שיפוט מהיר: כך מתנהלים דיוני הארכת מעצר בישראל

לוחם יחידת נחשון יהודה אוחיון מושך מתיבת פלסטיק שקופה את רשימת המובאים להארכת המעצר ביום ראשון, מקמט את הנייר ומשליך אותו לפח הסמוך. דקה או שתיים אחר כך הוא מביא רשימה חדשה, כתובה בכתב יד: שלושה טורים צפופים של שמות פרטיים, שמות משפחה ושם סנגור, ומעל כל קבוצת שמות – שם פרטי של אחד מטועני המשטרה. אוחיון מכניס את הרשימה החדשה לתיבת הפלסטיק שליד הפתח, נכנס לאולם וסוגר את הדלת מאחוריו.

זהו יום שני, והשעה היא 8:45 בבוקר. אל הרשימה החדשה שנתלתה בפתח "אולם המעצרים", אולם 155 של בית משפט השלום בתל־אביב, מתקרבים בהססנות, באי ודאות, כמה נשים וגבר. הם מחפשים את החשוד "שלהם". הגבר, צעיר גבוה וחסר ביטחון, לא יודע לקרוא עברית. "ג'ימשר מולגשווילי", הוא מבקש. אחת הנשים מוצאת את השם ברשימה. "זה ג'ימשר?", הוא שואל, "מתי הוא יבוא?". אם ובתה מחפשות שם לאורך הרשימה. "הנה, הוא ליד ההתחלה", אומרת האם, וסופרת את השמות המקדימים את שמו של מי שהן באו למענו. "איך זה עובד, מביאים אותם לפי הסדר?", שואלת הבת. איש לא יודע לענות.

אוחיון יוצא, נועל את הדלת והולך הלאה במסדרון. אחרי דקות אחדות הוא חוזר ואיתו כמה טוענים משטרתיים בג'ינס וטריקו וסנגורים לבושים באלגנטיות רשמית. אחד מהפרקליטים משוחח עם האם ובתה, מסביר להן את ההליך: "אני אטען שאין עילת מסוכנות", הוא אומר. אחת הנשים עומדת ליד הגדר הכחולה, ומביטה בדלת הסגורה בדממה. היא באה לשחרר את בעלה. "באמצע הלילה התקשרו אליי", היא מספרת. "אמרו לי לבוא לכאן בבוקר".

בתשע נפתח האולם לציבור, וקרובי המשפחה נכנסים ומתיישבים בשקט. באולם נמצאים כבר אוחיון, כמה מהטוענים המשטרתיים, כמה מהסנגורים. על דוכן השיפוט מתרוצצת קלדנית, מפעילה את המחשבים ופותחת מסמכים. שיחות אגב מתנהלות באולם. סנגורית מדברת עם חוקר: "יש לך ילדים? לא הוסיף לך עוד חמש שנים לגיל, עוד עשר שנים?". הקלדנית מבררת כמה פרטים עם הסנגורים לקראת הדיון. "יש עָרֵב?", היא שואלת, ומבקשת שם וכתובת כדי להכניס לתיק.

הטוען המשטרתי רס"ב יוני הירשהורן משוחח עם עו"ד תמר נבו מהסנגוריה הציבורית על אחד מהחשודים שהיא תייצג באותו יום. "הוא פליט, מבקש מקלט", אומר הירשהורן. "איך אתה רוצה שהוא יחיה, מה הוא יעשה?", שואלת נבו. "מה יעשה?", הירשהורן כועס, "שיגדל חסה באריתריאה מבחינתי".

"יש לי שישים עצורים היום", הקלדנית אומרת. אוחיון מורה להכניס שלושה מהם למתחם העצורים שבשמאל האולם, מאחורי הזכוכית. הצלצול המתכתי של שרשראות האזיקים פולש אל האולם. הוא ילווה את הדיונים מכאן ואילך בכל פעם שעצור יצעד פנימה או החוצה, קדימה לעבר השופטת או אחורה אל הספסל. "האזרח הישראלי מגאנה. סליחה, מליבריה. גאנה, ליבריה, אותו גוון", נשמע אחד הטוענים אומר לאחת הסנגוריות. "יוני, אתה יכול לבוא רגע?", הקלדנית קוראת לו להציץ במסך הפונה אל עמדת הסנגורים, ולראות באיזה תיק היא מבקשת את התייחסותו. "הרחקה מתל־אביב 60 יום", רוצה יוני. "תקצר קצת", מציעה הקלדנית. "לקצר קצת? 56", יוני מוריד. "תקצר, תקצר", היא דורשת. "54", הוא לא מוכן לצנוח. הסנגורית נבו מתערבת במשא ומתן, ובסוף הם סוגרים על 45.

"בית המשפט!", צועק אוחיון ממקומו מתחת לדוכן, ולאולם נכנסת השופטת הנכבדת חיותה כוחן־עומר, בת כ־75, לשעבר תובעת משטרתית, שופטת שלום מאז 1991, שיצאה לגמלאות ב־2010 וחזרה לשרת בבית המשפט ב־2015 כשופטת־עמיתה. כולם עומדים, היא מתיישבת. כולם יושבים. היום מתחיל.

