סנטה מונטיפיורי רגילה ששואלים אותה על קרובי משפחתה. אביה צ'רלס פלמר־טומקינסון הוא גולש סקי אולימפי לשעבר ונדבן נודע, בעל קשרי חברות קרובים עם כמה מבני בית המלוכה הבריטי. אחותה טארה, שמתה ממחלה לפני כשלוש שנים, הייתה כוכבת ריאליטי מוכרת בבריטניה. לא מפתיע שעיתונאים המראיינים אותה לרגל צאת ספרה החדש, מתעניינים לעיתים קרובות בקורות בני משפחתה לא פחות מאשר בקורותיהם של גיבורי עלילותיה. אבל כנראה רק בריאיון לתקשורת הישראלית יתעניינו גם בקרוב משפחה אחר שלה, שנפטר במאה ה־19, ושמו משה מונטיפיורי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי
– בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות
– דעה: מנהיגי ישראל לא משלמים את מחיר חוסר האחריות
סר משה הוא דוד־סבו של בעלה, ההיסטוריון היהודי הבריטי סיימון סבאג־מונטיפיורי (55), וסנטה גאה מאוד לשאת את שם משפחתו, לאחר שהתגיירה. "לא ידעתי עד כמה השם הזה משמעותי ליהודים", היא מספרת. "אחרי שסיבאג (כך היא קוראת לבעלה, בהיגוי הבריטי של שם משפחתו – א"ש) ואני התארסנו, הבנתי לאיזו משפחה נכנסתי. למדתי על חשיבותו של משה מונטיפיורי, על השכונה שהקים מחוץ לחומות ירושלים ופרטים אחרים. אבל רק כשהגעתי לירושלים בסוף תהליך הגיור, הבנתי ממש לעומק את המשמעות. פגשנו את הרב של בית הכנסת הקרוי על שמו, הסתובבנו בשכונה, ואנשים התפעלו כששמעו שקוראים לנו מונטיפיורי. זה היה מדהים. היה בזה גם אלמנט משעשע בשבילי כי בבריטניה שם המשפחה שלי, פלמר־טומקינסון, מוכר הרבה יותר".
יש דבר כזה
שוחחנו בזום לרגל צאת ספרה השני בעברית, "מרינה של הים". הראשון, "הפיתוי של גרייסי", ראה אור לפני שנה בדיוק, והמכירות הנאות עודדו את הוצאת ידיעות ספרים להמשיך ולתרגם את ספריה. בגיל 50, למונטיפיורי יש בצקלונה לא פחות מעשרים ספרים – היא כותבת אחד לשנה, מאז 2001 – וזה שתורגם כעת ראה אור במקור בשנת 2011. נדרשות לה כמה שניות כדי להיזכר בעלילה: כמו רוב ספריה האחרים, גם "מרינה של הים" הוא רומאן אהבה חוצה דורות ומדינות, שופע תיאורי נופים ורגש. כבר בתחילת הריאיון אני שם את נפשי בכפי ומודה בפניה שכנראה לא הייתי מרים את הספר מהמדף, אילו נתקלתי בו בחנות הספרים. היא מתעניינת מדוע, ואני מסביר שזהו לא הסגנון המועדף עליי, ושואל בזהירות אם לדעתה יש ספרות "נשית".
"כשאני כותבת ספר אני רוצה לעניין את עצמי, ואם אכתוב על אותם המקומות פשוט אשתעמם. ארבע העלילות הראשונות התרחשו בדרום אמריקה כי גרתי בארגנטינה ואהבתי את האזור. אבל בספר החמישי הרגשתי שאני צריכה שינוי"
"הייתי אומרת שאני כותבת לנשים", עונה מונטיפיורי, "כי אני כותבת לעצמי, ולא כל כך חושבת על הקהל שלי בעת הכתיבה. אז כן, הסיפורים שלי מדברים לנשים הרבה יותר מאשר לגברים. יש הרבה גברים שקוראים את הספרים שלי, ואני מקבלת מהם מכתבים, אבל נראה שאלה גברים שקוראים ספרות מהסוג הזה. לא מפתיע אותי שאתה אומר שזה לא סוג הספרים שהיית מוריד מהמדף, אבל אני שמחה שעשית את זה כדי לראיין אותי".
