נשות ההלכה שנותנות מענה לשאלות הרגישות ביותר

האישה שהתקשרה מחו"ל אל הרבנית חנה הנקין בתחילת הגל הראשון של הקורונה, העלתה בפניה שאלה יוצאת דופן. אני חוששת ללכת למקווה בשל התפרצות הנגיף, סיפרה, אך בעלי, המכהן כרב קהילה, עומד על כך שאטבול כדי לשמש דוגמה לנשים האחרות. "השאלה שלה הייתה: האם אני חייבת לטבול, גם כשאני מפחדת שזו סכנת נפשות?", מספרת הרבנית הנקין, ראש מדרשת "נשמת". "התפקיד שלי היה להסביר לה ממה היא צריכה לדאוג, וממה לא: צריך לחשוש מהתקהלות של הנשים הממתינות במקווה, לא מהמים עצמם. אמרתי לה גם שאם בעיניה יש כאן סכנת מוות, היא אינה חייבת לטבול. היא הרי לא שבוית חרב. אבל אני חושבת שכתוצאה מהשיחה איתי היא השתכנעה שאין לה ממה לפחד, והלכה למקווה".

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– חמישה דברים שלא ידעתם על שימפנזים
– הזקנים שבינינו: הקורונה העלתה את המודעות לאוכלוסייה המבוגרת
– ממורה למחזר: שינוי התודעה שאנשי החינוך צריכים לעשות

השיחה הזו, אומרת הנקין, מייצגת מצוקה שאליה נקלעו נשים רבות בארץ ובעולם. "נשותיהם של רבנים אומרות בדרך כלל שהן מציבות חיץ בין הבית לבין התפקיד הציבורי. בתקופה הזו הן הרגישו פתאום נקיפות מצפון קשות: מה לעשות? האם הן צריכות להוות דוגמה, גם כשהן לא שלמות עם עצמן? אני אישית מאמינה שבמצב כזה, התייעצות עם אישה שהיא בשבילך סמכות מסוימת אבל לא דוחפת אותך ללכת למקווה – זה מה שייתן לך את האומץ לצאת ולטבול".

ד"ר מירב טובול־כהנא, שהוסמכה כיועצת הלכה מטעם נשמת לפני כשנה, מספרת גם היא על פניות מודאגות שקיבלה בעקבות הקורונה. "לא דחפתי נשים לטבול, אבל כן עזרתי להן להבין אם המקווה שלהן עומד בנהלים, מה הן צריכות לבדוק, ומה אפשר לעשות כדי להפחית סיכונים – למשל, את ההכנות לטבילה לעשות בבית ולא במקווה. בסופו של דבר זו החלטה אישית שכל אחת צריכה לקבל בהתאם לחששות שלה, וגם מתוך שיקולים כמו רמת הסיכון שלה ורמת הסיכון בבית. הרי אם אישה תידבק היא תהיה זו שתישא בהשלכות, ולכן אני יכולה רק להשתדל להביא כל אחת מהפונות להחלטה המושכלת שמתאימה לה".

ד"ר אילת קמינצקי, מנהלת הקו הפתוח של נשמת ב־17 השנים האחרונות, זוכרת במיוחד שיחה שהתקבלה מגבר, כמה חודשים לאחר התפרצות הנגיף. "בדרך כלל לא מקובל שגברים יתקשרו אלינו", היא אומרת. "ביקשתי לשוחח עם אשתו, אבל היא לא רצתה לדבר. הבעל סיפר שמאז חודש מרץ היא לא מוכנה לטבול כי היא מפחדת. הוא רצה לדעת אם יש פתרון, וגם שאל אם ככה זה אצל כולם. בסוף אשתו הצטרפה לשיחה. דיברתי איתה, הסברתי לה מה ההנחיות לגבי הפעלת המקוואות, ונתתי לה את הביטחון לבדוק שהמקווה עומד בהן. אני מקווה שהיא הלכה לטבול. אם מגיעים לכך שגבר מתקשר, זו כבר מצוקה זוגית, ולא רק הלכתית".

החשש מהמקווה עצמו כמקור הדבקה, מוסיפה קמינצקי, לא היה הגורם היחיד שעורר שאלות אישיות ושיח הלכתי בנושאי טהרה בעידן הקורונה. "יש מסביב עוד נושאים לא מדוברים, כמו התסכול של נשים שלא יכולות ללכת לטבול כי הן בבידוד. לפעמים המצב הזה מתמשך על פני שבועות ארוכים: משפחה נכנסת לבידוד בגלל ילד אחד, ואז בגלל ילד אחר. יש זוגות צעירים שנמצאים יחד בבית 24/7 בבידוד, והאישה לא יכולה לטבול. אנחנו מנסות לעזור להם להתמודד, לנרמל את הסיטואציה, וזה לא פשוט.