אמו של סוחר הסמים

אולם המעצרים הוא העמוס והדחוס ביותר בבית משפט השלום בתל־אביב. בחדר הקטן בעל ריהוט העץ הכהה עוברים בכל יום עשרות עצירים, מלווים בלוחמי יחידת נחשון של שירות בתי הסוהר. עשרות קרובי משפחה וחברים יושבים באולם, נכנסים ויוצאים לאורך היום. חמישה־שישה טוענים משטרתיים בבגדים אזרחיים מציגים במשך יום הדיונים את טיעוניהם בפני השופטת והקלדנית. הם גם עונים לשאלותיהם של שבעה־שמונה סנגורים, רובם אנשי הסנגוריה הציבורית, שכל אחד מהם עשוי לייצג בכל יום בין שישה לעשרה עצירים, פחות או יותר.

"זה האולם הכי מעניין", אומרת לנו עו"ד שירה קידר מהסנגוריה הציבורית. ביום שבו ביקרנו באולם 155 היא ייצגה שמונה מהעצירים שהובאו להארכת מעצר. "נקבעים הרבה תיקים ברצף לשופט אחד, וכל ההליך מלא לחץ זמן ובהילות. האולם כמרקחה, ויש הרבה דרמות. זה מקום אמוציונלי. תורנות מעצרים היא עבודה קשה לשופט: הוא צריך לקרוא מהר, לנפות פעולות חקירה שהמשטרה מבקשת ללא צורך, להפריד את המוץ מן הבר ולהכריע – לכאן או לכאן".

ניהול יום הדיונים קשה גם לאוחיון, שזהו השבוע הראשון שלו בתפקיד. על אף טריותו הוא מנווט היטב את ההתרחשות, ורוב הזמן טחנות הצדק טוחנות. עצירים נכנסים לאזור המתוחם בקיר זכוכית, הטוען המשטרתי הרלוונטי ניגש מיד לדבר, הסנגורים נמצאים במקומם ומוכנים לשאול שאלות ולסכם את עמדתם, ההכרעות מוקלדות ומודפסות, מסמכים נחתמים ומועברים למי שצריך לקבלם. כשהרעש באולם עולה על המידה הנסבלת, אוחיון משתיק את הקהל בבקשת שקט רמה ומהדהדת.

למבקר הטרי בדיון המעצרים, הדקות הראשונות כמעט בלתי נקלטות. השופטת כוחן־עומר משחררת כמה עצירים ברצף, בדיונים שנמשכים עשרות שניות, דקה וחצי לכל היותר. זו המולה מהירה וממולמלת, באווירת שוק: החוקרים דוחפים תיקים על שולי הדוכן; השופטת מרפרפת בתוכנם; אחר כך היא דוחפת את התיקים בחזרה (את אחד מהם היא משיבה לחוקר עם הערה שנלחשת בקול רם: "לעקוף כותבים בקו"ף, לא בכ"ף"); היא מכתיבה לקלדנית בקצרה את תנאי השחרור של העציר הנידון ואת שם הערב; סנגורים מתרוצצים בין בני המשפחה באולם ובין השופטת, מעבירים אליה תעודות זהות של הערבים; היא מכתיבה לקלדנית את מספרי הזהות; העצירים נשלחים החוצה, למזכירות השחרורים, יחד עם בני משפחותיהם. הזמן קצר, וכולם מעדיפים לשמור אותו לדיונים שיש בהם מחלוקת בין המשטרה לסנגוריה.

 

כזה הוא למשל התיק של רון וינשטיין, צעיר מקועקע שמבטו מתוח. אוחיון קורא בשמו והוא קם מספסל העצורים לעבר קידר, הסנגורית שמונתה לו. היא עומדת מלפנים, ליד הזכוכית, בין וינשטיין לשופטת. "גבירתי, יש לנו עדות של אחד ועוד אחד, ובפוטנציה עוד ארבעה", אומר טוען המשטרה רס"ב גיא קלדרון, אבל כוחן־עומר לא מוכנה שההתנהלות הלא מסודרת של הליך השחרורים המהיר תימשך גם בדיון של ממש. "לא, בוא נדבר", היא אומרת. קלדרון נענה: הוא הולך אל מאחורי הדוכן שלו, מנגד לסנגוריה, ומתחיל לפרט את החשדות. "בחיפוש בביתו של הנ"ל נתפסו קרוב ל־130 גרם קנבינואידים מחולקים ל־33 מנות, משקל אלקטרוני ושלושה טוחני סמים. בַּתיק ראיות שהנ"ל סוחר בסמים. יש עדויות של שני קטינים שהוא מכר להם סמים, ובפוטנציה עוד ארבעה".

קידר מנסה לגשש אחר עילות שיאפשרו לה לבקש מהשופטת שתסרב להאריך את המעצר. "יש לכם עדויות של שני קטינים?", היא שואלת. "כן", עונה קלדרון. "ויש שמות, בפוטנציה, של עוד ארבעה? מהטלפונים (של וינשטיין, שהוחרמו בידי המשטרה – י"פ) או בדרך אחרת?", היא מנסה לברר כיצד הגיע המידע לשוטרים. "מה שעשינו הוצג", מגיב קלדרון בחוסר סבלנות לגישושים של קידר, ופונה לשופטת: "אני רוצה להסביר. מספיקים לנו שני הקטינים כדי לבסס הדחת קטין לסם".

בפקודת הסמים המסוכנים, "הדחת קטין לסמים מסוכנים" היא עבירה שעונשה המרבי 25 שנות מאסר. חמור מכך: בעבירה הזו מוגדר עונש מזערי – מאסר בפועל. אולי לכן מביט וינשטיין בקלדרון בדריכות רבה כל כך, כשהטוען מבקש להאריך את המעצר בשמונה ימים. קידר לא מתייאשת: "שמונה ימים זה הרבה יותר מדי. ממתי העדויות?". "הן מהתקופה האחרונה", עונה קלדרון, ופונה לשופטת: "היא לא צריכה לדעת בדיוק". גם לשאלות הבאות הוא מסרב לענות, מגן על פרטי החקירה ושיטותיה. כשהסנגורית מבינה שלא תחלץ עוד מידע, היא מסכמת את טענותיה: הטלפונים של וינשטיין נלקחו, הוא לא יכול לשבש את החקירה, ולכן אפשר לשחרר אותו בתנאים, ובהם איסור יצירת קשר עם הקטינים הרלוונטיים.

