מלחמות מים: מאחורי המאבק על הבריכה בקרית ארבע

קיץ. חם. אספלט הכביש מהביל. טיפות הזיעה ניגרות ממצחם של האנשים. מי הבריכה הציבורית כחולים וצוננים והבריכה כמו קורצת מעבר לגדר וקוראת לאנשים לרענן עצמם בטבילה במימיה. אך הבריכה נעולה וסגורה. לא בוקעים ממנה מצהלות ילדים המתיזים מים זה על זה, וגם הדשא מסביב מתחיל להצהיב בשיממונו ובשעמומו. זה לא כל כך נעים לראות בריכה סגורה, במיוחד בקיץ (…) אך ככה ייעשה לבריכה שהעזה פנים ופתחה שעריה למשך שבע שעות בשבוע לרחצה משפחתית (רחצה מעורבת של גברים ונשים). זה עונשה של הבריכה, ואם נמצאו בני הקריה מענישים באותה הזדמנות גם את עצמם, הרי שמן הסתם זה נזק משני ואגבי לעונשה של הבריכה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אנשי הטיפול: מתקשים לעמוד בעומס שיוצר המשבר המתמשך
– צפו בשידור: האם ג'ו ביידן כבר ניצח בבחירות?
– כך שליחי חב"ד שברו את הטאבו בנושא אימוץ

התיאור הציורי הזה אינו לקוח ממקור ספרותי, וגם לא מפוסט מחאה בפייסבוק. בשורות הללו פתח שופט בית המשפט העליון יצחק עמית את פסק דינו בעניין "בריכת המריבה" בקריית־ארבע. בשבוע שעבר, לאחר כמעט ארבע שנות מאבק, הוכרע לכאורה הסכסוך: בג"ץ הורה למועצה המקומית להקצות 12 שעות בשבוע לרחצה מעורבת, וכן לשלם לעותרים נגדה הוצאות משפט על סך 20 אלף שקלים. אבל גם זה אינו סוף הסיפור. פסיקה של הערכאה המשפטית העליונה היא לא יותר מעוד שלב במחלוקת שמעכירה את היחסים בין דתיים לחילונים בקריית־ארבע, ומגלמת במידה רבה את סיפורה האנושי של הקריה מראשיתה ועד היום.

כ־30 אחוזים מ־8,000 התושבים בקריית־ארבע הם חילונים. רוב הציבור דתי־לאומי, ויש גם מיעוט חרדי. הקריה הוקמה לפני 53 שנה כספינת דגל של תנועת ההתנחלות הצעירה, אך במשך השנים רבים מהתושבים לא הגיעו אליה רק כדי לממש את ערך ההתיישבות, אלא גם כדי לממש את החלום הישראלי על רכישת בית. זה זול, זה קרוב לירושלים, ובסך הכול די נוח לחיות כאן. גם עולים חדשים מחבר העמים, מאתיופיה, מהודו ומפרו נקלטו בקריה. אך אם תשאלו את התושבים החילונים אם המודל של עיר מעורבת ביהודה ושומרון הצליח, חלקם יענו כי הוא כשל, ואחרים יאמרו שגם אם אין זה כישלון, בהחלט יכול להיות כאן טוב יותר.

את ייסוד קריית־ארבע הובילה קבוצה ובה הרב משה לוינגר ז"ל, הרב אליעזר ולדמן ואליקים העצני. אליהם הצטרף גם הרב דב ליאור, שבהמשך כיהן כרב הקריה והיישוב היהודי בחברון במשך 37 שנים. אדני היסוד לאופיו של המקום הושתתו על משנתו של הרב לוינגר: קריית־ארבע, הוא שב והזכיר בהזדמנויות רבות, לא קמה כיישוב דתי, אלא כעיר שבה כל אדם מעם ישראל יוכל למצוא את מקומו. אף שנחשבו לסמן חרד"לי בציונות הדתית, דבקו הרבנים ולדמן ולוינגר בקו הזה. לחזון ההתיישבות שלהם באזור חברון, כך אמרו, יכול להצטרף גם מי שאינו שומר תורה ומצוות, בלי לחשוש שאורחות חייו יקופחו או לא יכובדו.

