חקלאי העמק לא זוכרים שנה כזאת. גם עכשיו, כשאביב בפתח, נחים להם ברוגע על מי מאגר קלח כמה עשרות טובות של שקנאים, שרק קמו מקמפינג הלילה הקבוצתי ולא ממהרים לשומקום. החורף, שהיה אמור לשלוח אותם מתחנת העצירה הישראלית לארצות החום, לא צלח במשימה – לא הוא ולא סירות זעירות המופעלות בשלט רחוק. כמו אחרוני העצלנים במד"ס, כ־3,000 מהעופות הנודדים האלה שאלו את עצמם למה להם כל המסע הזה לאפריקה אם גם ככה החבר'ה יעברו כאן בחזור. אז הם נשארים כאן, מקפידים על מילוי התצרוכת היומית שהתרגלו אליה – קילוגרם דגים אחד לפחות, המהדרין זוללים גם שניים, כראוי לעופות ענק בעלי שק אחסון נאה. המשמעות מבחינת מגדלי הדגים, ענף שגם כך נמצא במשבר עמוק, היא נזק שנאמד במיליונים בכל שנה.
וכאילו לא די בזה, דווקא עכשיו, כשהיקפי להקות השקנאים החורפים בארצנו גדלים וימי השהות שלהם כאן נמתחים, הוגבלו אמצעי ההגנה שעומדים לרשות החקלאים, וזאת בשל סכנת ההכחדה שמרחפת מעל השקנאי. מגדלי הדגים, ברובם הגדול חובבי טבע שמסניפים את נוף העמק מדי בוקר, מוצאים את עצמם עומדים מול שוקת שבורה, או מול רשת קרועה. הניסיון לשמר דו־קיום בין החקלאי לעוף היפהפה מעולם לא היה חמקמק כל כך.
"השנה התחילה מעולה", מספר דור מימון, רכז הפעילות של מחב"ר, אגודה שיתופית למזעור נזקי חיות בר. "עד אמצע העונה אמרתי לעצמי 'שיחקנו אותה, אני אלוף'. הנה, גם בלי נשק בעל קנה סלילי אנחנו מגרשים את השקנאים מהאזור. אבל אז הצטברו המוני שקנאים באזור רמת־דוד, וחיל האוויר, שלא יכול להרשות לעצמו חיכוך בין כלי הטיס והציפורים הגדולות האלה, הרים דגל אדום והחליט להאכיל אותם באופן יזום בברק רמון (מאגר בחבל תענך – י"א). עד כאן הכול טוב ויפה. ואז נחתה עלינו פתאום מסה אדירה של אלפי שקנאים באזור עמק בית־שאן, והמצב פשוט יצא משליטה. לא הצלחנו להתמודד עם הכמויות האלה, וההתנהגות שלהם – תביני, הם מתיישבים על המים ואוכלים דגים ללא הכר, מחסלים את המדגה.
"בכל עמק המעיינות יש רק סירה אחת קטנה על שלט רחוק שנעה במים ומרימה את השקנאים, וזה חסר פרופורציות למספרים האלה. יש לנו קיאקים ששטים הלוך חזור כדי להבהיל אותם, אבל הם מתרוממים בנקודה אחת ונוחתים בנקודה אחרת, מאחורי הקיאק. הצעירים ביניהם בכלל לא מתרגשים מאיתנו, ואנחנו נאלצים לעבוד מבוקר עד ערב בלגרש אותם".
ביום אביך של שלהי החורף אנחנו עומדים על הסוללה שסובבת את מאגר קלח. מימון, תושב כפר־קיש, מגיע מהשטח ברכב שמלווה אותו נאמנה בהקפצות התכופות, סירנה מעטרת את גגו. תכף ידגים לי את יעילותה המוגבלת. לא רק שקנאים טורדים את מנוחתו: פעם אלה התנים מפיצי הכלבת שעלו לכותרות לאחרונה, פעם קורמורנים שאחראים בעצמם לנזק של כ־5 מיליוני שקלים לחקלאות, ופעם זאבים שמאיימים על הלולים. מבט קל על צג הסלולרי שלו מזכה אותי בהיכרות עם קבוצת וואטסאפ המוקדשת כולה להתרעות שוטפות מפני התנחלות שקנאים: "מאה פרטים מעל קלח", כותב מישהו. "כמה עשרות בתל־יוסף", "51 פליקנים מעל חפציבה", מקפיד מישהו להשתמש בשם המדעי. בל נשכח, אנחנו כבר מזמן לא בעונת הנדידה, אבל לך תגיד את זה לעופות.