"נושא נוסף הוא שאלות של 'מראות', שהאישה צריכה להגיע פיזית ולהראות כדי לדעת אם היא טמאה או טהורה. כשיש סגר, ויכולת הניידות מוגבלת, והילדים בלי מסגרות – היא לא יכולה לעשות את זה. מישהי מיישוב בצפון התקשרה אליי עם שאלה, וניסיתי להיעזר בתמונות שהיא שלחה לי, אבל האיכות של הצילומים מוגבלת וקשה לתת מענה על פיהם. כשאין אפשרות לקבל הכרעה, המציאות היא שצריך לאסור. אנחנו רואים את הצער שנגרם לזוגות. הקורונה מעצימה את הקשיים הקיימים, והם גדלים ונוצר סיר לחץ. לא פעם המענה ההלכתי שנתנו היה מפתח לפתרון של כל כך הרבה חזיתות במשפחה".

בלניות בחזית

בימים אלו מציינת מדרשת נשמת 20 שנה למפעל של הכשרת "יועצות הלכה". עד לפני שנים לא רבות, העיסוק הפסיקתי בנושאי טהרת המשפחה היה נחלתם של גברים בלבד – וזאת על אף שהשאלות נגעו לנושאים אינטימיים של גוף האישה. המהפכה שהובילה נשמת מאפשרת לנשים לפנות לנשים ולקבל מהן פתרונות לבעיות הקשורות בדיני נידה, הרחקות ועוד. כ־146 נשים סיימו עד כה את התוכנית, שכוללת לימודי הלכה ברמה גבוהה, וכן קורסים בתחומי הגינקולוגיה ובריאות הנפש. בסוף של מסלול הלימודים, שנמשך שנתיים, הן נבחנות על ידי פוסקי הלכה מומחים. מי שעוברת את הבחינות בהצלחה מקבלת תעודת "יועצת הלכה", המסמיכה אותה לתת ייעוץ ומענה הלכתי לפניות בנושאי טהרה ובריאות האישה.

כמו בתחומים רבים אחרים, גם בנושאים האלה תקופת הקורונה הביאה עמה בעיות ואתגרים שאיש לא יכול היה להעלות על הדעת עד לפני כמה חודשים. עוד לפני חג הפורים החליטה הרבנית הנקין לבטל את כל פגישותיה המתוכננות ולכנס קבוצה של יועצות הלכה, על מנת לגבש מסמך בנושא קורונה וטבילה. עמיתותיה חשבו שהיא השתגעה: מה הקשר בין נגיף סיני למקווה, הן תהו, אבל הנקין התעקשה. "ובאמת כבר למחרת פרסמנו דף עם כל המידע הדרוש", היא משחזרת. "מיד אחרי פורים מצאנו את עצמנו מופצצות בשאלות על בטיחות המקוואות. ערכנו בירור מול משרד הבריאות, והוצאנו מידע שקול ואמין. מול שמועות, הנחיות סותרות ופחדים, הסברנו לציבור איפה קיים חשש מטבילה במקווה, ממה צריך להיזהר, ומה לא צריך להדאיג את הטובלות. הבהרנו כאמור שנשים לא עלולות להידבק דרך המים, כי המים מחוטאים. ערכנו הסברה גם בקרב בלניות. הסברנו להן למשל שאין טעם לשים יותר טבליות כלור במים, כי במקום למות מקורונה אפשר למות מהרעלת כלור".

עו"ד ירדנה קופ־יוסף, יועצת הלכה העובדת כמשפטנית במחלקת ייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים, מצאה עצמה מסבירה למתווי המדיניות את חשיבותו של המקווה בחיי משפחה שומרת מצוות. "נכחתי בפגישה שיזמה הרבנית הנקין, וכשלמחרת בעבודה דיברו על המושג 'צרכים חיוניים', מיד אמרתי: 'תקשיבו, מקווה זה דבר חיוני'. הסברתי את ההבחנה בין מקווה גברים לנשים, ומדוע מניעה של טבילת נשים עוצרת חיי משפחה. בעולם סגרו מקוואות בתקופות הסגר, ואילו במדינת ישראל, בכל המצבים, המקווה תמיד היה פתוח כי הכירו בו כצורך חיוני. בעיניי זה דבר מרעיש, ואני שמחה שיכולתי לתרום לכך. ההסברים ההלכתיים הם פשוטים, אבל לא תמיד מובנים לאנשים מבחוץ".

