מאז העימות הראשון בין דונלד טראמפ לג'ו ביידן, ייתכן שסיפרו לכם שההיסטוריה של עימותי הבחירות האמריקניים התחילה ב־1960, בעימות הטלוויזיוני הראשון בין ריצ'רד ניקסון לג'ון פ' קנדי. אכן, עימותים בין מועמדים לנשיאות החלו רק אז, אולם העימותים הפוליטיים באמריקה עתיקים יותר, והמפורסם שבהם התחולל 102 שנים לפני כן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם לתמנונים יש רגשות?
– הקורונה לא מרחמת על ילדי הגן
– דו"ח שירות התעסוקה: שיאים חדשים באבטלה
ב־1858 ביקשה המפלגה הרפובליקנית הצעירה, שקמה רק ארבע שנים קודם לכן, לבסס את מעמדה כיריבה הפוליטית הבלעדית של המפלגה הדמוקרטית, על חשבון המפלגה הוויגית שהלכה והתפוררה ומפלגת "שאינם יודעים דבר" (Know Nothing) שניסתה להחליף אותה. הסוגיה המרכזית שהעסיקה את הרפובליקנים הייתה בלימת העבדות, שהתרחבה גם למדינות החדשות שקמו בזו אחר זו ככל שארה"ב פנתה מערבה. המפלגה גייסה פוליטיקאים לשורותיה, כולל איש ציבור לא מוכר, אברהם לינקולן, שהצטרף אליה ב־1856. כעבור שנתיים התמודד לינקולן על מושב בסנאט מטעם מדינת אילינוי. יריבו היה סטיבן דאגלס – מי שניסה לייצג את הדמוקרטים בבחירות לנשיאות בשנת 1856, אך הובס בזירה הפנים־מפלגתית.
לקראת הבחירות לסנאט החליטו לינקולן ודאגלס לערוך ביניהם סדרת עימותים כדי לדון בשאלה שהעסיקה את כולם באילינוי החופשית: כיצד להתייחס להתפשטות העבדות? מ־21 באוגוסט ועד 15 באוקטובר 1858, לינקולן ודאגלס עברו בשבעה מחוזות באילינוי והתייצבו מול קהל כדי לדון במשך שלוש שעות בסוגיה הפוליטית הבוערת. המבנה היה קבוע וקשיח: הדובר הראשון נואם במשך שעה, השני מדבר שעה וחצי, ואז הראשון מקבל עוד חצי שעה כדי להגיב.
לינקולן טען שיש לעצור בכל מחיר את התפשטות העבדות למדינות במערב, והאשים את דאגלס שמדיניותו תכפיף את אמריקה לשליטתם של בעלי העבדים, בגלל מבנה הדמוקרטיה הפדרלית. דאגלס עצמו אמנם לא תמך בהכנסת העבדות למדינות חדשות, אך סבר שיש לאפשר לכל מדינה להכריע אם היא מאפשרת את העבדות או לא. על בסיס נאומים קודמים של לינקולן, טען דאגלס כי יריבו שואף לכך שהשחורים בארה"ב יהיו אזרחים שווים ללבנים – טענה חריפה בימים ההם. לינקולן מצידו סירב בתוקף להצהיר על תמיכה בשוויון כזה.
שני המתעמתים טענו שהם ממשיכים את דרך האבות המייסדים של אמריקה, אך כל אחד מהם התקשה להתנער מההאשמות של יריבו: דאגלס היה חבר במפלגה הדמוקרטית, שנצבעה בצבעי העבדות, והמפלגה הרפובליקנית שעמה היה מזוהה לינקולן נתפסה כמי שמבקשת לשחרר את העבדים ולהעניק להם שוויון מלא.
העימותים חשמלו את ארה"ב. הטלגרף, המצאה שנכנסה לשימוש כמה שנים לפני כן, עזר להפוך את הדיון ממקומי ללאומי, וגרם לזינוק בפופולריות ובמעמד של לינקולן. עיתונים בכל רחבי הארץ העבירו דיווח נרחב – ולפעמים תמלול מלא – לאחר כל מפגש בין היריבים. אלה שתמכו בדאגלס הדפיסו את נאומיו לאחר עריכה קפדנית, בעוד את דברי לינקולן הם פרסמו כתמליל גולמי; תומכי לינקולן עשו בדיוק את ההפך. כל אחד מהצדדים גם הכריז שוב ושוב על ניצחון בעימות. מקום מיוחד ניתן בדיווחים לבדיחותיו של לינקולן, שהשווה את התוכנית של דאגלס בנושא העבדות ל"מרק הומאופתי דליל שבושל בהרתחת יונה כחושה שהורעבה למוות".
בסופו של דבר זכה דאגלס במושב בסנאט, בין השאר בזכות תמיכה שקיבל מכוחות מסוימים במערכת הפוליטית. לינקולן המשיך לעסוק בפוליטיקה במסגרת המפלגה הרפובליקנית, וגם פרסם ספר שאיגד את דבריו מהעימותים. שנתיים לאחר מכן הוא ודאגלס יתמודדו שוב זה מול זה, בקרב בן ארבעה משתתפים, הפעם על נשיאות ארה"ב. ב־6 בנובמבר 1860 נבחר אברהם לינקולן לנשיאות, וקרא לאומה להתאחד סביב סמליה ומורשתה. חצי שנה לאחר מכן, ב־12 באפריל 1861, פרצה מלחמת האזרחים, והעימות בשאלת העבדות עבר מהמישור המילולי למישור הצבאי.