כוחן־עומר משתכנעת, ומחליטה להיענות לבקשת המשטרה באופן חלקי בלבד. המעצר יוארך רק עד יום חמישי. תוך כדי שהיא מכתיבה את ההחלטה לקלדנית, קמה מהקהל אחת הנשים – אמו של וינשטיין – ומבקשת לפנות אל השופטת בתחינה. היא צועדת קדימה במעבר, אבל נחסמת בידי איש משמר בתי המשפט, שמורה לה לשבת. "לא, ממש לא", כוחן־עומר מסרבת לשמוע את דבריה. וינשטיין מתפרץ גם כן מעבר לזכוכית: "יש לי פלטינות", הוא אומר, בניסיון לרתום אירוע רפואי כלשהו מעברו כדי לשכנע את השופטת לשחרר אותו. "הבנתי, אבל גם סחרת בסמים", מטיחה בו כוחן־עומר. הוא מכחיש ומנסה לומר עוד משהו, אבל לוחמי יחידת נחשון כבר מרחיקים אותו לאחור, מוציאים אותו מן החדר. "אדוני, אנחנו נעבור לתיק הבא", מרימה השופטת את קולה ודופקת בפטיש. בפרוטוקול היא מוסיפה הוראה לשלוח את וינשטיין לרופא בית המעצר, כדי שיבדוק אותו.

"המשטרה ביקשה מעצר של שמונה ימים כי היא רוצה שלושה", מסבירה לנו קידר למחרת את מה שהתחולל בדיון. "אז תבקשו מראש שלושה. זה משחק שאני לא אוהבת. שופט אחראי ומנוסה, ותיק ואמיץ, יודע למתוח ביקורת על המשטרה".

והשופטת כוחן־עומר באמת עשתה זאת. נתקלת בשופטים שאינם כאלה?
"אני בטוחה שיש בהיסטוריה של הסנגוריה כמה כאלה".

לדברי קידר, בזמן האחרון מתחולל שינוי לטובה בנגישות של הסנגורים הציבוריים לעצורים המגיעים לדיון ומיוצגים על ידיהם. "האחראים מנחשון מאפשרים לנו להיפגש עם החשוד ביחידות, בחדר פנימי, לפני הדיון, ולשמוע בצורה מסודרת את הגרסה שלו. בעבר זה לא היה", היא אומרת. "היינו מנהלים שיחה מאוד מהירה דרך הזגוגית. קשה לייצג כשאתה שומע לדקה את הסיפור ומיד טוען. אתמול נפגשתי עם שישה מהעצורים לפני הדיון. רק שניים פגשתי בבית המשפט".

השופטת ומשקפיה

את החשוד הבא, גבר גדל גוף, המום מעט, מייצגת עו"ד נבו. הוא הובא לבית המשפט על רקע אלכוהולי, כך לטענת המשטרה. "גבירתי, מדובר בחשוד שהגיע אתמול בערב, לפי החשד בגילופין, לקיוסק בחולון", פותח הטוען המשטרתי רס"מ ליאור סולומון. "הוא מאיים שם על בעל הקיוסק שישחט אותו, ובנוסף, גבירתי, הוא לוקח כמה כיסאות ומשליך אותם לעבר הבעלים של המקום. הכיסאות נשברים. אני מפנה את בית המשפט להודאת המתלונן, כמו גם לדו"חות הפעולה שרשמו השוטרים".

לדבריו, החשוד מסוכן ונדרש להסתכלות פסיכיאטרית, אבל כוחן־עומר מסרבת לקבל את הטענה. "זה שהוא השתולל שיכור עדיין לא הופך אותו למסוכן", היא קובעת. "חקרתם אותו כשהוא שיכור, בטח שהוא נראה לכם פסיכיאטרי". היא פונה לחשוד: "היית פעם אצל פסיכיאטר או משהו?"

"בעבר", הוא עונה, ומספר שבתו מתה לפני שמונה שנים, ומאז הוא לוקח תרופות נגד דיכאון. נבו מציינת בפני השופטת שאשתו של החשוד נמצאת באולם, ויכולה לקחת אותו לחזקתה. "הוא יכול להיות במעצר בית, בהרחקה". סולומון נכנע, אבל מבקש "להרחיק אותו מהקיוסק להרבה זמן, כי זה קרוב לבית שלו". שלוש דקות והסיפור נסגר: השופטת מכתיבה את ההחלטה לקלדנית בלחישות שכמעט לא נשמעות באולם. כשהיא מגיעה לתנאי השחרור היא מגבירה את הקול: "אדוני, שלושים יום אתה לא מתקרב לא לבעלים של הקיוסק ולא לקיוסק. לא להיכנס לשם, לא לעבור שם. תודה רבה. התיק הבא".