לכל אורך החודשים האחרונים התקיים שיתוף פעולה בין רבנים מכל גוני הקשת הדתית לבין יועצות הלכה, במטרה ליצור רשימת מקוואות המקפידים על כללי התו הסגול. בכל פעם שהגיעה לקו של נשמת תלונה על מקווה בעייתי, הועבר המידע לרשויות הפיקוח הרשמי מטעם המדינה. לדברי הרבנית הנקין, ישנם מקוואות שעמדו בתחילה בדרישות משרד הבריאות, ועם הזמן חלה בהם התרופפות. "אנחנו רואים התשה מסוימת, ולכן גם אם מקווה היה בסדר בחודש אייר, זה לא אומר שלא צריך לעמוד על המשמר היום.

"יש כאלה שחושבים שהטבילה היא מצווה גדולה יותר מ'לא תעמוד על דם רעך' או 'לא תשים דמים בביתך'. אצל נשות ישראל קיים אתוס בקשר לחשיבות הטבילה, והאתוס הזה נכון, אבל לא במצב חירום כמו שאנחנו נמצאים בו. ההנחיות של משרד הבריאות חשובות יותר מהטבילה, והתפקיד ההלכתי שלנו בתקופה כזו הוא לחזק את ההוראות. למשל כשמתקשרת אישה ושואלת 'אני בהחלמה מקורונה, ולדעתי אני בסדר גמור. אני יכולה לטבול?'. נתקלתי גם במקרים שבהם מישהו בעמדה מסוימת לוחץ על בלנית לאפשר לאישה להפר בידוד ולבוא לטבול. הבלנית מתקשרת אלינו: מה לעשות? אנחנו עונים שמובן שזה אסור, וחייבים להיצמד להנחיות במאה אחוז".

קמינצקי: "מלבד התפקיד שלנו בממשק בין משרדי המשפטים, הבריאות ושירותי הדת, אנחנו צריכות לשכנע את הנשים שזה אפשרי להמשיך ולטבול – וכמובן להנחות אותן איך לדרוש פיקוח במקווה ולוודא שמקיימים את ההוראות. אני משווה את זה לתעודת כשרות. אנשים נכנסים למסעדה ושואלים 'כשר פה?', ואם זה קורה עשר פעמים, בעל המסעדה מבין שיש דרישה כזו מצד הציבור. אותו דבר במקווה: אם נשים יתקשרו לפני שהן הולכות לשם וישאלו על העמידה בתקנות, האחראיות במקום יבינו את הצורך".

גם השיבוש שיצרה הקורונה סביב החתונות משליך על הלכות טהרה: בימי שגרה יכולה כל כלה להתאים את זמן הטבילה שלה למועד החופה, ואילו בתקופה הזו, כשחתונות מוקדמות או נדחות ברגע האחרון, נוצר לא פעם מצב של חופת נידה. "ברגע שעולה איום בסגר ומתחילים לרחף ענני המגבלות, זוגות מזיזים חתונות", מספרת קמינצקי. "בערב ראש השנה, למשל, היו הרבה חתונות שהוקדמו. יש לזה משמעות מיידיות באשר ליכולת של כלה לטבול, ואנחנו מנסות לעזור לכל אחת באופן פרטני. הצענו פתרון הלכתי כשהיה כזה, וכשלא היה, ניסינו לתת הסברים ותמיכה ככל שאפשר".

וזוגות מקדימים את החתונה גם אם המשמעות היא חופת נידה?
"כן. הרבה זוגות אמרו שהם מקדימים את החתונה, כדי שהיא תתקיים ויהי מה. אחרים אמרו שהם מעדיפים חתונה מצומצמת יותר, לאחר שיתחיל הסגר, ושלא תהיה חופת נידה. זו החלטה של החתן והכלה, וגם המשפחה מעורבת. כן, אם בתקופה נורמלית חופת נידה היא מעין פדיחה לא מדוברת, כאן זה על השולחן. קיבלת הזמנה לעוד חודש, ופתאום אמרו לך להגיע לחתונה בהתרעה של יומיים? את מבינה שרגיל זה לא יהיה. גם כאן, המתחים עולים מאוד סביב אופי האירוע שאפשר לערוך. יש שבירה של פנטזיית החתונה כפי שכל זוג מדמיין אותה לעצמו, והסיפור ההלכתי סביב הטבילה הוא לפעמים הקש ששובר את גב הגמל".

