רגע אחרי שנפרדה מאבשלום פיינברג, גיבור ספרה "אות מאבשלום", החלה נאוה מקמל־עתיר לחשוב לאיזו דמות היסטורית תקדיש את השנים הבאות. "זו החלטה מאוד משמעותית", היא אומרת. "התחקיר והכתיבה של ספר לוקחים לי הרבה זמן, בין ארבע לחמש שנים, ולכן צריך לקבל החלטה זהירה ומחושבת. אם ארצה לכתוב על כל אישיות שמעניינת אותי, אצטרך לחיות עוד 400 שנה".
הרבה דמויות קמו ונפלו על שולחן הכתיבה שלה, עד שלבסוף הגיע לידיה ספרו של מוקי צור "רחל – החיים, השירים". הקריאה בו גילתה למקמל־עתיר פרטים רבים שלא ידעה על המשוררת, והיא חשה להט לצלול לתוך חייה של רחל. כשהגיעה לעמוד האחרון, חזרה לקרוא את פתח הדבר, שם כתב צור: "הספר הזה היה צריך להיכתב על ידי מישהו אחר – אישה וסופרת. על כן הוא מונח במגירתי כבר זמן ארוך ומצפה. אינני סופר ואינני אישה. אני כותב אותו בתקווה שמישהו אחר, מתאים ממני, ישתמש בו וייכנס להיכל של רחל, מצויד בחומרים ראויים". "המשפט הזה היה עבורי כקריאת השכמה", אומרת מקמל־עתיר. "הרגשתי שהוא מכוון אליי – אישה וסופרת. זה היה הטריגר שהוציא אותי לדרך".
כך החל להירקם ספרה "יד אחות", שראה אור לאחרונה (בהוצאת ידיעות ספרים) וכבר הספיק להפוך גם הוא לרב־מכר. אחרי שבכתיבת הרומאן הקודם היא הקדישה לילות כימים לחקר קורותיו של מרגל אמיץ ומחולל מחתרת ניל"י, הפעם התמסרה מקמל־עתיר לדמותה של משוררת שעלתה ארצה מרוסיה, חלמה להיות אגרונומית, ונפטרה בגיל צעיר ממחלת השחפת. העלילה, שמתרחשת בזמננו, נעה סביב ארבע נשים תל־אביביות שהן פרי דמיונה של המחברת. סיור בעקבות אישים היסטוריים שנפטרו טרם זמנם מוליך את אחת הנשים אל עברה של רחל, שנשזר בעברה שלה. לאט־לאט נכרכים גם חייהן של שאר הדמויות אלה באלה, וסודות כמוסים נחשפים.
ארבע שנים וחצי הקדישה מקמל־עתיר לספר הזה. "ריצה למרחקים ארוכים", כך היא מגדירה את תהליך הכתיבה שלה. "לוקח לי זמן למצוא את המילים הנכונות והמדויקות כדי לתאר כל סיטואציה. הרבה פעמים רק החיפוש של המילה המתאימה יכול להימשך שעות".
את שם הספר היא שאלה מהשיר "גן נעול", הפותח בשורה: "מי אתה? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?". ידיהן של גיבורות ספרה מושטות זו לזו – וכל אחת מסייעת לאחרת לצלוח את הקשיים שבחייה. "לרחל לא הייתה עדנה, אבל רציתי שתהיה עדנה לנשים אחרות", אומרת מקמל־עתיר. "לא רציתי שיסגרו את הספר ויגידו 'אין תקווה'. השאיפה שלי היא לתת תקווה, להראות את האור בעולם".
על רחל נכתב לא מעט. היא לא דמות שנמחקה מדפי ההיסטוריה. למה בחרת לשוב דווקא אליה?
