לפני 300 שנה ומעלה הפליגה לעולם החדש אונייה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה", אמר דוד בן־גוריון בחודש מרץ 1946, בעדותו בפני ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית לשאלת הפליטים היהודים באירופה ושאלת ארץ ישראל. בן־גוריון השתמש במייפלאואר בתור סמל היסטורי לרגע הולדתו של עם: מסעה של האונייה מאנגליה לאמריקה בשנת 1620 נחשב בעיני רבים לרגע הולדתו של העם האמריקני. היישוב ג'יימסטאון שבווירג'יניה הוקם 13 שנים לפני כן, אבל קורותיו העגומים – שכללו הידרדרות איומה לקניבליזם – גרמו להסטת הזרקור ההיסטורי לעבר גרעין מתיישבים אחר: 102 פוריטנים תמימים ומאמינים, שלפני 400 שנה, בתום מסע של למעלה מחודשיים באוקיינוס האכזר, הגיעו אל חופי אמריקה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שווים פחות: עולי הר הבית מול המפגינים בבלפור
– חקירה מקומית: כך הצליחה מועצת בנימין להיאבק בקורונה
– הצעירים שעוברים לחודש לגור באבו גוש
בתחילה התכוונו מפליגי המייפלאואר לנחות בשפך נהר ההדסון, אך הם נסחפו הרחק צפונה משם. כך הקימו, באזור פראי ולא נודע את מושבת פלימות', היום עיר ואם במסצ'וסטס. הם הביאו לעולם את סעודת חג ההודיה הראשונה, שהפכה מאז לאירוע חשוב בלוח השנה האמריקני; הם הביאו לחופי היבשת החדשה את התנ"ך במלוא עוצמתו הרלוונטית לחיי היומיום, וחותמם הדתי ניכר בחברה האמריקנית עד היום. איש מנשיאי ארה"ב לא היה אתאיסט מוצהר, והדבר קשור הדוקות לנוסעי האונייה ההיא ולהשפעתם העצומה על נשמתה של אמריקה. ביטחונם באל מתנוסס על כל דולר שיוצא ממדפסות הבנק הפדרלי.
רב החובל כריסטופר ג'ונס היה יורד ים מנוסה בן חמישים, שהשיט זה עשור את המייפלאואר בין אנגליה לצרפת, על פני תעלת למאנש הערפילית. צמר אנגלי ויין צרפתי מילאו את בטן האונייה בכל מסע. איש לא הכין אותו ואת ספינתו להרפתקה המסוכנת של חציית האוקיינוס
כמו בכל סיפור שהיה לאגדה, גם מסע המייפלאואר זכה לתוספות והשמטות כאלה ואחרות. בשנים האחרונות, בהתאם לקיטוב הפוליטי המחריף בארה"ב, יש שתי אסכולות מנוגדות לגבי האירוע ההיסטורי ההוא. האחת טוענת שהפוריטנים הביאו לאמריקה את כל מה שטוב מבחינה מוסרית, אנושית, חברתית וכלכלית. האחרת קובעת שהם היו חבורה של כובשים קולוניאליסטים, שבמתק שפתיים ומתוך אידיאל פרטי שדרס כל שאיפה וחלום של האחר, הפרו את האיזון ששרר ביבשת והחלו את תקופת הדיכוי שנמשכת בעצם עד היום. כך או כך, ראוי להכיר את תולדות המייפלאואר ונוסעיה, ואחרי שהסיפור יוצג במלואו, יוכל כל אחד להחליט באיזה צד של ההיסטוריה הוא נמצא.
פרדה מיבשת ישנה
על כמה פרטים בסיסיים אין מחלוקת: הפוריטנים הפליגו מפלימות' שבאנגליה ב־6 בספטמבר 1620, ויבשת אמריקה נגלתה לעיניהם חודשיים ושלושה ימים לאחר מכן – ב־9 בנובמבר 1620. אבל מסעה של הקבוצה החל למעשה הרבה לפני שירדה אל הים.