כוחן־עומר מזיזה עניינים במהירות. מסקרן לזהות את הרגע שבו היא מחליטה אם להאריך את המעצר או לא. לפעמים זה קורה מיד בהתחלה, כשהיא שומעת את טענות המשטרה וקוראת את הפרטים בדו"ח החקירה. לעיתים קרובות טיעוני הסנגוריה משנים את דעתה ומרככים אותה. אפשר לראות מתי היא נוטה לפתע לצד החשוד – במבט, הערת אגב או אמירה מפורשת. לפעמים היא עונה בעצמה לסנגור, טוענת כמו בשם הקטגוריה; לפעמים ההפך – מצטרפת לצד ההגנה, תוקפת את עמדת המשטרה.

בדיון על הארכת המעצר של ג'יימס גבינטור – חשוד בקבלת דבר במרמה, החזקת ציוד לזיוף שטרי כסף, זיוף דרכון או החזקת דרכון מזויף, והחזקת רכוש החשוד כגנוב – היא מדפדפת בתיק החקירה וטוענת שוב ושוב לצד המשטרה. כשהסנגור עו"ד חאג' שואל את הירשהורן מדוע פעולות חקירה מסוימות לא בוצעו אף שבהארכת המעצר הקודמת המשטרה אמרה שתעשה אותן, כוחן־עומר עונה עוד לפני נציג המשטרה: "יש סיבה". הירשהורן מסכים איתה: "לכל דבר יש סיבה".

מהשאלות הבאות מסתמן שחאג' חושד שהמשטרה מחזיקה בגבינטור כדי שלא יסייע להימלטות של שותפו־לכאורה לעבירה, שטרם נתפס. "אני לא מעכבת אף אחד בשביל לעצור אחר", השופטת מכחישה. "יש פה עבירה מאוד חמורה. מדובר בסכומי עתק".

חאג' ממשיך לגשש אחר עילה לביטול המעצר, ושואל מה בדיוק נתפס בבית הלקוח שלו. "אני אראה לגבירתי תמונות של הרכוש", אומר הירשהורן, ופותח בפני השופטת את תיקי החקירה. אחר כך הוא חוזר לדוכן וממשיך: "מדובר ברכוש בעל ערך רב, בזמן שהחשוד לא עובד. אין לו גם כסף לממן את שכר הדירה שלו. מי שלפעמים מסייעת לו בשכר הדירה היא חברתו. מדובר למעשה, במילים עדינות, בדלפון".

חאג' מפקפק בטענה שלקוחו החזיק רכוש גנוב בסכומי עתק: "האם יש לנו חוות דעת שמדובר באמת ברכוש בעל ערך, ולא בזיוף?". כוחן־עומר, המביטה בתמונות, מסירה את משקפיה ומנופפת בהם לעבר עורך הדין. "בוודאי, אני כבר רואה", היא משיבה באגרסיביות. "אם אגיד לך שהמשקפיים האלה עולים 5,000 שקל, ויש פה לא מעט כאלה, אז זה רכוש רב. אדוני! אני מכירה את המותגים, השעונים, הכול נפלא, יש פה ברוך השם מכל טוב הארץ".

חאג' לא מוותר. "לפחות נבדק שמדובר ברכוש אמיתי? שהוא באמת בעל ערך?", הוא שואל. השופטת שוב עונה בעצמה: "כן, פנו לחנויות". הסנגור מהסס לפני השאלה הבאה, אבל בסוף מוציא אותה מפיו: "האם אותם מתלוננים, אני חייב לשאול את זה, האם הם נורמטיביים? האם נבדק העבר הפסיכיאטרי שלהם?". כאן כוחן־עומר מאבדת את סבלנותה. "למה פסיכיאטרי? אנשים שמתלוננים, צריך לבדוק את העבר הפסיכיאטרי שלהם? אדוני, די. יש גבול למה שאפשר לשאול פה. לבדוק את העבר הפסיכיאטרי של מתלוננים, באמת. אדוני, נא לסיים. זה מתחיל כבר לגלוש למקומות לא טובים".

ובכל זאת היא מתרצה למחצה לאחר דברי הסיכום של חאג', שמספר שהחשוד הוא אזרח ישראל שחי בארץ 19 שנה, שיש לו בת זוג, ושהוא מקיים קשר טוב עם גרושתו ואם שלושת ילדיו שמוכנה לקחת אותו למעצר בית בדירתה באילת. השופטת מאריכה את המעצר רק עד ליום חמישי, יום הדיונים הבא שלה באולם 155.

טוס לחו"ל, סע לאברבנאל

בחדר הדיונים התחושה היא של מהומה מתמדת. מאבטחי משמר בתי המשפט מחליפים זה את זה במעבר שבין ספסלי הקהל למתחם העצורים. עצור על הספסל מסמן בפנטומימה לקרוב משפחתו מעבר לזכוכית: "נדבר בטלפון". אוחיון חותם בחותמת גדולה על מסמכים מתחת לדוכן השופטת, מפטפט בלחישות עם טוען משטרתי או סנגור, ומדי פעם קורא בקול "שקט בבקשה", גם כשהוא היחיד שמרעיש. המדפסת מוציאה את ההחלטה האחרונה, וסנגורית נשענת על דוכן השופטת כדי למשוך את התדפיסים החוצה. סנגורית אחרת יושבת סמוך לאוחיון ומתכתבת בטלפון. אחד מטועני המשטרה מתכופף מטה ליד שולחן הקטגוריה, לוחש לתוך הטלפון שלו, אף שאסור לדבר בטלפון בזמן הדיונים באולם. "בכלל לא רואים שאתה מדבר בטלפון, רק שומעים", אומר חברו בלעג, ואז דוחק את המטלפן למרכז הספסל ומתיישב לצידו.

