משרבו הימים ותכפו הצרות, התמעטו שמות קורבנות הטרור שעדיין גורמים לשיח הישראלי להחסיר פעימה. אבל תינוקת אחת, שמרצח כיוון את נשקו היישר אל העגלה שלה וירה בלי למצמץ, לא יכולה להישכח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אסור לתת לרוח צבאית להשתלט על הסברת הקורונה
– מלכודת עכברים: הסודנים שלא התלהבו מנורמליזציה עם ישראל
– הגיע הזמן שגם במהדורות יעשו חשבון נפש
שתי תמונות שלה תלויות בכניסה לדירתה של משפחת פס בקריית־ארבע, ממש ליד הדלת. בחוץ, ממרומי הקומה העליונה של הבניין, נפרשת חברון על בתיה הרבים. קולות הזיקוקים שנורים שם בשעת ערב לא מוציאים את בני הבית משלוותם. הם רגילים. מבחינתם הבית הזה הוא דווקא מפלט רגוע, מפויס, אחרי שנים צפופות יותר, כשחיו בתוככי היישוב היהודי בחברון. המעבר לכאן, רק לפני שנתיים, חולל בהם שינוי מהותי ומשמעותי, או אולי נגרם ממנו.
מבול של כתבות זיכרון לרגל 20 שנה לפרוץ האינתיפאדה השנייה שטף בחודש האחרון את התקשורת הישראלית. הוא הגיע גם אל ביתם של אוריה ואיציק (יצחק) פס, מביא איתו גל של קולות ומראות מאותם ימים טרופים, שכאמור לא נשכחו גם מליבם של אחרים. עד היום, הם אומרים, מי ששומע את השם פס, חושב מיד על הרצח. "שוטר שעצר אותי על עבירת תנועה, ראה את השם ברישיון ושאל אם יש קשר", מספר איציק. "ואז הוא אמר – 'טוב, בפעם הבאה תנהג בזהירות'. אבל אנחנו לא עוסקים בפרסומי ניסא. מי שיודע יודע".
אוריה: "גרתי בחברון מגיל שבע, זה היה עוד לפני האינתיפאדה הראשונה. הילדים שלי לא מכירים את חברון של פעם, הם לא יודעים מה זה לעבור בשוק כשהוא פעיל, לגור ממש בתוך הערבים. היום זה הרבה יותר נפרד. הם גם לא מכירים את הבלגן, רק את חברון של עכשיו, הממוסדת יותר"
הם היו זוג צעיר מאוד – אוריה הייתה בת 21, איציק בן 24 – והתגוררו בשכונת בית הדסה בחברון. בתם שלהבת הייתה בת עשרה חודשים, תינוקת עגולת פנים וחייכנית. באותו יום של תחילת ניסן, בשעת אחר צהריים, הם יצאו מפתח ביתם לכיוון שכונת אברהם אבינו, שם מתגוררים הוריה של אוריה. כשעמדו בגינה ושוחחו עם שכנים, צלף פלסטיני ירה לעברם משכונת אבו־סנינה. איציק, שנפצע ברגליו מהירי, נפל לקרקע ומצא מחסה מאולתר. "נשכבתי על הרצפה וכולם באו לטפל בי", סיפר אחר כך לעיתון מעריב. "אוריה, אשתי, עוד הספיקה לשמוע את שלהבת בוכה קצת. היא חשבה ששלהבת בוכה בגלל הבהלה. תוך כדי שהיא מרימה אותה כדי להחביאה מאחורי מחסה, היא הרגישה שהיד שלה מלאה דם. היא התחילה לצעוק 'שלהבת נפצעה'. ישר לקחו אותה לטיפול, למרות שאני לא יודע אם עוד הייתה בחיים. ניסו להחיות אותה במשך הרבה זמן, אך זה לא עזר. הם ירו כדור אחד בלבד".
תמונת התינוקת הירויה התפרסמה ברבים. זעזעה את העולם. הלוויה התעכבה במשך כמה ימים, בשל דרישת המשפחה כי צה"ל ישתלט על אבו־סנינה בטרם תובא הילדה למנוחות. בסופו של דבר שוכנעו בני הזוג לקיים את הלוויה, ושלהבת נקברה בבית העלמין העתיק בעיר. "בקושי התחלנו אז את החיים", אומר איציק. "בחודשים שאחר כך היינו מגיעים לקבוצות תמיכה שהביטוח הלאומי מארגן להורים שכולים. ראינו שאנשים מסתכלים ולא מבינים מה אנחנו עושים שם, בגילנו".
