כסף, כבוד ומגילות גנובות: השערוריה שהסעירה את עולם העתיקות

בערב 1 בפברואר 2012 הצטופפו למעלה מאלף איש באודיטוריום באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל־היל. הם הגיעו לצפות בעימות בין חוקרים בשאלה נפיצה: האם הטקסט המקורי של הברית החדשה אבד, או שמא הספרים של ימינו מכילים את המילים האמיתיות – "החתימות" – של מחברי הכרוניקות המוקדמות ביותר של ישו?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יקודם בדרגה: פשרה בין דובי שרצר למדינה
– עושות עלייה: ספינות טילים חדשות בדרכן לארץ
– רופאים בכירים במגזר הערבי: "הפסיקו את החגיגות ההמוניות"‎

בצד אחד עמד בארט ארמן, מרצה באוניברסיטת צפון קרוליינה, אתאיסט. מולו היה דניאל ואלאס, חוקר שמרני בסמינר התיאולוגי של דאלאס. ואלאס טען שניתוח טקסטואלי זהיר יכול להפיק את הטיוטה הראשונה של הברית החדשה, שנכתבה בהשראה אלוהית. הם התעמתו פעמיים בעבר, אך הפעם היה לוואלאס נשק סודי: בסוף הצהרת הפתיחה שלו, הוא הודיע ​​שפסוקים מהבשורה על פי מרקוס התגלו זה עתה על פיסת פפירוס מהמאה הראשונה.

זו הייתה פצצה של ממש. הפפירוס יהיה כתב היד הנוצרי הידוע היחיד מהמאה שישו חי בה לכאורה. אם הדברים יתאמו למילות הברית החדשה, תהיה זו הפרכה של טענות חוקרים ליברליים שהספר היה יצירה מבולגנת של דורות של ידיים אנושיות. ואלאס סירב לציין מיהו המומחה שתארך את הפפירוס למאה הראשונה – "הושבעתי לחשאיות" – אך הבטיח לקהל ש"המוניטין שלו אינו ניתן לערעור. רבים רואים בו את הפפירולוג הטוב ביותר על פני כדור הארץ". התגלית, הוסיף, תופיע בספר אקדמי בשנה הבאה.

אף שלא הזכיר זאת על הבמה, ואלאס הצטרף לאחרונה ל"יוזמת החוקרים של גרין", תוכנית במימון משפחת המיליארדרים האוונגליסטים שבבעלותם רשת חנויות היצירה "הובי לובי". היוזמה העניקה לחוקרים שנבחרו בקפידה גישה לאלפי פריטים שליקטה לצורך "מוזיאון התנ"ך", מוסד בעלות של 500 מיליון דולר שנפתח סמוך לקריה הלאומית בוושינגטון הבירה. קשריו של ואלאס עם משפחת גרין הקלו על הצופים לחבר את הנקודות: הפפירוס של מרקוס חייב להיות אחד מכתבי היד שמשפחת גרין קנתה למוזיאון שלה, והפפירולוג שתארך אותו למאה הראשונה הוא בוודאי חוקר העת העתיקה בעל השם הבינלאומי דירק אובינק.

בשנת 2001, כשהיה באמצע שנות הארבעים לחייו, זכה דירק אובינק במענק הגאונים של קרן מקארתור בסך חצי מיליון דולר.  הטכניקה שלו להרכבה מחדש של מגילות פפירוס מהתפרצות הר וזוב בשנת 79 לספירה הייתה הישג – פתרון חידה בתלת־ממד

אובינק זכה במענק הגאונים של קרן מקארתור בסך חצי מיליון דולר, כשהיה באמצע שנות הארבעים לחייו בשנת 2001. הטכניקה שלו להרכבה מחדש של מגילות פפירוס מהתפרצות הר וזוב ב־79 לספירה הייתה הישג – פתרון חידה בתלת־ממד. הוא לימד בקולומביה עד שעבר בשנת 1995 לאוקספורד, משכנו של אוסף כתבי היד הגדול ביותר מהעולם העתיק: חצי מיליון קטעי פפירוס שמצאו זוג חוקרים מאוקספורד בחפירה במצרים, מאה שנה קודם לכן. אובינק מונה לעורך הכללי של האוסף והיה לאחת הדמויות החזקות בתחום. ואלאס לא הגזים בתיאור כישוריו.