יתרון של סבתות

את יועצות ההלכה אני פוגשת בחצר של מדרשת נשמת, הממוקמת בשכונת פת בירושלים. ברקע נשמעות קריאות המואזין העולות מבית־צפאפא הסמוכה. המדרשה הגבוהה ללימודי תורה לנשים, שבה לומדות כ־150 אברכיות, הוקמה לפני כשלושים שנה על ידי בני הזוג הנקין – הרבנית חנה והרב יהודה הרצל. התוכנית של קרן אריאל להכשרת יועצות הלכה מתקיימת בלמידה מרחוק, והשנה משתתפות בה 16 נשים מהארץ ו־6 סטודנטיות מחו"ל. לא כל אחת יכולה להתקבל למסלול הלימודים הזה, והדבר מותנה בראיונות שנועדו לבדוק התאמה ומחויבות. מלבד הכשרת היועצות פותחו בנשמת לאורך השנים כלים למתן מענה זמין לכל אישה הזקוקה לו – קו טלפון המאויש לשש שעות מדי ערב, ואתר אינטרנט שפועל בארבע שפות.

הרבנית חנה הנקין, בעלת תואר שני ביהדות וסוציולוגיה, נולדה לפני 74 שנים בארצות הברית. את מדרשת נשמת היא הקימה בשנת 1990. הרב איתם הנקין, אחד מששת ילדיה, נרצח לפני חמש שנים בפיגוע ירי עם רעייתו נעמה. למעשה אנחנו נפגשות בשבוע שבו מתקיימת אזכרתו. נדמה שהעשייה ממלאת את הרבנית הנקין בחיות ונותנת לה כוח להמשיך, למרות הטרגדיה שחוותה. על פועלה זכתה בתואר "יקירת ירושלים", וכן הדליקה משואה בטקס המרכזי ביום העצמאות בשנת 2017.

ירדנה קופ־יוסף מהיישוב תקוע, אם לשישה וסבתא, מספרת כי במשך שנים רבות חלמה ללמוד את תחום הפוריות וההלכה כדי לסייע לנשים. לפני 12 שנה, בגיל 44, הגיעה לתוכנית של נשמת. "רציתי ללמוד תחום שקרוב לליבי, במקום שבו תהיה לנשים אחרות תועלת מזה", היא אומרת.

אילת קמינצקי (44), תושבת תל־אביב ואם לשבעה, היא מוותיקות יועצות ההלכה. "חיפשתי מקום שמעניק מלגה, כי היינו זוג צעיר", מספרת קמינצקי, וצוחקת כשהיא נזכרת מה ענתה לרבנית הנקין, ששאלה בזמנו מה מביא אותה ללמוד דווקא בתוכנית הזו: "אמרתי לרבנית שהייתי מעדיפה ללמוד הלכות שבת, כי הן שימושיות כל שבוע, ואילו הלכות נידה זה רק פעם בחודש. עם הזמן נשאבתי ממש לנושא הטהרה. ראיתי את ההתרחבות של קהל השואלות, את הקהלים הנוספים שאנחנו מגיעות אליהם, והבנתי עד כמה זה קריטי ומשמעותי". את עיקר פרנסתה היא מוצאת כמרצה ללשון, אבל את החיות ותוספת המוטיבציה היא שואבת לדבריה מהייעוץ ההלכתי, "כי זה לשנות חיים של אנשים".

מירב טובול־כהנא גם היא דוקטור ללשון בהשכלתה, אך בשנים האחרונות היא עוסקת בעיקר בהוראת גמרא והלכה במדרשה של אוניברסיטת בר־אילן. היא בת 47, אם לשלושה, שאת הקטן מביניהם היא מערסלת בזרועותיה בזמן השיחה. לתוכנית הכשרת היועצות פנתה טובול־כהנא כבר לפני 17 שנים, כשסיימה את הדוקטורט שלה. היא הייתה אז רווקה, אך ניסתה לשכנע את הרבנית הנקין לקבל אותה, בנימוק שאם תמשיך באקדמיה – ככל הנראה לא תגיע לנשמת בעתיד. ראש המדרשה לא קיבלה את הטיעון הזה, וטובול־כהנא חזרה אליה לבסוף כעבור שנים, כנשואה ואם. "כשלמדתי, הבנתי למה דחו אותי בפעם הראשונה. המטרה בתוכנית היא לא רק הקניית ידע עיוני, אלא שירות אמיתי לציבור – ואת לא יכולה לייעץ לאחרות כשכל נושא הנידה הוא לא חלק מהחיים שלך". חברותיה בקהילה השמרנית שבה היא גרה, הקהילה של ישיבת רמת־גן, העניקו לה לדבריה חיבוק גדול כששמעו על מסלול ההכשרה שאליו הצטרפה. מפעם לפעם פנתה לרב יעקב אריאל, נשיא הישיבה ורב העיר רמת־גן לשעבר, כדי  להיוועץ בו ולהעמיק בלימוד.

