתהות: האם באמת יוכל עם ישראל לקום על רגליו? האם העצמות היבשות תתחברנה לגוף? במסעו הוא ראה שהארץ נותנת פרי ושאפשר לחונן את עפרה, אבל פניו של העם היהודי, כפי שהם משתקפים מפניהם של המתפללים בכותל, מעורר אצלו רצון לבכות ולקונן.
"כדי להבין כמה אבל יש בטקסט הזה, צריך להבין את המורכבות כאן", אומר בן־דוד בשבתנו מול אבני הכותל הגדולות. "אישים כמו אחד העם, שגדלו בעולם הישן, התיקו את הארוס מקיום המצוות אל חיי העם. הם היו צריכים לשבור את הראש ולהבין מה זה אומר, אבל בגדול הרגש עבר מעבודת השם לעבודת העם. וכשהם פוגשים את מראה בני דמותם, כפי שהיו נראים אילולא עשו שינוי בחייהם האישיים – מבחינתם זה מפגש עם משהו שמושך אותם אחורה. לכן הכותל הוא שבר עבורם. זה כמו להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הקודמים ולצער אותו. אתה מנסה לבנות משהו חדש, אתה רוצה להאמין שיכול לקום עברי חדש, ופתאום אתה רואה את היהודים הישנים. זה קשה".
דברים דומים כתב הסופר היידי יוסף טונקל בתחילת שנות השלושים: "עשה לי עצוב בלב: האומנם כל מה שאני רואה הוא תמונה ריאליסטית, לא חלום (…) והכול שלי. הכותל כותלי, האחים אחַי; והבכיינים האלה אינם הרי בני עם אחר, אלא יהודי. ואיך שאני מקנא באירופאים הזרים, בתיירים האלה הבאים מארצותיהם, עומדים מהצד עם מצלמות הקודק שלהם, צופים מבעד למשקפות ומצלמים יהודים בוכים. אני אינני יכול כך. אני אמנם אירופאי עם משקפיים ועניבה, ממולא בציוויליזציה ורווי בתרבות, בחילוניות ובמודרניזם, חבר במשפחת העמים הידידותית והתרבותית, עם כל האושר שהושג במאבק, אבל משהו בליבי אומר לי: לא נורא, אתה טונקל האירופאי יכול גם להיצמד אל הקיר, אתה יכול גם להזיל דמעה ביחד עם יהודיך. השבר גדול (…) בלב כבד אני עוזב את המקום" (תרגום: יעד בירן). טונקל רק רוצה להיות כמו תייר שלא מעורבב רגשית בסיטואציה, תייר שמסתכל מבעד לעדשה וחוזר לחייו. אך הוא פונה אל עצמו: הרשה לעצמך להיות חלק מזה. הרשה לעצמך לגעת בזה.
"הכותל הוא לא מקום שמסמל חורבן עם תנופה של גאולה, אלא מקום של פאסיביות, שפלות", ממשיך בן־דוד. "זה נס פך השמן, ולא ניצחון החשמונאים. זה שריד די שולי של הוד קדומים. רבים מבני הציונות הדתית של היום יגידו שהכותל הוא בסך הכול פרס ניחומים. שהדבר האמיתי הוא הר הבית, והעובדה שאנחנו אפילו לא שואפים לעלות להר היא עדות לשפלות שלנו".
אלו ימי הסליחות, ורחבת הכותל מחולקת לקפסולות. אולי המלך בשדה, אבל הכותל מרגיש כמו מבוך. מחסומי משטרה כחולים מסמנים את המעברים, קירות מאולתרים מסדינים לבנים תוחמים שטחי קפסולת־תפילה זעירים. אנחנו מתחילים לצעוד לכיוון "עזרת ישראל". המתחם הזה, המכונה בפי חלקים מהעם "הכותל הרפורמי", שומם. "בפרפראזה על דברי אורי צבי גרינברג – שאמר שמי ששולט בהר הבית שולט בירושלים, ומי ששולט בירושלים הוא זה ששולט בארץ – אפשר לומר שמבחינה פוליטית־יהודית, מי ששולט בכותל הוא ששולט ומכריע בשאלה מה היא היהדות הנכונה. אני חושב שהכותל מחכה שיגאלו אותו, שיראו בו עוד דברים שהוא יכול להיות. שיראו בו סמל יהודי, ולא רק בית כנסת אורתודוכסי", אומר בן־דוד.
אתה חושב שהיום לא רואים בכותל סמל לאומי?
"לצערי, הרבה פחות ממה שאפשר היה לראות. אנשים צריכים עזרה כדי לחוות את מה שהם רוצים, ולא עוזרים להם פה. אומרים 'את לא לבושה כמו שצריך', ברור שזה סימן של בעלות, זו אלימות סימבולית".