אך השנים חלפו ללא ידיעה על "מרקוס מהמאה הראשונה", כפי שכונה כתב היד המסתורי. לא יצא ספר בשנת 2013, לא הוצגה תערוכה כשנפתח המוזיאון בשנת 2017. כשאובינק פרסם סוף־סוף את הקטע, ב־2018, חלומותיה של משפחת גרין על בשורה מהמאה הראשונה נחרבו. אוניברסיטת אוקספורד הופיעה בדיווחים על הונאה וגנבת עתיקות לכאורה. ואחד מכוכבי חקר העולם העתיק מצא את עצמו במרכז חקירה טרנס־אטלנטית.

הפרופסור

דירק אובינק תר אחר מטמונים נסתרים מאז ילדותו בלינקולן שבנברסקה. בשנת 2002, לאחר שקיבל את פרס מקארתור, אמרה אמו דורותי לכתב העת "סמיתסוניאן" שבנה נהג להתנחל בילדותו בחנויות יד שנייה ובמזבלה העירונית, וחזר הביתה עם "ערימות של זבל". העובדה שפפירולוגיה הפכה לתשוקה שלו לא מפתיעה במיוחד. פפירוס היה הנייר של העולם העתיק, מדיום חד־פעמי עשוי קנים שנקטפו לאורך הנילוס. תקופת הזוהר שלו, בת אלף השנים, חפפה את התקופה היוונית־רומית, נפילת הפרעונים, הולדת הנצרות והופעת האסלאם. אובינק לימד תלמידים כיצד לחקור את הפיסות החומות ולמצוא יצירות אבודות של ספרות ופילוסופיה יוונית.

שום אוסף אינו מתחרה בזה שאובינק עזר לפקח עליו בספריית סאקלר באוקספורד. "אוקסירינצ'וס פאפרי", שנקרא על שם העיר המצרית האבודה שהפפירוסים נמצאו בה, כולל יצירות נשכחות של הטרגיקן סופוקלס, מחבר הקומדיות מנאנדרוס והמשוררת סאפו, לחשי אהבה והורוסקופים, תרגומים ליוונית של התנ"ך העברי וקטעים מוקדמים של הבשורות הנוצריות. פענוח הטקסטים היה מאומץ והביקורת קפדנית; רק מאית מהפפירוסים פורסמו מאז גילויים.

בתור מפענח כתבי יד מתפוררים אובינק היה מומחה שאין כדוגמתו, אמר לי חברו דיוויד סיידר, חוקר העת העתיקה באוניברסיטת ניו־יורק. כאשר הקדיש את תשומת ליבו לתלמידיו, הם היו מהופנטים. אבל אובינק היה לעיתים קרובות בלתי ניתן להבנה כמו הטקסטים תחת המיקרוסקופ שלו. הוא הפגין מזג אדיש וקול מונוטוני, "ההפך המוחלט מכריזמה" כפי שניסח סטודנט לשעבר. הוא "אף פעם לא היה שם", אמר תלמיד אחר. סיידר למד לא לשאול אותו שאלות אישיות: "הוא היה נעשה מעורפל", סיפר לי. בימי לימודי התואר השני של אובינק בסטנפורד, אשתו דאז חזרה לדירתם הקטנה ומצאה שפסנתר כנף השתלט על הסלון. "היא אמרה לו, 'אה, לא ידעתי שאתה מנגן'", נזכר עמית לשעבר. "הוא אמר, 'טוב, מעולם לא שאלת'".

אדם אחד טען שבבעלותו תנ"ך בן 5,000 שנה שהשתמר בקרח על הר אררט. אחר הביא קופסת "כתבי יד" למטה המוזיאון באוקלהומה־סיטי. אבל משפחת גרין לא רצתה עוד פארק שעשועים שמבוסס על תיבת נח. הם ראו בעיני רוחם "סמיתסוניאן נוצרי", מוסד אלגנטי, רציני, אינטלקטואלי

היו גם הפתעות בעבודה. בשנת 2003, לאחר שמונה שנים באוקספורד, אוניברסיטת מישיגן באן־ארבור שכרה את אובינק למשרה בפפירולוגיה בשכר של 105 אלף דולר, בעיקר כדי להחזיק במוסד את אשתו החדשה, חברת סגל מוערכת. כמה שנים אחר כך התברר שהוא המשיך ללמד באוקספורד קורס על שירה יוונית. ב־10 באפריל 2012, שלושה שבועות לפני שעזב את אוניברסיטת מישיגן, אובינק רשם אצל פקיד המחוז באן־ארבור עסק חדש, שכתובתו הראשית במשרדו במחלקת העת העתיקה באוניברסיטת מישיגן – אבל שמה של החברה היה "עתיקות אוקספורד".