"אני רגילה לאווירה", מספרת קידר. "מי שרואה מהצד את מה שקורה לא קולט את כל הניואנסים. למשל, יש ויכוחים בין חוקרים מי יטען קודם. וגם בין הסנגורים. זה כמו קופת חולים של פעם – מי שמגיע קודם רושם את עצמו, והולכים לפי סדר ההגעה. אני לא רואה בזה משהו חריג, נולדתי לתוך זה. במהלך השנים היו ניסיונות להקל על העומס, לפצל את הדיונים בין כמה שופטים, אבל צריך לזכור שאם אתה לא מעמיד בתורנות מעצרים שופט בקיא מאוד ומנוסה, החטאת את המטרה. אני מוכנה לסבול את השוּק הזה, ומעדיפה שופט אחד טוב באולם עמוס על כמה שופטים פחות טובים באולם רגוע".

כוחן־עומר ממשיכה לגלגל את היום קדימה, ממהרת להספיק את כל 60 העצירים שצפויים לעמוד בפניה. "אני אסביר לך, אדוני", היא מסכמת לאחד מהם את תנאי השחרור שלו. "אתה 15 יום מורחק מאשתך. זה טוב לכולם, זה טוב בשבילה, זה טוב בשבילך. אחרי 15 יום תתכננו את חייכם הלאה. שלח את אחד מהחבר'ה שיביא לך מה שאתה צריך, אבל אתה לא נכנס הביתה. סע לחוץ לארץ לשבועיים. תודה רבה, שלום, קדימה". בשביל עציר אחר, המבקש להישאר יום נוסף במעצר כדי שיוכל להיבדק אצל הפסיכיאטר המחוזי, היא דורשת בתקיפות מאנשי יחידת נחשון: "מיידית לבית החולים אברבנאל. יש לי בקשה: מיידית. לא להחזיק אותו עד אחר הצהריים. הוא צריך תרופות. יהודה, מי עכשיו?"

"התיק של משה, אבל משה ברח לי החוצה", משיב אוחיון וקם להחזיר את החוקר הנמלט. בשובו הוא מגלה שהשופטת בעצמה חמקה מהדלת הקטנה שלצידה, אל הלשכה הסמוכה לאולם. הוא פותח מעדן חלב שמונח על שולחנו, טועם שתי כפיות וממשיך לחתום על המסמכים הזורמים אליו. כשכוחן־עומר חוזרת לאולם, עדיין לועסת את מה שהספיקה לנגוס בלשכה, הטוען המשטרתי רס"ב משה פויסטרו עומד ליד דוכן הטוענים. החשוד אוויט ירט, אזרח זר שחור עור, עומד כשלצידו הסנגור הציבורי עו"ד ליאור גולן. מתורגמן מטעם בית המשפט, עוטה כיפה ולבוש בחליפה ובחולצה ירוקה, מתרגם את הדיון לטיגרית כדי לאפשר לירט להבין מה נאמר.

פויסטרו מציג את החשדות. יש לו סרטון שמתעד את הקטטה, יש לו עדויות על כך שהחשוד היה שותף לתקיפה, יש צו חתום למשיכת צילומי האבטחה מתוך המועדון שמראים את האירועים שקדמו לתקיפה בחוץ. הוא משוכנע שהחשדות התחזקו במהלך חמשת ימי המעצר שנגמרו כעת, ומבקש להאריך את המעצר גם הלאה. עו"ד גולן שואל אותו שתי שאלות בזמן שהשופטת קוראת בתיק החקירה, אבל אז היא כנראה כבר מכריעה מה עמדתה, ורומזת לסנגור להזדרז: "עוד כמה שאלות ונשחרר". פויסטרו קצת מתרגז על ההכרעה המוקדמת מדי. הוא מסרב להשיב לחלק מהשאלות הבאות של הסנגור, בנוגע לזיהויו של ירט כאחד התוקפים. "סליחה, אני לא מבין. גבירתי, יש סרטון", הוא פונה לשופטת.

אבל לטענת הסנגוריה, הסרטון לא מציג את ירט כתוקף בפועל. גולן מפרט את חלופות המעצר למרשו בתל־אביב ובירושלים, ומסביר שירט שיתף פעולה עם המשטרה מהתחלה ועד סוף, בעוד היא גררה רגליים בבירור גרסתו. "הוא מגיע מיוזמתו כדי למסור ולספר את האמת, ובהזדמנות הראשונה קושר את עצמו לאירוע ומספר בדיוק מה היה. הוא גם הסביר שהאבן שהוא החזיק ביד הייתה לא כדי לתקוף את הקורבן, אלא על רקע התקיפה שהייתה בתוך הבר. בשורה התחתונה, גבירתי, הסרטון לא יכול לקשור אותו למקרה, והראיות שמציגה המשטרה לא מספיקות, ורק היום הוצא הצו להביא את הסרטון מתוך המועדון, שביקשנו כבר ביום חמישי. החשוד נמצא חמישה ימים במעצר מלא, אני מבקש".

כוחן־עומר מתחילה להכתיב את ההחלטה, שוב בקול שקט יחסית. במשפט השלישי היא אומרת את המילים "מאז הוארך מעצרו של החשוד, החשד נגדו לא התחזק", ופויסטרו נדהם. הוא עוזב את דוכן הטוענים והולך להביט במסך המחשב המגולל את הפרוטוקול תוך כדי הקלדתו, כדי לוודא שהוא שמע נכון והשופטת באמת סתרה במפורש את טענותיו. "בסרטון לא נראה החשוד תוקף את הקורבן, וגם אם היה נוכח באירוע, לא הוכח שהיה חלק מהתקיפה", קובעת השופטת. "לא ניתן לייחס לו שותפות לביצוע העבירה. זאת ועוד, מאז נעצר החשוד, החשודים האחרים לא נעצרו, והחשוד אינו אמור להיות בן ערובה למעצרם של האחרים". היא מסכימה שייתכן שירט היה מעורב בתקיפה, אך פוסקת שהחשדות לבדם לא מונעים את שחרורו בערבות.