העבודה שלהן במתן מענה טלפוני נעשית מהבית, וגם "מחוץ לתפקיד" הן מקבלות שאלות מחברות ומכרות. משפחותיהן נחשפות דרך קבע לעיסוק הלא שגרתי של אמא, והילדים כבר יודעים לא לפתוח את המעטפות שמגיעות לתיבת הדואר. טובול־כהנא: "הילדים גדלים לכך שזה התפקיד של אמא שלהם, על אף שלאבא אין תפקיד רבני. הבת הגדולה שלי יודעת להסביר שיש רבנית שנשואה לרב, ויש רבנית שהיא אישה שלומדת הרבה.

"לאחת החברות שלי יש ילד בן שמונה, שהוא בן בית אצלנו", היא מוסיפה בחיוך. "כשהוא שאל אותי מה למדתי, הסברתי לו לפי הבנתו, כילד שלומד משנה, את המושג של דיני נידה. כשהגיע אחד הצומות, והילד רצה לצום כל היום, אמא שלו אמרה לו: 'הרבנית מירב אמרה שאתה לא יכול לצום'. הילד מצידו ענה: 'היא רבנית לענייני נידה, לא לכל העניינים. אני לא חייב לקבל את הפסק הזה'".

חמישים קהילות בחו"ל, מספרת הנקין, אימצו מודל של "יועצת הלכה קהילתית" שנותנת מענה בנושאים הלכתיים אינטימיים. בארץ זה עדיין לא קורה; "פה מבנה הקהילות פחות דורש את זה".

אולי נכון יותר לומר: פחות מאפשר את זה?
"אנחנו מקוות שבשנים הקרובות נראה שינוי. זה עניין של מודעות, וגם עניין כלכלי. יהודים בחו"ל מורגלים להחזיק ולממן את המוסדות שלהם. כל קהילה שיש לה מקווה יודעת שהיא צריכה לעשות למענו מבצע גיוס כספים אחת לשנה, באמצעות 'דינר' או בכל דרך אחרת. כאן זה פחות מקובל. אני מאמינה שלולא הנטל הכספי הכרוך בכך, היינו רואים יועצות הלכה בעוד קהילות בארץ".

טובול־כהנא: "זה יתאים לקהילות שבהן הרב עצמו מפנה ליועצות הלכה. בלוד למשל, רב הגרעין התורני ביקש שאישה מסוימת תבוא ללמוד אצלנו כדי לתת מענה לקהילה. גם לימוד התורה לנשים קיבל את המקום שלו, זו כבר לא מהפכה אלא עובדה קיימת בשטח".

יכול להיות שמעמדו של הרב, בקהילה ובכלל, מתערער נוכח השינוי שאתן מובילות?
הרבנית הנקין: "אם יש שאלות שלא מקבלות מענה, זה לא עוזר לרב ולקהילה שלו. אנחנו מבחינתנו נושאות בתפקיד לצד הרב. כל מי שקיבל אותנו בהארת פנים, יצא נשכר. מעניין שהרבנים הצעירים תומכים בנו יותר, אולי כי חלקנו נראות כמו סבתות שלהם".

אגב מימון – הנקין היא זו שנושאת על כתפיה את גיוס הכספים והתורמים למפעל יועצות ההלכה, שעלותו למעלה מ־4 מיליוני שקלים בשנה. לדבריה, בימי הקורונה היקף התרומות פחת, דווקא כשמספר הפונות לייעוץ הלך וגדל. "זה מפעל יחידי בעולם ואין דומה לו. רק בשנה האחרונה היו לנו מעל 1.5 מיליוני צפיות באתר האינטרנט שלנו. עשרות אלפי נשים זוכות להקלה גדולה בחיי המשפחה שלהן כתוצאה מפעילות היועצות".

היועצות, היא מדגישה, כשמן כן הן – מעניקות ייעוץ. בכך הן שונות מרבנים פוסקי הלכה. "המילה פסיקה פרושה הכרעה ראשונית, תקדימית. בשפה ההלכתית, התהליך הזה נקרא 'לדמות מילתא למילתא', להשוות סיטואציה אחת לחברתה ולגזור מכך את ההלכה. רוב השאלות שמגיעות אלינו הן לא כאלו ("גם רוב השאלות שמגיעות לרבנים הן לא כאלו", מעירה טובול־כהנא). אנחנו עוסקות בשאלות שגרתיות שנובעות מהתפר בין רפואת נשים להלכה, אבל יש שאלות שלא היו מגיעות לרבנים. איזו אישה תפנה לרב ותגיד 'אני מצרפת חבילות גלולות'? השפה הזאת תהיה מובנת לרב?"