האוצרים

קולג' כרייסט צ'רץ', שייסד המלך הנרי השמיני בשנת 1546, הוא הציורי ביותר מהקולג'ים המרכיבים את אוניברסיטת אוקספורד. המשורר ו"ה אודן, הפילוסוף ג'ון לוק וכמה מראשי ממשלת בריטניה התחנכו בו. לילה אחד בנובמבר 2011 עלו שני אוונגליסטים אמריקנים במדרגותיו של מגדל פעמונים גותי בכיכר המרכזית של כרייסט צ'רץ'. סקוט קרול וג'רי פאטנגייל היו חברים עוד מימיהם יחד בעיר אוקספורד בדרום־מערב אוהיו: הם למדו שם לדוקטורט בהיסטוריה עתיקה מטעם אוניברסיטת מיאמי. שניהם לימדו במכללות נוצריות וייעצו לאספנים אמידים עד שסטיב גרין, נשיא הובי לובי, שכר אותם להניח את היסודות האינטלקטואליים למוזיאון תנ"ך לאומי.

קרול הופקד על הרכישות, משימה שהחמיאה לדימויו העצמי. צלצול הטלפון הסלולרי שלו היה מנגינת הנושא של אינדיאנה ג'ונס. תצלום פרסומי מראה אותו במכנסיים קצרים ומגבעת, נע בין עצי הג'ונגל בעזרת ​חבל. פטנגייל הרגוע יותר מונה למנהל החינוך; תפקידו היה להקים את יוזמת החוקרים של גרין, ולגייס אקדמאים ברמה עולמית כדי להדריך את הסטודנטים שהמשפחה תזמין לחקור את האוסף הצומח במהירות.

בראש המדרגות בערב ההוא בכרייסט צ'רץ' פתח דירק אובינק דלת שחורה והכניס את שני הגברים למשרדו, שכלל מטבח, חדר אמבטיה וזוג מסכות מומיה שהביטו במבקרים מעבר לשולחן ביליארד. הוא כבר עבד למען הובי לובי במשך כשנה. בשביל קרול הוא בדק כתבי יד שסוחרים ברחבי העולם ביקשו למכור למשפחת גרין. פטנגייל רצה שהוא ילמד סטודנטים בסמינרי קיץ בפפירולוגיה.

הם בילו שעה בדיונים, וכשקרול ופטנגייל עמדו לעזוב קרא אליהם אובינק, כאילו נעצר במחשבה תועה. "טוב, רגע", הוא אמר. "יש לי משהו שאתם עשויים להתעניין בו". הוא הלך אל מאחורי שולחן הביליארד ופתח מעטפה חומה. בתוכה, בשרוולי פלסטיק, היו פיסות עתיקות מכל אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. אובינק הוציא בפינצטה שבר של מרקוס – פפירוס קטן בצורת גרזן עם פסוקים מהפרק הראשון של הבשורה. צורתן של אותיות מסוימות, הסביר, העידו שכתב היד הוא מהמאה הראשונה. אובינק תיאר את השבר כחלק מ"אוסף משפחתי", ולדברי קרול, "הציע למכור אותו" להובי לובי.

פטנגייל הרגיש משותק. קרול צעד בחדר, וחש שהוא הוזה. הכול החוויר לעומת הממצא הזה. כשטס למחרת הביתה, לאינדיאנה, אמר לאשתו סינדי: "אם זה יתגלה כממצא מהמאה הראשונה, אני עשוי להיות מעורב בחקר אחת הפיסות החשובות ביותר של התנ"ך שהתגלו אי פעם".

ההון

סטיב גרין שחרר כוחות אדירים כשנכנס לשוק העתיקות בשנת 2009. הוא היה קונה חדור מוטיבציה, והיו לו מיליונים לשרוף בעיצומו של מיתון עולמי. זרים נושאים מגילות עתיקות, מנורות שמן וספרים ישנים פנו לפקידי המוזיאון ללא תיאום מראש, במסעדות, באולמות הרצאות ואפילו בסופרמרקטים.

