במשך למעלה משבועיים התנדנדה על הגלים בין איי גלאפגוס סירה שימיה היפים מאחוריה. על סיפונה הצנום: מדען ישראלי, עמיתו יליד היבשת, מלאי קרח יבש והמוני כפיות חד־פעמיות. הצוות הקטן הוזעק ממרחקים למשימה בהולה ורבת־חשיבות: להציל מכליה את האיגואנות השחורות, הלטאות הימיות היחידות בעולם. במסעו הדרמטי בספינה "ביגל" ראה צ'רלס דרווין את האיגואנות השחורות וקבע שהן "לטאות גדולות ומגושמות המעוררות גועל". הוא אפילו טרח להעניק להן כינוי מעליב – שדוני החשכה. אחרים שזכו לבקר בארכיפלג הגלאפגוס הפלאי ולחזות באיגואנות המנקדות בהמוניהן את האיים, לא יכלו שלא להשתאות למראה הזוחל המיני־דינוזאורי עם הפרצוף הנרגן משהו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסכמי אברהם יאושרו, הסיכומים בנוגע להר הבית מעורפלים
– מפנה מקום: שירה שפותחת את לב הקורא
– האקדוחן הרבני והקנאי שהפך את חסידות סאטמר לאגדה
האיגואנה השחורה היא מין אנדמי, ייחודי לאיי הגעש באוקיינוס השקט. היא ניזונה מאצות ירוקות וחיה ברוגע את חייה על קו המשווה, בין צלילות תכופות ורביצה. אלא שפגעי ההתחממות הגלובלית הגיעו גם לכאן: אל ניניו בא לבקר אחת לכמה זמן, טמפרטורת המים עלתה, ומינים שונים תפסו טרמפ ופלשו למקומות שלא היו בהם קודם. האצה האדומה, למשל. האצה הזו ניחנה בריכוז גבוה של תאית (צלולוז), שאנחנו בני האדם לא מסוגלים לעכל, ומתברר שהאיגואנות איתנו כמעט באותה סירה. הן צוללות בחיפוש אחר מזון, מתלהבות מהשינוי המרענן בבופה, אוכלות את האצה האדומה, נחנקות ומתות. שיעורי התמותה של המין שהפך לאחד מסמלי הגלאפגוס עלו באופן מטריד ביותר, ואוכלוסייתו הצטמצמה עד כדי תשעים אחוזים.
כאן נכנסו לתמונה פרופ' איציק מזרחי וחברו הטוב פרופ' אוטו קורדרו מאקוודור, שהוזמנו לסייע בפרויקט הצלה ולהתארח בכלי השיט הרעוע. "דמייני סירה כמו של רובינזון קרוזו, היה חסר שם רק תוכי וקפיטן", צוחק פרופ' מזרחי. "השהות עליה הייתה סיוט, לא ישנו שבועיים. אל החופים אסור לבני אדם לרדת: אלה איים לא מתוירים, ולא רוצים להעביר אליהם בטעות מינים פולשים נוספים".
בעזרת צוותים מקומיים אספו החוקרים כמה שיותר דגימות צואה של האיגואנות השחורות, בידיעה שכל עיכוב בהשלמת המשימה משמעותו עוד לילה בחרטום הסירה. "הייתה שם חוקרת מאוניברסיטת סן־פרנסיסקו באקוודור, עם צוות צילום ופקח של האיים. אני זוכר אותם לוקחים דגימות מאיגואנה בעזרת מטושים, מצלמים הכול, ובינתיים אני מסתכל על השעון ורואה שזה לוקח עשרים דקות לדגימה אחת. תביני, לצורך הסטטיסטיקה דרושות לי מאה לפחות. הבנתי שהסיפור הזה לא הולך להיגמר. אנחנו הגענו כמדענים כדי לייעץ, אבל זו חתיכת לוגיסטיקה, ובקצב הזה דגימות לא יהיו לנו. מאותו רגע אספנו מודיעין: ראינו איפה האיגואנות עולות מהמים, ואיפה הן עושות את צרכיהן. אמרתי לחבר'ה שמעכשיו אנחנו לא מדענים, כולם פה חוטבי עצים ושואבי מים, כל אחד לוקח כפית ואוסף דגימות בלי הפסקה מהבוקר עד הלילה. וכך זה היה. עבדנו כמו חמורים, ובואי נגיד שחברות אמת עם הצוותים האחרים לא ממש צמחה מהסיפור הזה, אבל מאתיים דגימות צואה בהחלט", מספר מזרחי, משועשע. מאתיים הדגימות שוכנות כאן, במקפיא במעבדתו במכון הלאומי לביוטכנולוגיה NIBN באוניברסיטת בן־גוריון.