גם אני שמח, כי זה ספר מצוין. מונטיפיורי מערבת בו בין שלוש מדינות אהובות עליה – איטליה, ארגנטינה ואנגליה. עלילות ארבעת הספרים הראשונים שלה מוקמו כולן בארגנטינה, ואז עברה לספר סיפורים על אירופה. למה? "כי אני תמיד רוצה לאתגר ולעניין את עצמי, ואם אכתוב בכל שנה על אותם המקומות, פשוט אשתעמם נורא. ארבע העלילות הראשונות התרחשו בדרום אמריקה, כי גרתי בארגנטינה ואהבתי לכתוב על האזור. אבל כשהגעתי לספר החמישי הרגשתי שאני צריכה שינוי.
"חוץ מזה, אמריקנים מתעניינים הרבה פחות באמריקה הלטינית. הם לא חושבים על טנגו אלא על עקרות בית, ולכן בארה"ב לא קנו את ארבעת הספרים הראשונים שלי. אז החלטתי לכתוב ספר על איטליה. בעבר ביליתי שם הרבה, למדתי איטלקית באוניברסיטה וגרתי במילאנו, ולכן זה מקום שהכרתי, אבל גם מקום אקזוטי. לא רציתי לעסוק רק באנגליה, מולדתי: חשבתי שמעניין לכתוב קצת עליה וקצת על מקומות אחרים. זה היה שינוי מצוין בשבילי. כתבתי כמה ספרים על איטליה, ואז על צרפת, והספר העשירי, על דרום־אפריקה, היה האחרון שהוצאתי דרך המו"ל הקודם שלי.
"בשלב הזה ספריי לא כל כך הצליחו באנגליה. משהו לא עבד, והיחסים שלי עם המו"ל לא היו טובים. עברתי להוצאת 'סיימון אנד שוסטר', שאני עובדת איתה עד היום. בספר הראשון שראה אור בהוצאה הזאת, רציתי ליצור משהו אחר ומיוחד. הייתי נרגשת, התמלאתי אנרגיה, והבטחתי לעצמי לכתוב את הספר הכי טוב שלי עד אז. התוצאה היא 'מרינה של הים'. ערבבתי שם את אנגליה, ארגנטינה, איטליה, הים – כל הדברים שאני אוהבת הצטרפו יחד, מה שהוכיח את עצמו, כי זה היה הספר הראשון שלי שהגיע לרשימת עשרת רבי־המכר באנגליה".
איך כותבים ספר בכל שנה במשך שני עשורים?
"נחמד לחשוב שאני מיוחדת, אבל אני לא. יש הרבה סופרים שמוציאים ספר בשנה. אני חוששת שזה נפוץ יותר משאתה אולי חושב. אני בהחלט מחשיבה את הכתיבה לעבודה. אני מתחילה לכתוב כל ספר באוקטובר, ומסיימת סביב מאי־יוני. חצי שנה לספר. אני חושבת שכל כותב מתייחס אחרת לכתיבה שלו, ולכל ספר יש זוויות משלו. יש פרטים שדורשים תחקיר ארוך ועמוק לפני הכתיבה, ויש כותבים שעורכים תחקיר במשך שנים לפני כל ספר. בספרים שלי אני משתמשת הרבה מאוד בידע אישי, ולכן התחקיר לא ארוך בדרך כלל.
"לקראת 'מרינה של הים' לא היה בכלל תחקיר – פשוט המצאתי סיפור וזרמתי איתו. לעומת זאת, כשכתבתי טרילוגיה שעסקה במלחמת העצמאות של אירלנד, נלווה לכך תחקיר ארוך. דיברתי עם אנשים, קראתי ספרים. לשמחתי, קל לי לכתוב. אין לי מחסומי כתיבה. אני משמיעה מוזיקה באוזניות, יושבת במשרד שלי בקומה העליונה וכותבת".
נשמע קל.
"פעם היה לי קשה יותר לגשת לשולחן ולכתוב, כי הייתי צריכה לטפל בשני ילדים קטנים, אבל עכשיו לילי באוניברסיטה, סשה בבית הספר, ולי יש הרבה יותר זמן. כתבתי שני ספרים בימי הסגר שהוטל עלינו בגלל הקורונה".
את יודעת למה החליטו לתרגם דווקא את "מרינה של הים"?