בשנת 1608 החליטה חבורת פורשים מהכנסייה האנגליקנית, שהתגוררו באזור נוטינגהאם, לגלות למקום שיוכלו לחיות בו על פי אמונתם בשלווה ובנחת. מזה שנים חשו הפוריטנים שהכנסייה הולכת בכיוון מוטעה, המנוגד לדרכה של הנצרות האמיתית. הם סלדו מהעושר מנקר העיניים שאפיין את הכנסיות האנגליקניות – פיתוחי הזהב המעטרים את הבמות, הציורים הגדולים, ובכלל השימוש בממון כדרך להפגין את אמונתך. אלא שבראש הכנסייה עמד מלך אנגליה, וברחבי הארץ חל איסור מוחלט על כל פולחן אחר. הרדיפות נגד הפוריטנים מצד הכנסייה והמדינה הלכו והחמירו, עד שכמה מאות מהם החליטו כאמור לגלות. הם יצאו לאמסטרדם שבארצות השפלה, ומשם עברו לעיר ליידן והשתקעו בה.
אלה היו שנותיה האחרונות של מלחמת שמונים השנה, שבה זכו ההולנדים בעצמאותם מספרד. בהולנד נהנו הפוריטנים מחופש דת מוחלט, אבל בחלוף הזמן חשו שהקהילה שלהם מאבדת את זהותה האנגלית ואת צביונה הדתי. הם ראו בעיניים כלות איך בני הנוער, דור ההמשך שלהם, מאמצים את אורח החיים החילוני יחסית ששרר בליידן, עיר אוניברסיטאית. ב־1618 פרצה מלחמה נוספת בין הפרוטסטנטים לקתולים בכל רחבי אירופה, ובעיקר בין נסיכויות גרמניה, שכנותיה של הולנד ממזרח. המלחמה (שתכונה בעתיד מלחמת שלושים השנה) ערערה את הסדר החברתי, והפוריטנים – בני זרם פרוטסטנטי בעיקרו – חשו שהיבשת רועדת תחת רגליהם.
אם כל זה לא מספיק, הפוריטנים הבריטים לא ממש הסתדרו מבחינה כלכלית בליידן. הכסף כאמור לא היה הגורם הראשון במעלה בעיניהם, אבל בסופו של דבר גם ענייני הפרנסה דחקו אותם מאירופה וגרמו להם לחפש את אושרם – מכל הבחינות – בעולם החדש שמעבר לאוקיינוס.
בסוף יולי 1620 הפליגו הפוריטנים מהולנד לנמל סאות'המפטון שבאנגליה, על סיפונה של האונייה "ספידוול" שרכשו בעצמם. סוחר בריטי היה אמור לפגוש אותם בנמל עם ספינה נוספת, ולצאת יחד איתם לדרך הארוכה מערבה, במשלחת מכובדת של שתי אוניות ראויות. ואכן, בהגיעם לנמל בדרום־מערב אנגליה חזו לראשונה הפוריטנים במייפלאואר – אוניית סוחר טיפוסית, רבועת מפרשים, באורך כשלושים מטרים ובנפח 180 טונות. היא הייתה גדולה פי שלושה מהספידוול שבה הגיעו.
המפגש בין המאמינים התמימים לאנשי הים הקשוחים הוביל למשברים רבים לקראת ההפלגה, כולל החלפת כינויי גנאי, אך בסופו של דבר יצאו שתי האוניות לדרכן. מהר מאוד התחילו לצוץ בעיות. מים חדרו לספידוול: הספינה הקטנה לא התמודדה היטב עם עוצמתם של מי האוקיינוס. אחרי ימים ספורים נאלצה המשלחת לשוב ליבשה ולעגון בדרטמות', רק 120 קילומטרים מסאות'המפטון. ב־17 באוגוסט הושלמו התיקונים, והשיירה הפליגה שוב לעבר הארץ המובטחת. אחרי שבועיים בלבד, כשהיו במרחק קצר מקצה האי הבריטי, התגלתה דליפה חדשה בספידוול. שוב סבו שתי האוניות לאחור במפח נפש, ועגנו בנמל פלימות'.
