עוד לפני שמטוסים טסו מנמל התעופה בן־גוריון לבחריין ולאיחוד האמירויות ובחזרה; לפני שעל המרקע שלנו ריצדו תמונות מגורדי השחקים במפרץ הפרסי; לפני שעומר אדם השתזף בחופי אבו־דאבי ורוחות שלום נשבו מסודן – חבורת נשים החלה לפעול ברשתות החברתיות כדי להכשיר את הלבבות הערביים לנורמליזציה עם ישראל. בעזרת אוכל, שירה, אמנות ואופנה, ובעיקר שיח פשוט על חיי היומיום, על העבר והעתיד, הן יוצרות דיאלוג עם אזרחי מדינות ערב שמבקשים קשר עם היהודים ועם ישראל, ומעודדות חיבורים אזרחיים בינינו ובינם. בשעה שנדמה כי המגמה שלהן הולכת וכובשת את המזרח התיכון, וכבלי השנאה הישנה לישראל מתרופפים ולו במעט, נפגשנו עם כמה מהן כדי לשמוע איך עושים את זה. או בעצם, איך עושות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיתוף פעולה נדיר בין גפני ולפיד נגד המסיון הנוצרי
– צה"ל מוכרח לשוב ולהשקיע בכוחות המילואים
– צפו בשיחה עם פרופ' אברהם דיסקין: תיאטרון האבסורד במשפט הישראלי
מורן טל, מורה לערבית בתיכון, תושבת מרכז הארץ – שרה בסרטונים שהיא מעלה לטוויטר את שירי אום־כולתום, פריד אל־אטרש ופאיזה אחמד, ומנסה את קולה גם בלהיטים עכשוויים. יש לה למעלה מ-15 אלף עוקבים, רבים מהם ממדינות ערב, העוקבים אחריה, צופים, מגיבים ומפיצים הלאה. "אני יושבת עם המשפחה שלי ליד השולחן, ובו זמנית מתכתבת עם אנשים מדובאי, מכוויית, מעיראק ומבחריין", היא מספרת. "קיבלתי תגובות ממלכת היופי העיראקית, עוקבים אחריי שגרירים של מדינות ערביות. אני אפילו מתקנת שגיאות בערבית של צייצנים מטרידים".
ספיר לוי: "עברית היא הטרנד החדש. ההסכמים כמובן הגבירו את הרצון של העוקבים אחרינו ללמוד אותה. המון חבר'ה מאיחוד האמירויות ומבחריין הוסיפו לשם המשתמש שלהם גם את שמם באותיות עבריות, הם מתעדים את עצמם קוראים וכותבים ומדווחים על ההתקדמות שלהם בידיעת השפה"
סמדר אלעני, בת 49, מפעילה את דף הפייסבוק "המזאת אלווסל" ("החוליה המקשרת"), שחברים בו כמעט 8,000 גולשים ממוצא עיראקי. "כישראלית אני לא מתערבת בעניינים הפנימיים של עיראק ולא מתעסקת בתכנים פוליטיים רגישים", אומרת אלעני. "אני מנסה להתמקד בתרבות, ספרות, מוזיקה וחברות, כל תוכן שמייצר גשר. אני אברך אותם בחגים שלהם ואציין את שלנו". גם היא, לדבריה, משלבת בפוסטים שלה מוזיקה, שעוצמתה ברשתות רבה.
ספיר לוי, סטודנטית בת 25, עובדת במחלקה לדיפלומטיה דיגיטלית של משרד החוץ, בענף ערבית שעליו מנצח יונתן גונן. בין השאר היא חלק מצוות שמפעיל את חשבונות הטוויטר "ישראל בערבית" ו"ישראל במפרץ", ומעודדת באמצעותם את התמיכה בהתפתחויות המדיניות האחרונות. אחד הכלים החשובים לכך, היא אומרת, הוא לימוד השפה העברית. "זה הטרנד החדש. ראינו עניין סביב העברית עוד לפני ההסכמים, שכמובן הגבירו את הרצון של העוקבים אחרינו ללמוד את השפה. המון חבר'ה מאיחוד האמירויות ומבחריין הוסיפו לשם המשתמש שלהם גם את שמם באותיות עבריות, הם מתעדים את עצמם קוראים וכותבים, ומדווחים על ההתקדמות שלהם בידיעת השפה. זה ממש תענוג".