זמן קצר לאחר הרצח הם עברו לגור בדירה קטנה הממוקמת כשלושה מטרים מהמקום שבו נהרגה בתם. שנתיים אחרי הפיגוע נתפסו אצל איציק פס לבנות חבלה. הוא הועמד לדין, הורשע בהחזקת אמצעי לחימה ונידון למאסר של שנתיים, שאותן ריצה במלואן.
היום הוא ד"ר יצחק פס, היסטוריון השקוע ראשו ורובו באקדמיה. הוא משמש חוקר בשני מכוני מחקר באוניברסיטת בר־אילן – המכון לחקר האישה ביהדות, בראשות פרופ' יעל שמש, והמכון לחקר השואה, שבראשו עומדת פרופ' יהודית תידור באומל־שוורץ. "כבר 14־15 שנה אני בעולם האקדמי, על אף שזה התחיל כברירת מחדל", הוא מספר. עבודת הדוקטור שלו עסקה ביוצאי תנועת לח"י ובמערכה הכבדה שניהלו על האידיאולוגיה והזהות שלהם. "חלקם הלכו לימין, כמו ישראל אלדד וגאולה כהן, ואחרים לשמאל הקיצוני, כמו נתן ילין־מור. הייתה מלחמה אמוציונלית קשה – מה הייתה המטרה בפעילות שלהם, מהי הדרך. בימים אלו אני מתחיל לעבוד גם על פרויקט גדול של מכתבי אסירות המחתרת".
כך שנשארת בתחום של מחתרות, של אנשים שהולכים על גבול החוק.
"כל עולם הצללים מעניין אותי, אבל רק אקדמית. תשמעי סיפור: בשנה שעברה העברתי הרצאה לאנשים ממערכת הביטחון, והיו שם לא מעט אנשי שב"כ. הגיע מישהו, ואני קולט שהוא מכיר אותי מאיזו תקופה קודמת. כשאמרתי שהוא נראה לי מוכר, הוא ענה מיד – 'לא, לא, אתה מתבלבל'. זה היה מצחיק.
"לצורך מחקר ראיינתי כמה מנהלי מחלקות בשב"כ של שנות החמישים, הייתה שם דינמיקה מאוד מעניינת, וראיתי שיש יתרון בכך שאני מכיר את זה מהחיים שלי. גם במחקר של מכתבי האסירות, בשבילי זה לא רק תיאורטי. אני יכול לתת את התחושות של מי שכלוא, יש לי תובנות שחוקרים אחרים אולי לא היו מגיעים אליהן. יש לי אקסטרה של להבין לעומק את הסיטואציה, להיכנס לראש של האנשים שעליהם אני כותב. אז כן, הכול משתלב בסוף. הקב"ה מוביל אותנו בכיוונים שונים מאוד, שבסוף הולכים טוב ביחד. פרופ' באומל־שוורץ שאלה אותי פעם אם אני מצטער על מה שעשיתי. אמרתי לה שמכל דבר לומדים. כלא זו חוויה רעה, עם הרבה רגשות אשמה על כך שהמשפחה שלך סובלת, אבל גם ממנה אתה לוקח בסוף משהו שמקדם אותך".
ד"ש מהשלהבות
בני הזוג פס הם היום הורים לרננה (19), נחלה (18), דוד צורי (14), עמוס אלישיב (12.5) וכנה (כמעט 10). אוריה, שעובדת בתחום החינוך המיוחד, אומרת שכאשר היא נשאלת כמה ילדים יש לה, זה כבר לא מקפיץ אותה. "אני עונה 'חמישה', ולא נכנסת להסברים". כשרננה נולדה, ארבעה חודשים אחרי הפיגוע, הייתה איזו ציפייה תקשורתית שהתינוקת תיקרא על שם האחות שאיננה. לאיציק ואוריה היה ברור שלא. שזה משא כבד מדי. אבל, הם מספרים, יש המון שלהבות הנושאות את שמה. 12 שנים אחרי הרצח הם קיבלו משלהבת שלהם עוד ועוד דרישות שלום, כשבכל פעם התקשר מישהו, מהארץ או מהעולם, כדי לספר כי קרא לבתו שלהבת וכעת היא הגיעה למצוות.
