פתאום כולם מדברים על תמנונים. במכולת, במשרד או בכל מקום אחר בטווח של אלף מטר, אנשים נורא רוצים לדעת אם כבר ראיתי. אחרי הכול, הסרט "מורתי התמנונית" (נטפליקס) הצליח להושיב מול המסך למשך קרוב לשעה וחצי גם את מי שסרטי טבע הם לא בדיוק כוס התה שלהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השתקת אוחנה: כך משתלט היועמ"ש בגיבוי בג"ץ
– גנן גידל ילד בגן: מטפורה שנשחקה
– לראשונה בישראל: רחפנים לשירות שליחויות בבית חולים
תמנונים הם רכיכות, יצורים שממוקמים בדרך כלל הרחק בתחתית סולם האינטליגנציה. מרקם עורם, עיניהם ושמונה הזרועות שלהם נראים חייזריים בעיני בני האדם. אבל הנה הגיע קרייג פוסטר, צלל ביער אצות בדרום־אפריקה מולדתו, והצליח לחבר בין תמנונית פרא אחת ובין הצופים ברחבי העולם. מערכת היחסים שנרקמה ביניהם לאורך הסרט שרדה את מיון הרייטינג, שליחת הזרועות לעבר היצור האנושי הרטיטה, הזרוע שנקטעה בפיו של כריש הכאיבה, והצופים חוו עם התמנונית עיצבונות ופחדים. אבל האם הסרט אמין? האם לתמנון יש רגשות, או שפוסטר פרגן לגיבורתו הרכיכה מנות אינטליגנציה לא לה?
ד"ר טל שמרת וד"ר ניר נשר, מרצים בכירים בפקולטה למדעי הים במרכז האקדמי רופין, יכולים לתת מענה לשאלות. כמה וכמה תמנונים ממין Octopus Vulgaris – אותו המין של הכוכבת הראשית בסרט – גדלים באקווריומים במעבדתם. "לתמנון יש אינטליגנציה גבוהה מאוד מבחינת מורכבות התנהגותית", אומר שמרת. "אני לא יודע אם בהשוואה לחתול, אבל בטח לעומת החולדה, חיית המודל העיקרית במדעי המוח.
"אגב, תמנונים מזכירים חתולים בהרבה מובנים. הם סקרנים מאוד, למשל. כשנופל משהו לאקווריום, הם קופצים עליו. אם את נכנסת לחדר, כל התמנונים נצמדים לזכוכית לראות מי מגיע, ולפעמים הם שולחים זרועות החוצה. יש לנו סרט שמראה תמנון משחק בפקק של בקבוק במשך כמה דקות, זורק ותופס, זורק ותופס. כמו חתול שמלקק את עצמו כדי להתנקות, תמנונים משפשפים את עצמם בזרועותיהם באובססיביות. וכמו חתולים הם מבלים רוב היום בשינה ובמנוחה במאורה".
צפו: תמנון משחק בפקק
מערכת היחסים בין תמנון לאדם, שמוצגת בסרט, אפשרית בכלל?
נשר: "זאת חיה שאפשר ליצור איתה קשרי גומלין. אם תגדלי תמנון באקווריום בסלון, כשתבואי בבוקר הוא יחכה לך ליד הזכוכית וישפריץ מים כדי שתשימי לב. אני לא יודע אם הייתי ממליץ לגדל תמנון כחיית מחמד, כי הוא דורש המון השקעה ביחס לאורך החיים שלו, שנתיים בלבד. תמנון הוא גם לא יצור חברתי – הוא חייב לחיות לבד, והוא חיה קניבלית. משני תמנונים באקווריום יישאר לך רק אחד".
שינויי הצבע שהתמנונית עוברת במהלך הסרט באמת מביעים רגשות – למשל פחד או מצוקה?
שמרת: "העור שלהם מורכב מאינספור תאי שריר שמחוברים לשק עם פיגמנט. השק יכול להיפתח או להיסגר, וזה מאפשר להם להחליף צבעים בפחות משנייה. לפי צבע העור אפשר באמת לראות אם הם נבהלים או מתרגשים".