בדיקה של הספידוול העלתה שהמשלחת חייבת להיפרד ממנה. מעתה ועד הגעתם לאמריקה יצטופפו כולם על המייפלאואר, שאמנם הייתה גדולה אך נאנקה תחת עומס המשקל, שלא לדבר על העומס הרגשי והאנושי שכבר הרקיע שחקים – ועוד אוקיינוס שלם לפניהם. שנים רבות לאחר מכן יוכיחו צאצאי הנוסעים כי הבריטים וההולנדים חיבלו במכוון בספידוול, במטרה לסכל את תוכניות הפוריטנים.
ב־6 בספטמבר הפליגה אם כן המייפלאואר לבדה מנמל פלימות' לתוככי האוקיינוס, ובריטניה נעלמה מעבר לאופק. ניצני הסתיו כבר החלו להופיע, והיה חשש אמיתי שהספינה תיקלע לאחת מסערות חילופי העונות הפוקדות לעיתים קרובות את האוקיינוס האטלנטי. אבל מנהיגי הפוריטנים ידעו שאין ברירה ופקדו להפליג על אף הסכנה.
על האונייה היו 102 איש – כחמישים מהם בני הקהילה הפוריטנית, והשאר מלחים, הרפתקנים ושאר נוסעים שהצטרפו להפלגה, ושילמו על כך ממיטב כספם. רב החובל כריסטופר ג'ונס היה יורד ים מנוסה בן חמישים, שהשיט זה עשור ויותר את המייפלאואר בין אנגליה לצרפת, על פני תעלת למאנש הערפילית. צמר אנגלי ויין צרפתי מילאו את בטן האונייה בכל מסע הלוך או שוב, והעתיד נראה משעמם ובטוח. איש לא הכין אותו, את המייפלאואר או את מי מנוסעיה בסתיו 1620 להרפתקה המסוכנת של חציית האוקיינוס האטלנטי.
נגד הזרם
תנועת האוניות בין אירופה לאמריקה כבר לא הייתה נדירה באותה תקופה, אך האנושות עוד לא ידעה על קיומו של זרם הגולף. הסופר ז'ול ורן כינה אותו, מאות שנים אחר כך, "נהר בתוך האוקיינוס": זרם אדיר של מים חמים היוצא ממפרץ מקסיקו, עולה משם לעבר חופיה המזרחיים של צפון אמריקה, ופונה מערבה לאירופה. תנועתו מנוגדת להפלגת אוניות השטות מאירופה לאמריקה, ובגללו – בשילוב רוחות הסתיו העזות – התארך מסעה של המייפלאואר הרבה מעבר למה שתכנן רב החובל ג'ונס.
ביומנו המפורט של ויליאם ברדפורד, מי שהפך לאחר מכן למושל מושבת פלימות' ולשליט הבלתי מעורער של החבורה הפוריטנית עד מותו ב־1657, מתוארת האימה שאחזה בנוסעים בזמן סערה – אחת מכמה שפקדו אותם. ברדפורד בן השלושים מספר שהרוח הייתה חזקה עד כדי כך שהמלחים נותרו חסרי אונים, ורב החובל הורה לקפל את כל המפרשים ולשכב באפס מעשה עד יעבור זעם. החרטום הופנה לכיוון הרוח, והאונייה ניתנה לחסדיהם של איתני הטבע.