אל הקבר הם עולים פעמיים בשנה, ביום האזכרה של שלהבת וביום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי הטרור. "בעבר לא הייתי הולכת ביום הזיכרון. אני לא בעניין של בית קברות, של לשבת ולבכות שם", אומרת אוריה.
יוצא לכם לחשוב היכן היא הייתה יכולה להיות היום?
איציק: "זה עולה בכל פעם שהבנות מתחילות שלב חדש בחיים. כל אחת מהבנות שלנו היא אישיות שונה לגמרי, ומסקרן אותי לחשוב לאיזה כיוון שלהבת הייתה מתפתחת. היא נמצאת במחשבות כל הזמן, והיא פה מולנו בתמונות. אין לאן לברוח, ואין גם רצון לברוח".
אפשר להתגעגע לתינוקת בת עשרה חודשים?
אוריה: "אפשר, גם אם אין הרבה זיכרונות. הקטנה שלנו, כנה, הייתה מאוד דומה לה כשנולדה. אפילו אני קראתי לה שלהבת. אנשים שהכירו, ראו את הדמיון והתבלבלו כמה פעמים. אבל אנחנו לא נבהלים מזה. לא הפכנו לאנשים שצריך להיזהר לידם, לשקול מילים כדי חלילה לא לפגוע".
איציק: "פיתחנו גם הומור שחור ונהיינו ציניים. ההומור עזר לנו להשתקם, להמשיך הלאה. לטוב ולרע, אנחנו חיים עם זה".
האסון הפך אתכם לחרדתיים יותר כלפי הילדים שנולדו אחר כך?
איציק: "לא, בכלל לא".
אוריה: "איציק אף פעם לא היה חרדתי, אבל אצלי יש דברים שלא חשבתי שאפחד מהם. למשל, בעבר לא היה אכפת לי שהדלת לא נעולה, והיום כן. אני לא אמא לחוצה שמתקשרת כל הזמן, אבל אני כן דואגת".
כ־18 שנים חיו בביתם הקודם, סמוך למקום הרצח, ליד חצר ובה אנדרטת אבן בצורת עגלת תינוקות. את הבית ההוא אוריה מכנה כיום "מרתף נטול אור". דירתם הנוכחית רחבת ידיים, מקושטת ביצירות קרמיקה צבעוניות, מעשה ידיה של אוריה. "התרגלנו לגור שם ליד", היא אומרת, "אבל מיצינו. רצינו בית משלנו, עם נוף. השתדרגנו פה במיליון אחוז".
איציק: "חברון היא מקום מתוח מאוד, ובעיניי גם מאוד חסר איזון. לא קל לחיות שם. זה מקום שורט, בעיקר עבור ילדים".
משפחתה של אוריה, שכאמור מתגוררת בחברון, ידעה לאורך השנים כמה פגיעות טרור. אביה, אברהם זרביב, הותקף בגרזנים ונפצע קשה, ואחותה התאומה נדקרה. גם אחיו של איציק נפצע, שבועיים בלבד לפני רצח התינוקת. "אבל ברוך השם עד שלהבת, כולם יצאו בחיים", אומרת אוריה. "אני גרתי בחברון מגיל שבע, זה היה עוד לפני האינתיפאדה הראשונה. הילדים שלי לא מכירים את חברון של פעם, הם לא יודעים מה זה לעבור בשוק כשהוא פעיל, לגור ממש בתוך הערבים. היום זה הרבה יותר נפרד. הם גם לא מכירים את הבלגן, רק את חברון של עכשיו, הממוסדת יותר".
החיים בחברון ובסביבתה כיום שונים מאוד גם ממה שחוותה משפחת פס הצעירה בראשית ימי האינתיפאדה השנייה. "אני זוכר בבהירות את הלילה הראשון של היריות על שכונת אברהם אבינו", אומר איציק. "זה היה פסיכי. בעקבות זאת התארגן ועד הפעולה של נשות חברון".
אוריה: "נשות חברון ואיציק".