קמינצקי: "'ייעוץ הלכתי' הוא כמו שמישהו ישאל אותך מה מברכים על תפוח. רוב השאלות שלנו הן כאלה, כלומר – מי שלמד את ההלכה יודע לענות עליהן. הבעיה היא שרוב הנשים מקבלות הדרכה מינימלית מאוד לחיי משפחה, וזה קורה בתקופה עמוסה במיוחד בחיים שלהן, בימים שלקראת חתונה. ההיכרות המוקדמת שלהן עם הנושא מצומצמת גם היא, ולא מגיעה ממקורות מוסמכים. אין כאן 'גרסא דינקותא'. בכל נושא הלכתי אחר – כמו שבת, ברכות וכדומה – מי שגדל בבית דתי רואה איך הדברים מתנהלים. בנושא טהרת המשפחה, לעומת זאת, אף אחד לא יודע איך הוריו נהגו ונוהגים. זה תחום משמעותי מבחינה הלכתית, ויש לו השלכות אינטימיות ורגשיות על בני הזוג – ודווקא בו הידע הוא כל כך מועט. כל פספוס קטן, בין אם לחומרא ובין אם לקולא, הוא בעייתי. אגב, אנחנו נתקלות בעיקר בהחמרות שנובעות מחוסר ידע".

להציף את הפרטים הקריטיים

עם התבססות המפעל של יועצות הלכה, הן מספרות, חל שינוי בפרופיל הנשים הפונות אליהן. "בעבר היה ברור שרק אישה שלא רוצה לשאול רב, כמו שמקובל לעשות, תפנה ליועצת הלכה", אומרת קמינצקי. "מאז המיזם הזה התקבל בקרב הציבור והרבנים, והוא כבר לא מתויג כפרויקט של זרם בשולי הציבור הדתי, אלא כמיינסטרים. גם נשים שאין להן בעיה עקרונית לפנות לרב, יעדיפו לדבר עם אישה, בפרט שקו הייעוץ והאתר זמינים ונוחים מאוד".

למרות הרזומה שכבר בניתן, עדיין מתנוססת באתר הסכמה הלכתית של הרבנים יהודה הנקין ויעקב ורהפטיג. נראה שזו החותמת שאתן זקוקות לה גם היום.
הנקין: "ככל שאדם מתקרב יותר לעיסוק בהלכה, כך הוא זקוק לצניעות וענווה. הוא צריך לדעת מתי ראוי להתייעץ עם אחרים, כמו שהרבנים עצמם פונים לפוסקי הלכה גדולים. בשבילנו השיח עם פוסקי הלכה הוא חלק מהמהות, אבל הוא מגיע מתוך הבנה יסודית של משמעות הבעיה, ולכן הוא נמצא במקום אחר לגמרי. זו כבר לא מישהי ששואלת את הרב 'מה עושים'; אני באה לפוסק בכיר ושואלת 'נראה לי שמותר לעשות כך. האם זה נכון?'"

כמה אחוזים מהפניות שמגיעות אליכן, מובאות הלאה לרב?
"יועצות טריות פונות בדרך כלל לוותיקות. ותיקות מפנות לרבנים אולי חמישה אחוזים מהשאלות".

קופ־יוסף: "אחרי עשרים שנה של מענה לשאלות, יש כבר ניסיון שמצטבר, והביטחון של היועצת בתשובות שלה עולה. יש אפילו רבני קהילה שיתייעצו עם יועצות הלכה. הן הרי נמצאות יום ולילה בתוך התחום הזה, בקיאות בכל פרט ופרט, ויש להן ניסיון שלא יסולא בפז. נכון, שאלות שעוסקות בנושאים מורכבים וחדשים יותר, כמו תרומת ביצית או פונדקאות, הן שאלות לפוסקי הדור. ויחד עם זאת הרבה פעמים יועצות ההלכה הן שותפות לשיח, והופכות לחלק מגיבוש המדיניות ההלכתית בנושאים האלה".

האם יכול להיות שמתן מענה הלכתי לנשים על ידי אישה, מנציח תפיסה שלפיה טהרת המשפחה היא עניין של האישה ולא של שני בני הזוג?
קמינצקי: "כל היועצות יודעות שאנחנו אמנם מדברות בדרך כלל עם האישה, היא הנוכחת, אבל תמיד יש נוכח־נפקד ברקע. הסיטואציות הן מורכבות, והרבה פעמים היועצת תגיד 'דברי עם בן הזוג ותחזרי אליי אחר כך', כי האישה היא זו שפונה אבל השאלה והתשובה נוגעות לשניהם".

אז מדוע באמת חשוב לכן שהנשים יהיו אלה שיפנו אליכן, ולא הגברים?
"זו לא 'הבעיה של האישה', אבל התשובות ההלכתיות קשורות בה, והיא היחידה שיכולה להבהיר את המידע שיאפשר להקל עליה ועל בן זוגה. כשהמידע עובר דרך כלי שני, הרבה פעמים פרטי מידע מתפספסים, והשיחה לא תציף את הדברים הקריטיים".