מזרחי הוא לא זואולוג ולא גסטרולוג של זוחלים. הוא נקרא לדגל לפרויקט ההצלה כמיקרוביולוג שמתעניין במה שרוחש בתוך מערכת העיכול של הלטאות. היכולת שלהן לעכל את המזון, או לא לעכל, קשורה במגוון רחב של מיקרואורגניזמים – חיידקים ושלל יצורים שנידרש למיקרוסקופ כדי לראות אותם. המיקרוביום – קהילת המיקרואורגניזמים המתקיימת על גוף החי ובתוכו – זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב מחקרית רבה, והשפעתו על טווח רחב של מצבי בריאות וחולי, השמנה, מחלות נפש, אלרגיות, מצבי רוח ומה לא, נבחנת בלי הרף. כותרות בעיתונים כבר הבטיחו גדולות ונצורות ודיברו על שלל תרופות וטיפולים שיצמחו מתוך המחקרים הללו, אבל מזרחי מצידו מציע להנמיך להבות. "אובר־שיווק יכול להרוג תחום", הוא אומר, "קודם צריך לייצר בסיס מדעי איתן". מה שניתן לומר בוודאות כרגע הוא שלאוכלוסיית החיידקים הצפופה שמתנהלת יחדיו בגוף החי, יש השפעה גדולה על הגוף עצמו. ואת דפוסי ההשפעה הזו שואף מזרחי לפענח, ובעזרתה לבלום תהליכים שמאיימים על כדור הארץ.
"בעל חיים שעובר דרך תעלת הלידה מצטייד במיקרוביום מסוים, ומי שלא מצטייד במיקרוביום אחר. לכן במשך שלוש שנים דגמנו פרות שנולדו בניתוח קיסרי וכאלה שנולדו בהמלטה רגילה, ומיפינו את המיקרוביום. המשמעות היא שאפשר להשתיל משהו בתחילת החיים, וכך לעצב את הסוף של הסיפור"
מזרחי מגדיר את עצמו כמיקרוביולוג אקולוגי. אם אקולוגיה מתעמקת במערכת הגומלין בין הנחש לסביבה שבה הוא חי, או בשאלה מי טורף את מי בסוואנה, המיקרוביולוג האקולוגי מתעניין במערכת היחסים שבין המיקרואורגניזמים בג'ונגל הבלתי נראה לעין. "העולם המיקרוביאלי מכתיב למעשה את רוב התהליכים שאנחנו קוראים להם 'חיים'. האוויר שאת נושמת מורכב מגזים שחיידקים מייצרים; הפחמן שאת צורכת אמנם מקובע ברובו על ידי צמחים, אבל הם יודעים לקבע אותו בעזרת אינטראקציה עם מיקרואורגניזמים; ו־99 אחוז מהמתאן שנפלט לאטמוספירה יוצר ומיוצר על ידי מיקרואורגניזמים. בשורה התחתונה, המיקרואורגניזמים הם המנועים של כדור הארץ, והם גם אחת הביומסות הכי גדולות שמתקיימות עליו. ברגע שהבנתי את זה, אמרתי לעצמי: אם יש בתחום הזה חוקיות שחוזרת על עצמה, אפשר בעזרת המיקרואורגניזמים להתערב בתהליכים השונים, ולהשפיע במקומות שבהם משהו השתבש. זו הייתה המוטיבציה שלי להיכנס לתחום הזה, למרות שהייתי בכיוון מחקרי אחר לגמרי".