"בכל יישוב אחר, אף אחד לא יכול לגור בלי שהקהילה תבדוק אותו קודם באמצעות ועדת קבלה. כאן בקריה מעולם לא הייתה ועדה כזו", מעיד אליקים העצני, ח"כ לשעבר מטעם מפלגת התחייה וכאמור אחד ממייסדי הקריה. "קריית־ארבע בהגדרתה היא עיר. אמנם יש הבדל קטן בינה ובין ניו־יורק, אבל היא אינה רואה בעצמה יישוב קהילתי. ההשקפה הזו של המייסדים עברה גם ליישובים אחרים".

"ברוך השם, האווירה בין התושבים הייתה טובה מאוד, ודאי בעשרות השנים הראשונות", אומר לנו הרב ולדמן, העומד זה שנים רבות בראש ישיבת ההסדר "ניר" בקריית־ארבע. "האידיאל של יישוב ארץ ישראל רתם אליו את הציבור, וגם עשה את כולם רגישים לצרכים של כולם. כשכמה מהחברים הציעו לתלות על שער הכניסה שלט שמבקש מכלי רכב לא להיכנס בשבתות ובמועדים, באו חברינו היהודים הלא דתיים ואמרו: אתם מעליבים אותנו. אין צורך בשלט, זה מובן מאליו". ואכן, שלט כזה לא נתלה מעולם.

את מורשת הקריה מלווה סיפור נוסף הממחיש את הרוח הסובלנית: באחת השבתות צעד הרב לוינגר ברחוב, בדיוק כששכן חילוני פרק מכשיר טלוויזיה ממכוניתו. לרגע חשבו הנוכחים שתתעורר אי נעימות, אך הרב רק אמר לתושב: "שבת שלום, שכני היקר".

הגישה הסובלנית בסוגיות השבת לא הייתה תקפה בהכרח בנושאים אחרים. ממש כמו היום, גם בשנות השמונים התפתח בין תושבי הקריה ויכוח סוער סביב פתיחתה של בריכת השחייה. התושבים הדתיים ביקשו שיהיו בה שעות רחצה נפרדות בלבד, החילונים דרשו לאפשר גם שעות מעורבות, וכך שותפים ותיקים מצאו עצמם לפתע במחנות יריבים. הרב לוינגר אף הביא לקריה את הרב עובדיה יוסף, כדי שישוחח עם התושבים החילונים וישכנע אותם לוותר על דרישתם. כשאחד מבני הרב לוינגר שאל את אביו מדוע הוא נלחם על הבריכה אך לא על סגירת הכבישים בשבת, התשובה הייתה כי בכל הקשור לשמירת הצניעות אין מקום לפשרות.

אחת ממובילי המאבק מהצד החילוני הייתה ציפורה העצני ז"ל, רעייתו של אליקים. "אני לא הבנתי את ההתעסקות בבעיה הזו", הוא נזכר. "אשתי אמרה שפתיחת הבריכה רק לשעות נפרדות לא באה בחשבון. אז למדתי משהו שלא ידעתי – שבשביל השכנים והחברים הדתיים, אלה שהלכו איתי יחד כדי ליישב את ארץ ישראל, הדבר הזה חשוב מאין כמוהו.