אנחנו נוסעים כשהסירנה מופעלת ממעל, והשקנאים עוברים מגדה אחת לאחרת. "זה מאגר מי קולחין שמרכז את כל הביוב של המשקים אחרי טיהור", אומר מימון. "כרגע פחות מפריעים לי השקנאים שנמצאים כאן, אבל בעונה יכולים להיות סביב המאגר גם 4,000 פרטים, והם עושים גיחות לילה לבריכות הדגים וזוללים כאילו אין מחר. לכל מדגה יש שומרים משלו, אבל לא תמיד הם מצליחים לגרש את השקנאים, כי אין להם אמצעים כמו שלי והלהקות הן עצומות. השיטה שלנו היא כזו: אנחנו מגיעים על הבוקר, מחכים שהשקנאים מכל העמק יתאגדו, ואז דוחפים אותם לאזור התענכים בכל הכלים שיש ברשותנו – נפצים, צופר אוויר, רחפני סירנות והסירה שלנו. בבוקר הם עפים נמוך וקל לנתב אותם, אבל מסביבות 12 בצהריים הם כבר עפים גבוה על תרמיקות (זרמי אוויר חם – י"א), ואז אתה לא יכול לשלוט עליהם".
למה לא להצטייד בעוד סירה?
"בואי נתחיל בעלות שלה: 15 אלף דולר. בענף שמתקשה להחזיק את הראש מעל למים, זה לא פשוט. חוץ מזה, הסירה הזעירה היא אמנם פתרון מצוין, אבל היא דורשת התעסקות. צריך להגיע ליעד, להוריד אותה למים, להפעיל אותה, להרים אותה חזרה, לעבור למדגה הבא ולהתחיל מחדש את כל התהליך. בינתיים השקנאים חוזרים, ועושים נזקים אדירים. אנחנו כרגע עובדים על פיתוח של סירה חצי אוטונומית, שתשב במאגר באופן קבוע ותופעל מרחוק בעזרת לפטופ. זאת התקווה שלנו. חייבים להתחדש באמצעים, כי בשיטות המסורתיות אנחנו כבר לא יכולים לעבוד. לירות אסור, ולאמצעים אחרים הם לא מגיבים. כבר הגענו למצב שאנחנו עומדים לידם – וכלום. לא מזיז להם. התחלנו להציק להם בלילה, להפריע להם עם אורות וקולות, כדי שיבינו שצריך ללכת מפה. בצורה הזאת הצלחנו להרחיק מכאן בשבועיים האחרונים עוד 300".
כמו ג'מבו על המים
כדי להבין את מלחמת הגרילה הסיזיפית שמנהלים מגדלי הדגים, צריך לחזור להיסטוריה הלא־רחוקה. לשם כך התכנסנו כמה דמויות מפתח בענף ואנוכי, כשהשעון עוד לא הורה תשע, לחדר אחד במושבו הרשמי של ארגון המגדלים השוכן במפעלי שאן. אני מגיעה מהמרכז בעיניים טרוטות, עבור הנוכחים זה כמובן אמצע היום. סביב השולחן יושבים יו"ר ארגון מגדלי הדגים, גרשון פלג ממעגן־מיכאל; ראש שולחן המגדלים, עמיחי גלר מקיבוץ ניר־דוד; דוברת הארגון, דורית אורלי ילידת שער העמקים; ומנכ"ל הארגון, אלי שריר מקיבוץ מירב. בל תטעו בטייטלי היו"ר והמנכ"ל נודפי הניחוח המעונב: כולם כאן אנשי שטח, קיבוצניקים לשעבר ולשהווה.
אני מבקשת מהנוכחים סקירה היסטורית קלה של היווצרות הקונפליקט עם בעלי הכנף המגודלים. אחרי הכול, מעמדה של ישראל כמעצמת צפרות הוא לא דבר חדש, והשקנאים תמיד היו בין 500 מיליון העופות הנודדים החולפים בשמי ארצנו פעמיים בשנה. אז מה השתנה?