"האמת היא שאין לי מושג. אולי קראו בהוצאה את הספרים, והחליטו איזה מהם ידבר יותר לקהל הישראלי. לכל מדינה יש העדפות משלה; בארה"ב למשל הוציאו לאור רק את האחרונים. בהולנד, בבלגיה ובנורווגיה אני נחשבת לסופרת רבי־מכר, מפרסמים שם כל מה שאני כותבת. מדינות שמצטרפות מאוחר יותר יכולות לקטוף את המיטב ולהחליט מה לפרסם קודם. מה שבטוח הוא שאם הייתי צריכה לבחור את ששת הספרים הכי טובים שלי, השניים שתורגמו לעברית בוודאי היו ברשימה".
סטריאוטיפים גזעניים קלים
בבית משפחת סבאג־מונטיפיורי בלונדון גרים שני סופרים של רבי־מכר. סנטה כותבת רומאנים משפחתיים, ואילו סיימון מחבר ספרי היסטוריה רציניים. בעבר היא אמרה בריאיון שרק כמה שנים לאחר חתונתם היא העזה לשלוח כתב יד משלה להוצאת ספרים, מחשש שיהיה מי שיגיד שהיא מנסה לחקות את בעלה. "כתבתי כבר כילדה, ואז כמתבגרת, אבל לא פרסמתי כלום", היא מספרת. "דווקא סיבאג עודד אותי לכתוב ולשלוח ספר לסוכן. לא רציתי שיגידו שמפרסמים אותי בגללו, אבל בלעדיו זה לא היה קורה. הוא תמך בי מאוד לאורך כל הדרך".
יש מקום בבית אחד לשני סופרים?
"במשך שנים גרנו בדירה קטנה יחסית וחלקנו חלל עבודה אחד. הוא כתב על שולחן העבודה, אני על שולחן האוכל. שמעתי מוזיקה באוזניות ושכחתי שהוא נמצא שם בכלל. עכשיו יש לנו בית גדול יותר, אז אני עובדת בקומה למעלה והוא למטה, ואנחנו נפגשים לארוחת צהריים. נחמד לעבוד באותו מקצוע כמו בעלך, ואפשר כך לחלוק את העליות והמורדות של עולם ההוצאה לאור. כשאני אומרת שהעורכת מציקה לי הוא יודע בדיוק על מה אני מדברת, וכשהוא מתלבט איזו כותרת לתת לפרק אני מבינה את זה היטב. אבל אנחנו כותבים באופן עצמאי. הוא כותב ספרי היסטוריה רציניים ולא יבקש ממני עצה בענייני סטלין או ירושלים, ואני לא אבקש ממנו עצה עלילתית".
ובכל זאת כתבתם יחד ספרי ילדים על ארנבים.
"נכון, על חברה סודית של ארנבים שגרים במחילות מתחת לארמון בקינגהאם ומגינים על משפחת המלוכה מהרשע בעולם. כתבנו ארבעה ספרים כאלה, והם הופכים ממש בימים אלה לסרט הוליוודי. זה מרגש, אבל האמת היא שהפסקנו לכתוב יחד כי זה גם מתיש מאוד".
איך הגעתם לזה בכלל?
"סשה, הבן שלי, לא הצליח להירדם לילה אחד. אמרתי לו, תחשוב על משהו שאתה אוהב. הוא אמר: 'ארנבים'. איפה הם גרים, שאלתי. 'ארמון בקינגהאם', הוא ענה. חשבתי שזה רעיון טוב לסיפור, ואז במשך שש שנים אני ובעלי כתבנו את עלילות הארנבים מתחת לארמון. אני חושבת שהצלחנו לכתוב יחד דווקא כי לא כתבנו אף פעם ספרות ילדים. אם היינו מנסים לכתוב יחד רומאן למבוגרים או היסטוריה, זה היה מתכון להתנגשות. אבל בכתיבה מסוג אחר היינו פתוחים להקשיב זה לזה, ואף אחד לא הרגיש בעלות על הז'אנר".
יש ללילי ולסשה ברירה אחרת מלבד להיות סופרים?
"לילי, בת 19 כיום, אכן כותבת מצוין. אגב, שמה העברי הוא בת־שבע. האם היא תהפוך את הכתיבה למקצוע? כרגע היא אוהבת אופנה, כמו כל החברות שלה. סשה – שנקרא שמואל, אם בשמות עבריים עסקינן – בן 17, ורוצה לעשות סרטים, שזו דרך אחרת לספר סיפור".