בין הצדדים נרקמה פשרה: שלוש פעמים בשבוע תיפתח הבריכה לשעתיים של שחייה משפחתית. אלא שרבות מהמשפחות הדתיות הצביעו ברגליים וביטלו את המינויים שלהן. בעקבות זאת החליטה המועצה לסגור את הבריכה לחלוטין, בטענה שהפעלתה בלתי משתלמת

"הצעתי לאשתי שיפנו עם הסיפור לבג"ץ. אמרתי לה: אתם זוכים בעתירה, זה בטוח. מצאתי עורך דין ממכריי שהיה מוכן לקחת את התיק תמורת פרוטות, אבל גם את הפרוטות האלה היה צריך לאסוף, והתושבים שתמכו ברחצה מעורבת לא היו מוכנים לשלם. אז אמרתי לציפורה את הדבר הבא: תסתכלי, אלה (הדתיים – א"כ) לא יחיו פה אם תהיה בריכה מעורבת, וזה הציבור שמחזיק את המאבק על ארץ ישראל. בצד שלנו אין מספיק אנשים שאכפת להם, לכן אנחנו צריכים לוותר". ציפורה, הוא מספר, השתכנעה מדבריו.

"גם אחרי שהבריכה הוקמה, לא הפעלנו אותה לפני שקיימנו שיחות עם כל החברים", מספר הרב ולדמן. "רצינו שכולם יבינו את חשיבות השמירה על ערכי הצניעות של עם ישראל, ובמיוחד בעיר הקודש חברון. רק כשכולם הבינו זאת והייתה הסכמה, הבריכה נפתחה".

פשקווילים במקום הייטקיסטים

כמעט ארבעים שנה חלפו, ומי הבריכה סוערים שוב. בשנת 2017 עתרו ארבעה מתושבי הקריה לבג"ץ נגד המועצה המקומית, וביקשו להורות לה לפתוח את הבריכה לשעות רחצה מעורבות. הסעד המשפטי לא היה ברירת המחדל מבחינתם: לעתירה, הם אומרים, קדמו כמה וכמה ניסיונות הידברות עם ראש המועצה דאז מלאכי לוינגר, בנו של הרב משה לוינגר. "לאחר כמה חודשים ארוכים של ומשא ומתן עם לוינגר ועם כל נציג מטעמו, הבנו שהגענו למבוי סתום", משחזר סטס גרשיקוב, חבר מועצת קריית־ארבע. "לבסוף קיבלנו תשובה מוחלטת שאומרת שלא יהיו 'שעות משפחה' בבריכה, וכך לא נותרה לנו ברירה אלא לעתור לבג"ץ".

גרשיקוב וחבריו טענו כי היות שמדובר במשאב ציבורי שאמור לשרת את כלל התושבים בקריה, ראוי שיוקצו שעות רחצה מעורבות בהתאם לגודלה של האוכלוסייה החילונית במקום. "השופטים המליצו שנלך לפשרה, אחרת פסק הדין יהיה בגדר הלכה פסוקה, שתשפיע באופן רוחבי על כל הארץ", הוא מספר. "האיום" עבד, ובין הצדדים נרקמה פשרה יצירתית: שלוש פעמים בשבוע תיפתח הבריכה לשעתיים של שחייה משפחתית, אך בשעות הללו יפעיל אותה גורם שלישי, ולא המועצה המקומית. במכתב של רבני הקריה, ובראשם הרב דב ליאור, נאמר: "אנו מחזקים את ראש המועצה ונבחרי הציבור שהוכרחו להתמודד עם דרישות בג"ץ ולמצוא פתרון בסוגיה סבוכה זו. אנו מבינים שהפתרון המוצע מקטין ככל האפשר את הפגיעה בערכי הקדושה והצניעות בקריית־ארבע. אנו מצרים וכואבים יחד עם כל הציבור על כך שאילצו אותנו להגיע למצב זה".

הפשרה הובאה לבית המשפט העליון, שהעניק לה תוקף של פסק דין, וכך נפתחה הבריכה גם לרחצה משפחתית. "קיבלנו מהמועצה שעות לא ממש נוחות, אבל אחד הימים שהוקצו לנו היה יום שישי, ואני יכול לספר לך שהבריכה הייתה מפוצצת. בין 250 ל־300 איש הגיעו לשם בשעות המשפחתיות", אומר גרשיקוב.