"אתה מבין עברית?", היא פונה לחשוד, כדי להסביר לו את תנאי שחרורו. "קצת", הוא עונה, נשען קדימה בציפייה. "תסביר לו", היא אומרת למתורגמן, "שלא יהיה לו קשר לא עם המתלונן, לא עם האחרים שהיו איתו ולא עם המועדון. לא לבוא למועדון. הלאה".

עצור קודם, שאלות אחר כך

"יש בישראל יותר מדי מעצרים", אומרת לנו עו"ד גליה ניצני, הממונה הארצית על ייצוג עצורים בסנגוריה הציבורית. "ריבוי המעצרים הוא מהתופעות החמורות ביותר במערכת המשפט הפלילי בישראל, ויש לכך השלכה קשה על זכויות האדם. ברור שיש גם מקרים שבהם נדרשת הפעלת סמכות מעצר, אבל המגמה הכללית היא הפרזה בשימוש בכלי הזה. מטריד במיוחד כשהמעצר מופעל על אוכלוסיות חלשות כמו קטינים ואנשים שסובלים ממוגבלויות שכליות או נפשיות".

בחוק נקבעו כמה קריטריונים למעצר, ורק לפיהם מותר למדינה לשלול את חירותו של מי שטרם הורשע בדין: חשש לשיבוש הליכי חקירה – העלמת רכוש, השפעה על עדים ופגיעה בראיות; חשש להתחמקות מהחקירה ומהליכי המשפט; חשש לביטחון הציבור או המדינה; וקיומם של הליכי חקירה שיכולים להתבצע רק בזמן שהחשוד במעצר. הקריטריונים הללו מפורטים כולם בחוק סדר הדין הפלילי, "אבל הבעיה היא חוסר הלימה בין לשון החוק ותכליותיו ובין אופן היישום שלו", טוענת ניצני. "החוק משנת 1997 דורש שהשימוש בכלי המעצר יהיה בגדר החריג, ושהכלל יהיה שמירה על החירות. בניגוד לכוונתו הברורה של המחוקק, כמות המעצרים הלכה ועלתה מאז שהתקבל החוק. ביקשו לתקן, אבל הושגה תוצאה הפוכה. ב־1998 היו בישראל 38 אלף מעצרים פליליים, וב־2016 היו 61 אלף, אף שבין השנים האלו לא חלה עלייה בשיעורי הפשיעה. ההפך הוא הנכון, במרבית העבירות ניתן לאתר מגמת ירידה.

"צריך להבין לעומק את נזקי המעצר. מדובר ברעידת אדמה של ממש בשביל האדם העצור וקרוביו. מעבר לפגיעה המיידית והקשה בחירות, המעצר פוגע במידה חמורה בזכויות בסיסיות רבות אחרות: בשם הטוב, ביכולת הפרנסה, בפרטיות, באוטונומיה האישית, בחופש התנועה, בקשרים המשפחתיים והחברתיים".

למה יש ריבוי מעצרים? אעלה סברה: כשבעל זורק חפץ על אשתו, המשטרה חוששת שאם לא תעצור אותו, בבוקר נגלה שהוא רצח אותה. היא לא רוצה לקחת סיכון.
"ההסבר הזה מתאים בעיקר למעצרים בתחום האלימות, שיש בהם משחק של סיכויים וסיכונים. אבל בסופו של דבר המחוקק מצפה מהמשטרה לשקלל בהחלטה גם את מחיר המעצר, ולטענתנו היא רחוקה מלעשות זאת באופן מספק. אולי נוח יותר למשטרה שבית המשפט ייקח את האחריות על השחרור, גם במחיר של לילה מיותר במעצר.

"מלבד זאת יש מעצרים רבים בעבירות קלות שלא בתחום האלימות. הסיבה להם היא קונספציה חקירתית רווחת, שלפיה החשוד הוא מרכז החקירה, והמטרה היא לחלץ ממנו הודאה באמצעות הלחץ המנטלי העצום שהמעצר מפעיל עליו. תפיסה כזו, של הפעלת לחץ גדול על החשוד, היא כמובן מסוכנת ביותר ועלולה להביא להודאות שווא ולהרשעת חפים מפשע. פיתוח תפיסת חקירה אחרת, שתתמקד באיסוף מוגבר של ראיות עצמאיות גם בתיקים הפשוטים יותר, הוא עניין מאתגר ויצריך משאבים ארגוניים רבים".

דוגמה למעצר שלא היה צריך להתקיים, לפי הסנגוריה, אנו רואים כשלפני כוחן־עומר עומד עציר נוסף: לפי החשד "הוא גרם נזק, אנחנו יודעים על שלושה מוסדות קופת חולים, ריסס בגרפיטי 'משטרה ביזיון', ובחקירה מפאת כבודו לא אגיד מה הוא אמר", כך מציג קלדרון את התיק. "נבקש גם אינדיקציה פסיכיאטרית", הוא מוסיף. עו"ד קידר מבהירה את עמדת ההגנה: אין עילת מעצר, ואת הבדיקה הפסיכיאטרית אפשר לעשות גם מחוץ למעצר. השופטת מסכימה איתה, אבל באולם לא נמצא קרוב משפחה כדי לקבל את החשוד לחזקתו. קידר מבקשת לצאת ולטלפן למישהו מבני המשפחה, ובינתיים העציר מוחזר אל הספסל. אחרי עשר דקות חוזרת קידר ואומרת שבתו של העציר בדרך. "היא תיקח אותו עוד היום לאברבנאל", קובעת השופטת. "מה השם של הבת?"