נוסעי האונייה נפעמו מהאפשרות להציג את כף רגלם על אדמה מוצקה. כשההתלהבות הראשונית פגה, התגלו הבעיות. ויליאם ברדפורד כינה ביומנו את המעגן בצפון־מזרח קייפ קוד "ישימון נידח ונתעב". לשון היבשה באזור פרובינסטאון צחיחה וחולית גם היום
בסוף שנות החמישים של המאה שעברה, כמה ימאים חובבי היסטוריה והרפתקאות בנו עותק מדויק של המייפלאואר המקורית, ויצאו לשחזר את המסע מ־1620. לקראת הגיעם לחופי אמריקה הם נתקלו בסערה עזה. רגע לפני שוויתרו וסבו על עקבותיהם, נזכר מישהו בתגובתו של ג'ונס לסערה שלו. הם עשו אותן הפעולות ממש, והופתעו לגלות שמבנה הספינה גרם לה דווקא להתייצב ולצלוח בשלום את משבי הרוח החזקים.
מטרתם של הפוריטנים במייפלאואר הייתה להגיע לשפך נהר ההדסון: האזור שבו שוכנת כיום ניו־יורק היה אז בגבולו הצפוני של השטח הנתון לשליטה בריטית. אבל כבר בשלב מוקדם יחסית הבינו הנוסעים שהם נסחפו בהפלגתם הרחק צפונה מהנתיב המתוכנן. בחודש נובמבר, כשחורף מקפיא עומד בפתח וזרם הגולף הודף את הספינה צפונה ומזרחה, המשלחת לא הייתה יכולה לשוט דרומה כדי להגיע למפרץ ההדסון. לפיכך הוחלט לנוע היישר מערבה, ולעגון בחוף הראשון שיתגלה.
היבשה שראו עיניהם הדומעות מאושר של הנוסעים בבוקר 9 בנובמבר 1620 הייתה לשון היבשה הצרה של חצי האי המכונה היום קייפ קוד. המייפלאואר שטה לאורך הלשון הזו מדרום לצפון, ומכיוון שבאותו בוקר נשבה רוח צפונית, שקל ג'ונס לנסות להפליג בכל זאת דרומה ומערבה, לשפך ההדסון. הניסיון הזה כמעט נגמר באסון. רגע לפני שהמייפלאואר התנפצה אל שרטוני מצר ננטאקט – כ־30 קילומטרים מדרום לקייפ קוד – שינתה הרוח את כיוונה, וג'ונס התייאש ופנה צפונה. כשהגיעו לקצה הצפוני של לשון היבשה הסבו המלחים את החרטום לכיוון מערב, ואז פנו מיד לדרום ונכנסו לקייפ קוד. הם מצאו לפניהם מפרץ טבעי עצום – אורכו 30 ק"מ ורוחבו 30 ק"מ – מהגדולים והנוחים ביותר בצפון אמריקה, מוגן מזרמי האוקיינוס. בתוכו נכנסה האונייה למפרצון המכונה היום מפרץ פרובינסטאון. ב־10 בנובמבר 1620, בשעת ערב מאוחרת, עגנה המייפלאואר במים השקטים.
המתיישבים החליטו על הקמת 19 מבנים, שיעמדו בשתי שורות, בהשראת מחנות הצבא ההולנדי. אך 45 מ־102 נוסעי המייפלאואר מתו בחורף ובאביב, ובסופו של דבר הצליחה הקהילה המוכה לבנות רק שבעה בתי מגורים וארבעה מבני ציבור
בבוקר המחרת, לקראת הקמתו של יישוב באזור שאינו נתון למרותה ולחוקיה של אף אומה אירופית, יזמו הנוסעים – חציים פוריטנים וחציים ערב־רב של בעלי שאיפות ותקוות שונות לגמרי – את "אמנת מייפלאואר", אחד המסמכים המכוננים בדמוקרטיה המודרנית. בכמה משפטים קצרים שורטטו במידה מסוימת עקרונות השיטה האמריקנית שבוא תבוא. כל נוסעי האונייה חתמו על האמנה – כלומר, כל הגברים הבוגרים. זכויות הנשים והשוויון המגדרי עוד לא היו על הפרק.