הסידור הזה החזיק מעמד זמן קצר בלבד. רבות מהמשפחות הדתיות הצביעו ברגליים נגד השינוי בפעילות הבריכה, וביטלו את המינויים. חודש וחצי בלבד אחרי פרסום לוח הזמנים החדש, החליטה המועצה המקומית לסגור את הבריכה לחלוטין, בטענה שהפעלתה נעשתה בלתי משתלמת כלכלית.

בסוף 2018 נערכו בחירות לרשויות המקומיות, ומלאכי לוינגר הוחלף באליהו ליבמן. ברמה האישית זוכה ליבמן לאהדה גם בקרב העותרים, אלא שהתנהלות המועצה בראשותו בסוגיית הבריכה, הם אומרים, החריפה את המתחים בין דתיים לחילונים. בחורף 2019 נפתחה הבריכה מחדש, אך בניגוד לפסיקת בג"ץ לא הוקצו בה שעות לרחצה מעורבת. יש הטוענים שהייתה זו כניעה ללחצם של גורמים קיצוניים, שהתנגדו לכל התערבות של בית המשפט במה שמוגדר מבחינתם כסוגיה הלכתית. חברי המועצה החילונים מחו וביקשו מליבמן להיכנס שוב למשא ומתן בנושא ולנסות להגיע לפשרה. "התקיימו שיחות טובות אך הן נגמרו בכלום", מעיד גרשיקוב.

משיקולים כלכליים עמדה הבריכה סגורה במשך כל קיץ 2019. בתחילת 2020 פנה גרשיקוב לליבמן והציע לנצל את החודשים הקרובים למשא ומתן שיניב מתווה מוסכם לפתיחת הבריכה, אך גם סבב הפגישות הזה לא הוליד סיכום. באביב הייתה הבריכה מושבתת ממילא בשל הקורונה, ובינתיים נערכו בה שיפוצים בעלות מאות אלפי שקלים. בחודש יוני הודיע ראש המועצה על פתיחה מחודשת – ושוב, לשעות רחצה נפרדות בלבד. הצד החילוני, שיוצג על ידי פרופ' אביעד הכהן, שב ועתר לבג"ץ בטענה שראש המועצה פועל בניגוד להוראת בית המשפט, והשופטים הוציאו צו ביניים האוסר על הפעלת הבריכה כל עוד אינה נפתחת גם לשחייה מעורבת. בעקבות הצו החליטה המועצה שוב להשבית כליל את הבריכה, וזה יהיה גורלה גם כעת, אחרי הכרעתו הסופית של בית המשפט לטובת העותרים.

אומר לכם ראש המועצה: מבחינה כלכלית לא משתלם לי לפתוח את הבריכה, אם תושבים דתיים מחרימים אותה. איך אתם מתמודדים עם הטענה הזו?
גרשיקוב: "יש לנו דו"חות שמראים שלפני 7־8 שנים לפחות, הבריכה לא הייתה רווחית. היא תמיד הייתה גירעונית, חוץ מאשר בשנת 2017־2018: אז נבנה חדר כושר חדש ומפואר, המועצה אפשרה לתושבים לרכוש מינויים משולבים לחדר הכושר ולבריכה, וזה הרים קצת את העסק. לגבי הטענה של ביטול מינויים בגלל השעות המעורבות – אמנם היו כאלה, אבל מספרית אף אחד לא יודע להגיד כמה מינויים בוטלו באמת".

המתח הגובר בין המחנות התבטא בעיקר ברשתות החברתיות, אך גם ברחוב. "קריית־ארבע אומרת לא לבג"ץ, כן לאבות ולאמהות", הכריזו מודעות שנתלו בעיר. "לא לפריצות, כן לצניעות. בעזרת ה' מדינת ישראל כולה תקום ותצעד לאורם של אבות ואמהות האומה". אחד ממובילי הקו נטול הפשרות בעניין השחייה המעורבת הוא הרב ישראל ליאור, נכדו של הרב דב ליאור.