כמי שגרה בתל־אביב, קמינצקי מקבלת גם פניות רבות מזוגות מעורבים. "ברוב המקרים האישה דתייה והגבר לא. במודל המסורתי, האישה הייתה שולחת את הגבר לשאול שאלות. כאן זה לא יקרה; הוא לכל היותר מסכים שהיא תלך לשאול, אבל הוא לא ייקח אחריות בעצמו לברר ולשאול ולהראות.

"כן, יש כאן סיפורים מרגשים על חיים שנצלו כי יועצת זיהתה עניין פיזיולוגי בעייתי ושלחה אישה לבדיקות, ויש סיפורים על הריונות שהושגו – אבל בסוף העבודה היומיומית שלנו היא לתת לאישה מענה והסבר ישיר ופשוט, וזה משהו שהיא לא תקבל אם היא תשלח את בעלה אל הרב, ואפילו לא אם תתקשר בעצמה לרב, כי אז השיח יהיה מינימלי. יועצת הלכה תיתן הסבר מפורט למה ואיך, כי מולה זו לא סיטואציה מביכה. העברת הידע נותנת לאישה תחושת אחריות ושליטה, גם אם זה לא יגרום לה לאהוב את המצווה הזאת. היא לוקחת אחריות ושואלת, היא מקבלת מענה, והיא בעלת הבית. חשוב לנו שהיא תבין איך זה הולך, שהדברים לא שרירותיים אלא יש היגיון והסבר. זה חלק גדול מהמענה שאנחנו נותנות".

האמא יהודייה, הילד לא

בשלוש השנים האחרונות החלה המדרשה לייעץ גם בתחום הפוריות, כדי לתת מענה לזוגות המתמודדים עם קשיים. "קשה לתאר את ההתרגשות בקבוצת הוואטסאפ שלנו, כששומעים על תינוק שנולד אחרי ליווי של יועצת הלכה", מספרת קופ־יוסף.

אחד השינויים שהן מובילות בנושא הזה נוגע לתפיסה ההלכתית והמעשית של הבדיקות שעוברים זוגות. "האתגר של השגת זרע לצורך בדיקה הביא פוסקים רבים לקבוע שקודם עושים את כל הבדיקות האפשריות והפולשניות לאישה, ורק אם עדיין לא נמצא מקור הבעיה, בודקים את הגבר", אומרת הרבנית הנקין. "בהכשרה שלנו גילינו דברים שלא ידענו: כשלושים אחוז מהמקרים של קשיי פוריות נובעים מבעיה אצל הגבר, בשלושים אחוז יש בעיה אצל האישה, עוד שלושים אחוז הם בעיות של שניהם יחד, ולעשרה אחוזים אין הסבר רפואי. המשמעות היא שגם אם גילינו בעיה אצל האישה, לא שללנו את האפשרות שגם לגבר יש בעיה. דמייני אישה שלוקחת הורמונים במשך שנה, ורק אחרי תקופה כל כך ארוכה וקשה – כי הורמונים הם לא סוכריות – מגלים שקיימת בעיה גם אצל בעלה, ויש צורך בטיפול בשני בני הזוג. כשמדובר באישה בת 36־37, כל חודש הוא קריטי. לכן הרבנים שלנו פסקו שמתחילים את האבחון אצל האישה והגבר בו זמנית. טיפול הורמונלי זה לא משחק ילדים, ואם הוא מיותר, אנחנו לא רוצים להכניס את האישה למקום הזה. לא מלעיטים נשים בהורמונים לפני שעושים בירור מקיף".

שאלה קריטית אחרת שעלתה בשנים האחרונות עוסקת בתרומת ביצית של אישה לא יהודייה – האם הילד נחשב ליהודי? או באחת ההסתעפויות של הסוגיה הזו: "זוג פונה אלינו ושואל למשל אם להמתין שנה וחצי עבור תרומה מאישה יהודייה, או לקבל באופן מיידי מאישה לא יהודייה", מדגימה קופ־יוסף.

והתשובה?
"אין מענה סטנדרטי לשאלה כזו. כאן כבר לא מדובר ב'מה מברכים על תפוח'. התשובה משתנה אפילו בין זוג חילוני לדתי. יצטרכו לגייר את התינוק, וזה דבר שלוקחים בחשבון כחלק מהמענה".