"היו לי בני זוג יהודים, ואני מוקפת יהודים כל חיי. ההחלטה להתגייר לא הפתיעה את הסביבה שלי. סיבאג גאה מאוד ביהדות שלו והיה חשוב לו שילדיו יהיו יהודים. אני מצידי לא רציתי שהם ילכו גם לבית כנסת וגם לכנסייה, זה נראה לי מבלבל"
ומה שמך העברי, שתהיה לנו כל התמונה המשפחתית?
"אה, שרה כמובן".
מונטיפיורי מגדירה את עצמה כיהודייה גאה, ומחנכת את ילדיה ברוח זו. פעם, היא מספרת, מוכר פרחים הציע ללילי זר לחג המולד, והבת השיבה לו מיד: "אנחנו לא נוצרים, אנחנו חוגגים את חנוכה". "אז ידעתי שהצלחתי", אומרת אמה בחיוך.
באירופה יש לא מעט אנטישמיות, וגם בבריטניה הסוגיה הזו עלתה בשנים האחרונות, בעיקר סביב דמותו של ראש האופוזיציה לשעבר ג'רמי קורבין. איך את חווה זאת כגיורת? קשה להיות יהודייה באנגליה?
"לא קשה לי בכלל. שמחתי שקורבין לא נכנס לממשלה, ובוודאי שיש אנטישמיות וגזענות באופן כללי, אבל אני לא חוויתי אותן מעבר לכל מיני אמירות סטריאוטיפיות כמו 'יש לי עורך דין יהודי טוב לענייני גירושין'. אף אחד הרי לא יגיד שיש לו עורך דין נוצרי טוב לענייני גירושין. אז יש סטריאוטיפים קלים, אבל לא אנטישמיות שכוונה כלפיי או כלפי בעלי וילדיי".
כשהודעת למשפחתך שאת מתגיירת, לפני למעלה מעשרים שנה, מה הייתה התגובה?
"אבי הוא אדם רוחני מאוד. כילדה וכנערה היו לנו דיונים סביב זה שלא הבנתי איך ישו יכול להיות אל, הרי הוא ארצי מאוד. אמרתי שהוא אולי מורה, אבל לא בנו של האל. כשהתגיירתי אבי היה מרוצה, כי מבחינתו היהדות היא הבסיס לנצרות. אם אתה מוציא את ישו מהנצרות – קיבלת יהדות. הוא היה מתאכזב אם הייתי אומרת לו שאני אתאיסטית. אבא אפילו הלך איתי לבית הכנסת שהתגיירתי בו, ותמך בי מאוד, כמו כל המשפחה.
"הסביבה שלי קוסמופוליטית ומקבלת. אני לא יודעת מה חבריי אמרו מאחורי גבי, אבל בפניי גם הם תמכו מאוד. סיפרתי להם רק כשכבר הייתי בתוך התהליך, בין השאר כדי שלא יוכלו לומר לי 'אל תעשי את זה'. היו לי בני זוג יהודים, כך שאני מוקפת יהודים כל חיי. ההחלטה להתגייר לא באה בהפתעה לסביבה שלי. כולם ידעו שאם אתחתן עם סיבאג, אתגייר. הוא גאה ביהדות שלו מאוד ורוצה שילדיו יהיו יהודים, כך שלא הייתה דרך אחרת מלבד גיור, אם רציתי לחיות איתו. אני מצידי לא רציתי שהם ילכו גם לבית כנסת וגם לכנסייה, זה נראה לי מבלבל".
"במשך שנים גרנו בדירה קטנה – סיבאג כתב בשולחן העבודה, אני בשולחן האוכל. הוא כותב ספרי היסטוריה רציניים ויודע שהוא לא יכול לבקש ממני עצה בענייני סטלין או ירושלים, ומצד שני אני לא אבקש ממנו עצה עלילתית"
בספרייך את מתייחסת מעט מאוד ליהודים וליהדות. באזכור כמעט אגבי בספר שתורגם זה עתה לעברית, כשמישהו מגיע לקנות את המלון שנמצא במרכז העלילה, אחת הדמויות אומרת עליו ש"הוא יהודי". דמות אחרת שואלת "אז?", והראשונה עונה: "אומרים שהיהודים מאוד חכמים".