"קודם כול, בעיניי היא אחת המשוררות הגדולות שהיו כאן. מעבר לשירים שלה, שהשאירו חותם וכל דור יכול למצוא בהם את עצמו, יש משהו מרגש ורלוונטי בסיפור חייה. נושא הבדידות היה מאוד עמוק אצלה, כמי שלא נישאה ולא היו לה ילדים. תחושת הנטישה שהיא מדברת עליה – בעיקר בחלק האחרון של חייה, לאחר שגורשה מדגניה – מלמדת עליה ומלמדת עלינו כבני אדם. את בעצם זורקת אבן למים ונוצרים מעגלים־מעגלים".
החלון החסר
מְנָת חֶלְקִי עַד הַגִּיעַ קִצִּי: / קָמָתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת בַּשֶּׁמֶשׁ / וַעֲפַר דְּרָכַיִךְ. אַרְצִי (מתוך השיר "עם שחר", 1930)
בפתח המסע שלה בעקבות רחל חיפשה מקמל־עתיר את הבית שבו חיה המשוררת, כדי ללמוד עליה כמה שיותר. אלא שבניגוד לפיינברג, שבית משפחתו בחדרה הפך למוזיאון המנציח אותו, לרחל לא היה בית משלה. לכל אורך חייה היא נדדה בין חדרים שכורים. באחרון שבהם, ברחוב בוגרשוב 5 בתל־אביב, היא התגוררה במשך שש שנים, עד לפטירתה. היום עומד במקום שלט הנצחה לזכרה, אך בבית עצמו אין שום זכר לדיירת ההיסטורית. "זה לא 'בית רחל'", אומרת מקמל־עתיר. "אנשים אחרים גרים בבית, ולכן לא יכולתי להיכנס אליו. יש משהו בכך שאתה נכנס לבית של יוצר – הנה, זה השולחן שלידו הוא ישב וכתב, זה הנוף הניבט מהחלון, זה העץ שהוא השקיף עליו. דרך כל אלה אתה מצליח לראות את הדמות עצמה. פתאום הבנתי שאין לי שום מקום ללמוד ממנו על רחל. זו הייתה התובנה הראשונה שלי – אין לה בית. יש בית ביאליק ובית עגנון, ולרחל אין".
באין בית, פנתה מקמל־עתיר אל קברה של המשוררת בכנרת. "עצוב לראות אנשים באים לשם, מטיילים, מסיירים, קוראים את שיריה, מספרים את הסיפור שלה, ובעצם מגיעים לבקר אותה יותר ממה שביקרו אותה בחייה. אגב, כשמסתובבים בבית הקברות בכנרת פוגשים עוד דמויות מרתקות, שכמו רחל, לא זכו להותיר אחריהן ילדים. יש שם חומר לעוד כמה רומאנים טובים".
הכתבים שהשאירה אחריה רחל שלחו את מקמל־עתיר לאתרים נוספים. "קראתי למשל מכתב שהיא שלחה לחברה, ושם היא כותבת בשורה אחת: 'רגליי הזריזות הובילוני היום לחנות הפאות, ובהשתתפות פעולה של פאה הוצאתי סכום מבהיל לייפוי החיצוניות הטרגית שלי ולשיפורה'. מן השורה הזו, שבה היא מתארת איך הלכה לקנות פאה בכסף שלא היה לה, בניתי סיטואציה שלמה. נכנסתי לחנות פאות בבני־ברק, כדי לחיות את הרגע הזה שבו חולת שחפת, שרואה את יופייה מתכלה, מנסה לעשות משהו כדי לעצור את התהליך. זה סיפור שהפך לי את הבטן. אישה חולה חוזרת לביתה עם פאה, ואין אפילו מישהו בבית לחלוק איתו את מה שקרה".