יהיה פשטני מעט לחלק את הניצים ל"דתיים" מול "חילונים". בין מתנגדי המהלך של המועצה תמצאו גם את פעיל הימין נעם פדרמן, שבעקבות המודעות העלה פוסט בפייסבוק וכתב בו: "בקריית־ארבע מסתובבים פדופילים שמנצלים את הדת לסטיותיהם, וכל 'הצדיקים' שנגד הפריצות מגלגלים עיניים לשמיים ולא פוצים פה… אז כשכל אותם חברי משמרות הצניעות יטפלו בסוטים תהיה להם זכות דיבור על שחייה מעורבת. יודגש: אינני שוחה מעורב, אבל פריצות זה לא!"

גם העיתונאי אהרן גרנות פרסם בקבוצת הפייסבוק "פורום תושבי קריית־ארבע – חברון" כמה פוסטים התומכים בפתיחת הבריכה לשעות רחצה מעורבות, אף שהוא מעיד כי הדבר אינו תואם את אורחות חייו. "מי הפך אותנו למשגיחי כשרות של אלה שאינם חפצים בכך?", כתב גרנות. "נראה לי שאני מייצג את הרוב הדומם של תושבי קריית־ארבע: נקעה נפשנו ממודעות של 'אסור' ו'חרם' ואזהרות המופצות כאן על כל דבר שאינו נושא חן בעיני כותב המודעה. זו לא רק הבריכה – זה המתנ"ס, ההצגות בתיאטרון. אם אנחנו רוצים לחיות ביישוב שלכל עם ישראל תהיה אחיזה בו, שיבינו שבאמת גר כאן כל עם ישראל ולא רק קבוצת משיחיים הזויה, עלינו לוותר ולדעת שיש לזה מחיר, והוא מתן זכויות למי שמעוניינים לחיות בדרך שלהם".

דברי גרנות זכו לתגובות רבות, משני צידי המתרס. "ההורים של בעלי גרים ליד בר־אילן בירושלים, שם זורקים אבנים על מי שנוסע בשבת", כתבה לו אחת התושבות, המתנגדת לרחצה המעורבת. "בקריית־ארבע אנחנו חברה מכילה הרבה יותר. זכותם של החילונים ללכת לבג"ץ, וזכותם של התושבים לבטל את המינוי. איש באמונתו יחיה".

"בקריית־ארבע יש מרקם של אנשי אידיאולוגיה – אגב, דתיים וחילונים – ויש גם סתם אנשים שבאו לגור פה כי זה מקום נחמד, וגם בהם צריך להתחשב", אומר לנו גרנות. "אני מצר על ההחלטה של דתיים לא לקנות מינוי לבריכה. אני מעריך מאוד את הרב ישראל ליאור, אבל חולק על עמדתו. אני חושב שלטווח הארוך, זה יגרום נזק גדול לקריית־ארבע ולתדמית שלה. כשאדם רוצה לקבוע את מקום מגוריו, הוא מסתכל בין השאר אם יש שם סובלנות. קחי את ההייטקיסט או הרופא שמחפש דירה – אחד המבחנים שלו הוא למצוא חברה שדומה לו, ולא חברה טהרנית של אנשים שמבקשים להחמיר ותולים פשקווילים כמו במאה־שערים.

"אני מקווה שחבריי בקריה יבינו שלפעמים צריך לוותר. כמובן, האידיאל בעיניי הוא שכולם יכירו בחשיבות של שחייה נפרדת, אבל שזה יבוא מהרצון הפנימי שלהם. הרב צבי יהודה אמר שאהרן הכוהן היה 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבָן לתורה' – ולא כתוב 'אוהב שלום כדי לקרב את הבריות'. אוהב שלום זה עניין אחד, לקרב לתורה זה עניין שני. אני מאמין שאם נלך בדרך הראויה, ונַראה עד כמה התורה מאירת פנים והכול ייעשה בנחת רוח – ממילא גם יבוא היום שעם ישראל כולו ומעצמו לא ירצה בריכה מעורבת. עד אז, אתמוך בדרישת שכניי לחיות כרצונם".