איציק: "יש בזה משהו. עוד לפני שלהבת הייתה החלטה שבתגובה לכל ירי – אנחנו מתחילים ללכת ברגל בציר שבו היו היריות, כדי להפגין נוכחות. היה אז גם מאבק על קבר רחל, היה מאהל מחאה בצומת גילה, הרבה פעילות. היינו אז זוג צעיר בלי בעיות פרנסה, וכל היום הייתי סביב זה. לפני כן עבדתי בחקלאות בשדה־כלב, יחד עם נתי עוזרי, שנרצח בהמשך, אבל הגיעה שנת שמיטה כך שלא הייתה הרבה עבודה.
"בהתחלה הצבא הגיב די במתינות ליריות בחברון. אחרי הרצח של שלהבת זה השתנה. אז הבינו שיש גבול שאותו אי אפשר לחצות. אני זוכר שכשהייתי מאושפז בבית החולים ראיתי בטלוויזיה את ההתרחשויות, את הנוער של חברון שעולה לאבו־סנינה, וזה קצת עשה לי טוב על הלב".
איציק: "לא הייתי נער גבעות, הייתי רדיקל ואנרכיסט. בסופו של דבר, כל מה שאתה אוסף בדרך בונה לך את המחשבה, את התודעה. הרצח של שלהבת היה אירוע משנה חיים, אין ספק, אבל השינוי שלי היה תהליך ארוך שמורכב מהמון קטעים. זה הכלא, זה הגיל, זו האקדמיה. את יודעת מה, זה אפילו אימוני הטאי־צ'י"
אוריה מספרת כי היא זוכרת את הימים הראשונים שלאחר הרצח כמערבולת מטושטשת של אבל ודאגה ואידיאולוגיה. "עד אחרי הכלא לא ממש סיפרנו מה עבר על כל אחד מאיתנו", אומר איציק. "היינו קצת בבלק־אאוט. רק אחרי הכלא ישבנו ודיברנו באמת, שיתפנו כל אחד בחוויות שלו, גם ברמה הטכנית והפרטנית של מה בדיוק קרה, וגם ברמה הרגשית. היינו צריכים שתעבורנה כמה שנים כדי שנצליח להגיע לשיחה הזו".
אוריה: "ביום הזיכרון תש"ף, מכיוון שהיה סגר, קיימנו את האזכרה בזום עם המשפחה של איציק, וכל אחד סיפר על הדברים מהזווית שלו. לראשונה שמעתי מה אמא של איציק חוותה, כסבתא. מה הם חשבו על כך שחיכינו שבוע עד ללוויה. דברים שלא שמענו כל השנים הללו. ידענו בגדול שהם לא היו מרוצים מדחיית הקבורה, אבל לא הכרנו את הפרטים, את השיחה שהתקיימה באותם ימים בין אבא של איציק לרב משה לוינגר. האמנו אז במה שעשינו, וגם היום היינו פועלים כך".
איציק: "כל הסיפור נפתח לנו באזכרה הזו, האחרונה שהייתה. ידענו שבמשפחה שלי חושבים שאחרים השתמשו בנו, אבל זה לא נכון. שם לא השתמשו בנו, כי אנחנו האמנו לגמרי בצעד המחאתי הזה – שלהבת עוד הייתה בין מאה ההרוגים הראשונים של האינתיפאדה הזו, שבסוף הגיעה ליותר מאלף נרצחים. אבל בתחומים אחרים כן ניסו להשתמש בנו ובשם של שלהבת. כל מיני עמותות וגיוסי כספים, לא מחברון. היינו צעירים ותמימים, אמרו לי שמות של רבנים והאמנתי".
אוריה: "הדבר היחיד שאנחנו עשינו היה לאסוף כסף לספר תורה, והקמת כולל בחברון. אנחנו כבר לא מעורבים בו כל כך, אבל הוא פעיל ויש עדיין אנשים שלומדים לעילוי נשמתה. זה חשוב לי".
"אני ניהלתי את הכולל בזמנו, ולא היו לי בכלל כישורים לכך", אומר איציק. "טוב שמישהו אחר לקח את המושכות".
כשנשלחת לכלא, אוריה כעסה על המעורבות שלך בפעילות לא חוקית?
איציק: "בטח כעסה".
אוריה אומרת כי היא נמנעת מלדבר על הכלא. אם הנושא עולה בשיחה של איציק עם חברים, היא מעדיפה לקום וללכת. "גם המשפחה שלו אוהבת לדבר על זה, אני לא".