ככלל, חייה של רחל בלובשטיין־סלע – שהחלו בבית משכיל ועשיר, והסתיימו כשהיא חולה ובודדה – מתוארים על ידי מקמל־עתיר כמסע של החמצות. "בגיל 19 היא הגיעה לארץ יחד עם אחותה שושנה. הן היו בדרכן לאיטליה כדי ללמוד, אבל החליטו להישאר בארץ ישראל, וללמוד עברית מילדי גן ברחובות. בהמשך רחל רצתה לעבוד באדמה, להרגיש את האדמה, ולכן השתלבה ב'חוות העלמות' של חנה מייזל. היא הגיעה לכנרת ונדמה ששם סוף־סוף מצאה את המשבצת שלה. אחר כך נשלחה ללמוד אגרונומיה באוניברסיטת טולוז, ואז בעצם חל המפנה בחייה. מלחמת העולם הראשונה פרצה, והטורקים ששלטו בארץ לא נתנו לנתינים רוסים לחזור לכאן. בלית ברירה, רחל שבה לרוסיה ושם נחרץ גורלה, כשנדבקה במחלת השחפת. אין ספק שהשחפת הייתה יד הגורל האכזרית בחייה. רחל לא דיברה על המחלה, כי לא רצתה שירחמו עליה, ואנשים טעו לחשוב שהיא הבריאה. תחשבי אילו כוחות נפש צריך כדי לשמור הכול בפנים".
הדמות שלה סיפקה לך גם הפתעות?
"כן. רחל הייתה למשל אישה בעלת המון הומור, שלא בא לידי ביטוי בשירים שלה. היא כתבה הומורסקות לעיתון הקבוצה".
גילית פרטים ביוגרפיים שלא היו ידועים?
"מי שמתחקה אחריה מכיר את הביוגרפיה שלה, ואני לא מצאתי דברים שלא היו ידועים, אבל התפירה בספר היא אחרת. אחד הדברים שכן הפתיעו אותי זו העובדה שאביה של רחל היה מעשירי תל־אביב. הוא החזיק שש דירות, תרם לבתי כנסת, ואילו בתו נאלצה לקושש כספים כדי לחיות. ייתכן שהריחוק ביניהם נוצר בהשפעת האם החורגת. רחל לא אהבה את מאשה, אשתו של אביה. זה מסוג הדברים שאת מגלה כשאת נכנסת לתוך היסטוריה משפחתית. את לא צריכה לדעת הכול, לפעמים המעטפת מספיקה ומתוך האינפורמציה את לוקחת מה שמתאים לך".
הרגשת חיבור מיידי אליה?
"אחרי אבשלום, לא הייתי סגורה על מה אני אוהַב. רציתי דמות נשית, וברגע שהחלטתי על רחל, זו הפכה להיות חוויה מאוד מיוחדת – גם כי היא אישה יוצרת, נושא שהוא קרוב אליי. הרגשתי בכל יום כאילו מסכים נפתחים, ואני מתקרבת אליה עוד ועוד. בשלב מסוים התחושה הייתה שאנחנו חברות".
כשהחברה הופכת לאיום
תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה, / לְהַצִּיב לִי יָד. / כֹּה עָגוּם – לַעֲבֹר לָעַד. (מתוך "תקראי נא בשמי", 1929)
מחלת השחפת של רחל גרמה לשינוי בחייה של מקמל־עתיר עצמה: בדרך כלל נהגה הסופרת לעשן תוך כדי כתיבה, אך כש"חברתה הטובה" גססה משחפת, היא החליטה להפסיק לקחת לריאות.
חלק גדול מהכתיבה שלך עוסק בדמויות אמיתיות, אך את לוקחת לעצמך חירות לכתוב עליהן כרצונך. אפשר לומר שאת אפילו משכתבת את ההיסטוריה שלהן.