אני פוגש אותן בבית רחב ידיים סמוך לירושלים – ביתה של לינדה מנוחין עבד־אל־עזיז. מנוחין מקבלת את פנינו בחיוך גדול, במאפים ובתה עיראקי הנמזג לכוסיות זכוכית קטנות, וארבעתן מתיישבות לשוחח איתי בפינת השמש שבמרכז הבית, על כיסאות נאים. "אנחנו קוראים לפינה הזאת 'החלום העיראקי'", אומרת מנוחין, וצוחקת צחוק מתגלגל ומידבק. "כבר כתלמידה בבית ספר בעיראק ידעו שאסור להצחיק אותי", היא מתנצלת. "ברגע שהתחלתי לצחוק – כל הכיתה הייתה מצטרפת, כולל המורה, והשיעור היה נגמר".
אביה, עו"ד יעקב עבד־אל־עזיז, היה אישיות מוכרת בקהילה היהודית בבגדד. בערב יום כיפור 1973, שנתיים לאחר שבתו עלתה לארץ, הוא נעלם. כיום, בגיל שבעים, מנוחין היא ותיקת חבורת הלוחמות הללו. היא מופיעה בערוצי הלוויין בערבית, מפעילה עמודי פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, ומייעצת למשרד החוץ זה שמונה שנים. "אני אחראית על עמוד הפייסבוק העיראקי שהשיק המשרד. היום יש לנו כחצי מיליון עוקבים מעורבים וחיוביים. מלבד זה יש לי עמוד פייסבוק עם אלפי עוקבים שנקרא 'ג'ולה עיראקייה', ובו אני מזמינה עיראקים לטייל בישראל עם יהודים יוצאי עיראק. עד כה קיימתי שני טיולים כאלו, והחוויה הייתה מדהימה. יש לי עמוד פייסבוק נוסף עם 8,000 עוקבים, 'צל בבגדד', שמספר על המשפחה שלי בעיראק – על הפרהוד, על היעלמותו של אבי, ועל הקשר בין היהודים לשאר האוכלוסייה .
"מי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי עיראק ואת הזוועות שעברו שם – תליות, פוגרומים והתעללות – עשוי להיות מופתע מהרומן שמתנהל היום בין העיראקים ליהודים מהקהילה. אני חושבת שהשיח שלנו עם מדינות ערב צריך להיות מכבד ומקרב, ולכן אני לא מחפשת נקודות שיובילו לעימות, אלא דברים משותפים: זיכרונות, נוסטלגיה, קשרים מעוררי גאווה. כמובן, אם מישהו יתכחש לפרהוד שעברו יהודי עיראק ולזוועות נוספות, אשיב בנחרצות ואביע את דעתי; אבל אני לא באה להסית, אלא לחבר".
געגועיי לחסקיל
טל פעילה ברשתות החברתיות מאז מבצע עמוד ענן, בשנת 2012. בזמן שצה"ל היה בעיצומו של סבב לחימה מול חמאס, התחוללה מלחמה נוספת בחזית התקשורת: דובר צה"ל אביחי אדרעי ודובר ראש הממשלה אופיר גנדלמן תקפו, התגוננו והדפו מתקפות ארסיות, אבל להסבריהם המנומקים ששודרו בערוצים הערביים התלוו תמיד תמונות ההרס והחורבן מהרצועה. "הייתי פעילה אז בפייסבוק, לא יותר מדי, וראיתי שערוצי הטלוויזיה בשפה הערבית וגם פוליטיקאים מנהלים תעמולה שלילית כלפי ישראל", נזכרת טל. "התחרפנתי מהשקרים שהם הפיצו. אל־ג'זירה, אל־ערבייה, בי־בי־סי – כולם פרסמו מידע שקרי על המלחמה, ואף אחד לא היה יכול לעצור את זה. החלטתי שאני מפשילה שרוולים ומשתמשת בערבית שלי למען המדינה. התחלתי לענות באובססיביות לכל ידיעה שקרית או סרטון תעמולה ביוטיוב".