איך כל זה קשור לאיסוף דגימות צואה של איגואנות? "במחקר הזה אנחנו מנסים להשתמש בידע שצברנו על מערכות עיכול של יצורים אחרים כדי להבין מה גורם לתופעת החנק שלהן מהאצות, ולנסות להשפיע על האיגואנות לטובה. ידוע לנו שבאיים מסוימים בגלאפגוס יש איגואנות שלא נחנקות מהאצות האדומות, או נחנקות פחות, ולכן אנחנו רוצים לראות אם במערכת העיכול שלהן יש מיקרואורגניזמים שיודעים לפרק את הצלולוז. ברגע שנזהה מיקרואורגניזמים כאלה ונבודד אותם, נוכל לפזר אותם באי שבו שוכנות איגואנות שלא מצליחות לעכל אצות אדומות. אז, כמו שיש חיידקים שעוברים בין בני משפחה, גם המיקרואורגניזמים האלה ימצאו דרך להגיע לאיגואנות, ויגרמו להן לפרק את התאית".
איפה אתם עומדים כרגע?
"המחקר עדיין בעיצומו. אנחנו לומדים את מערכת היחסים המורכבת בין המיקרואורגניזמים, וכל מחקר כזה אורך זמן רב".
לגדל ארוחה בבטן
השפעה על קהילות החיידקים יכולה לשמש לא רק להצלת איגואנות מרוחקות. היא עשויה להועיל בטיפול בבעיה קשה שנוצרה מאז שהחלטנו לביית את הפרה, ושהשלכותיה מורגשות ביתר שאת בעידן ההתחממות הגלובלית: פליטת מתאן.
1.5 מיליארדי פרות חיות כיום על פני כדור הארץ, מה שהופך אותן לאחד היונקים הנפוצים ביותר אחרי בני האדם. תפקידן העיקרי הוא אספקת חלב לאנושות בכל היבשות. הפינים הם אלה שמובילים את טבלת הצריכה לנפש, אבל הסינים עוקפים אותם בסיבוב בצריכה הכוללת. הישראלי הממוצע צורך בכל שנה כ־170 ליטר של חלב על שלל מוצריו – מה שממקם אותנו בערך באמצע הדרך בין הממוצע העולמי (111 ליטרים לנפש) לממוצע האירופי (250 ליטר).
"חלב הוא מקור חשוב מאוד של חלבון ומגוון נוטריינטים, חומרי תזונה", אומר מזרחי. "בסין למשל המפלגה הקומוניסטית החליטה שבכל בית יהיה חלב, ולכן קיימת שם עלייה אקספוננציאלית קיצונית בצריכה. אגב, סינים רגישים מאוד ללקטוז – סוכר החלב – ואילו האירופים יכולים לצרוך אותו. אנשים אולי לא יודעים זאת, אבל לאורך השנים חווינו קו־אבולוציה עם פרות. מה זה אומר? מכיוון שבני האדם בייתו פרות לפני אלפי שנים, הם נחשפו לחלב, ואלו שהתאפשר להם לצרוך אותו נהנו מיתרונות בריאותיים. הגן שמאפשר את פירוק הלקטוז היה לכאורה אמור להפסיק לפעול בגיל הילדות, אבל בגלל היתרונות שבצריכת החלב התפתחו מוטציות שמאפשרות לשתות חלב גם בגיל הבגרות. המוטציות האלה קיימות היום ברוב האוכלוסייה באירופה ובאפריקה".
