תחילת ספר שמות ותחילת הפרשה החותמת של הספר פותחות במילה זהה: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (א, א) לעומת "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (לח, כא). בתרכובת של שני הפסוקים כלול יחד כל מחנה ישראל: כוהנים ולווים (בפסוק בפרשתנו) וישראל (בפסוק א של הספר).
בפסוק "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מפרשים פרשני התורה כי ציינום בשם "להודיע חיבתם" (רש"י שם), כי "היו ראויים להיוודע בשם" (ספורנו שם) וכי הם עתידים לפרות ולרבות על אף אכזריות המצרים (רשב"ם). על משקל פירוש זה נראה לומר כי על אף שהפקודים בפרשתנו מוסבים על כל אחד מחלקי המשכן, הרי שגם כאן נודעת חיבתם של ישראל בהתנדבם את חומרי המשכן, ובאה חיבה זו להוסיף על הראשונות. דהיינו: אם האבות הובטחו בהורשת הארץ לזרעם, הרי שלא נתבשרו על קבלת התורה והשראת שכינה בלב מחנה צאצאיהם שמתרחשת בפרשתנו בתום עבודת המשכן. אותם אֵלֶּה שירדו למצרים הם אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, כשהפקודים הם כמשל לעם ישראל כולו.
התגלות סתומה
אברהם ויעקב יראים מהירידה מהארץ לגלות מצרים. בברית בין הבתרים, שבה מתבשר אברהם על הירידה לגלות במילים "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית טו, יג), אופפת את הבשורה "אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" (שם יב). עם כריתת הברית באה ההבטחה "לזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם, יח). אך מה יעלה בגורל העם למן היציאה מבית עבדים ועד השיבה לארץ? את זאת סתמה הנבואה.
יעקב, כאבי אביו, ירא מן הירידה המתממשת בבניו שלו: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה", ומקבל את הבטחתו של הא־לוהים "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם… וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ג־ד). ושוב, את הקורות בין העלייה מבור עבדים ל"וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (שם מח, כב) נראה כי סתמה תורה בשלב זה של התגלות הא־לוהים לאבות. עם כל הקורות את עם ישראל בספר שמות ברור כי המדבר לא היה רק תחנה בדרך חזרה לארץ האבות אלא מסע מעצב של הארות וגילויים א־לוהיים הכרחיים במעמד הר סיני ובהשכנת שכינה במשכן, שלא שיערום אבותינו.
אך אם נחזור ונעיין שוב בפסוקים של ברית בין הבתרים נראה כי גם אם לא כתוב במפורש הדבר, רמז לדבר. נסביר: את פרשתנו ואת ספר שמות כולו חותם הפסוק רב ההוד "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (מ, לח). ויש לשאול, האם עמודי הענן והאש פעלו בו זמנית, רק בשעות שונות של היממה, או שמא עמוד אחד היה, שהתפתח ושינה צורתו בהתאם לשעות האור והחשכה. על כך עונה המכילתא: "מגיד הכתוב שכשעמוד הענן קיים, היה עמוד האש צומח. כשעמוד האש קיים, עמוד הענן זורח" (מכילתא דרשב"י יג, כב). כלומר, שני עמודים עומדים להם לישראל בו זמנית, רק שכוחו של כל אחד יפה לו בהתאם ליום או ללילה.
עמודים משלימים
גם מהתוספתא (סוטה ד, ב) עולה כי העמודים פעלו בנפרד בהתאם לחלקים השונים ביממה, אולם שלא כמכילתא, התוספתא מתארת התאמה והשלמה הדדיות ביניהם:
ועמוד ענן שהיה מקדים לפניהם, הורג נחשים ועקרבים… ועושה להן את הדרך מיושר… ובו היו משתמשין כל ארבעים שנה שהיו במדבר, שנאמר: וענן ה' עליהם יומם. מה תלמוד לומר: לא ימיש עמוד הענן יומם [שמות יג, כב]? מלמד של יום משלים לשל לילה ושל לילה משלים לשל יום.
ומהי אותה התאמה והשלמה? אומר המדרש (ספרי זוטא י):
אפילו יחיד מישראל היה נמשך חוץ למחנה, היה עמוד הענן נמשך ומגין עליו במקומו… יכול שהיה מגין בלילה? תלמוד לומר: "יומם" – ביום היה מגין לא היה מגין בלילה. יכול עמוד הענן לא היה מגין בלילה, אבל עמוד האש יהא מאיר ביום? תלמוד לומר: "ואש תהיה לילה בו" (שמות מ, לח). עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה… אפילו יחיד מישראל היה נכנס חדר לפנים מן החדר, היה עמוד האש נכנס ומאיר עליו במקומו.
העמוד, כל אחד בתורו, מגן, מסוכך ומאיר לכל אחד ואחד מישראל. בהסתכלות מטפורית מדובר בין באלה שאינם מוצאים את מקומם בקרב המחנה ובין באלה שבתוככי המחנה, המוצאים כי חדרי לִבם חשוכים.
בין הגזרים
אם נחזור לברית בין הבתרים, נמצא כי עם שקיעת החמה והשתררות העלטה, סמל למסך היורד על בני אברהם בגלות, רואה אברהם "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו, יז). אפשר לומר שאברהם נתבשר כאן על ההשגחה העליונה, שכינת א־לוהים, בדמות עמוד הענן ועמוד האש, שתלווה את מסע צאצאיו במדבר ושתעתיק את מקומה בעקבות קבלת התורה ובניית המשכן מראש מחנה ישראל לאהל העדות, עד התנחלותם בארץ.
הנה כי כן, כריתת הברית עם אברהם מתרחשת לאחר המראה של תנור העשן ולפיד האש העוברים בין הגזרים – "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם, יח), כפי שיהיה מספר דורות מאוחר יותר. עמוד הענן ועמוד האש ילוו את ישראל בין הגזרים של גלות מצרים והנדודים במדבר וינהיגו אותם בבטחה לארץ הזאת.