היא כתבה בלי הרף. "הייתה מלחמה הסברה ברשת ועניתי באופן נחרץ ולפני כשנתיים עברתי לטוויטר בעיקר בערבית.
"לדעתי השיח ברשת צריך להיות מקרב ונעים, אבל אסור לשכוח את העמדה הישראלית, ואם יש צורך בכך – לגעת גם בנושאים לא פשוטים. אני יודעת שלפעמים אני מאבדת עוקבים אם אני כותבת על נושא נפיץ, אבל אני נאמנה לאמת שלי. צריך לשלב בין הכיף והתרבות ובין עמדות חדות וברורות".
בוויכוחים שאת מנהלת בטוויטר, יש משמעות להיותך אישה?
"נתקלתי בתגובות סקסיסטיות, טענו שגברים עוקבים אחריי רק כי אני אישה, ושנשים לא יתמכו בי. זה כמובן לא נכון, יש לי בטוויטר הרבה חברות ערביות שמנהלות איתי שיח פורה".
אלעני: "הפורום הנשי המכובד כאן מוכיח שלנשים יש ערך מוסף. בעולם הערבי מפרגנים לאישה יותר מאשר לגבר, וגם כשלא מסכימים, התגובה תהיה מרוככת ומנומסת יותר, ללא ניבולי פה".
אלעני למדה להבין ולדבר ערבית כשהייתה ילדה: הטלוויזיה שפעלה בביתה בלי הרף, הייתה מכוונת לערוץ הירדני. "מגיל שלוש צפיתי בתוכניות האלה עם ההורים שלי, שמעתי אותם מדברים בערבית ופיזמתי שירים בשפה". קריאה וכתיבה בערבית היא למדה בבית הספר. "הלחץ החברתי בשנים ההן, במיוחד בקרב ילדים, היה להתנער מהשפה ומהמוצא ולהיות צברים, אבל בי בער הצורך לשמר את השפה הערבית וללמוד אותה. כשנודע לי שמתקיים ברשתות החברתיות שיח בין יהודים־עיראקים לתושבי עיראק, התחלתי לתרגם חומרים מישראל לערבית בשביל עיראקים, מצרים וירדנים, וגיליתי עד כמה הם מתעניינים. הם אמרו שאני החוליה המקשרת שלהם, אז החלטתי לאמץ את הכינוי הזה לעמוד העסקי שלי".
שם משפחתה, אלעני, שבעבר נתפס בעיניה כמכשול־לכאורה, הפך למקור גאווה ופתח לה דלתות בשיח עם אזרחי מדינות ערב. "אנחנו קרויים על שם אזור בעיראק שהמשפחה שלי באה ממנו. אני זוכרת שבתור נערה שאלתי את אבא בזהירות אם אפשר לשנות את השם, והוא כעס מאוד. כשראיינתי אותו בעמוד הפייסבוק שלי בשפה הערבית ודיברנו על שם המשפחה, אבא שלי סיפר על הגאווה של סבא בשם הזה, ועל הסירוב העיקש שלו לעברת. העיראקים הופתעו לגלות שיש אלעני בתל־אביב: בהתחלה הם כעסו שאני משתמשת בשם ערבי, אבל אחרי שהבינו, הם העריכו את הרצון לדבוק בשורשים העיראקיים".
שורשי היהודים בעיראק – גלות בת 2,700 שנה – עמדו במוקדה של שיחה שערכה מנוחין עם ד"ר סמי עלי, גולה עיראקי תושב שטוקהולם. הסרטון הזה, כשעלה לעמוד הפייסבוק שלה, זכה ליותר מעשרת אלפים צפיות. "יש אמירה מפורסמת: כאשר היהודים עזבו את עיראק, א־לוהים עזב אותה", מספרת מנוחין. "זאת לא רק אמירה מיסטית. היהודים החזיקו במשרות בכירות מאוד בעיראק והניעו את הכלכלה שם. עד היום יש געגועים לששון יחזקאל (סאסון חסקיל, שר האוצר הראשון של עיראק ואבי הפרלמנט במדינה – א"ג), שנפטר בשנות השלושים. איך הדור הצעיר מכיר אותו אחרי תשעים שנה? אני לא יודעת. אבל יש כמיהה לשלטון נקי, שעובד למען המדינה והעם העיראקי, בניגוד למנהיגות העכשווית שגונבת להם את המדינה מול העיניים".