דא עקא, בשל אופי מערכת העיכול של הפרות, כשהן מגהקות נפלט מהן מתאן – גז שריכוזו באטמוספירה אמנם קטן פי מאתיים מזה של הפחמן הדו־חמצני הידוע לשמצה, אבל השפעתו ההרסנית מציבה אותו במקום השני בין גזי החממה. פרה ממוצעת משלחת לאוויר העולם 497 גרם מתאן בכל יום. מחקר שהתפרסם ביולי השנה הראה שפליטת המתאן בכדור הארץ הגיעה לשיא של כל הזמנים, כשהפרות ושאר חיות המשק מעלות הגרה אחראיות לכחמישית מכלל הפליטה (מחקרים אחרים הראו נתונים שונים מעט, שנעו בין 14 ל־25 אחוזים).
נכון להיום מגמת הטבעונות ותעשיית תחליפי החלב עדיין לא מצליחות לחולל שינוי משמעותי בהיקפי הצריכה של תנובת הפרות. כאן נכנסת המעבדה של מזרחי לתמונה: הוא וצוותו בודקים האם אפשר יהיה לשחק עם קהילת החיידקים שמסתתרת במערכת העיכול של הפרות, וכך לגרום להן גם לייצר יותר חלב וגם לפלוט פחות מתאן.
"המהות של המחקר שלנו היא סביבתית לגמרי. אני לא יכול להשפיע על צריכת החלב של למעלה ממיליארד סינים, כי מה שמעניין אותם זה מה שהמפלגה אומרת. אבל אם נייצר תהליך שהוא הרבה יותר כלכלי בטווח הקצר, ונציע להם פתרונות שמקנים ביטחון תזונתי רק עם פחות אימפקט על הסביבה, זה יכול יעבוד. לכן לשם אנחנו מכוונים".
רגע קצר של אנטומיה, ותישארו מרוכזים: לפרות, כידוע, יש ארבע קיבות. החלק העליון של מערכת העיכול הוא הכרס (rumen), מעין מכל שבו מתגוררת כלל האוכלוסייה המיקרוביאלית שלהן על מאות ואלפי מרכיביה. החיידקים האלה מפרקים עשבים עם התאית שבתוכם – מה שכאמור אנחנו, בני האדם, לא מסוגלים לעשות. לולא הפעילות החיידקית הזו, לא יכלו הפרות לעכל עשב; חייהן תלויים למעשה במיקרוביום שלהן. במסגרת תהליך הפירוק הזה מופקים תוצרי תסיסה – "שאת מכירה אותם מהחמוצים שאת מתסיסה או מריח הרגליים שלנו", מסביר לי מזרחי בטוב טעם. "החומרים האלה נספגים דרך דופן הכרס, ומספקים לפרה 70 אחוזים מהאנרגיה שלה. אלה בעצם הפחמימות שלה, האורז בצלחת. רוב החלבון שלה, העוף בצלחת, מגיע מהמיקרואורגניזמים. היא כאילו מגדלת את העוף שלה בתוך הבטן. מדהים, לא?"
לעצב את סוף הסיפור
שורת המאמרים הארוכה והקצבית שהולידה קבוצת המחקר של מזרחי – בין שמונה לעשרים בשנה – הופיעה בכתבי־עת חשובים וכבר הניבה עניין רב, שיתופי פעולה ומענקים מכובדים. מזרחי ושותפיו הצליחו למתוח קווים בין המיקרוביום שבבטן הפרות לבין כמויות המתאן הנפלטות ויעילותה של המערכת. "יש לנו מחקרים שמראים שאם את לוקחת עדר של פרות שאוכלות אותו מזון ובאותם תנאים, ומסתכלת על מבנה המיקרוביום של כל אחת מהן, את מוצאת קשר סטטיסטי חזק מאוד בין מבנים מסוימים ליעילות גבוהה יותר של הפרה. קרי, יותר חלב, פחות זיהום סביבתי".
רגע, מה הקשר בין תנובת חלב לפליטת גזים מזהמים?