גלר פותח, לא לפני שמתנהל ויכוח קצר האם ענף המדגה הוקם בקריית־חיים או באפק, האם בשנת 38' או כבר ב־34', וכן הלאה. "עד שנות החמישים לא הייתה שום בעיה: השקנאים היו עוברים כאן וממשיכים הלאה לסודן ולמצרים. אחרי ייבוש החולה והקמת תעשיית הדגים הגדולה בגליל, השקנאים לא הגיעו כמעט לעמקים. בשנות השמונים התפתח פה בעמק ובמעגן־מיכאל ענף המדגה, בעוד שבגליל הוא קטן – יש שאומרים שבגלל השקנאים. נחפרו פה מאגרים לגידול דגים, ובאוקטובר מורידים בהם את סף המים לקראת העברת הדגים ל'מחסנים' – בריכות קטנות יותר המותאמות לאחזקת הדגים בתנאי הטמפרטורה של החורף. לשקנאים זה מאפשר גישה קלה יותר לדגים, כי יש ריכוז גדול יותר של דגים פר בריכה. לאט־לאט הם גילו את הפוטנציאל וראו כי טוב. בשנות התשעים כבר הגיעו אלפי שקנאים ועטו על השלל. המגדלים פה התארגנו ברצינות לגירוש קשוח ומסיבי, ואחרי שנתיים של מלחמות קשות, השקנאים עזבו את העמק".
מה למשל עשו נגדם?
"בואי נגיד שלא בחלו באמצעים. גירשו אותם בצורה אגרסיבית, ונסתפק בזאת. כל העמק היה מגויס לדבר הזה. את צריכה לראות בעיניים מה זה עדר של שקנאים שנוחת על כל התוצרת שלך. זה נורא.
"בסוף אותו עשור קרה דבר נוסף: התייבשו מאגרי מים בטורקיה ששימשו את השקנאים לחנייה ומאכל במסע דרומה. מאותו רגע, השקנאים הגיעו לכאן מדולדלים מאוד אנרגטית ורעבים, והבעיה החריפה מחדש גם בעמקים וגם במעגן־מיכאל".
החבר'ה מזכירים את שנת 2009 כקו פרשת מים בקונפליקט הסבוך. באותה שנה, בימי ספטמבר בואכה החגים, המדגה של קיבוץ מעגן־מיכאל עמל על תוצרתו: מלאי קרפיונים לחובבי הגפילטע־פיש, שפע אמנונים, לברקים ומוסרים – לאניני טעם. פתאום נחתה להקה עצומה של כ־5,000 שקנאים וחיסלה, ולא כביטוי, את כל המדגה. עבודה של שנתיים ירדה לטמיון, ולחקלאים לא נותר אלא לספוק כפיים. "השקנאים הרעבים והמותשים עטו על הבריכות, נחתו כמו ג'מבו על המים ולא זזו משם", משחזר פלג. "החבר'ה הפעילו סירנות, ניסו ככל שיכלו לגרש – אבל השקנאים לא פחדו מכלום, כי מכל הדלק שלהם היה ריק. אני לא יודע להסביר מה קרה דווקא בשנה הזו. הם שבעו וגמרו את הכול, עשו נזקים של מיליונים והסתלקו לאפריקה.
"אחד הדייגים, שראה את כל העבודה שלו נחרבת, לא עמד בפני יצרו: הוא לקח רובה וירה ירייה אחת. מאחר שהצפיפות שלהם מאוד גדולה, מתו כמה שקנאים. כאן נכנסה מצלמה אחת לפעולה, הופיעה תמונה בתקשורת, היה לחץ ציבורי, והירי נאסר. אני באופן אישי חושב שטוב שזה הגיע לכדי איסור, כי לדעתי לא צריך לירות בכלל, אבל חייבים למצוא פתרון. בשנה אחרת השקנאים אכלו כל כך הרבה, שכאשר השומרים 'הרימו' אותם, הם הקיאו את הדגים על תלמידי בית הספר האזורי. הייתה מורה אחת שחטפה קרפיון על הראש".