עיראק סבלה רבות בעשורים האחרונים – ממשטר סדאם, ממלחמות עם איראן ועם המערב, ואחר כך מחילופי ממשלות תכופים וכמובן ממרד המדינה האסלאמית ומהמעורבות האיראנית. "פתגם מפורסם בערבית אומר: אם רע לך, זכור את ימי החתונה שלך – זכור את שבוע החגיגות, זכור את השמחה, וכך תתעודד", אומרת מנוחין. "מבחינת העיראקים, התקופה שבה היהודים חיו איתם הייתה תקופת החתונה, ואליה הם מתגעגעים. אני שומעת את הגעגועים האלה בשיחות שלי עם תושבי עיראק וגם עם עיראקים שברחו משם בגלל השחיתות והקשיים. לא מזמן פנה אליי עלי אל־בסרי, עיתונאי שעזב את עיראק ועובד היום ברשת איי־בי־סי האוסטרלית. הוא אדם שאוהד מאוד את ישראל, יש לו 40 אלף עוקבים, והוא מעונין ללמוד על יהודי עיראק ולקדם יוזמות משותפות לנו ולעיראקים".
היא מספרת כי ריאיון מיוחד עם היהודי האחרון שעזב את עיראק, זכה בדף הפייסבוק של משרד החוץ ל־2 מיליוני צפיות: "זה בלתי נתפס. העיראקים בונים היום את זהותם המחודשת אחרי המלחמות בארצם – וחסר להם הרכיב היהודי ההיסטורי. הם מתגעגעים אליו. בינתיים הם מוצאים אותו אצלנו בפייסבוק, והם מקווים שרוחות השלום יגיעו אליהם".
לוי מספרת ש"רוחות השלום" בהחלט משיבות רוח במפרשי הפעילות של משרד החוץ ברשתות החברתיות. "לעמוד הפייסבוק העיקרי יש למעלה מ־2.5 מיליוני עוקבים מהעולם הערבי", היא מביאה נתונים. "יחד עם חשבונות אינסטגרם, טוויטר ויוטיוב נוספים, אנחנו מגיעים לחשיפה של 100 מיליון איש בחודש. בשבועות האחרונים, בעקבות הסכמי כינון היחסים, אנחנו מרגישים תנופה גדולה בפעילות שלנו. לא כל התגובות חיוביות כמובן, יש עוקבים מאתגרים שדבקים בשנאתם לישראל, אבל אנחנו מנסים לשפר את התודעה. זה תהליך ארוך, ויש הבדלים בדרכי ההסברה, בהתאם לקהלי היעד בכל במה דיגיטלית. בטוויטר יש מובילי דעת קהל, עיתונאים משפיעים וקודקודים. בפייסבוק ובאינסטגרם אלה בעיקר אזרחים פשוטים".
עייפנו מלשנוא
מנוחין סבורה שהקהל המתקבץ לעקוב אחרי התכנים שלה ושל חברותיה ברשתות החברתיות, כמהַ לחיים טובים יותר ומקווה להתחדשות. "רבים בעולם הערבי עייפו מהטרור ומהשנאה. הם רואים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, את כל ההשקעה הכספית והמדינית שלא הובילה לפתרונו, ואומרים לעצמם: שהפלסטינים יפתרו את הבעיות שלהם מול ישראל, ובינתיים אנחנו נרוויח מפירות השלום, נכונן קשרים ונתחבר למעצמת ההיי־טק, החקלאות והמים. אני חושבת שהיהודים שעלו ממדינות המזרח הם גשר לשוני בין העולם הערבי לישראל, והרשתות החברתיות הן הבמה לשיח ישיר".