לא רק הרצח שחוו בתוך המשפחה הקטנה שלהם, אומר איציק, הניע אותו לרדיקליות. "נפגעו המון אנשים, זה קרה כל הזמן, והתגובה הצבאית הייתה מינורית. היום אני במקום אחר. אם יהיה אירוע בסדר גודל של פינוי גוש קטיף, חלילה, ברור שאשתתף במחאה, אבל כרגע אני הרבה פחות מעורב. אני נמצא בקבוצת וואטסאפ של כל הקיצונים, ואפשר לומר שאני די מה'שמאלנים' שם. הייתי כמותם כשהייתי בן 20".
אז אתה נער גבעות שהתבגר?
"לא הייתי נער גבעות, הייתי רדיקל ואנרכיסט. בסופו של דבר, כל מה שאתה אוסף בדרך בונה לך את המחשבה, את התודעה. הרצח של שלהבת היה אירוע משנה חיים, אין ספק, אבל השינוי שלי היה תהליך ארוך שמורכב מהמון קטעים. זה הכלא, זה הגיל, זו האקדמיה. את יודעת מה, זה אפילו אימוני הטאי־צ'י. התאמנתי 13־14 שנה באופן יומיומי, עד לפני כשנה. מלבד הצד הפיזי, יש בטאי־צ'י כמה עקרונות לחיים – לשחרר, לא להתנגד למציאות, ליצור אינטראקציה שלא נעשית במלחמה אלא בלמידה מכל אחד. זה נתן לי הרבה".
עברנו להיות תומכי לחימה
לאקדמיה הוא הגיע כשחיפש קצת את עצמו, אחרי השחרור מהכלא. "גיסי הציע לי ללמוד לתואר. אני בכלל גדלתי בישיבות והייתי אנטי־אקדמיה באופן טוטאלי, אבל הצצתי ונפגעתי. העבודה הראשונה שהגשתי עסקה בנצרות, ואז עוד כתבתי יש"ו עם גרשיים. היום זה מצחיק אותי. התגלגלתי מתואר לתואר, ועכשיו אני כבר עומד להתחיל פוסט־דוקטורט. מעולם לא ציפיתי שאהיה במקום הזה. כל מי שהכיר אותי מהגלגול הקודם, מהבלגנים, ידע שדוקטור ופס לא הולכים ביחד, אבל הכלא היה ריסטארט. כשיצאתי והתחלתי ללמוד, זה היה מבחינתי השיקום האולטימטיבי מהכלא. אגב, בדרך כלל אקדמיה היא תחום מלא אגו, אבל אני עובד לצד אנשים מצוינים, מצמיחים. כולם, מהבוסיות שלי ועד לדיקן האוניברסיטה.
"קראתי וכתבתי הרבה על ישראל אלדד מלח"י, וראיתי שהדעות שלו השתנו במידה מסוימת עם השנים. אידיאליסטים גדולים כאלו, שהיו במחשבה תמידית לגבי הדרך, מעניינים אותי מאוד. תמיד יש מתח בין האידיאולוגיה לפרגמטיזם. אם תלך באופן מוחלט רק עם האידיאולוגיה התוצאה תהיה שתפסיד, ולכן מבחינה טקטית, אולי לפעמים עדיף להתפשר. על הסיפור של הריבונות למשל, לפני עשרים שנה הייתי אומר 'בשום פנים ואופן, זו תוכנית נוראה', והיום אני יותר פרגמטי. אוי, אוריה, אני יוצא פה שמאלני מדי, מה יהיה".
מה אתה חושב כשאתה נתקל בסרטון כמו זה של חדשות 12, שהראה נערים יהודים מתעמתים עם פלסטינים ומשליכים אבנים לעבר הכתב אוהד חמו?
"בתור נער עשיתי דברים חמורים יותר. זה עזר במשהו? קידם את המציאות? לא יודע".
אתה מוצא את עצמך עכשיו בתפקיד של גורם ממתן?
"לא. אם מישהו ישאל אותי באופן פרטי, אגיד לו שזה לא כדאי. ברמה הציבורית – שכל אחד מה יעשה מה שבא לו".
אוריה: "אף אחד גם לא יקשיב לך עכשיו".