אדם אחד טען שבבעלותו תנ"ך בן 5,000 שנה שהשתמר בקרח על הר אררט. אחר הביא קופסת "כתבי יד" למטה הובי לובי באוקלהומה־סיטי. כשקרול דחה אותו, הסוחר הניח את הקופסה על תא המטען של מכוניתו של קרול וברח, כשהוא צועק, "אתה תאהב אותם. תתקשר אליי!". בתוך חמש שנים רכש גרין יותר מ־40 אלף חפצים, מגילות, ספרי תורה ועותקים עתיקים של הברית החדשה. אבל הוא לא היה חסר הבחנה. "אנחנו קונים פריטים כדי לספר את הסיפור", אמר פעם גרין.

משפחת גרין לא רצתה עוד פארק שעשועים שמבוסס על תיבת נח. הם ראו בעיני רוחם "סמיתסוניאן נוצרי", מוסד אלגנטי, רציני, אינטלקטואלי. אך לחוקרים חילונים בכל זאת היו ספקות. עוד לפני שמוזיאון התנ"ך פתח את שעריו, כמה מבקרים ראו בו בסך הכול גרסה מפוארת של האוונגליזם שמשפחת גרין שפכה עליו את עושרה. המלעיזים טענו שהמשפחה מושקעת מדי באמונתה הדתית מכדי להציג את התנ"ך ללא דעה קדומה. אובינק היה חלק מתשובת המוזיאון לביקורת הזו. שמו הטוב אפשר למשפחת גרין להתמודד עם האשמות בהטיה דתית. בנוסף, הם רצו שישמש כפוסק חסר פניות, שיוכל להבדיל בין מתווכים כנים לרמאים, ובין ממצאים גדולים לזיופים.

דיוויד טרוביש, שניהל את אוסף המוזיאון, התקשר לאקסיוגלו בעת שהיה באיסטנבול. הסוחר אסף את טרוביש מהמלון והעניק לו ויסקי וסיגרים. טרוביש שאל את אקסיוגלו היכן השיג את הפפירוסים שמכר למשפחת גרין. אקסיוגלו לא השיב והניח על שולחן המטבח ארגזי קרטון המכילים לפחות אלף פיסות פפירוס בתקווה למכירה נוספת

לדברי חבריו, אובינק לא הציג נטיות דתיות ברורות, ולא הייתה לו סבלנות רבה לאנשים שאמונתם הטתה את שיפוטם. אבל משהו קרה בנוכחות פטרוניו החדשים. הוא התלהב משאיפותיהם של בני משפחת גרין, וכתב לסקוט קרול בינואר 2010 שהוא מצפה "לפריחת המיזם הראוי לשבח". כמו פטרוניו הוא חתם תכתובות דוא"ל במילה "ברכות". לדברי פקיד במוזיאון, דתי לשעבר, הוא הרכין את ראשו והתפלל לפני הארוחות באופן "תיאטרלי" עד כדי כך שאפילו בקרב אוונגליסטים הוא היה "האדם הכי אדוק בשולחן".

זהב במסכות

פרופ' ג'ף פיש קיבל הודעה קולית בסתיו 2010 במשרדו באוניברסיטת ביילור בווייקו שבטקסס: סקוט קרול שאל אם הוא ותלמידיו רוצים לחקור פפירוסים מהאוסף של גרין. פיש מעולם לא שמע על קרול או על משפחת גרין, ובוודאי לא על מטמון חדש של כתבי יד שלא נחקרו. ייתכן שהיה מבטל את כל העניין כמעשה קונדס אלמלא הזכיר קרול את השם דירק אובינק.

פיש העריץ את הפרופסור מאוקספורד, בין השאר בגלל השפעתו על הקריירה שלו עצמו. פיש הסתבך בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת טקסס בשנות התשעים, ואובינק כיוון אותו לנושא חדש ופתח לו דלתות לפפירוסים משומרים היטב באיטליה. זה היה כמעט בלתי ייאמן שמישהו עם המוניטין של אובינק ישתף פעולה עם חוקר שפיש מעולם לא שמע עליו. פיש כתב לו כדי לבדוק אם זה נכון. "יהיה נהדר אם נוכל לעבוד יחד עם סקוט קרול על זה", השיב אובינק. "אני ממליץ עליו בחום".