"בתוך גז המתאן יש אנרגיה. אם הוא נפלט לאטמוספירה, האנרגיה הזאת לא מגיעה לפרה. כשפרה פולטת פחות מתאן, המשמעות היא שהאנרגיה הזאת תגיע לשימושים אחרים בגופה. בלי להיכנס לדקויות אומר רק שיש מעבר ממולקולות של מתאן למולקולות שהפרה יודעת לנצל. זוכרת את תוצרי התסיסה, את צחנת הרגליים? אותם הפרה מנצלת, וכך את מקבלת יותר חלב ופחותז מתאן פֶּר איקס גרם של מזון שהיא אוכלת. זאת מטרת־העל. עכשיו, ברגע שהבנת שיש מבנים שונים של מיקרוביום שקשורים ביעילות שונה ובאימפקט סביבתי שונה, את יכולה להתחיל לחשוב אילו מבנים רצויים לך".
את רעיון־העל הבנתי, עכשיו השאלה היא מה קורה דה־פקטו: איך אפשר טכנית לשנות את אוכלוסיית החיידקים בגופן של הפרות ולהציל את העולם? בשלב הזה צריך לעבור למישור החוף הדרומי, למנהל החקלאי במכון וולקני, שם דרות בכיף חמישים פרות בנות שלוש. 18 מהן באו לעולם בניתוח קיסרי, היתר בהמלטה רגילה, ולמעט ההבדל הזה הן חיות ביחד באותה רפת וניזונות מאותו אוכל. מי שמגדל אותן הוא אורי פורמן, תלמידו של מזרחי. המעקב אחריהן מראה איך משפיעה נקודת האפס של חיי הפרה על מבנה המיקרוביום ועל היעילות שלה. מאמר שהופיע לאחרונה בכתב־העת Nature Communications סיכם את מסקנות המחקר.
"אספנו מודיעין: ראינו איפה האיגואנות עולות מהמים, ואיפה הן עושות את צרכיהן. אמרתי לחבר'ה שמעכשיו אנחנו לא מדענים, כולם פה חוטבי עצים ושואבי מים, כל אחד לוקח כפית ואוסף דגימות בלי הפסקה. חברות אמת עם הצוותים האחרים לא ממש צמחה מהסיפור הזה, אבל מאתיים דגימות צואה בהחלט"
"ראינו שהתערבות שלנו בתהליך הבנייה של המערכת האקולוגית הזאת יכול לגרום לפרות ללכת לכיוון אחד ולא לכיוון אחר", מספר פרופ' מזרחי. "אנחנו כבר ידענו, גם מקולגות וגם מעבודה קודמת שלנו, שבעל חיים שעובר דרך תעלת הלידה מצטייד במיקרוביום מסוים, ומי שלא עובר בתעלת הלידה מצטייד במיקרוביום אחר. לפי זה, פרות שנולדו בניתוח קיסרי יהיו שונות מאלה שנולדו בצורה רגילה, ולכן כל מה שעשינו שלוש שנים היה לדגום פרות ולמפות את המיקרוביום שלהם. ומצאנו שכן, יש השפעה אם את מתערבת ממש בהתחלה. זה אומר שאת יכולה להשתיל משהו בתחילת החיים, כלומר לשלוט בהרכב המיקרוביום בנקודת האפס, וכך לעצב את הסוף של הסיפור".
דרך אחרת להתערבות במיקרוביום קשורה בגנום של הפרות, וכאן הלכו מזרחי ושותפיו על קלאסה אירופית – פרות איריות, סקנדינביות וכאלה שרועות באנגליה. הם בדקו את חלקה של הגנטיקה בפליטת כמויות שונות של מתאן, ומצאו שיש קבוצות של חיידקים שמקושרים לגנום ומשפיעים גם הם על תפקוד גוף הפרה. עם הידע הזה, ניתן יהיה ליצור תוכניות טיפוח על בסיס המיקרוביום, ולשדך בין פרות שפולטות פחות מתאן. כך יתווסף לשק התכונות שבוחרים בטיפוח עוד פרמטר, כזה שעשוי להפחית את ההשפעה השלילית של החקלאות על הסביבה. בימים אלה עובדים חברי קבוצת המחקר עם עדרי הפרות בקיבוץ גברעם, גם שם חיות הפרות ביחד באותה רפת, ניזונות מאותו אוכל ומקטרות על אותו רכז משק.