קידר נבוכה מעט. "לא הצלחתי לברר את שמה. איך קוראים לבת שלך?", היא שואלת את החשוד. "איזו בת, הגדולה או הקטנה?", הוא שואל, וכשהסנגורית אומרת שכוונתה לגדולה, הוא משיב "רחלי". את שם המשפחה הוא לא זוכר. "צלצלי עוד פעם, תוודאי", מבקשת כוחן־עומר, אבל קלדרון מציע פתרון אחר: "גבירתי, אפשר לכתוב בנוסח השחרור 'שתהא בתו'". בסופו של דבר נזכר העציר בשם המשפחה של הבת, וזה נכתב בהחלטת השחרור, המסוכמת בקביעה: "החשוד יתייצב בבית חולים אברבנאל מיד עם שחרורו".

"לצערי, זה לא מקרה נדיר", אומרת לנו קידר. "המשטרה עושה שימוש לא נכון ולא ראוי במעצרים של אנשים חולים, או כאלה שסובלים מבעיות אחרות שקשורות ברווחה. היא מעבירה אותם אוטומטית לאולמות המעצרים, כאילו זה המקום היחיד שבו אפשר לטפל בהם. זו גישה מוטעית. לא כל תחלואי החיים צריכים להתנקז לאולם המעצרים. בתיק הספציפי הזה היה חשוד בריסוס גרפיטי וחומר לאיטום על חלונות של סניפי קופת חולים. אין מה לחקור פה, ובטח שלא צריך לעצור אותו ולבקש הארכת מעצר בשביל בדיקה פסיכיאטרית, כשהמשטרה יודעת היטב שהוא יכול ללכת לאברבנאל בעצמו ולהשיג את אותה תכלית".

מצד שני, יגידו במשטרה, היום הוא עשה גרפיטי ומחר הוא ידקור.
"אז שיעצרו את כולנו, מי יודע מה אנחנו עלולים לעשות. הנימוק הזה לא יעבור את בית המשפט. אי אפשר להשתמש בטיעונים ערטילאיים של 'מה יקרה אילו'".

באולם לא שאלת את הטוען המשטרתי מה ההיגיון בלעצור מרסס גרפיטי.
"הטוען המשטרתי הוא עושה דברה של היחידה החוקרת. אין לו באמת שיקול דעת. הביקורת היא כלפי צוות החקירה שהחליט לשלוח תיק כזה למעצר".

אצבעות ולומים

ניצני מוטרדת מכך שקצב הדיונים המהיר עלול להפריע לשופט לקבל את ההחלטות הנכונות. "אנחנו עדים בשנים האחרונות לביקורת הולכת וגוברת של בתי המשפט על בקשות המשטרה למעצר לצורך חקירה. השופט פועל תחת עומס עצום, ובאופן תדיר נאלץ להסתפק בדקות ספורות לדיון חורץ גורלות. בתנאים כאלה לא תמיד אפשר להקדיש זמן לדיון מעמיק".

ראינו שאפילו המבנה לא מספיק. צפוף, רועש, לחוץ.
"יש בתי משפט מיושנים שאינם מותאמים לדרישות הנוכחיות, כמו בית משפט השלום בירושלים. אבל רואים דחיסות גדולה גם באולמות מעצרים במבנים חדשים הרבה יותר, וזה קורה כי יש כמויות עצומות של מעצרים שהמשטרה מביאה לפתחו של בית המשפט. כל הליך מעצר מזמן לאולם גם את בני משפחתו של העצור, את הערבים שלו שבית המשפט צריך להתרשם מהם, וכמובן את השחקנים הקבועים – החוקרים והסנגורים. מטבע הדברים, ההמולה והעומס שנוצרים גדולים מאוד".

באולם בית המשפט 155 יושבת מפעם לפעם גם שופטת השלום רונית פוזננסקי־כץ, שעלתה לכותרות כשצולמה בהיחבא התכתבות שלה עם חוקר הרשות לניירות ערך ערן שחם־שביט. ההתכתבות הציגה שיחה משועשעת לקראת דיון מקדים בהארכות מעצר בתיק 4000, פרשת החשד ליחסי שוחד בין ראש הממשלה נתניהו ובין בעלי בזק ואתר וואלה, שאול אלוביץ'. בהוצאה מההקשר, קטעי שיח בין שופטת לחוקר או בין שופטת לסנגור עלולים להישמע בלתי סבירים, אבל מי שראה כיצד מתנהלים אולמות המעצרים מבין שהקרבה בין כל אנשי המקצוע בבית המשפט בלתי ניתנת להכחשה או להתעלמות. כולם עובדים זה עם זה בצמידות רבה, כולם מכירים אלה את אלה, וגם שופטים, גם סנגורים וגם חוקרים הם רק בני אדם.

ביום שלישי אנחנו קוראים את הפרוטוקולים של הדיונים שצפינו בהם מתקיימים מולנו. הפערים בין יובש הפרוטוקול ובין הדרמה הצבעונית שהתחוללה 24 שעות קודם לכן באולם 155 יכולים ללמד הרבה על מערכות היחסים המתפתחות בין טועני המשטרה והסנגורים ובין השופטים.