אני הגעתי למקום בשמלה שחורה בעלת שרוולים קצרים שיורדת עד ברכיי, ובכל זאת משמרות הצניעות של הכותל ביקשו שאתכסה. הודיתי לשומרת הצניעות על דאגתה ואמרתי לה תודה, אבל לא תודה. "זה גם הבית שלי", מלמלתי כשהיא התרחקה ממני.
רגב בן־דוד, חוקר יחסי דת ומדינה: "אישים כמו אחד העם העבירו את הרגש מעבודת השם לעבודת העם. כשהם מגלים כיצד היו נראים אילולא עשו שינוי בחייהם – זה מושך אותם אחורה. לכן הכותל הוא שבר. אתה רוצה להאמין שיכול לקום עברי חדש ופתאום רואה את היהודים הישנים"
לאוזנינו מגיעים קולות תיפוף של אירוע בר מצווה, שמשתתפיו צועדים לכיוון "הכותל הרגיל". כשאני שואלת את בן־דוד היכן היה אחד העם מתפלל אילו ביקר כאן היום, הוא משיב: "אני נוטה להניח שהוא היה מגיע לפה, לעזרת ישראל. אחד העם לא היה החילוני הטיפוסי, זה ש'בית הכנסת שהוא לא הולך אליו' הוא אורתודוכסי. יש הבדל בין אחד העם וממשיכיו לבין החילוניות, הקלה יותר לביצוע: הוא דרש מעצמו לפרש את היהדות בהתאם לערכיו. אין אצלו 'יהדות מן המוכן', כזו שנפגשים עמה רק בלידה, בבר־מצווה בחתונה ובקבורה, ובשאר הזמן היא תישאר במקומה ואני אשאר במקומי. אחד העם רצה לקחת אחריות על הדברים האלו. הוא רצה שכל היבט יהודי יסונן דרך הפילטר של החיים היהודיים המודרניים. אם בביקורו בשנת 1891 הוא ביכה את מצב העם, כאן ועכשיו הוא היה מבכה כפליים – גם על הציונות הרוחנית החילונית, שלא לגמרי קמה לתחייה".
ועם זאת, בן־דוד סבור שהבכי הזה לא היה של ייאוש מוחלט. "אני חושב שיש ממשיכים לאחד העם. יש עולם של בתי מדרש מתחדשים – שאני מודה שעדיין לא פרצו. יהיו שיטענו שזו תופעה אזוטרית, אבל אני מסתכל על העבר הלא רחוק – 'מרכז הרב' הייתה תופעה אזוטרית לפני 40 שנה, אז היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".
הפוזיציה של רחובות
"ברחובות יפו חיזיון רגיל הוא עתה לראות זוגות־זוגות הולכים ומתלחשים, וכל אחד מביט לרגעים בעיני פחד וחשד על כל הצדדים, שמא חלילה נשמעים הדברים לאוזני חברו. לפעמים מתעלמים אחדים מהם פתאום ולא ייראו עוד זמן מה בחוצות העיר, ואז הכול מבינים, שבוודאי הלכו בחשאי לאיזה מקום לראות את 'הסחורה', ואחרי כן הם שבים, ואחרים מתעלמים, והכול בסודי סודות, מדאגת כל אחד שמא יקדמנו אחר. האנשים האלה הם המה 'הקונים'. מקצתם 'יחידים', הרוצים לקנות קרקע רק בשביל עצמם, ומקצתם 'דיליגטים', שלוחי האגודות השונות: שלוחי 'חובבי ציון' שבעיר פלונית, שלוחי 'דורשי ציון' שבעיר אלמונית, וכן הלאה. הכול רק לשם 'ציון', ובכל זאת, תחת לעזור איש לרעהו, להיוועץ יחד בכל הדברים ולעבוד עבודה אחת למטרה אחת כאיש אחד בלב אחד, פונים כולם איש לעברו (…) כאילו באו לקפח איש פרנסת רעהו, לפתוח חנויות חדשות זו בצד זו. החובבים והדורשים האלה, שלוחי עמנו בית ישראל, שוכחים לגמרי את הרוח אשר קיבצם הנה; שוכחים, כי מלבד חפציהם הפרטיים של בני אגודה ואגודה, יש עוד מטרה כללית המשותפת לכולם, אשר בלעדיה כל מעשיהם הבל ותוהו".
וברחובות יפו העתיקה של ימינו כבר לא מסתובבים זוגות־זוגות של עסקנים המחפשים קרקעות לרכישה. חתן וכלה דווקא יש כאן בשעת ערב מאוחרת, בחתונת קורונה קטנה באחת המסעדות. אני הולכת הלוך ושוב באותו רחוב קטן ומתחילה להיראות כמו מטרד קל עבור מוזמני החתונה. ודווקא כשאני כבר לא בטוחה מה אני מחפשת, אני מוצאת, כמובן.