את פלג, מנכ"ל החברה להגנת הטבע לשעבר וממקימי בית ספר שדה מעגן־מיכאל, אי אפשר להאשים בעוינות כלפי שקנאים. הוא מדבר עליהם בעיניים נוצצות ומפליג בתיאורי ההתנהלות הקבוצתית שלהם. אבל כחבר קיבוץ מעגן־מיכאל, שהמדגה משמש אחד מענפי המשק העיקריים שלו, הוא רואה מקרוב את ההפסדים שהעופות מסבים. ההערכה הלא סופית של נזקי השקנאים לכלל בריכות הדגים עומדת על כ־5,775,000 שקלים בשנה. "היום עלות הגידול שלנו היא 11 שקל לקילו, ואנחנו מוכרים ב־11 שקל לקילו. הענף במשבר רציני", הוא נאנח.
אז מה אתה מציע?
"להאכיל אותם ולגרש אותם מפה להמשך הדרך".
מוח של ציפור
בדבריו מתייחס פלג לפרויקט ייחודי שאין לו אח ורע בעולם, ומתקיים כאן בארץ זו השנה הרביעית. הצורך בהאכלה יזומה של השקנאים עלה בעקבות הלחימה המתמשכת באזור סוריה־טורקיה, מה שהביא לצמצום משמעותי בשטחי המים ובמקורות המזון הזמינים לשקנאים התשושים המגיעים מאירופה. ישראל הקטנה, בעלת האקלים הנעים והבריכות הזמינות, הפכה עבורם ליעד מועדף מאי פעם. רק בשבוע שעבר דיווח השירות המטאורולוגי שפברואר 2018 אצלנו היה אחד החמים במאה השנים האחרונות. פלא שעשרות שקנאים מתחרדנים עכשיו מולנו בשמש?
לכך נוספת העובדה שהשקנאי הוא עוף מוגן. ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות לשמירה עליו, וכל פגיעה בו אסורה על פי חוק. המדינה כמובן גם נהנית לשלשל לכיסה מהרווח התיירותי שהשקנאי מקנה לה, יחד עם אחיו הנודדים. לא במקרה החליטה הממשלה בשנת 2012 כי מדינת ישראל תחתור לטיפוח תחום תיירות הצפרות.
בדיוק מסיבות אלה נהגה פרויקט ההאכלה, שעיקרו הוצאת כמה עשרות טונות של דגים שגם כך מנועים מלהימכר, והעברתם למאגרים מרוחקים מהאזורים הקריטיים. הרציונל הוא פשוט: ברגע שמספקים לשקנאים המורעבים תזונה חליפית – מונעים טריפת דגים בלתי מבוקרת וחוסכים נזק כלכלי עצום. מלבד מגדלי הדגים עומדים מאחורי הפרויקט גם המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות, רשות הטבע והגנים וחיל האוויר, שסובל כאמור מהמפגש עם בעלי הכנף הכבדים. ההאכלה מתבצעת בעונת הנדידה בשני מוקדים – במשמר־השרון ובחולה – ומי שלא ראה שקנאים צובאים על הזרמת הדגים, לא ראה טירוף מימיו.
השנה עמד מימון הפרויקט על כרעי תרנגולת וניצל ברגע האחרון, אבל הצרות לא נשארו מאחור. "במשך שלוש שנים נראה היה שזה עוזר", אומר גלר. "בשנה האחרונה, למרות שההאכלה הייתה מצוינת, קרה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לדייגים: השקנאים נשארו פה אחרי ההאכלה. כלומר, במקום שבאחד בדצמבר נישאר עם כמה מאות שקנאים, נשארנו עם אלפים. גם היום יש כאן בסביבות 900 שקנאים, פי שניים ממה שראינו בשנים האחרונות. זה מוקד הוויכוח שקיים היום: האם האכילה משאירה אותם כאן או לא, האם האכלנו יותר מדי או שאולי לא האכלנו מספיק. הדיון הזה כרגע לא מתקרב לקו הסיום, ואותי מעניין המצב בשטח. אני לא איש מדע, אני לא יודע להגיד מה עובר בראשו של שקנאי, ולא נראה לי שגם המדענים יודעים להגיד מה ואיך עוף חושב". כן, מפעם לפעם החברים מוציאים קיטור מבודח על כמה אנשי טבע שמשוכנעים שפענחו את נפש השקנאי עד תום.