אמנת מייפלאואר הכריזה על הסכמה אזרחית ועל הפרדת הדת מהמדינה: "משנטלנו על עצמנו, למען תהילת האל והגדלת כוחה של האמונה הנוצרית ולתפארת מלכנו וארצנו, את המסע להקמת מושבה ראשונה בחלק הצפוני של וירג'יניה, הננו מצהירים בזאת חגיגית ופה אחד בפני אלוהים וזה בפני זה על הסכמתנו להתאחד לגוף פוליטי אזרחי אחד, למען הסדר הטוב, למען השמירה על שלומנו ולמען קידום המטרות שצוינו לעיל; ובהתאם למוסכם לעיל לחוקק חוקים צודקים ושוויוניים, לנסח ולאשר תקנות, דינים, חוקות וכהונות, מעת לעת, על פי הצורך ובהתאם למה שייראה לנו נכון ונחוץ לטובתה הכללית של המושבה, וכולנו מתחייבים בזאת להישמע ולציית להם" (הנוסח מתוך הספר "מייפלאואר" מאת נתניאל פילבריק, בהוצאת אריה ניר ובתרגומה של נעה בן־פורת).
נצורים בחוף
בבוקר 11 בנובמבר נוסעי האונייה היו נפעמים מהאפשרות להציג את כף רגלם על אדמה מוצקה, לראשונה אחרי למעלה מחודשיים. כשההתלהבות הראשונית פגה, התגלו הבעיות. ברדפורד כינה ביומנו את המעגן בצפון־מזרח קייפ קוד "ישימון נידח ונתעב". לשון היבשה באזור פרובינסטאון צחיחה וחולית גם היום: הקרקע אינה מתאימה לגידולים, ובוודאי לא להקמת מושבה המתבססת על מטעים. היישוב האנגלי הקרוב ביותר שכן כ־800 ק"מ מהם, במושבה וירג'יניה; אירופה הייתה מרוחקת כ־5,000 ק"מ. לאנשי המייפלאואר לא היה מושג אם באזור חיים ילידים, האם פניהם לשלום או למלחמה, הטובה הארץ אם רעה.
כדי למצוא מענה לשאלות הללו, יצאו כמה משלחות לסייר בחופי המפרץ הרבוע. השתיים הראשונות נותרו בלשון היבשה, ולא הרחיקו מעבר לכך. במשלחת השלישית כבר אזרו הסיירים אומץ והפליגו ליבשת עצמה, במערב. שם הם מצאו נביעת מים מתוקים, וגם נתקלו לראשונה בילידים אינדיאנים. לו עגנה המייפלאואר בקייפ קוד שלוש או ארבע שנים קודם לכן, סביר להניח שאנשיה היו פוגשים בילידי המקום עוד קודם. אלא שב־1616 פרצה בקרב האינדיאנים מגפה מחרידה, שחיסלה כפרים שלמים. נוסעי המייפלאואר לא ידעו זאת, והם התפלאו על כך שהארץ סביבם ריקה מיושבים, על אף שברור שהקרקע אינה בתולית אלא מבוראת ומעובדת. הם אפילו מצאו בורות מלאים בתירס משומר, והבינו שתרבות שלמה התקיימה כאן עד לא מזמן. האינדיאנים שאותם פגשו בסופו של דבר היו ניצולי המגפה, מעט מזעיר משבט שהוכחד כמעט לחלוטין. ברגע שהילידים הבינו שהאנשים הלבנים באו להשתקע, הם נשאו את רגליהם ונעלמו.