"ראשית, זה נכון. לא הייתי שם פיזית – הרי נולדתי הרבה שנים אחרי שרחל מתה – אבל קראתי מכתבים שלה, ספרים שנכתבו עליה, ביוגרפיה. בסופו של דבר את כסופרת יכולה לפרש את הדברים איך שאת רוצה. קחי למשל את התקופה בדגניה, משם רחל גורשה אחרי שגילתה את מחלתה. החברים אמרו לה 'את חולה, אנחנו בריאים', וזה חרץ את ליבה. היא ראתה את הצעד הזה כבגידה. כשאת מסתכלת על הסיטואציה מהצד, את חושבת – איך הם יכלו לעשות לה את זה? איך יכלו לגרש אותה? מהצד של רחל הזדהיתי עם הכאב שלה עד דמעות, לא כמטאפורה. אבל אפשר גם לראות את הצד שלהם. זה היה בתקופה שלפני האנטיביוטיקה, והשחפת הייתה אִיום ענק, מחלה חשוכת מרפא. לכן אני לא יכולה לשפוט אותם. קראתי שהיו חברים שלא יכלו להסתכל לה בעיניים בגלל החלטת ההרחקה. יש עדויות סותרות על אותה סיטואציה, ואני ממרחק הזמן יכולה לקחת ולהתאים לספר את מה שקרוב לליבי, את מה שאני בוחרת להדגיש.
"יש משהו מופלא בזה שאני סופרת ולא היסטוריונית. היסטוריה זה דבר שהיה, ואילו הספרות מציגה סיפור שיכול היה להיות. זו לא עבודה מדעית אקדמית. השלד של קורותיה של רחל קיים, ועליו אני בונה ומלפפת את סיפור חייה".
בחרת גם לסיים את הספר במותה של רחל.
"בספרי הילדים שאני כותבת, אני יכולה לארגן סוף טוב. אבל כאן, כמו אצל אבשלום, ידעתי מראש שהסוף יהיה טרגי. וזה קשה".
איך נפרדים מדמות שהייתה חלק מחייך זמן כה רב?
"ככל שהספר התקדם הוא נכתב לי לאט יותר, כי ידעתי שהפרדה קרובה. היה לי ברור איך הסיפור יסתיים – במותה בבית החולים בתל־אביב. זה לילה קשה, שבו היא שוכבת ולא יכולה לדבר. רוצים לתת לה זריקת הרגעה, והיא לא מוכנה לקבל. משמרת האחיות מתחלפת, מגיעה אחות חדשה, וכשהיא ניגשת למיטה היא מוצאת את רחל ללא רוח חיים. רק את החלק הזה, ארבעה עמודים, כתבתי במשך שבועיים. כל מילה ליבנה לי כמו אש את האצבעות. חשבתי לעצמי, 'נאוה, את חייבת להיפרד', וסיימתי. ואז היה לי קשה למסור את הספר לעריכה. הרגשתי שאני לא יכולה לתת אותו, וכשהוא כבר היה בעריכה, רציתי אותו בחזרה".
את מרגישה שדמותה של רחל זכתה לכבוד הראוי?
"היום תפשפשי בארנקו של כל אדם ותמצאי אותה, לאחר שהונצחה על גבי שטר. אבל אם הייתי רוצה באמת לאחל לה משהו, זה שיהיה לה בית. זה החסד הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות איתה. השירה שלה ומה שהיא מסמלת ראויים לא רק להנצחה בבית קברות. הייתי רוצה בשבילה מקום פיזי שהוא לא בית עלמין, אלא מוזיאון עם ארכיון מכובד שיספר את תולדות חייה".
את העלילה, כאמור, מניעות גם כמה דמויות שאינן חלק מההיסטוריה: סיגי, שעוזבת את בית הוריה במושב דתי ועובדת כמנקה בספרייה בתל־אביב; רגינה, תופרת קשישה, ניצולת שואה; סווטלנה, שוהה בלתי חוקית המגדלת את ילדתה בת החמש; ואופירה בן־נעים, שמנהלת חנות לבגדי יד שנייה.
איך גיבשת את הדמויות הללו?