איציק: "לצורך מחקר ראיינתי כמה מנהלי מחלקות בשב"כ של שנות החמישים, וראיתי שיש יתרון בכך שאני מכיר את זה מהחיים שלי. גם במחקר שלי על מכתבי האסירות, בשבילי זה לא רק תיאורטי. אני יכול לתת את התחושות של מי שכלוא, יש לי תובנות שחוקרים אחרים אולי לא היו מגיעים אליהן. אז כן, הכול משתלב בסוף"
איציק: "אולי אני אהיה חוקר שב"כ (צוחק). בעיניי המחלקה היהודית פוגעת בעניין הלאומי, אבל אני לא שונא את אלה שחקרו אותי. אחד המשפטים הכי מצוטטים של ז'בוטינסקי הוא צוואתו של שמשון – 'לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק'. צריך נשק, וגם הומור זה חשוב, לקחת את הדברים בפרופורציות. בסופו של דבר, כשאתה מונע מאידיאולוגיה רדיקלית, זו אנרגיה שלילית. יש בזה משהו לא בריא לנפש. אנחנו ירדנו מהאולימפוס, התפייסנו עם המציאות. אם פעם רציתי לתקן את העולם, היום רק תני לי לדאוג למשפחה. 'כל יום מתקדמים' זה מוטו שלמדתי מהרב לוינגר ז"ל, שהיינו שכנים שלו. לגבי ארץ ישראל זה בטוח נכון, וגם לגבי החיים האישיים. היה אצלנו הרבה כעס על המדינה, אבל המציאות מתקדמת. גם אם תמיד נהיה בצד הימני מאוד של המפה, אנחנו לא ראש בקיר".
אוריה: "היום אין לי בעיה לגור מהצד המערבי של הקו הירוק, אם אמצא מקום נחמד. אולי בפנסיה".
איציק: "לא, עזבי, אלה סתם דיבורים. לא מסכים. בכלל, אוריה יותר קיצונית ממני".
אוריה: "לא קיצונית. נכון שאני בחיים לא אצביע לנתניהו אלא ימינה ממנו, בגלל הסכם חברון. על זה לא אסלח לו".
עוד שינוי שניבט מתוך דף הפייסבוק של איציק הוא הנסיעות המשפחתיות לחו"ל. בשנים האחרונות הם טסים בכל הזדמנות. "כבר אמרו שאנחנו 'אידיאליסטים וגם סטייליסטים'", צוחק איציק. "בעבר נצמדנו לאידיאולוגיה של לא לצאת מהארץ. אחרי הרצח הגיעו המון הצעות לנסיעות – להרצאות, לגיוס כספים – ואף פעם לא הייתי בעניין. אבל באיזשהו שלב זה נפתח. גיליתי את חו"ל בפעם הראשונה דרך נסיעה אקדמית. אתה מגיע לגיל 40, התפיסה משתנה, והיום אנחנו בהחלט משתדלים ליהנות מהחיים, כהחלטה. תקשיבי, אם לשב"כ היה שכל, הוא היה לוקח את הגבעונים הכי פסיכים לשבועיים בחו"ל, והם היו חוזרים אחרים. זו אווירה שונה לגמרי מהמתח הבלתי נגמר שיש פה, אתה מקבל פרופורציות אחרות על החיים".
יש מישהו שמאוכזב מהשינוי שחל בך?
"יש, בתקופות מסוימות, בצל אירועים מסוימים. אם הילדים שלי ישאלו אותי בעוד שנים 'מה אתה עשית, מה תרמת' – אני מרגיש שעשיתי את שלי. אני משתדל לעזור בדברים קטנים. להעביר הרצאות בגבעת עוז וגאו"ן בגוש עציון, כשנדיה מטר ויהודית קצובר, שהקימו את המקום, מבקשות ממני. באופן כללי חשוב לנו להוסיף טוב בעולם, לעזור למי שאפשר, ותמיד נהיה קשורים מאוד לארץ ולמחנה, אבל כבר לא נוביל בפרונט. יותר כתומכי לחימה".
עצמך הצעיר היה כועס עליך?
"בטח היה כועס. אבל אני מבסוט מהמקום שאני נמצא בו היום, מהמקום שאנחנו נמצאים בו כמשפחה. אני חושב שמשהו בנו התאזן, השלים עם המציאות. אני מרגיש שלמרות כל מה שחווינו, התפייסנו עם החיים", הוא אומר, ואוריה מהנהנת בהסכמה. "הכאב קיים תמיד, אבל החיים ממשיכים, והם יכולים להיות טובים".