"קלדרון, נעשה את זה פשוט", כך אמר במציאות עו"ד שאדי נאטור, נציגו של באסם אזברגה מטייבה החשוד באיומים ובתקיפת עובד ציבור. "תשמע, בתיק הזה רב הגלוי על הנסתר, נכון?". "נכון", הודה קלדרון בזמן שנשען על הדוכן והגיש לשופטת את הטלפון שלו. "רגע, רגע, בבקשה", הוא לחץ על המסך והניח לכוחן־עומר לצפות בראיית המפתח של המשטרה: תקיפה של פקח עירוני באמצעות לום, כפי שנלכדה במצלמות. אבל נאטור, שלא ראה את הסרטון, ניסה את מזלו: "את רואה? לא תקף". "מה זאת אומרת, בטח שתקף", גיחכה השופטת, שעדיין הביטה בסרטון, מרותקת. "תקף? תקף? הוא רק החזיק את הלום", הסנגור לא התייאש. "תקף, בטח שתקף", קבעה כוחן־עומר.

כל הדיאלוג הזה אינו מופיע בפרוטוקול. גם המשך הדיון, שכלל התנצחות בין השופטת לעורך הדין, תועד רק חלקית בכתובים. כך זה נשמע באולם בית המשפט:

סנגור: "טוב, גיא, החשוד בעצם נהג מערבל בטון, ואתמול הוא חנה…"

שופטת: "מה זה משנה? אני אזרח מדינת ישראל, ואני לא רואה שנותנים דו"ח ומקבל הדו"ח משתגע".

סנגור: "אבל גבירתי, זה רלוונטי, אני רוצה להציג את הנסיבות. החשוד בעצם…"

שופטת: "חנה בכביש".

סנגור: "חנה בכביש, הייתה שם סערת רגשות, וזה מה שגרם למתן הדו"ח".

טוען משטרתי: "הייתה שם סערת רגשות? התגובה הראשונית של החשוד לפני מתן הדו"ח היא אצבע משולשת".

השופטת מכתיבה לקלדנית: "עוד לפני מתן הדו"ח, החשוד, איך לומר…"

טוען משטרתי: "משהו מגונה".

שופטת: "נהג בגסות רוח". היא פונה לעורך הדין בתמיהה: "מה, אסור לגשת לאזרח לבקש רישיונות?"

הפרוטוקול הרשמי של הדיון אינו כולל את טענת השופטת בעד אזרחות צייתנית, וגם לא את התבטאותו של קלדרון על "אצבע משולשת". שאלותיו הבאות של נאטור משכנעות את השופטת שאכן יש טעם בהבנת הנסיבות. הוא טוען שאין היכרות מוקדמת בין הפקח לחשוד; שלחשוד אין עבר פלילי; שהפקח קילל את החשוד, לטענתו, מה שהוביל לאובדן עשתונות ולעימות; ועוד ועוד. "אגב, מה נגרם לפקח?", שואל נאטור את קלדרון, וכוחן־עומר עונה בעצמה, לפי המסמך הרפואי שהוצג לה: "לא נגרם לו כלום".

סנגור: "יפה. גבירתי, אני אסכם. מדובר באירוע…"

השופטת קוטעת אותו: "בן כמה הוא?"

סנגור: "23, 23. אירוע בזוי…"

השופטת מזועזעת: "נורא בעיניי".

עורך הדין מסכים: "אני אומר, אירוע בזוי, גבירתי. ואני מדבר בשם החשוד. המשפחה שלו נוכחת באולם, גם הם מתביישים. מדובר באירוע נקודתי שקרה כתוצאה מסערת רגשות בין החשוד לבין הפקח. לפי הטענה שלו הפקח בהתחלה קילל אותו. אבל המשטרה יכולה להתכבד ולערוך את פעולות החקירה בטייבה. אין היכרות מוקדמת בינו לבין הפקח. מדובר במשפחה בדואית, משפחה שכולה, אחיו של החשוד היה חייל בצה"ל, נפל לפני עשר שנים. המשפחה בשוק ממה שקרה. הם מתגוררים ליד תחנת טייבה, מרחק של מאה ומשהו מטרים, אין שום צורך שהוא ייעצר. עם כל הצער שבדבר, זאת עובדה שהפקח לא נפגע. נפשית אולי, אבל לא פיזית".

הפרוטוקול מציג את דברי הסיכום הללו בקיצורים ובהידוקים. השופטת מכתיבה לקלדנית החלטה מהירה – מעצר בית עד יום רביעי. בפרוטוקול מופיעה הכרעה ארוכה בהרבה מהנוסח שנשמע באולם: היא כוללת את הצידוק להחלטה ואת תנאי השחרור המפורטים. לכל זה אין זמן בדיון עצמו. העצירים ממשיכים לעבור באולם, והגורלות ממשיכים להיחתך על ידי השופטת, הגוזרת את החבל שמושכים חוקרי המשטרה מצד אחד והסנגורים מנגד.

בחוץ, במזכירות השחרורים, בני משפחות חותמים על ערבות, מפקידים כמה אלפי שקלים ומקבלים לידיהם את קרוביהם המשתחררים. עצירים אחרים נלקחים בשרשראות האיזוק המצלצלות אל תאי ההחזקה בבית המשפט, משם לרכב של יחידת נחשון, ומשם בחזרה לבית המעצר, להמשך החקירות. בני משפחותיהם, טרוטי עיניים, לפעמים בוכיים, לפעמים חסרי מורא, יבואו לכאן שוב בעוד שלושה, חמישה, שמונה ימים, לדיון נוסף בהארכת מעצר.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il