"כעת עיקר העניין שלנו הוא בהבנה של מערכת היחסים בין מיקרואורגניזמים שונים במגוון סביבות כדי למצוא חוקיות. ההבנה הזאת תאפשר לנו לעשות דברים מגניבים".
וכשמזרחי מדבר על "דברים מגניבים", סביר להניח שהוא מתכוון למחקר שנערך בימים אלה בספארי, ובמסגרתו נאספות בשקידה דגימות צואה של אריות, תנינים, קרנפים וכל מה שזז. שרה וינקלר, שיצאה ממשרדו של מזרחי רגע לפני שנכנסתי, עוסקת בדיוק בזה – "היא למעשה חוקרת את כל חיות הספארי דרך הצואה. היא לוקחת את ההבנה שלנו לגבי המארגים האקולוגיים האלה, ומיישמת אותה כמעט על כל חיה".
גם בחוות האלפקות במצפה־רמון ישבו עד לא מזמן סטודנטים והמתינו בסבלנות שדיירות המקום ירגישו צורך להתרוקן. בחווה הוצבו מצלמות אינפרה־אדום שמקפיאות את התמונה ותופסות את בעל החיים על חם, וכך יודעים המדענים מי מהעדר הוא זה שלא הוריד את המים. בהינתן האות, סמוך ככל האפשר לרגע הפשע, יגיעו האוספים וייקחו דגימה שתלמד על המיקרוביום של האלפקה.
למה לא לקחת מהכרס, סטייל דגימת קורונה עם מטוש?
"בגדול זה היה עדיף, כי יש במעלה מערכת העיכול תהליכים שמעניינים אותי. ירדתי מזה אחרי שדיברתי עם ד"ר יגאל הורביץ, מנהל בית החולים לחיות בר בספארי, ואמרתי לו שאשמח מאוד לדגום ג'ירפות, ואולי נוכל לעזור להן בעת צרה. הוא הוריד אותי מהעץ ואמר לי: 'אתה לא מטפס לי על צוואר של אף ג'ירפה, מקסימום אתה מחכה בשקט ליד הצד האחורי שלה'. וכך החלטנו לחזור לשיטת האיסוף הישנה".
המיקרוביולוגיה לא מתה
מזרחי (46), תושב להבים, נשוי ואב לשניים, נולד הכי רחוק מהנגב. הוא גדל בתל־אביב, פגש פרה בפעם הראשונה בניווטים, והתגלגל לענייני מערכות עיכול לגמרי במקרה. "כילד אהבתי מאוד חרקים. פעמיים בשבוע הלכתי לחוגי מדע באוניברסיטת תל־אביב, ובגיל שבע ביקשתי כמתנה מיקרוסקופ. אבא שלי לא הבין למה אני לא רוצה כדורגל כמו כולם, אבל קנו לי מיקרוסקופ של זייס. תשמעי, התחושה הייתה כמו לטוס לחלל. יש עולם שלם שקיים, הוא לידך ואת לא רואה אותו. מבחינתי זה היה פשוט מדע בדיוני. האסימון שנפל לי אז הפעיל אצלי את כל הכפתורים, ועד היום אני מתמלא באנרגיה בלתי מתכלה כשאני חוקר את היקום המקביל הזה".
הוא סיים שירות צבאי, הסתובב וראה עולם (זה שכן נראה לעין), ואז החל ללמוד לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. אחר כך המשיך שם למסלול ישיר לדוקטורט – "ואם הייתי מסביר למישהו על מה עבדתי שם, הוא היה נרדם. הנושא היה כל כך בצ'ופצ'יק של הצ'ופצ'יק – שני גנים בתוך חיידק, משהו שבאמת לא עניין אף אחד חוץ מאשר אותי, את הבוסית שלי ועוד עשרים איש על פני כל כדור הארץ.