אנחנו ממשיכים הלאה במעבה הסכסוך. "תראי", אומר פלג, "אני גם מגדל דגים וגם אוהב ציפורים. החוכמה היא למצוא את שיווי המשקל שבין אהבת הטבע לבין הצורך של החקלאים להתפרנס. איך עושים את זה? אז יש פרויקט האכלה, שחלק מסתייגים ממנו, כי טוענים שזה ירגיל את העופות להישאר, כמו שקרה השנה. כשאני בא לחברים שלי בחברה להגנת הטבע ואומר 'תראו מה קרה כשהאכלנו', הם עונים לי 'זה בגלל שלא האכלתם די', או לחילופין – 'זה מנוגד לטבע, והשקנאים צריכים להסתדר לבד'.
"אם רוצים באמת למצוא פתרון צריך ללמוד את הנושא לעומק, אבל אין לנו מקבילה במדינה אחרת להיעזר בה. מהשקנאי נשארו רק 54 אלף פרטים בעולם, זה עוף נדיר ומיוחד. יש כאלה שמאוד כועסים עליו, והאמת שגם אני כועס כשהוא אוכל לי את הדגים. אבל כשאני רואה את ההתנהלות שלו, ואיך הפרטים עפים ביחד ותופסים תרמיקה בצורה כל כך מרשימה, אני אומר לעצמי: חובה עלינו לפתור את הסיפור הזה. אנחנו במעגן־מיכאל עשינו אחרת: שמנו על בריכות הדגים רשתות, מעין מארג חוטים שלא מאפשר לשקנאי לנחות. הוא מוותר וממשיך לדרכו – לפעמים לבריכות דגים אחרות, שלא הניחו כאלה חוטים".
גם הפתרון הזה דורש השקעה כספית גדולה. מעגן־מיכאל הוא קיבוץ מבוסס יחסית שיכול לספוג את ההוצאה, אבל לא בטוח שגם האחרים יעמדו בזה. "הרשת הזו לא מתאימה למאגרים גדולים", מוסיף פלג. "אנחנו עשינו חשבון שבמקום ארבעה שומרים וארבעה כלי רכב, בזכות הרשת נוכל להסתפק בשומר אחד, וכך תוך חמש שנים אנחנו מכסים את ההשקעה. אנחנו גם מרוויחים שקט כי לא צריך לירות זיקוקים. בהחלט יש פחת ברשתות, ולכן לקראת הנדידה אנחנו עוברים ומחדשים".
"עלולות גם להיווצר תמונות מאוד לא יפות של תלויים על הרשת, שזו בעיה", אומר שריר, ופלג משיב: "כן, זה קורה. כמה עופות נתפסים ברשת מתוך מאות או אלפים, וייתכן שזה המחיר שצריך לשלם על הדו־קיום. אני יכול לומר שבין הגופים השונים יש הידברות שלא הייתה בעבר, ויחד מחפשים פתרון".
אין אשמים, יש אחראים
אם בהידברות עסקינן, יום קודם לבואי נערך כאן, בחדר הזה, שולחן עגול של שותפות גורל – מפגש בין כל הגופים המעורבים בסוגיית השקנאים הבוערת. "כשנכנסתי לענף לפני כשנה, נדהמתי לראות שבישראל אפשר לנהל משהו עם כל כך הרבה גורמים", אומר שריר. "את מבינה? מי אנחנו הקטנים, מגדלי הדגים, לעומת רשות הטבע והגנים שמבינה את מהלכי השקנאים ומבחינתה הכול ברור וחד־משמעי. אבל הנה, אנחנו יושבים סביב אותו שולחן איתה ועם חיל האוויר ומדברים. יש מאבק עיקש, אבל יש גם שיתוף פעולה גדול מאוד".
אחד הנושאים שנידונו הוא תביעה שהוגשה בשנה האחרונה נגד המדינה, ובמסגרתה מבקשים החקלאים פיצוי הוגן על האובדן שספגו. סכום התביעה, שנמצאת כרגע בגישור, לא באמת יכסה את נזקי העתק, אבל יסייע למגדלים להצטייד באמצעי מיגון חדשים. "לסוג התביעה המאוד־נדירה הזו קוראים 'אחריות ללא אשם', ויש לה תקדימים" אומר שריר. "הרעיון הוא כזה: אנחנו ניזוקים בגלל מדיניות הממשלה שקושרת את ידינו, ולכן אנחנו צריכים לרכוש אמצעים אחרים שעולים הרבה מאוד כסף. משק גדול מחזיק שומרים 24/7, אמצעי הרעשה, נפצים, כלי רכב – זה יוצא מאות אלפי שקלים בשנה. כדי לחסוך נזק של מיליונים זה משתלם, אבל זה נטל".