בתום האסיף הראשון של התירס, השעועית והדלעת, ערכו מתיישבי פלימות' והילידים חגיגה משותפת. מקורה, כיאה לפוריטנים שחיו בהשראת התנ"ך, היה חג הסוכות היהודי. "חג ההודיה" נחגג מאז במשך מאות שנים בקרב קבוצות רבות בצפון אמריקה
מושבת פלימות' החלה להיבנות מיד, בתוך מפרצון קטן ביבשת, 30 ק"מ מול מפרץ פרובינסטאון. החורף כבר החל לתת את אותותיו, ולא היה זמן לתכנון. בתוך שבועיים הוקם המבנה הראשון בעיירה, בית ציבורי משותף בגודל שישה מטרים על שישה. לא היו לו יסודות, רק קורות עץ שהוחדרו לקרקע. גם הקירות נבנו מעץ, הגג היה עשוי גומא וסוף – אבל לראשונה היה למתיישבים גג מעל ראשם על אדמת אמריקה. הם החליטו כי בשלב הבא יוקמו 19 בתים. כל משפחה קיבלה מבנה קטן, ורווקים הצטרפו למשפחות כדי לחסוך בחומרי בנייה. בהשראת מחנות הצבא ההולנדי נבנתה העיירה בשתי שורות מקבילות. אך החורף הקשה שיבש את תוכניות ההתיישבות: 45 מ־102 נוסעי המייפלאואר מתו במהלכו ובמהלך האביב, ובסופו של דבר הצליחה הקהילה המוכה להקים רק שבעה בתי מגורים וארבעה מבני ציבור.
אחרי שסיימו להעביר לפלימות' את כל מטען המייפלאואר, שעדיין עגנה בפרובינסטאון, התפנו התושבים לטפל בביטחונם. יותר מדי פעמים נראו אינדיאנים שמשקיפים בעניין וסקרנות על ההתנחלות הלבנה המוקמת לנגד עיניהם. לחלוצים הפוריטנים היה ברור שהמקומיים יכולים לחסלם ברגע שיחליטו לעשות זאת. יתרונם היחיד על הילידים היה הנשק החם שהביאו מאירופה, אך זה לא יספיק אל מול ההמונים שהאינדיאנים יוכלו לגייס, אם ירצו בכך.
ב־16 במרץ, בעיצומה של ישיבה שעסקה בענייני ביטחון, הבחינו אנשי פלימות' בגבר אינדיאני גבה קומה שעומד על הגבעה ממול. האיש החל לפסוע בלי פחד לעבר המושבה. הוא נעמד בפתח הבניין הציבורי שוועדת הביטחון התכנסה בו, והכריז באנגלית צחה: "ברוכים הבאים, אנגלים". סָמוֹסֶט היה שליחו של מָסָסוֹאִיט, מנהיג ילידי כבן 21. השבט שלו סבל מהמגפה יותר מכל השבטים האחרים באזור, ומצבא של כמה אלפי לוחמים נותרו בשירותו של מססואיט כמה מאות בלבד. אויביו האמיתיים – כך חשב בזמן שהפוריטנים התיישבו במפרץ – היו בני השבט האינדיאני הסמוך, נרגנסט. שלוחו המרשים הופיע בפלימות' כדי לגייס את הלבנים למאבק משותף באויב הילידי.
לאחר פגישות הכנה אחדות חתמו ברדפורד ומססואיט ב־22 במרץ על הסכם ביניהם. למתיישבים הובטח שבני השבט "לא יפגעו באנשינו ולא יזיקו להם. והיה ומישהו יפגע באנשינו, עליו להסגיר את הפוגע לידינו למען נענישהו כראוי. אם כלי עבודה כלשהם יילקחו מאנשינו בעת עבודתם, עליו לדאוג להחזרתם; ואם מישהו מאנשינו יגרום נזק לרכושו, ננהג אנו באותו אופן. במקרה שמישהו יפתח במלחמה לא צודקת נגדו, אנו נחוש לעזרתו; אם מישהו יכריז מלחמה עלינו, יבוא הוא לעזרתנו". שני סעיפים נוספים עסקו בהתחייבות של המנהיג האינדיאני להביא את דבר ההסכם לידיעתם של שבטים אחרים בני בריתו, ובהגעה למפגשים הדדיים בלי נשק.
בוראי עולמות ומחריביהם
ב־5 באפריל, אחרי כמעט חצי שנה במפרצון הקטן בצפון קייפ קוד, הרימה המייפלאואר עוגן והחלה את דרכה חזרה לאנגליה. המסע הזה היה מהיר בהרבה, ונמשך פחות מחצי הזמן שנדרש למסע מערבה. אחרי עוד כמה הפלגות מסחריות נזנחה האונייה הקשישה וההיסטורית, וסופה שפורקה לחלקים ולא נותר ממנה זכר.