"השורות האלה לא היו אמורות להיות שם, במהדורה המקורית באנגלית הן נחתכו בעריכה. כשכתבתי את הספר רציתי להצביע על אנטישמיות מוסווית שיש בחברה, להציף את זה – למשל כשאומרים על סיבאג שהוא "יהודי חכם שמוצלח עם כסף" – אבל אחר כך הבנתי שלא עשיתי זאת נכון. הדרך הייתה מגושמת, והוריתי להוציא את השיחה הזו. אני מופתעת שהיא נשארה בגרסה העברית".
המשפחה הנוצרית שממנה באה מונטיפיורי מוכרת מאוד באנגליה. "יש לנו קשרים למשפחה המלכותית. אבי מכיר את צ'רלס, נסיך ויילס, כבר ארבעים שנה. הוא חבר גם שלנו".
כידוע, העיתונות הבריטית עוקבת מקרוב, ולפעמים יותר מדי מקרוב, אחר המשפחה המלכותית. מסובך להיות חבר של מישהו מהם?
"בכלל לא, זו חברות פרטית. גם כשצ'רלס היה נשוי לדיאנה לא היה קשה להיות חברים שלהם, אבל קשה לקרוא מה העיתונות כותבת על מישהו שאתה מכיר, שאכפת לך ממנו, כשאתה יודע שהדברים שנכתבו אינם נכונים. אבל כבר עשרים שנה העניינים רגועים בכל הקשור לצ'רלס. הוא מאוד מאושר עם קמילה, דוכסית קורנוול, והעיתונות כבר לא עוקבת אחריהם. היא מתעניינת עכשיו בצעירים יותר, בהארי ובוויליאם. הקשר שלנו עם צ'רלס עדיין פרטי ולא נחשף לעין הציבור, וטוב שכך".
עצה לסופר מתחיל
כסופרת מקצועית בעלת מוסר עבודה יוצא דופן, שמוכרת מיליוני עותקים במדינות רבות בעולם, ביקשנו ממונטיפיורי כמה תשובות לשאלות שמעסיקות כל מי שמתעניין בכתיבה. למשל, מה הופך סופר אחד למצליח, בעוד השני לא זוכה להצלחה.
"הייתי שמחה לדעת את התשובה", היא מצטנעת. "אני יכולה לומר שיש הרבה כותבים מצוינים שאין להם מזל. גם אם כתבת ספר ממש טוב, אף אחד לא יודע להגיד לך בוודאות אם הוא יצליח או לא. הרבה פעמים סוכנים חושבים דבר אחד וקורה דבר אחר, ולהפך. בכלל, קשה למצוא סוכן טוב שגם תתחבר אליו. לוקח להם המון זמן לקרוא ולחזור אליך. כך שגם אם כתבת ספר נהדר, אתה צריך מזל כדי שהסוכן הנכון יאהב אותו. ואז אתה צריך למצוא מוציא לאור.
"זרקתי את כל העותקים של ספריי מהמו"ל הקודם שלי, אז אני לא יכולה להראות לך אותם, אבל הם בחרו את התמונות הכי נוראיות לכריכות. לא פלא שהספרים לא נמכרו כמעט. בהוצאה החדשה נבחרו כריכות יפהפיות, וזה חולל שינוי מדהים. אדם שנכנס לחנות ורואה ספר בכריכה לא מושכת, לא יקנה אותו. זה פשוט עד כדי כך. לכן כסופר אתה צריך גם הוצאה לאור שלמחלקת העיצוב שלה יש דמיון, ושיהיה לכם חזון משותף.
"אחר כך אתה צריך שיהיו להוצאה קשרים טובים עם חנויות הספרים, שיהיו מבצעים טובים, ושהספר שלך ייראה במקומות טובים בחנות. זה באמת שילוב של הרבה דברים שצריכים להתרחש יחד, ואם זה קורה – זה קסם. כמובן שקודם כול צריך ספר טוב, אבל זה רק התנאי הראשון, והוא בהחלט לא מספיק".
קרה פעם שסיימת ספר ואמרת לעצמך שהוא לא מספיק טוב, אבל תוציאי אותו בכל זאת, כי את צריכה להוציא ספר בכל שנה?
"זה קרה פעם אחת, עם הספר האחרון שכתבתי למו"ל הקודם שלי. היה לי שם חוזה לארבעה ספרים, וידעתי שזה לא חוזה טוב, אבל הייתי מחויבת. ידעתי גם שאיש כמעט לא יקרא את הספר, כי ההוצאה לא תפרסם אותו כמו שצריך. בכל זאת עבדתי ממש קשה כדי להפיח בו חיים ושאר רוח. הוא יצא בסדר, אבל זה הספר שאני הכי פחות אוהבת".