פיש לא ידע זאת, אבל המכון לחקר הדת באוניברסיטת ביילור כבר הסכים להיות ביתה של יוזמת המחקר של משפחת גרין. מנהלי ביילור התאהבו בקרול עד כדי כך שהם הציעו לו קצבה שנתית בסך 100 אלף דולר ואת התואר "פרופסור למחקר", אף שלא הרצה ולא פרסם דבר. קרול הרשים מרצים רבים בביילור פחות כאקדמאי ויותר כמנהל "מופע קרקס", כהגדרת אחד מהם. הוא הגיע לאוניברסיטה עם מזוודות מלאות בעתיקות, והעביר אותן לפרופסורים וסטודנטים נדהמים. אבל דבר לא הרשים אותם יותר מהמופע המקאברי שהעלה בטרקלין מחלקת העת העתיקה.

בעידן הפרעונים הותקנו בגוויות חנוטות מסכות עשויות גבס, פשתן ופפירוס ממוחזר. ארכיאולוגים מהמאה ה־19 גילו שאפשר לחלץ את הפפירוסים מהמסכות באמצעות המסת החומר, וקילוף זהיר של הטקסטים. הטכניקה – המכונה "הורדה" – הייתה חכמה. אך מכיוון שהקדמונים יצרו את החומר מפפירוסים שוליים (קבלות, פתקים ועוד) היא סיפקה מעט תגליות ספרותיות גדולות. הסבירות לממצאים נוצריים הייתה כמעט אפסית: המצרים חדלו להשתמש בפפירוסים במסכות מומיה לפני ימיו של ישו. בשנות השישים של המאה ה־20, נוהג המסת מסכות המוות ננטש כמעט, מסיבות אתיות כמו גם בגלל התוצאות הדלות.

אבל סקוט קרול טען שהיכן שאחרים מצאו זבל, הוא מצא זהב. "הכול צריך להיעשות בדיוק כמו שצריך", כולל טמפרטורת המים, טכניקת הייבוש ופרטי "פעולת האנזים", אמר פעם לקהל בסמינר נוצרי. "אני מאתגר מישהו מכם לנסות לעשות זאת בכוחות עצמו, כי הוא יבזבז מאות אלפי דולרים אם הוא לא מכיר את התהליך". ב־16 בינואר 2012, קרול הניח לפקולטה בביילור לצפות בתהליך. הוא מילא כיור בטרקלין העת העתיקה במים חמים ובסבון כלים, השליך מסכת מומיה לתוך הקצף והחל לסובב אותה בכיור. ואז הוא שלף פיסה רטובה והגיש אותה לסטודנטים הנדהמים. "הוא אמר, 'וואו, עכשיו תסתכלו על זה, ותראו אם אתם יכולים לקרוא את זה'", נזכר דיוויד לייל ג'פרי, חוקר תנ"ך שעזר בניהול היחסים של בית הספר עם משפחת גרין. מתברר שהפיסה הייתה מתוך "האיגרת אל הרומים" מאת פאולוס: "הילדים היו בהלם". זה היה רגע "אאוריקה" שכל מרצה מקווה לעורר אצל סטודנטים.

אבל ג'פרי הבחין בדבר מה כאשר התלמידים התכנסו לראשונה בחדר. לפני ההצגה שלו, קרול הניח בדיסקרטיות חתיכת פפירוס ליד הכיור, וג'פרי הציץ בה. כשקרול שלף את השבב הרטוב ממסכת המומיה, ג'פרי זיהה אותו כחתיכה שראה ליד הכיור. קרול, כך הבין, רק העמיד פנים שהוא שולף אותה מהמסכה. יומיים לאחר מכן, נשיא הובי לובי סטיב גרין התראיין ב־CNN על התגלית, והציג אותה כעותק העתיק ביותר של האיגרת. "זה התגלה רק ב־48 השעות האחרונות", אמר גרין. ביקורת רכישות לאחר מעשה תגלה שהובי לובי רכשו את הפיסה 18 חודשים קודם לכן, מדירק אובינק.