עבור מתיישבי פלימות', עזיבתה של המייפלאואר הייתה האות האחרון לכך שהארץ החדשה היא ביתם, ובה יישארו. שיתוף הפעולה בינם לבין השבטים האינדיאניים היה פורה לשני הצדדים באותה שנה. הלבנים למדו מהילידים כיצד לעבד את הקרקע, וגם גילו את נפלאות התירס (כעבור כמה מאות שנים ישלמו על כך האמריקנים מחיר של מגפת השמנה בממדי ענק). גם מססואיט היה מרוצה מהברית שכרת עם הלבנים. בחלוף פחות משנה מאז הנחיתה בחופי אנגליה החדשה, ניו־אינגלד כפי שכונה חבל הארץ הזה בידי המתיישבים, קיימו אנשי פלימות' והילידים חגיגה משותפת לרגל סיום האסיף הראשון של יבולי התירס, השעועית והדלעת. מקורה, כיאה לפוריטנים שחיו בהשראת התנ"ך, היה חג הסוכות היהודי. האירוע נערך ב־8 בספטמבר, באמצע חודש אלול העברי, והוא הפך מאז לסמל. במשך מאות שנים נחגג "חג ההודיה" בקרב קבוצות רבות בצפון אמריקה. בשנת 1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, החליט הנשיא אברהם לינקולן להפוך אותו לחג לאומי, וב־1941 נקבע לו מועד אחיד בכל רחבי ארצות הברית: יום חמישי האחרון של חודש נובמבר. בקנדה מצוין חג ההודיה מוקדם יותר, ביום שני בשבוע השני של אוקטובר.
קצת יותר מחמישה עשורים נמשכו האידיליה ושיתוף הפעולה בין האינדיאנים למתיישבי פלימות' וצאצאיהם. כפרים ועיירות נבנו ברחבי ניו־אינגלנד, בזכות מתיישבים חדשים שהגיעו באוניות מאירופה וגם בזכות הריבוי הטבעי הגבוה של הפוריטנים. בשנת 1675 הסתיימה תקופת השלום: בנו של מססואיט, פיליפ, החליט לתקוף את הלבנים, שהוא כינה פולשים. המלחמה נמשכה שנה וחודשיים, ומחיר הדמים היה אדיר בשני הצדדים. מתוך כ־70 אלף תושבי ניו־אינגלנד באותו הזמן, לבנים ואינדיאנים, מתו כ־5,000 – שני שלישים מהם אינדיאנים. בעקבות המלחמה נמלטו או הוכחדו שבטי הילידים שהיו באזור.
מדינת מסצ'וסטס, שצמחה ממושבת פלימות', היא כיום המדינה הליברלית והחילונית ביותר בארה"ב, רחוקה עד מאוד מחזונם השמרני של הפוריטנים המייסדים. גם מעמדה ההיסטורי של הקבוצה הקטנה ההיא ידע תמורות. בחודש ספטמבר השנה, במלאת 400 שנים להפלגת המייפלאואר, הוצב מול נמל פלימות' שבאנגליה מיצג שנראה למרחוק: המילים NO NEW WORLDS, "אין עולמות חדשים", האירו לעבר המפרץ שהאונייה יצאה ממנו כדי ליישב את אמריקה, המיושבת כבר. זו הכאה על חטא ההיבריס שמקימי פלימות' לקו בו לכאורה, כשחשבו שהם יוצאים לבנות עולם חדש במקום שאיש לא חי בו. אבל גם אחרי 400 שנה, כשההיסטוריה ידועה ומוכרת וכבר לא מטואטאת מתחת לשטיח, אי אפשר למחוק את הישגיהם המרשימים של כחמישים פוריטנים אדוקים שנאחזו בארץ שהובטחה להם משמיים, לפי אמונתם, ובנו בה את הבסיס לארצות הברית של אמריקה.