את חשה מחויבות לקצב הכתיבה שאימצת?
"אני חשה מחויבות לקוראים שלי, בעיקר בבלגיה, בהולנד ובנורווגיה. בכל שנה יש לי סיורי מכירות בשלוש המדינות הללו, ותמיד שואלים אותי מה יהיה הספר הבא, ותמיד יש לי תשובה. הרצון לספק את הקוראים לא מרתיע אותי אלא מלהיב אותי. זה כוח חיובי. אם לא היו לי קוראים שכל הזמן אומרים כמה הם אוהבים את הספרים שלי, כנראה לא הייתי נלהבת לכתוב ספר בכל שנה. אני מרגישה כמו זמר ששומע את הקהל מריע, וזה גורם לו להופיע טוב יותר.
"יש לי כבר נושאים לספרים הבאים, אני 'סגורה' עד 2023. אם לא אמצא אחר כך נושא טוב מספיק, אקח שנה הפסקה. אני לא חושבת שתהיה לי בעיה כזו, אבל לא אכתוב משהו רק כי אני חייבת להוציא ספר בכל שנה".
"גם כשצ'רלס היה נשוי לדיאנה לא היה קשה להיות חבר שלהם, אבל היה קשה לקרוא מה העיתונות כותבת על מישהו שאכפת לך ממנו, כשאתה יודע שהדברים שנכתבו אינם נכונים. בעשרים השנים האחרונות העניינים רגועים. צ'רלס מאושר עם קמילה והעיתונות לא עוקבת אחריהם"
מה תייעצי למי שמרגיש רצון לכתוב, אבל לא יודע איך להתחיל?
"כתוב לעצמך. אל תחשוב על השוק והקוראים. הקול צריך להיות שלך, אל תנסה להיות מישהו אחר. אם אתה אוהב מותחנים, כתוב מותחן; אל תבחר בז'אנר אחר רק כי זו עכשיו האופנה. אתה יכול להיות חלוץ ולהתחיל ז'אנר חדש, אבל אל תעשה משהו שאתה לא אוהב. אל תהיה גם גאוותן מדי. אנשים רבים גאים מכדי לקבל עצות, ואני אומרת: בחר מישהו שאתה סומך עליו, ואז פעל לפי העצה שלו".
המלצות נוספות שלה נוגעות למלאכת הכתיבה עצמה: "דאג שמקום העבודה שלך יהיה מזמין ככל שאפשר. יש לי בחדר העבודה נרות ופרחים, ואני רק מחכה לרגע שבו אשב ואכתוב. סגור את הדלת, שמע מוזיקה אם זה עוזר לך – לי זה עוזר נפשית, אני מאזינה למוזיקה מסרטים אהובים. כתוב בהתלהבות. אם תאהב את הכתיבה שלך, הקוראים יאהבו אותה גם. היה אמיץ, אל תחשוש מדמויות שכועסות – אין דבר גרוע יותר מדמויות משעממות. ודא שהדמויות צבעוניות ולא שבלוניות, וככה הן יישארו בלב הקוראים לאורך זמן. והעיקר – אתה צריך להרגיש שאתה אוהב את הספר שכתבת".
יש לך מסר מיוחד לקוראים בישראל?
"אני גאה להיות יהודייה. הגיור היה בשבילי פתיחת דלת לעולם יפהפה. אנחנו רוצים להגיע שוב למשפחה שלנו בתל־אביב, וכמובן לחזור לירושלים, ונעשה זאת ברגע שנוכל. לכן זה משמעותי מאוד בעיניי, שספריי מתחילים להתפרסם בעברית. זה עוד חיבור לעולם שהתחברתי אליו מזמן".
מתי תכתבי ספר שמתרחש בישראל?
"אני חייבת לשהות במדינה מספיק זמן כדי לחוות אותה לפני שאכתוב עליה. הספר הבא שלי יעסוק בסיפור אהבה שמתרחש במלחמת העולם השנייה, ואחת מהדמויות המרכזיות תהיה יהודייה. לא עשיתי זאת בעבר. יום אחד אולי יהיה גם ספר שעלילתו ממוקמת בישראל, מי יודע. אני תמיד שואפת להרחיב את הטריטוריה שלי".