"היועצות משתפות בסיפורים היומיומיים מהשטח", מספרת הרבנית הנקין. "לא מזמן אחת מהן קיבלה טלפון בשש בבוקר: אישה שהייתה בדרך להחזרת עוברים (העברתם לרחם, לאחר שההפריה נעשתה במעבדה – ר"ר), שמעה מישהו אומר ברדיו שאם הזרע של הבעל הוצא בדרך מסוימת, הוולד הוא פגום. היא הייתה היסטרית והתקשרה ליועצת ההלכה כדי לשאול האם צריך להשמיד את העוברים. זו אישה שעברה דרך ארוכה כדי להגיע לשלב שבו קיימים עוברים, ועכשיו היא שוקלת לזרוק אותם".

נושא אחר שהן מנסות לקדם, כנשים אל נשים, הוא בחירת אמצעי מניעה מתאימים. הרבנית הנקין: "כבר עם הקמת תוכנית ההכשרה אמרתי שהיא חייבת לכלול רפואת נשים, כי הולכות להיות יותר ויותר מצוקות בעקבות השימוש באמצעי מניעה הורמונליים. היום השאלות הקשורות בכן הן מעל לחצי מהעבודה שלנו.

"בעבר, אם היה דירוג של אמצעי המניעה המתאימים יותר מבחינה הלכתית לשומרי מצוות, הפתרונות ההורמונליים הובילו. אמצעים אחרים, על אף היותם בריאים יותר, דורגו במקום נמוך. בתשובות של פוסקי הדור נכתב בדרך כלל ש'אם אין השפעה שלילית למתן הורמונים, הם הבחירה הרצויה'. אבל התודעה בנושא הזה השתנתה. אנחנו כבר יודעים שיש בעיות באמצעים ההורמונליים, יש להם השלכות בריאותיות. כיום הנטייה שלנו היא להקשיב לגוף האישה בתוך השיח ההלכתי".

טובול־כהנא: "הנושא של רפואה מגדרית מקבל במה בעולם, וברור שרפואה נשית חייבת להיות גם על השולחן של השיח ההלכתי".

השאיפה המתמדת למצוא פתרונות יצירתיים ולהשמיע את קולן של הנשים, אינה סותרת מבחינתן את המחויבות למסגרת ההלכה. אני שואלת את הרבנית הנקין כיצד היא מתייחסת למשל לגישתה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, שעוררה פולמוס לפני ימים אחדים כשאמרה שיש לבחון מחדש את הלכות ההרחקה בימי הנידה. פיוטרקובסקי טענה שכאשר נקבעו ההלכות הללו הציפיות מהחיים הזוגיים היו שונות, וכיום אולי יש מקום לחלק בין סוגי מגע ולא לאסור את כולם. "אנחנו בתור ציבור שומרי מצוות מאמינים שצריך להישמע להלכה גם כאשר פחות נוח", אומרת על כך הנקין. "חשוב לדעת שהאתגר יישאר בחיי היומיום שלנו. ההלכה אוסרת מגע מכל סוג בין בני הזוג עד לטבילה. אנחנו מאמינים שדחיית הסיפוק היא חלק מחיי קדושה, ואם נוותר על ההלכה, נוותר על הקדושה. יש בכוחה של ההלכה לספק מענה במקרים רבים מאוד, ויש קריטריונים לכך".

קופ־יוסף: "אנחנו בתוך המגרש של ההלכה המסורתית. כמו שלא נדון איך לאכול עוף עם חלב, לא נדון למשל בשאלה האם אפשר לקצר את 'שבעה נקיים'. יש שאומרים לנו 'הפכתן לסוכני הממסד הרבני', ומתייחסים אלינו בלעג. אני אומרת שיש לנו פתרונות להציע בהרבה נושאים, אבל לא בקיצור של שבעה נקיים. זה נושא שאנחנו בכלל לא פותחות לדיון".

קמינצקי: "יש נשים שמסתכלות על שבעה נקיים כמו על איסור קטניות; משהו שאפשר לדון עליו. בחורה צעירה אמרה לי ששמעה מחברה שזו 'רק חומרה', ואם ילחצו מספיק, יהיה שינוי בפסיקה. אז ממש לא. זו הלכה, והיא לא תשתנה".

הנקין: "הבעיה המרכזית שאיתה מתמודדים זוגות היא לא שבעה נקיים, אלא מקרים של כתמים, שהרבה פעמים נובעים משימוש באמצעי מניעה לא מתאימים. אם אנחנו יכולות ללמד ממה להיזהר וממה לא, עשינו תיקון לדורות ולא לשעה. לשוחח עם אישה שחשבה שיש לה בעיה של עקרות הלכתית למשל, ולגלות יחד איתה שהבעיה היא 'רק' אי ידיעת הלכה ושאנחנו יכולות לעזור לה באמצעות המידע שבידינו – זו התרומה הגדולה ביותר לחיים המעשיים של בני זוג".