לנטל מצטרפות "גזרות", כלשון המגדלים, שהטיל שר האוצר משה כחלון ב־2016, כשהוריד באופן משמעותי את המכס על ייבוא דגים. לפני כמה שבועות דחתה ועדת הכספים בשנה את המשך הפחתת המס, בשל התנגדות לובי החקלאים. "יוקר המחיה זה עגל הזהב החדש שסוגדים לו", אומר שריר. "המחשבה שמובילה היום היא 'למה לייצר אם אפשר לייבא'. את מבינה מה המשמעות למשק הישראלי? את הדגים שאנחנו מייצרים, מביאים מסין בכמויות אדירות, וההשלכות הן הרסניות".
"מה שמקומם אותנו הוא שהיבוא לא עובר אותן משוכות כמונו", אומרת אורלי. "הדגים המיוצרים בישראל נבדקים באופן שוטף מבחינת איכות המים, בריאות הדגים, המזון. הרגולציה מאוד חזקה, ושומרים היטב על הבריאות שלנו. אנחנו לא מחפשים לנו הנחות, אבל מבקשים שכך ינהגו גם ביבוא, וזה לא קורה. דגים קפואים שמגיעים לכאן, אין לך מושג אילו פוספטים וכימיקלים נוספו להם בדרך, באילו מים הם גודלו. הענף הישראלי לא יכול לעמוד מול זה. אנחנו צריכים להסתגל לתנאי תחרות מאוד לא הוגנים, ועושים מה שביכולתנו: מפתחים זנים חדשים, מנסים להכניס מוצרים שעד היום לא מכרנו, ושואפים להתייעל – בין היתר בהתמודדות עם בעיית השקנאים והציפורים".
לפני צאתנו מהחדר, אורלי חותמת: "יש מונח חזק מאוד בזמן האחרון – 'טרור חקלאי'. זה מצב שבו אנשים נכנסים לשטח וגונבים, מציתים או פוגעים. אצלנו המקבילה זה השקנאים, והצרה היא שאת לא יכולה לאכוף עליהם חוק, לא יכולה להסביר להם מה הנזק, וגם לא יעזור אם תשימי גידור ושלטים. מבחינת החקלאי, התוצאה בסוף היא אותה תוצאה: מישהו פרץ לו לשטח והחריב עבודה של שנתיים".
הבעיה של אירופה
עם מחשבות על טרור חקלאי שנשקו הוא מקור וכנפיים, אנחנו נפרדים מפלג ומגלר וממשיכים הלאה. היעד הוא צעיר המדגים, ששייך לקיבוץ מירב. הענף כאן הוקם תחת שרביטו של שריר בימיו כמרכז המשק. המדגה קטן יחסית, אבל גילו הצעיר מעניק לו יתרון – כל הטכנולוגיה החדשנית להתמודדות עם תיק השקנאי הותקנה בו, והיא מתופעלת בידיו הנאמנות של המנהל עמוס בן־נון.
בתוך מבנה קטן סמוך לבריכות הדגים נמצא החמ"ל של בן־נון: מצלמות, סירה קטנה (משוכללת פחות מזו של מימון), מערכת בקרה שמדווחת מה מצב החמצן במים, ומסכים גדולים המקרינים בכל רגע נתון את מה שקורה בשטח, כמו למשל את הקורמורן השחור שנראה עכשיו בולס. "הנה, הוא אוכל לי בסים", בן־נון אומר. "תראי", הוא מתקרב עם הזום, "יש פה להקה גדולה. קורמורנים מותר 'להוריד', ולפעמים אין לנו ברירה – גם אם גדלתי בתור צפר, לא בתור צייד. הגדוד הזה שנאסף פה, נמצא באזור במשך ארבעה־חמישה חודשים בשנה. בשונה מהשקנאים, הקורמורנים מחבבים מאוד את הדגיגים, שהם הרבה יותר יקרים. בעמק יש משהו כמו 7,000 קורמורנים, וכל אחד אוכל שלושה דגים ברציפות בכל יום. תכפילי ותביני כמה זה עולה לי. אגב, בגלל זה המאגר כרגע ריק. בחורף הם טורפים לנו את הדגים, יוצאים לפשיטות על המחסנים".