לא ביקשנו חצי

הבריכה, כאמור, היא רק חלק מהסיפור. לדברי כמה מהתושבים הוותיקים, קריית־ארבע נמצאת היום במשבר פנימי שאי אפשר להתעלם ממנו. אם בעבר דאגו מנהיגי הקריה גם לצורכי הציבור שאינו שומר מצוות – למשל בהקמת בית ספר ממלכתי, פתיחת סניף של תנועת הנוער בית"ר ובניית מועדון לנוער החילוני – בשנים האחרונות מורגש לחץ חזק מצד גורמי קיצון המבקשים לשמוט את הקרקע מתחת לחיים המשותפים. מבחינתם, מוטב שלא יהיה חדר כושר ולא תהיה בריכה, העיקר שתהיה קדושה.

חבר המועצה סטס גרשיקוב: "היחסים היו מעולים. אני בטוח שיש מיעוט שלא רואה בעין יפה את הנסיעה בשבת, אבל זה מעולם לא הגיע למלחמות. מצד שני, הציבור שנוסע בשבת מכבד את הדתיים. לא עושים סיבובים בכוונה באמצע הקריה, מנסים לנסוע ברחובות צדדיים. כך זה כבר הרבה שנים"

"מרקם החיים בקריה, בעיניי ובעיני תושבים רבים, הוא קודם כול של יישוב מעורב", אומר גרשיקוב, המתגורר שם כבר עשרים שנה, מאז סיום שירותו הצבאי. "היחסים תמיד היו מעולים, עם הרבה ערבות הדדית. לא שמעתי שמישהו הרגיש קיצוניות כלשהי מצד התושבים הדתיים. אני בטוח שיש מיעוט שלא רואה בעין יפה את העובדה שאנחנו נוסעים בשבת, אבל זה מעולם לא הגיע למלחמות. מצד שני, הציבור שנוסע בשבת מכבד את התושבים הדתיים. לא עושים סיבובים בכוונה באמצע הקריה, מנסים לנסוע ברחובות צדדיים. כך זה כבר הרבה שנים".

ומעבר לשינוי נתיב הנסיעה, מה המחיר שאתם "משלמים" ומוכנים לשלם, מתוך הכרה במציאות הדמוגרפית של הקריה, שרוב תושביה דתיים?
"אנחנו משלמים מחיר בכל פרמטר אפשרי. אני וחבריי במועצה מייצגים את כל שכבות הציבור, ואנחנו שומעים מציבור ממלכתי שהוא חווה אפליה – בפעילויות המתנ"ס, בחלוקת תקציבים לתרבות ולחינוך. אף אחד לא מצפה שהמועצה תיתן לנו חצי מהתקציב; אנחנו רוצים לקבל לפי שיעורנו באוכלוסייה, אבל גם זה לא קורה. על כל דבר אנחנו צריכים להילחם, וההרגשה היא שעושים לך טובה כשנותנים לך. כרגע לצערי גם אם קיימים דברים למען הציבור הזה, הם לא מתוחזקים כמעט בכלל.

"המחיר מתבטא גם בכך שלילדים שלנו יש בית ספר רק עד כיתה ח'. כדי להגיע ללימודים, ילדים בני 13 צריכים לנסוע כל יום בתחבורה ציבורית, בין שעה וחצי לשעתיים לכל צד – וזאת הזיה. יחד עם זאת, יש ויתורים שנעשים מתוך כבוד ושכנות טובה, ולא מתוך אילוץ".