על דברים גנובים

אף שזה לא היה ידוע לציבור, אובינק היה יותר מסתם יועץ אקדמי למשפחת גרין: ג'וזפין דרו, אוצרת פפירוס לשעבר במוזיאון התנ"ך, אמרה לי שהוא היה אחד מספקי הפפירוס הגדולים ביותר שלהם. מינואר 2010 עד פברואר 2013 מכר אובינק למשפחה יותר מ־150 שברי פפירוס – בסכום כולל של בין 4 ל־8 מיליון דולר, על פי מקור שראה את הנתונים (ג'פרי קלוה, האוצר הראשי של מוזיאון התנ"ך, לא חולק על המספרים הללו, אך העריך שהסכום קרוב יותר לקצה הנמוך של הטווח). אובינק פעל כחוקר, יועץ וסוחר: הראשון חייב אמונים לאמת, השני ללקוחותיו, השלישי לחשבון הבנק שלו.

סיימון בוריס, שלימד שירה יוונית בביילור, התייצב בטקס המסת מסכת המומיה בינואר פחות בגלל עניין אקדמי ויותר כדי להשתתף בחיי המחלקה; טוב שמרצים כמוהו נפגשים מפעם לפעם עם חברי הפקולטה הקבועים, האחראים על ההחלטה אם לחדש את חוזי ההוראה השנתיים שלהם. בוריס מצא מקום בשולחן שבו קרול ייבש את הפפירוסים ששלה מהכיור, אך עד מהרה חש שראשו מסתובב. לפניו היה שבר יווני קטן עם בתים בני ארבע שורות בניב אעאולי – סימן ההיכר של סאפו, המשוררת מהאי לסבוס שחיה במאה השישית לפני הספירה, המפורסמת בזכות תיאורי האהבה הנלהבים שלה. סאפו נערצת בקרב חוקרי העת העתיקה אך כתביה דלים; רק שיר אחד שלם ורסיסים של כמה שירים אחרים שרדו.

בוריס הבחין במהירות בפיסות אחרות – עדיין רטובות – הנושאות את אותם סמנים סאפיים. הוא הקליד את מילותיהן ששרדו במנוע חיפוש: הן לא רק חפפו לשירים ידועים של סאפו, אלא מילאו שורות שלא היו ידועות בעבר. "הייתי בהלם", אמר לי בוריס. "אני חושב ששחררתי קללה או שתיים. הוא זוכר שקרול הציץ בו בחיוך: "אה, מצאת משהו?". הטרקלין התמלא עד אפס מקום. בוריס נשא נאום מאולתר על יצירותיה של המשוררת. מרצה אחד החל לדמוע. בוריס פרסם יחסית מעט מאמרים; אך הנה הוא עכשיו במחיצתו של ממצא שראוי לכותרות בינלאומיות. מכל מיני סיבות, הוא רצה להאמין בגילוי. אבל משהו היה שגוי. הקטעים של סאפו הונחו כך שאפילו אדם שאינו מומחה כמותו היה יכול לזהות את אופיים. הוא תהה: האם קרול ידע איכשהו מה הסתתר במסכה לפני שניתח אותה?

"אני נמצא כעת בקשר עם חברת יחסי הציבור שלנו" בתקווה ל"הודעה לעיתונות בנושא", כתב קרול לתלמידים בהמשך היום. אך שום הודעה לעיתונות לא הגיעה. חודשיים לאחר מכן ביקש קרול העלאה; ג'פרי בחן מקרוב את קורות החיים שלו וגילה שחצי תריסר ספרים שטען שכתב לא היו קיימים. אוניברסיטת ביילור ומשפחת גרין פיטרו את קרול במאי 2012, והחלו לחזק את הקשרים עם אובינק.

קרול מילא כיור בטרקלין העת העתיקה במים חמים ובסבון כלים, השליך מסכת מומיה לתוך הקצף והחל לסובב אותה בכיור. ואז הוא שלף פיסה רטובה והגיש אותה לסטודנטים הנדהמים. התברר שהפיסה הייתה מתוך "האיגרת אל הרומים" מאת פאולוס: זה היה רגע "אאוריקה"

ברוב המובנים, אובינק היה ההפך הגמור מקרול: חוקר באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, מנותק, רשמי. אולם בעשור שלאחר מענק מקארתור שקיבל, אצל כמה מעמיתיו השתרשה התפיסה שהוא לא הצליח לעמוד בציפיות הגבוהות. היו שחשבו שהוא ניסה לעשות יותר מדי בבת אחת, ורדף אחר הזדמנויות קצרות טווח במקום לחפש מחקר חד־פעמי כמו זה שהפיק את "פילודמוס על צדיקות: חלק ראשון", האופוס שכתב ב־1996 שהקפיץ אותו לדרג הגבוה ביותר של חקר העת העתיקה. החלק השני היה אמור לצאת בשנת 2003. 17 שנים לאחר מכן, הוא טרם פורסם. אובינק התקשה להשלים מאמרים. פעם בכנס מקצועי, בתוך מעלית צפופה, שאל עורך אקדמי בצחוק כמה מהנוכחים מחכים למאמר כלשהו מאובינק, מחצית הידיים הורמו.