השאיפה לאסקפיזם מתבטאת היטב בתכנים שהן מעלות לרשת. טל, למשל, למדה הוראת מחול מזרחי במכון וינגייט, ובחשבון הטוויטר שלה יש סרטונים המראים אותה רוקדת, לצד השירים בקולה. אגב, השירים עצמם עלו כרעיון במהלך נסיעה. "חשבתי לעצמי בזמן שחניתי ושמעתי שיר יפה ברדיו: למה שלא אעשה לו ליפ-סינק? עשיתי את זה, והתגובות היו מטורפות. אני ממש לא זמרת, אבל הסרטון הזה התפשט כמו אש. העוקבים הערבים – וגם הישראלים – התחילו לדרוש ממני גרסאות כיסוי לזמרים סעודים וכווייתים שהם אוהבים. שיר שהעליתי לרגל היום הלאומי בסעודיה נצפה מעל 200 אלף פעמים, ועכשיו יש לי רשימת המתנה לשירים שהעוקבים ביקשו ממני.
"העניין שלהם בחיים בישראל הוא אדיר. גם בדברים הפשוטים. אני מעלה תמונה של שקיעה בישראל, מדברת על החגים היהודיים, מספרת אנקדוטות מהחיים שלי, או משתפת תמונה של מלוואח ושואלת איך קוראים למאכל הזה אצלם. התחלתי את הפעילות שלי דווקא מהמקום הפוליטי-פטריוטי, וגם היום אם יש דבר שבוער בי אפרסם ולא אשתוק, אבל הרבה פעמים העוקבים אומרים לי שהם מעדיפים שאתמקד באמנות – שירים וריקודים".
גם אלעני משתפת בדף שלה מתכונים, ומנוחין מתכוונת להוציא ספר על האוכל היהודי־עיראקי. "לא מזמן הכנתי אלמזגוך – דג צלוי על האש", היא מספרת. "שיתפתי את המתכון והתמונות ברשת, והרבה עיראקים התלהבו והזמינו אותי לאכול אצלם את המנה המפורסמת. הכנתי גם ריבת חבושים, שעיראקים אוהבים מאוד. יש קבוצת פייסבוק של בשלניות עיראקיות שאני מפרסמת בה מתכונים בערבית, ומקבלת תגובות נלהבות".
מנוחין מנהלת גם קבוצה של חובבי מוזיקה, שירה ופתגמים, ומפרסמת פוסטים על יצירות קולנועיות וספרותיות עיראקיות. "במרכז מורשת יהדות בבל יש הרבה חומרים בעניין. השיח בין העיראקים ליהודי עיראק חי ובועט, ואני חושבת שהעיראקים חצו את קו הנורמלזיציה עוד לפני הנסיכויות מהמפרץ. כל האיסורים על שיח עם ישראל הוסרו בעזרת הרשתות החברתיות".
אלעני: "התקשורת החברתית חוללה מהפכה. זה דור שמגלה פתיחות כלפי העולם, רוצה רווחה וחיים טובים, ורואה גם מה קורה באירופה: שם יש גושי מדינות אזוריים בעלי כוח, כשכל מדינה צריכה את המדינות הסמוכות לה כדי להתקדם".
לוי: "הרשתות החברתיות הן כלי להגעה לקהלים רחבים מאוד ממדינות שאנחנו לא בהכרח מקיימים יחסים דיפלומטיים איתן. התקשורת הממסדית מראה תמונה חד־צדדית ומוגבלת של ישראל. ואנחנו באמצעות פייסבוק וטוויטר מראים פנים אחרות. השיח הישיר, בלי פילטרים ומחסומים, מביא רווח גדול לשני הצדדים".
מנוחין: "באגף הערבי במשרד החוץ עובדים בסך הכול עשרה אנשים, ובכל זאת יש לנו הישגים מדהימים מבחינת תפוצה, גם ביחס לשפות אחרות. רבים ברשת אומרים שהשלום עם סודן, בחריין ואיחוד האמירויות הגיע גם בזכות העבודה שלנו בערוצי הדיגיטל בערבית, שמאז 2011 חושפים את הפנים האמיתיות של ישראל. הערבים שמעו עליה סיסמאות, מבחינתם השם שלה היה מילה נרדפת לכיבוש, ופתאום הם מגלים שישראל היא עולם ומלואו, דמוקרטיה שנראית כמו חלום החיים בכבוד של העולם הערבי.