"איך שלא יסובבו את זה, הקריה היא יישוב דתי. זה הצביון שלה, גם אם יש בה אוכלוסייה חילונית ניכרת", אומרת שרה העצני־כהן, יו"ר תנועת "ישראל שלי" ונכדתו של אליקים העצני. כילידת הקריה, היא אומרת, תמיד חשה שלא ניתן שם די מרחב לחיים חילוניים. "לא השכילו לתת מענה מבחינת חינוך, תרבות והווי. רבים מהתושבים חשים כך. לצערי לא יודעים להעריך את הציבור החילוני, ולא מבינים מספיק את הערך ואת הכוח הגדול שיש ביישוב מעורב. זה פספוס, והאחריות מוטלת על האוכלוסייה הדתית, שהיא הרוב. לא די לדבר על ערכים, על חשיבות ההתיישבות וחשיבות עם ישראל. השאלה היא מה עושים – ובפועל לא עושים מספיק. בסיפור הבריכה זה מתבטא באופן הכי אטום וקיצוני".

הרב ולדמן מביע פליאה על הלך הרוח שמבטאים העצני־כהן וחבריה. "מבחינה אישית אני יכול להגיד שאנחנו מרגישים טוב עם כל חלקי הציבור, ותמיד יודעים לראות את הטוב ואת הערך שבכל ציבור. נכון שיש קשיים ובעיות, אבל אלה אותן בעיות שיש במדינה בכלל. אני חושב שהגישה שלנו גם התפשטה לרבים מהיישובים ביש"ע".

כשאני מעלה בפני הרב ולדמן את השאלה בת ארבעים השנים – מדוע הותרה הנסיעה בשבת, ואילו רחצה מעורבת נאסרה – גם הוא משיב כי בנושאים מסוימים קשה יותר להתפשר. "הבריכה היא בעיה באמת מיוחדת. חשוב לנו שהציבור שאינו שומר מצוות יבין שאין לנו כוונה לכפות עליו ערכים ואורחות חיים, ובכל זאת אנו מבקשים שיבינו את הרגישות הגדולה במיוחד בענייני הצניעות".

אם כך, מדוע שיתפתם פעולה עם הפשרה שהושגה בתחילה?
"מכיוון שהלכו לבג"ץ, והאווירה אצל העותרים ואולי אצל משפחות נוספות הייתה שכופים עליהם, ועלו גם טענות בדבר הצורך להשתמש בבריכה למען בריאות הציבור. לכן בחרנו באופציה הפחות פוגעת. עם כל הכאב שבדבר, לא הייתה ברירה אחרת. הלא בג"ץ קבע".

גם לי גם לך לא יהיה

במועצה המקומית קריית־ארבע סירבו להתראיין לכתבה או להגיב עליה. גם רוב ניסיונותינו לשוחח עם מובילי ההתנגדות לרחצה המעורבת נענו בדחייה מנומסת. הפעילים ויוזמי המחאה הסבירו כי הם חוששים להיכשל בלשונם ולפגוע שלא לצורך בתושבים אחרים. היחיד שניאות להתראיין הוא הרב שלום שראל (אביו של סרן בניה שראל, שנפל בעזה במבצע "צוק איתן").

"הבריכה הופעלה מלכתחילה במתכונת של שחייה נפרדת, וכולם חיו בשלום ובשלווה – גם הציבור החילוני בקריה, וגם הציבור המסורתי הגדול", מזכיר הרב שראל. "יש פה ציבור שחשוב לו שברשות הרבים שלו יתבטאו סממנים יהודיים. הצניעות היא ערך שאנשים בקריה מחנכים לו את עצמם ואת ילדיהם, ורחצה מעורבת בבריכה הציבורית מפריעה לכך. לכן אנחנו חייבים להציב מולה עמדה ברורה".

העותרים לא ביקשו לפתוח את הבריכה באופן שוויוני לרחצה מעורבת, אלא רק בהתאמה לשיעור החילונים בקריה. איך זה מפריע לחלקים אחרים באוכלוסייה?
"בריכה מעורבת הופכת את רשות הרבים למשהו אחר לגמרי. היא גם יוצרת מכשול בפני חלק גדול מהציבור, שנמצא על החבל הדק המפריד בין קיום מצוות לבין אי קיום. תמצאי את זה בכל משפחה".