"היא עוררה את סקרנותי בדרך שלא חוויתי בעבר… אילו מחשבות חולפות במוחה? מה היא חושבת? האם היא חולמת? אם היא חולמת, על מה היא חולמת?" קרייג פוסטר, מתוך "מורתי התמנונית"
"בסרט יש נטייה להאנשה", מוסיף נשר. "לא הייתי אומר שלתמנונים יש רגשות, אבל כשאנחנו באים להאכיל אותם בבוקר הם בהחלט מתכהים יותר, קצת כמו כלב שמכשכש בזנב. אם את משחקת עם אחד התמנונים, תמנון באקווריום השכן מתחיל להסתובב כמו ילד שמחפש תשומת לב. כשהם מפחדים, אנחנו רואים שהם ממש לבנים, עם עיניים כהות מאוד. כשהם משועממים הצבע שלהם בהיר. אבל הבעות הרגש הן לצרכים בסיסיים ביותר. תמנון הוא לא כלב שינחם אותך כשאת בדיכאון, אבל זו חיה חכמה שמסוגלת לקלוט את הסביבה. היא יודעת לזהות את המטפלים בה, אפילו לפי תנועות גוף או כובד הצעדים, ולהגיב אחרת לבני אדם שונים".
הדרמה של קטיעת הזרוע, רגע מפתח בסרט, היא באמת נוראה כל כך בשביל תמנון?
שמרת: "קטיעת זרוע מתרחשת הרבה בטבע. רבים מהתמנונים שמגיעים אלינו מהים כבר חידשו זרוע, ואז התמנון מתנהג מהר מאוד כאילו שום דבר לא קרה".
נשר: "אצל תמנון אמנם יש קולטני כאב, אבל זה משהו שקורה במוח ואנחנו לא מבינים אותו עד הסוף. זו חיה שחלק מאסטרטגיית ההישרדות שלה הוא איבוד זרועות, כמו סרטן או שממית. כלי הדם נסגרים, נוצר גדם ובתוך שבועיים יש כבר התחדשות. יש תמנונים שיכולים לתלוש את הזרוע שלהם, והיא ממשיכה לחיות לבדה במשך כמה שעות ולזוז. תחשבי שאם תוקף אותו צב ים, לתמנון עדיף לאבד זרוע אחת כדי להציל את עצמו".
ולסיום: ספוילר רציני ששאלה בצדו – בסרט מתה התמנונה רגע אחרי שהביאה חיים חדשים לעולם. מה היתרון האבולוציוני בלהתרבות ולמות? "האמת שיש לזה הרבה יתרונות", מסביר שמרת. "קודם כל, דור בעל אורך חיים קצר עם הרבה צאצאים, מתגבר טוב יותר על שינויים סביבתיים. ב-2016 עשו סקר וגילו שבהשוואה לדגים שכמותם הולכת ופוחתת, דווקא אוכלוסיות ראש-רגלאים – שהתמנונים משתייכים אליהן – הלכו וגדלו, אחת הסיבות האפשריות שהועלו היא שמחזור החיים הקצר מאפשר הסתגלות גנטית מהירה מאוד לשינויים. תחשבי שאם עכשיו דג בן 50 משריץ דגים שמבחינה גנטית מותאמים לים של לפני 50 שנה הם מותאמים פחות לים של היום".
לתמנונים יש בעצם מנגנון השמדה עצמית.
נשר: "נכון, תחשבי שהם בעצם מתים בשיאם. אחרי ההזדווגות או בזמן תהליך הדגירה על הביצים משתחרר הורמון ובסופו של התהליך התמנון מת. אנחנו לא יודעים למה הם חיים כל כך מעט אבל מדובר בחסר חוליות בקצב גדילה מאוד גדול ובעצם אם היית נותנת לו לגדול הוא יכול היה להגיע לגדלים מדהימים. יש מין שחי חמש שנים ומגיע לארבעה מטרים, יש דיונון שהוא קרוב משפחה שמגיע לעשרים. תחשבי שיש לך חיה שגדלה עד אין סוף זה ואני מזכיר לך שהיא סוליטרית, טריטוריאלית, לא נותנת לאף אחד לחיות לידה ולא משאירה מקום לדור הצעיר. עלול להיווצר מצב שיש לך תמנון בגודל של כמה מטרים ולצדו תמנונים קטנים שלא ישרדו. לכן לדור החדש יש יתרון הישרדותי, עם בואו לעולם הוא 'משמיד' את ההורים ומבטיח שהם לא יפריעו לו להתפתח".