"בגיל שבע קיבלתי מיקרוסקופ של זייס. תשמעי, התחושה הייתה כמו לטוס לחלל. יש עולם שלם שקיים, הוא לידך ואת לא רואה אותו. האסימון שנפל לי אז הפעיל אצלי את כל הכפתורים, ועד היום אני מתמלא באנרגיה בלתי מתכלה כשאני חוקר את היקום המקביל הזה"
"באותם ימים אמרו שזהו, המיקרוביולוגיה מתה, גילינו הכול. ואז התחילו להיכנס טכנולוגיות שאפשרו לנו לעשות דברים חדשים. אני תמיד אומר לסטודנטים שהתחום שלנו דומה מאוד לאסטרונומיה, כי אנחנו מוגבלים ותלויים בכלים שעומדים לרשותנו, ואז כשמתפתחים כלים שלא היו, פתאום אנחנו מגלים פלנטות חדשות".
אחרי הדוקטורט עבר לטכניון כדי ללמוד על תאי גזע, תאים שעדיין לא התמיינו ולא החליטו לאיזו רקמה הם שייכים – מעבר די חד מהקהילייה החיידקית, יש לומר. באמצע הלימודים קיבל טלפון ממכון וולקני: מישהו שעוסק בפרות ביקש עזרה במחקר. "דיברתי איתו שעה, וסיימנו. עשרים דקות אחר כך הוא מתקשר ואומר לי 'נפתחה אצלנו משרה, מה אתה אומר?'. אמרתי לו שאני בדרך לארצות הברית כדי ללמוד על תאי גזע, מה לי ולפרות? מהון להון מצאתי את עצמי במכון וולקני, עובד על מיקרוביום של פרות. זה היה מהפכני, כי תמיד הסתכלו על פרות כקבוצה, על כלל הרפת, לא חשבו בצורה פרטנית ובטח לא על הרכב הקהילה המיקרוביאלית שמשתנה מפרט לפרט".
אשתו ימית גייסה באותה תקופה כספים עבור מסל"ן – מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב – והתאהבה בדרום. זה היה לדברי מזרחי מרכיב מרכזי במעבר של המשפחה דרומה, "בנוסף לרצון שלי לקחת חלק בהתפתחות הנגב". וכך, על אף שקיבל הצעות למשרות באוניברסיטאות אחרות, הוא התמקם במחלקה למדעי החיים בבן־גוריון. "זו אוניברסיטה מדהימה ביעדים שלה, בחתירתה להיות חלק ממנועי הצמיחה של הנגב, ובאפשרויות שהיא מעמידה בפניי כחבר סגל לתרום לסביבה". בבן־גוריון הוא יושב גם בכובעו כחוקר במכון הלאומי לביוטכנולוגיה NIBN. המכון, שהוא למעשה חברה בבעלות האוניברסיטה, מאגד 24 חוקרים מהקמפוס שנבחרו על בסיס מצוינות, במטרה להוציא מהמחקר הבסיסי יישומים פוטנציאליים, בין השאר סביבתיים. בנוסף משמש מזרחי כחבר האקדמיה הישראלית הצעירה שנועדה לקדם יכולות מדעיות, ועומד מאחורי מגוון תוכניות להנגשת ידע עבור נוער שלא נחשף אליו ביומיום.
מה החזון הרחוק? לאן אתה רוצה להרחיק עוף עם המיקרואורגניזמים?
"אם אגיע לנקודה שבה יש לנו הבנה איך לבנות בצורה סינתטית אוכלוסיות מיקרוביאליות ולהכווין אותן לתפקוד מסוים שרצוי לי, אני ארגיש שעשינו פה משהו. אוכלוסיות מיקרוביאליות משפיעות כמעט על כל היבט סביבתי – על טיהור השפכים ועל ייצור דלקים מתחדשים ועל פליטת המתאן. אם אצליח למפות את המיקרואורגניזמים, לגלות חוקיות ולהנדס אותם מחדש כדי ליצור עולם נקי יותר, אני אבין שלא בזבזתי את זמני על כדור הארץ".