"אני עסקתי בתקשורת כבר בשנות השבעים, פרסמתי מאמרים, הייתי בטלוויזיה – ואני רואה איך היום השינוי שמגיע מהרשתות החברתיות עולה מעלה, לטלוויזיה ולעיתונות. הרשתות החברתיות הן המקור שמסתמכים עליו בתקשורת הקלאסית. אפילו בערוצים של מצרים, שלא מראיינים ישראלים, מצטטים אותן. אנחנו מצידנו בפרסומים שלנו לא מייפים את המציאות ולא ממציאים, אלא דבקים באמת ולא פוגעים באנשים שהם השכנים שלנו. אנחנו מקפידים על כל הכללים של השפה הערבית ומשתמשים בביטויים מכבדים וממלכתיים, מתוך אמונה שרק בשיח לא תוקפני אפשר להגיע להבנות".
להתגייר למוסד
גם אם המוסכמות הוותיקות נשחקות כבר עשור ויותר, נראה שהסכמי השלום האחרונים ואלה שאולי כבר בדרך, שברו בפומבי תפיסות שהשתרשו במזרח התיכון. בניגוד להסכמים מול מצרים וירדן, שהיו כרוכים בוויתור טריטוריאלי ישראלי ובהתחייבויות מצידה כלפי הפלסטינים, הפעם נראה שישראל החזקה לא נתנה יותר מאשר את ידידותה – והדור הצעיר ברשתות מסתקרן מאוד מהמהלך הזה.
"גם מי שאינם חובבי ציון, עברו שינוי חיובי שאין להמעיט בחשיבותו", אומרת אלעני. "יש ערבים שלא מקבלים את מדינת ישראל, אבל עכשיו הם מבינים שיהודים חיו במזרח התיכון אלפי שנים, ושהקהילות שלהם היו חלק בלתי נפרד מהמדינות הערביות. התפיסה הזאת לא הייתה לפני שלושים שנה. פעם הסבירו שהיהודים מקורם באירופה ולשם הם צריכים לחזור. ההכרה בהיותם חלק מהמזרח התיכון היא התקדמות. יש לי ידיד בדרום עיראק ש'חזר בתשובה': בעבר הוא התפלל נגד היהודים ושנא אותם, אבל בעקבות החשיפה לפעילות שלנו התעוררו בו ספקות ועמדותיו השתנו. עכשיו הוא מסביר לעיראקים את הציונות בעזרת השאלה הזו: אם האיראנים היו כובשים את המדינה שלכם למשך אלפיים שנה, לא הייתם רוצים לחזור אליה? אגב, גם אנחנו הישראלים, כשאנחנו שומעים על מוסלמים שיעים אנחנו חושבים על חזבאללה ואיראן – אבל בעיראק ובלבנון יש שיעים שנאמנים למדינתם ולא משמשים את האיראנים".
גם חברה מטורקיה סיפרה לה על אנטישמיות מושרשת: "בילדותה הבייביסיטר שלה נהגה להפחיד אותה ואת אחיה: 'אם לא תסיימו את האוכל, יבוא היהודי ויעשה מכם בצק למצות של פסח'. זו הייתה שנאה המבוססת על בדיות. הייתה גם בורות – העיראקים לא ידעו שהרבה מהשירים המפורסמים שלהם, נכסי צאן ברזל, הולחנו בידי יוצרים יהודים, כמו סלאח ודאוד אל־כווייתי, בני משפחתו של הזמר דודו טסה. בעיראק פשוט לקחו מהם את זכויות היוצרים וכתבו 'לחן עממי'".
טל רכשה את השפה הערבית בבית הספר, למדה תואר בשפה וספרות ערבית, ספרות ערבית ולימודי המזרח התיכון, לצד תעודת הוראה. אבל את ההתנסות האמיתית שלה בשפה, היא אומרת, השיגה באופן לא פורמלי כשעבדה במהלך חייה במסגרות רבות עם ערבים ודיברה איתם אך ורק בערבית.