"סווטלנה היא דמות שראיתי בטלוויזיה. צפיתי בכתבה והיא פשוט נכנסה לי ללב. רגינה הערירית נוצרה בעקבות מפגש שהעברתי בדיור מוגן. הייתה אישה שישבה שם בקהל, וראיתי את המספר על היד שלה. בסוף המפגש היא ניגשה אליי, אמרה בלי חיוך 'זה היה מאוד יפה', וצעדה משם, נשענת על מקל, בחזרה לחדר שלה. זה היה נוגע ללב. היא נראתה מאוד מבודדת, לא הייתה לה אינטראקציה עם אחרים. מישהי שם אמרה לי שזו אישה עם ידיים טובות ולב טוב. הדמות שלה נשארה לי מאז בראש. ואופירה – יש בה משהו שלא עושה חשבון לעולם. היא תקועה בחנות שירשה מאביה, עד לגילויים שלה במסע שיצאה אליו בעקבות רחל. בסופו של דבר, הדמויות בספר מוכיחות שלמרות העצב שבחיים, יש גם תקווה".
גמילה מטוקבקים
מקמל־עתיר (53) אהבה לכתוב מגיל צעיר, ותמיד ידעה שזה מה שתעשה כשתגדל. כנערה פרסמה שירים במדור הילדים של ידיעות אחרונות, "ובכל פעם שנסעתי באוטובוס ומישהו פתח עיתון, הייתי בטוחה שהוא קורא אותי".
משפחתה התגוררה על קו התפר בין שתי ערים, "בבית שבו מרפסת הסלון הייתה משויכת לרמת־גן ואילו מרפסת האמבטיה הוגדרה כבני־ברק". הרישום לבית הספר נקבע כנראה לפי מרפסות אמבטיה, כי נאוה הצעירה נשלחה ללמוד בבני־ברק. מדי בוקר הייתה צועדת לבית הספר "הגבעה" ברחובות שבפאתי העיר החרדית. קו הגבול מבחינתה היה רחוב רבי עקיבא, שאותו לא חצתה אלא במועדים מיוחדים. "מאחורי הרחוב הזה שכנה מבחינתנו, הילדים, ארץ אחרת ומסקרנת. היינו מגיעים לשם לקנות 'שנות טובות' לפני ראש השנה, לשוק ארבעת המינים לקראת סוכות, ולהגעלת כלים לפני פסח. תמיד ריתק אותי וסקרן אותי להכיר את מי שחי שם, והסקרנות הזו היא חלק ממה שמופיע בספרים שלי".
כיום היא מתגוררת ברמת־גן. אנחנו נפגשות בשעת צהריים בבית קפה במרום־נווה, השכונה שלה. מסביב משפחות חילוניות וזוגות צעירים חרדים שעצרו להפסקת קפה. "הדואליות הזו מלווה אותי כל חיי, מאז שגדלתי בבית מפוצל בין שתי הערים. גם היום, בערב שבת אני שומעת מבני־ברק את הצפירה המודיעה על כניסת השבת, ומהמרפסת אני רואה את ילדי רמת־גן שמשחקים כדורגל, או שומעת את המוזיקה ממסיבות ליל שישי.
"פעמים רבות אני מסתכלת ורואה ילדים דתיים וחילונים משחקים יחד, או נשים דתיות וחילוניות שיושבות ומשוחחות על הספסל בגינה. בפארק מרום־נווה הצטלמו בסוף שנה לתמונות מחזור ילדים מבתי ספר חרדיים ומבתי ספר ממלכתיים. בסופו של דבר ההבדלים אינם גדולים, וחשוב שנכיר זה את זה".
את שנות התיכון עשתה מקמל־עתיר ב"בליך" הרמת־גני. אחרי שירות צבאי, כולל קצונה, פנתה ללמוד באוניברסיטה קולנוע, טלוויזיה וספרות. היא נישאה לאלי, איש שב"כ שאותו הכירה עוד מהתיכון. בבליך גם למדו ילדיהם, ושם גם לימדה מקמל־עתיר ספרות במשך עשור. כבר לפני שנים רבות החלה לכתוב ספרי נוער, אך כאם לילדים קטנים היא לקחה פסק זמן של כמה שנים מהכתיבה, והתמסרה למשפחה ולעבודת ההוראה. "בעלי היה בכוחות הביטחון ואני הייתי צריכה להיות פנויה לילדים, וגם נפשית העול היה גדול מאוד", היא מסבירה. עד כה פרסמה שלושים ספרים; רובם הגדול לילדים ונוער, ורק שלושה – "הנערה במרפסת ממול", "אות מאבשלום" ו"יד אחות" – פונים לקהל מבוגר יותר.