ככל שחלפו השנים, נראה שאובינק מעוניין יותר לייצר רווחים מעבודתו – נוהג נפוץ בתחום המדעים, אך נדירה במדעי הרוח. בשנת 2011 הוא הקים חברת הזנק עם יזמים סינים וכסף מאוקספורד לתכנון סורקי כתבי יד שולחניים – עסק שמדמם מזומנים, לפי הרשומות העסקיות בבריטניה (לדברי פטנגייל קופסאות הסורקים נערמו, בלי שנמכרו, לאורך קירות משרדו של אובינק). בשנת 2012 הוקמה "עתיקות אוקספורד", ובשנת 2014 הקים אובינק את Castle Folio עם מחמוד אלדר ממישיגן. עד שנת 2013 שילם מוזיאון התנ"ך לאובינק 6,000 דולר בחודש, פי שניים מהשכר הגבוה ביותר שניתן לאנשי אקדמיה אחרים ביוזמת המחקר של המוסד.

באירועים בחסות משפחת גרין, אובינק, לפעמים במעיל מעבדה לבן, השרה חלקי מומיות במים מלאים בסבון. "הוא אמר, 'זה מה שעושים חוקרים'", נזכר ג'רמיה קוגן, סטודנט שהשתתף באירוע. "הוא נתן לנו את ההצגה הזאת, 'כך אתם מגלים פפירוסים מהברית החדשה'". כמו חוקרים אחרים, גם קוגן זיהה שהמשפט מפוקפק.

בעבר אובינק אחסן בחדריו באוניברסיטה מאות מסכות מומיה לא מקוטלגות, אבל עמית ותיק אמר לי שמעולם לא ראה את אובינק מבצע תהליך הסרת פפירוסים: "דבר כזה מעולם לא התרחש במהלך הוראתו". לא שאובינק לא חשב על זה. בריאיון לעיתון גרמני בשנת 2005, הוא פנטז על השפע הפוטנציאלי של שירים ומחזות. אבל, כפי שדיווח העיתון, "מומחים כבר לא משתמשים בשיטות כאלה". חמש שנים אחר כך נראה שאובינק זנח את ההסתייגות: "מתאים לפירוק/המסה", כתב בניירת המכירות לגבי מסכת מומיה שרכשה חברת הובי לובי ב־2010. זו הייתה אחת מכעשרים המסכות שאובינק מכר למשפחת גרין. גורם שראה את הנתונים אמר לי כי בנוסף ל־4 עד 8 מיליון דולר שגבה עבור פפירוסים, המשפחה שילמה לו מיליון עד 2 מיליון דולר עבור שלל עתיקות אחרות. ביניהן היה כתב יד לטיני מימי הביניים שכותרתו "על דברים גנובים".

סיפורים מושתלים

בתחילת 2014 הופיעו כותרות ברחבי העולם: אובינק גילה זוג שירי סאפו חדשים ועוצרי נשימה – על פיסת פפירוס שחולצה ממסכת מומיה. "במשך כמה חודשים היינו רק אני ובחורה בשם סאפו – שום דבר ביני לבין הטקסט", אמר אובינק ברדיו BBC. "זה היה כמו להיות תקוע על אי בודד עם מרילין מונרו".

אך אובינק סירב לנקוב בשמו של הבעלים של הפפירוס או לפרסם את הניירת שתוכיח את מקורו. בשנה שלאחר מכן הפיק בית המכירות הפומביות כריסטי'ס חוברת בת 26 עמודים המציעה את שני השירים של סאפו למכירה "בחוזה פרטי", עסקה שבמסגרתה בית המכירות הפומביות ניגש בשקט לקונים פוטנציאליים במקום לארח מכירה פומבית.