"קורמורן אוכל אפילו יותר מאנפה", מחזק מימון את דבריו. "בחנו בעבר אנפות מבפנים, ובכל אחת היו 14 דגיגי קרפיון".
בן־נון עובד בימים אלה עם מכון וולקני על פרויקט בשיתוף משרד הביטחון, שמטרתו פיתוח מערכת אוטומטית שתבחין בין סוגי העופות השונים. "היום מצלמות של צה"ל יכולות לזהות אם אדם הולך עם נשק או בלי, ואם הוא נושא מטען עליו, כך שתיאורטית אין בעיה ללמד את המצלמה לזהות אם זה שקנאי או שחף. אם מתקרב שקנאי – יישלח סיגנל, הסירה תצא, תגרש את העוף ותחזור לנקודת העגינה כדי להיטען".
עד שיושלם פיתוח כזה, משתמשים במירב במכשיר לייזר של דיסקוטק כדי להבריח את העופות בלילות. קצת אווירת אייטיז במדגה, מה יש. "המזל שלנו הוא שהם מפחדים מלייזר. יש לי מצלמה שניחנה בראיית לילה טובה מאוד, כי זה חושך מוחלט, ותכננתי את מכשיר הלייזר ככה שהוא מחובר למערכת הבקרה. כשמאתרים שקנאים, מפעילים את הקרן".
אנחנו משחקים קצת במצלמה, רואים בחדות את הטורבינות בגלבוע, את בתי מירב. "אה, הנה הבית שאיציק בונה לידי", שריר מתפעל. "כשיש ראות טובה אני מסתכל לתוך הכפרים בירדן", מתגאה בן־נון. כדי להמחיש מקצת ממה שעבר עליהם בחורף, הוא מראה כמה סרטונים שצולמו כאן. באחת הופך המסך לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. בחדות ובצבע בוהק של סרט טבע איכותי נראים על הצג עדרי שקנאים שעטים על בריכות המחסנים ללא רחם. עם כל היופי של הנוצות הצחורות, המקורים הצהובים והצפיפות הפוטוגנית, אי אפשר שלא להבין את גודל הצרה.
"תביני, זה צולם ב־15 בדצמבר. הם לא אמורים להיות כאן בתאריך הזה. אני יושב בסחנה עם הילדים שלי, והשומר של המדגה מתקשר ואומר לי 'תכוון את המצלמה'. התחלתי לשחק איתה – אני שולט בה דרך הסלולרי – ואני רואה מסה של שקנאים, להקת ענק של למעלה מאלף פרטים. את יודעת איזה נזק הדבר הזה עושה?"
על המרקע נראה השומר מנסה לגרש את השקנאים בעזרת הרכב, והם בתגובה עפים בנונשלנט לבריכה השנייה. "המשמעות היא שאני לא יכול לעזוב את השטח מזריחה עד שקיעה", אומר בן־נון. "אני מדבר גם על הימים האלה, עכשיו, כשהכול אמור להיות מאחורינו. שקנאי כזה יכול להרים לי גם שני קילו במכה, כלומר סך הכול שתי טונות של דגים ללהקה כולה. עלות הייצור שלי היא 13 שקלים לקילו. את מבינה מה זה אומר? אבל ליבי איתם, רחמים עליהם".