מהו מבחינתך ההבדל העיקרי בין כתיבה לנוער וכתיבה למבוגרים?
"אין הבדל, אם כי בכתיבה לילדים אני משתדלת 'לשמור עליהם' באיזשהו אופן. אם אני כותבת סיפור כמו 'הילד שעמד בחלון', שמתרחש בתקופת השואה, זו תהיה שואה שמותאמת לגובה העיניים של ילדים. בלי גדרות תיל, עם כמה שפחות אלימות. אני רוצה להעביר לקוראים מסר שאומר שהעולם בסופו של דבר הוא מקום אופטימי".
כשאני שואלת מה לדעתה היה סוד ההצלחה של "אות מאבשלום", היא משיבה: "אבשלום פיינברג והשאלות סביבו העסיקו אנשים במשך הרבה שנים. למשל, האם היה סיפור אהבה בינו לבין שרה אהרנסון, למרות שאבשלום היה מאורס לאחותה? זה סיפור ריגול, ויחד עם זאת סיפור אנושי סביב דמויות מרתקות. גם במקרה הזה, מכיוון שהן כבר לא בחיים היה לי החופש לכתוב את הסיפור כהבנתי, וזכיתי שהקהל התחבר לזה".
אחרי שהספר ההוא מכר מעל 120 אלף עותקים, יש חרדה שהספר הנוכחי לא יגיע לאותם הישגים?
"ב'אות מאבשלום' הייתי מאוד חרדה, עכשיו אני לא. יש בי סקרנות לדעת מה יחשבו על רחל כמו שאני כתבתי אותה, אבל נגמלתי מלקרוא טוקבקים, רשימות רבי־מכר וביקורות. פעם הייתי קמה באמצע הלילה רק כדי לראות מה כתבו, זה מאוד ניהל אותי. היום זה לא קיים".
מה שכן קיים הן התגובות שמגיעות אליה לפייסבוק ולמייל, מאנשים שסיימו לקרוא את הספר. "זה מחמם את הלב, לדעת שהם יושבים וכותבים לסופר מה חשבו על הספר שלו. אני נוצרת את זה, עבורי זה הדלק לספר הבא".
גם אחרי שנפרדה מרחל על גבי מסך המחשב, מקמל־עתיר ממשיכה לדבר עליה בהרצאות בפני קהל ברחבי הארץ. הסקרים שמראים כי עם הספר קורא פחות ופחות, לא מבהילים אותה. "אני ממש לא חושבת שהציבור מפסיק לקרוא. אולי יש שינוי בצורת הקריאה ואנשים מעדיפים לקרוא ספרים דיגיטליים, אבל עדיין בהחלט קוראים. לא מזמן קיבלתי תמונה של בחור קורא את 'אות מאבשלום' בתאילנד, אחרי שלקח אותו מחנות שבה ישראלים משאירים או אוספים ספרים. מטיילים אחרים קוראים את הספרים שלי בטאבלט, וכך הם לא צריכים להיסחב עם ספרים בתרמיל. בסופו של דבר, הקריאה תלויה בבית ובחינוך. ילד שרואה שהוריו קוראים, יעשה כך גם הוא. אגב, ילדים דתיים קוראים יותר, בגלל שבת כמובן".
שעות אחדות אחרי פגישתנו היא תכתוב לי כמה מילות סיכום, ותוסיף: "אני רואה שהספר מדורג ברבי־המכר במקום גבוה יותר מבשבוע שעבר. לא משוויצה – מתרגשת אז משתפת".
"אמרת שזה כבר לא מעניין אותך", אני משיבה. "נכון", היא כותבת, "אבל הסקרנות הרגה את החתול. ההכרה הזאת ואהבת הקוראים היא עבורי מתנה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