הוא מצר על כך שהסוגיה הגיעה לפתחו של בג"ץ, ממניעים פוליטיים מקומיים לטענתו: "אני אוהב את העותרים כבני אדם, יש לי קשר טוב איתם, אבל במקום להבין שחברה צריכה לפתור את הבעיות שלה בעצמה, הם הביאו התערבות פטרונית מבחוץ".

מצד שני, יש התערבות באורחות החיים שלהם – לא רק סביב הבריכה אלא בכל מה שקשור לתרבות ופנאי.
"תרבות היא מושג רחב מאוד, ולא יכול להיות שהיא תתמקד תמיד בשאלה עד כמה אני מתיר פריצות בתרבות שלי. אנחנו לא מתנגדים להצגת ערכים תרבותיים כלליים. אדרבה, אקבל בשמחה את הופעת הפילהרמונית בקריית־ארבע, ובהיכל התרבות כאן יש שירת נשים. אבל ברשות הרבים אין מקום להתפשר על הדבר הזה".

עד כמה יש מקום לאוכלוסייה חילונית בקריית־ארבע?
"יש המון מקום", מתפלא הרב שראל על עצם השאלה. "האוכלוסייה החילונית חיה בשמחה ובשלווה. שכנים חילונים סיפרו לי שהם מעדיפים את המגורים כאן על החיים בעיר הגדולה, עם כל ההשפעות הלא פשוטות, כי הנורמות המוסריות של החברה החילונית כאן הן הנורמות של החברה הישראלית כפי שהיו לפני חמישים שנה.

"יש כאן הרבה לכידות חברתית. בלעדיה לא היינו יכולים לעבור את התקופות הקשות שעברנו, את מלחמת אוסלו שאנחנו נמצאים בה כבר קרוב לשלושים שנה. יש הרבה חסד, הרבה אהבת הזולת והרבה סובלנות – לא הצהרתית, אלא אמיתית".

הקריה נבנתה, לפי מייסדיה, בחזון של חיים משותפים לכל עם ישראל. האם יש מאז פגיעה בתשתית הזו?
"יש, אבל לא אנחנו יצרנו אותה. אם באמת הבריכה תיפתח לשחייה מעורבת, הפגיעה להערכתי תהיה הרבה יותר אנושה. אם המצב יישאר כפי שהיה עשרות שנים, האבק של המהומה הנוכחית ישקע לבסוף. התמיכה ברחצה המעורבת לא רחבה במיוחד, גם בקרב הציבור החילוני. יש תושבים חילונים מבוגרים שבשבילם הבריכה היא רק עניין של בריאות, ולא מעניינת אותם השחייה המעורבת. ילדים קטנים יכולים ממילא להיכנס עם האב או האם לבריכה, גם אם הם מהמין השני. נשארו רק נערים ונערות – וזו בדיוק הנקודה שאנחנו מתקוממים עליה. 'שעות משפחה' זה שם מכובס. אני בטוח שנשתקם מהמהומה שנוצרה, אני רק מקווה שהשיקום יבוא גם עם בריכה פתוחה. כרגע הפתרון של 'גם לי גם לך לא יהיה' עדיף על פני בריכה מעורבת".

כשאנחנו שואלים את אחד המתיישבים הוותיקים אם האבק אכן עומד לשקוע, הוא משיב שהמחיר שייגבה מהקריה עלול להיות לא פשוט. "אנשים נלחמו ונשארו כאן גם כשהיה קשה ומורכב, כי הם האמינו בייחודיות של המקום הזה שיודע להכיל את כולם, ומתוך אידיאל משותף של ארץ ישראל ועם ישראל", הוא אומר. "בתקופה האחרונה לא מעט משפחות עזבו את קריית־ארבע. אנחנו אופטימיים ומאמינים שהמועצה תתעורר ותיתן לציבור החילוני את מה שמגיע לו, אבל אם המצב יימשך, נראה גם עזיבה של הרבה מהמייסדים".