עוד כתבות באתר מקור ראשון
–צדק כלכלי: היזם שמלמד שעזרה לזולת יכולה להניב רווח
–המושך בחוטים: האדמו"ר שפתח במשבר ממשלת הימין
–שגרה בעייתית: בית הדין הצבאי בסאלם הפך ליעד טרור
הוא מחפש משהו בתיקיות ואז שולף סרט אחר: "זו להקה שהציקה לי, לא הבנתי למה הם רוצים לרדת לסוללה, מה יש להם שם. ואז אני קולט שהם מנסים לאכול דגים מתים שנמצאים על הדופן. אלה אמנונים יבשים וקוצניים, יש לנו תמונה של שקנאי שמת מדג כזה שנתקע לו בגרוגרת. את מבינה כמה הם רעבים? השאלה למה הם הגיעו למצב הזה עומדת במרכז הדיון שלנו עם רשות הטבע והגנים. אני טוען שהם הגיעו לכאן כי נתַנו להם חנייה ונתנו להם אוכל, ואז הם לא בשוונג של התעופה. או שזו הברירה הטבעית, מי שלא יכול לא שורד, ראינו כבר מספיק חסידות שלא מגיעות לאירופה. ההוכחה שלי לזה שהם יכולים לעוף, היא הדרך חזור. כי כשהם ממהרים צפונה לקנן, לא רואים אותם. הם טסים בגובה עצום ולא עוצרים לשנייה. הביאו אותם לסף רעב".
מי זה "הביאו"?
"אומרים שייבשו את המאגרים בטורקיה. אני אומר שלא יכול להיות שהאירופים גורמים למצוקה, ודורשים פה משלושים משקים שבקושי עומדים על הרגליים לפתור את הבעיה. מדברים כל הזמן על סכנת הכחדה. עם כל הכבוד, יש צמיחה של מעל 15 אחוז באוכלוסיית השקנאים. אם בשנים קודמות עברו כאן 45 אלף, השנה חלפו 52 אלף. כך שגם הטענה הזו מוטלת בספק".
באופן אבסורדי, בן־נון מראה לנו שקנאים שצולמו תוך כדי פעולת הבליסה. הוא לא עצר אותם באמצע, אלא תיעד, צפה והתפעל. "זו בחירה שלי, לא להרים אותם. זה גם משרת את המחקר. תראי איך המקור שלו נפתח כמו שק, הצוואר כמעט מטר ויש לו אפשרות לעוף קדימה כמעט שני מטרים. הדגים עולים להשתזף בשעות הצהריים, והופ, הוא תופס אותם. תסתכלי, הוא חייב לסדר את האמנון עם הראש קדימה, כי הוא לא יכול להתמודד עם הקוצים. הנה, הוא ישחק איתו עוד קצת. זה שקנאי צעיר, אני מזהה לפי גודל השק. פרט בוגר יכול במכה אחת לאכול ארבעה דגים – הוא בולע אחד, שומר שלושה בשק, וממשיך לאכול אחרי שעה־שעתיים. לפעמים במצב הזה הוא חייב לעוף, ואז בעמק מוצאים פתאום דגים באמצע שדה". נו, לפחות לא על הראש של מורה מבית הספר האזורי.
הסרטים כולם הועברו למכון וולקני. לצורך פיתוח טכנולוגיות, חשוב לחוקרים להבין את ההתנהגות של שקנאי בודד בתוך טבע ההתנהלות הקבוצתית. "מה שקורה הוא שכל ירידה של שקנאי למים וכל עלייה מהם דורשת הרבה מאוד אנרגיה, ולכן הם ינחתו רק כשידעו שלא יגרשו אותם. מה הם עושים? פרט בודד מסתובב במים, ורק כשהוא מרגיש בטוח – כמו זה שהתיישב לי עכשיו, את רואה? – אז תבוא כל החבורה. לכן חשוב לזהות גם שקנאי בודד, כי אם לא נרים אותו, ירדו אחריו במהירות עוד עשרות".
הידע הנצבר של בן־נון מדהים, אורניתולוג בלי הסמכה. הוא מסביר בהרחבה על טקטיקות האכילה הקבוצתיות, על הרגע המתוזמן של שליפת הדגים, על העדריוּת. אפשר ללמוד המון מתצפית דרך מצלמה, להתאהב באוביקט הצילום גם אם האינטרס הפוך. על המרקע נראים עכשיו גם מגלנים ושחפים, שמקפידים להגיע להאכלה. זו נעשית באמצעות מעין ממטרות, שיורות את האוכל במשך עשר שניות ואז פוסקות לעשרים שניות. "את יכולה לראות את השחפים קופצים עשר שניות לפה, אוכלים, ואז מנצלים את ההפסקה לממטרה הבאה. יש בריכות שהפסיקו להאכיל. אנחנו כאן בעמק במלחמה. אין מילה אחרת. אוי, תראי איזה יופי, הנה תמירון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