"ברשת אני מזדהה כ'מורן הציונית'. הרבה תוקפים אותי בגלל זה, אבל אני מתגאה בכך ומקבלת תגובות מחממות לב. כך למשל אחד העוקבים הירדנים שלי שסיפר שהתחנך על כך שהמילה ציוני היא קללה גרועה יותר מ"שטן" אמר לי 'בזכותך אני יודע שציונים מקסימים'. גם הרשתות החברתיות שיפרו לי את השפה במידה רבה. אני לומדת כמעט כל דיאלקט ערבי אפשרי, ואת דרכי ההתבטאות הכי אותנטיות של הערבים עצמם, עד כדי כך שהרבה אנשים לא מאמינים לי שאני יהודייה מישראל. לפעמים אומרים שאני גם נראית ערבייה, זה לא מעליב אותי, להפך".
אלעני: "שלושה מארבעת הילדים שלי למדו ערבית בסיסית, ואחת אפילו עשתה בגרות של חמש יחידות בערבית, אבל לצערי לימודי השפה הזו טעונים שיפור. לא יכול להיות שילדה שסיימה חמש יחידות והצטיינה בכיתה שלה, לא יודעת לנהל שיחה פשוטה. אם מורה לערבית מקיימת את השיעור שלה בשפה העברית, זה כשל".
טל: "כשאני מלמדת ערבית, אני מנסה להכניס כמה שיותר צבע וחיים לשפה. השאיפה שלי היא לחשוף את התלמידים שלי לתכנים הכי אקטואליים והכי רלוונטיים. אני משתפת בכיתה קטעים בערבית ששולחים לי ברשת, והם אכן מתעניינים בעולם הערבי. הרשתות החברתיות בעיניי הן כלי שבהחלט מגביר את המוטיבציה ללמוד את השפה ומעניק רלוונטיות לשפה בדור של היום".
גם בכיוון ההפוך, כאמור, ניכרת התעוררות של ממש. "במשרד החוץ הפקנו סרטונים שמלמדים עברית – כמה מילים שקשורות לאוכל, מדריך קצר לתייר בישראל וכדומה", מספרת לוי. "בתגובות יש עוד ועוד פניות ובקשות להקים בתי ספר ללימוד עברית בדובאי ובאבו־דאבי, וגם גולשים מעיראק, ממצרים וממדינות נוספות מבקשים ללמוד את השפה. לפני שנה הוצאנו סרטון שממחיש דמיון בין מילים בערבית ובעברית. ד"ר עלי בן־תמים, מקורב ליורש העצר של אבו־דאבי ובכיר בממשל שם, לקח את הסרטון של משרד החוץ הישראלי ופרסם אותו בדף הפרטי שלו. הסרטון גרף 2 מיליוני צפיות. לאחרונה הוא שלח לי הודעה מחשבון הטוויטר הפרטי שלו, עם הציוץ שהוא פרסם לפני שנה, והוסיף: תראי איפה אנחנו היום. כשהפירות של העבודה שלך משתקפים במספרים, זה בהחלט מספק".
יש מי שהולכים אף רחוק יותר מרכישת השפה של היהודים. טל מספרת על מוסלמים שפונים אליה ומביעים רצון להתגייר, או חמור מכך: להתגייס למוסד. "יש לי חברים בטוויטר, מוסלמים ממרוקו ומעיראק, שהם הרבה יותר ציונים ממני", היא מוסיפה. "עוקב מסוריה שלח לי תמונה של דרכון סורי ולצידו הכיתוב בערבית "אני אוהב אותך ישראל". בעקבות זאת קיבלתי פשוט שטף של תמונות כאלה. פעם, בסוף שרשור ציוצים בנוגע ליהודים, מישהו מעיראק שלח לי תמונה עם מגן דוד, ואמר שהחפץ הזה היה שייך לשכן היהודי של אבא שלו. זה היה ממש מרגש".
מנוחין: "אנחנו טומנות זרעים של דו־קיום. בסופו של דבר זו ריצה למרחקים ארוכים, אנחנו לא מאמינות בזבנג וגמרנו, אבל אפשר לראות את השינויים הדרמטיים. יש הרבה באזז סביב ישראל ברשת בערבית, וזה משתקף בהסכמי השלום ובסקרים. כששואלים 'האם אתם בעד הסכם שלום עם ישראל', ו־43 אחוזים מהמשתתפים העיראקים משיבים בחיוב וכך גם 52 אחוזים מהסעודים, התמונה הכוללת של המזרח התיכון נראית אופטימית יותר".