"סליחה, מי פה המורה?", אני שואלת קבוצת טיילים מבוגרים. דודי בר־סלע, מורה הדרך, נחרד קלות מכך שאני פונה אליו כמורה, אבל כשהוא שומע את שאלותיי על אחד העם, הוא עונה בחפץ לב. אני חוברת לקבוצת הפנסיונרים החביבים, ששמחים בי כמוצאי שלל רב. רגליי כבר כואבות מחיפושי הסרק שלי, אבל אני ממשיכה ללכת עם הסיור העוסק בהתפתחות יפו והיציאה ממנה, ובין תחנה לתחנה אומר לי בר־סלע את מה שאני יודעת כבר. אחד העם לא מתאר בכתביו את המקומות שבהם כף רגלו דרכה, כל אלו הם רק מצע למחשבותיו ולרעיונותיו. "אחד העם זה לא בנימין מטודלה", מסביר בר־סלע, "זה אפילו לא מארק טוויין. הוא לא בא לתאר את הארץ, אלא להגיד את דעתו על מה שקורה בה. כאבי הציונות הרוחנית, הוא יוצא נגד תפיסות שמשווקות את הארץ כמוצר חומרי. את הביקורת שלו על רחובות יפו הוא משמיע ברוח הזו. מוכרים את ארץ ישראל כאילו היא אירופה 2, ביזנס. והוא אומר קודם כול שזה לא נכון. שאפשר לעשות ביזנס במקום אחר, ותכל'ס, גם עדיף. כשאנשים יבינו שמדובר בביזנס לא מוצלח כל כך, הם הרי יגידו לעצמם 'למה בעצם לא לחפש מקום אחר?'
"מהמקום החילוני שלו, אחד העם הוא הכי קרוב לדת. הוא מבקש לדבר על ארץ ישראל בעיניים רוחניות. מתוך הקשר רוחני. מתוך סיבת הסיבות. הוא מבקש להביא לארץ אנשים מהסיבות הנכונות – בגלל המורשת הרוחנית שקושרת אותנו לכאן. אפשר להגיד שלטווח הארוך, הוא גם ניצח. בחינוך העברי זה מה שתפס – גם בחינוך החילוני וגם בחינוך הדתי".
אני נפרדת לשלום מחבריי לקבוצה. בטני המקרקרת מבקשת להזכיר שעם כל הכבוד לציונות הרוחנית, הכותבת צועדת על קיבתה. הריקה.
"פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכול מתאים למראה הכותל הנורא. (…) האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו?"
האם באמת אחד העם אחז באמת כולה, רק באמת, ולא היה בידיו עוד מלבדה? אמת היא דבר חמקמק למדי, אנחנו כבר יודעים, למודי פייק־ניוז בעידן פוסט־אמת. הנוכל להאמין כי פעם היה אדם שהביא בכתביו רק את האמת? שהיה נטול פוזיציה? האם אנחנו, בוגרי אמיתות שנשתברו לנו מהידיים כל כך הרבה פעמים, יכולים בכלל להאמין שיש דבר כזה, שיש אמת כזו? הרי היינו מאמינים הרבה יותר למי שהיה מתיימר להביא לנו "כזב מארץ ישראל".
"צריך לזכור ש'אמת מארץ ישראל' הוא מאמר עיתונאי", אומר לי ד"ר גילי חסקין, מדריך טיולים ומרצה. "לא מדובר כאן בחוקר, אלא בפובליציסט, ולכן הוא לא מהסס להגזים ואפילו להטעות במתכוון. אין ספק שהוא מגזים בתיאור חרפתן של המושבות. אחד העם לא כתב דברים בלתי נכונים, אלא הכליל, ובכך עיוות מעט את המציאות. בתיאור מצבן של המושבות ראשון־לציון וזיכרון־יעקב הוא מגזים לרעה, ומאידך גיסא בתיאור רחובות הוא מגזים לטובה. רחובות הייתה בעצם חוות פועלים אשר חלק מאנשיה היו פשוטים וגסים, והרבו לריב ביניהם. התייחסותו האוהדת לרחובות קשורה מן הסתם לעובדה שראשיה היו מאגודת 'בני משה'".
אה־הא! אני חושבת לעצמי. הפוזיציה תמיד ישנה. ובקנה מידה של כאן ועכשיו, אני תוהה – האם אחד העם הוא יותר שמעון ריקלין או יותר קלמן ליבסקינד? ובכל זאת, אחרי שקראתי את כל המאמר שלא תמיד היה נהיר לקריאה, לפעמים קצת פתלתל, לפעמים ייחלתי מאוד למצוא את הנקודות בסופי המשפטים וכל שמצאתי היו רק עוד ועוד פסיקים – ובכל זאת, שמעתי אדם שהאמת יקרה לו. שכותב ופועל מתוך תחושת שליחות, ולא מתוך ניסיון להרגיז או לקבל מחיאות כפיים. וכאלו אנשים, אני מאמינה, אפשר למצוא בכל צד של כל מתרס, בכל ויכוח.