אובינק פרסם בסופו של דבר סיפור מפותל על איש עסקים אלמוני בלונדון שקנה ​​קרטונז' (שכבות פפירוסים מכוסות) במכירה פומבית של כריסטי'ס בשנת 2011, המיס אותו והביא את הפפירוסים שהפיק לאובינק, ואז הוא גילה את שני השירים של סאפו. לאחר מכן איש העסקים מכר כ־20 שאריות קטנות שנשלפו גם הן מהמסכות, משום שחשב שהן חסרות משמעות. במקרה, סוחר מתווך מכר את הפיסות לאוסף של גרין, ואובינק זיהה אותן כקטעים נוספים של סאפו.

ברנט נונגברי, חוקר כתבי יד נוצריים, זיהה לא פחות משישה סיפורי מקור כאלה, שסיפרו המעורבים. אף אחד מהסיפורים לא כלל את הפרט שקבוצה גדולה של אנשים הייתה עדה לו: זיהוי הפיסות הקטנות יותר של סאפו בטרקלין הצפוף של מחלקת העת העתיקה בביילור בשנת 2012, בטקס של קרול. מקורות סיפרו לי כי כמה מפיסות הטקסטים של סאפו שבוריס "מצא" נראות בתמונות מ־7 בדצמבר 2011, יותר מחודש לפני שקרול שלף אותן ממי הסבון בביילור. התמונות מופיעות בחשבונית שהוצאו לפפירוסים שקנתה המשפחה ב־7 בינואר 2012. המוכר היה יאקופ אקסיוגלו.

בתחילת 2012, כמה חודשים לאחר פגישתם בכרייסט צ'רץ', הזמין אובינק את פטנגייל ללונדון כדי להראות לו כמה פפירוסים שהוצעו למכירה. השניים היו צעדים ספורים מבית המכירות הפומביות סותבי'ס – לשם פטנגייל חשב שהם הולכים – כשאובינק פנה בסמטה צרה לדירה הקטנה והעמוסה של טורקי בן 30 ומשהו, שלבש חולצה של הניו־יורק ינקיז. זה היה אקסיוגלו. הוא שוחח בטלפון הסלולרי שלו מאחורי וילון חרוזים כאשר אובינק הראה לפטנגייל קטע קופטי מהמאה השישית מהאיגרת הראשונה אל הקורינתים. אקסיוגלו רצה תמורתו מיליון דולר. מוזרה כמעט כמו מקום המפגש, אמר לי פטנגייל, הייתה הלהיטות של אובינק שמשפחת גרין תרכוש את הפפירוס: "הוא יצר איתי קשר זמן לא רב אחר כך כדי לראות אם אנחנו מתקדמים, ולא האמין שאנחנו לא קונים".

בהתכתבות ואטסאפ בפברואר השנה, אקסיוגלו אמר לי שהוא אכן המקור לכל הטקסטים של סאפו – 20 הפיסות הקטנות "שהתגלו" בביילור, והגיליון הגדול עם שני השירים החדשים. הטענה כי הם הגיעו מקרטונז' שנרכש במכירה פומבית של כריסטי'ס בשנת 2011 הייתה "סיפור מזויף", לדבריו. כששאלתי מדוע חלק מהחתיכות נראות כאילו הוטמעו במסכות, הוא הציע שהן נשתלו שם: "זו שיטה פשוטה מאוד, אתה יכול לעשות זאת בהרטבה". אקסיוגלו אמר כי קטעי סאפו היו שייכים ל"אוסף המשפחתי" שלו במשך מאה שנה לפחות.

שום אוסף אינו מתחרה ב"אוקסירינצ'וס פאפרי", שאובינק עזר לפקח עליו בספריית סאקלר באוקספורד. הוא נקרא על שם העיר המצרית האבודה שהפפירוסים נמצאו בה, וכולל יצירות נשכחות של הטרגיקן סופוקלס, מחבר הקומדיות מנאנדרוס והמשוררת סאפו (למעלה), ותרגומים ליוונית של התנ"ך

כשביקשתי הוכחה, הוא אמר שהוא לא רוצה להטריד את קרוביו ושממילא איש מלבדו לא ידע דבר על כך. אם זה נכון או לא, הוא כנראה מכר למשפחת גרין את הפיסות הקטנות – והן חושפות את המיצג של קרול בביילור כשקר. כשאמרתי לקרול מה גיליתי, הוא הודה כי השתיל את שברי סאפו והקטעים מהברית החדשה במסכה בביילור באותו יום. המטרה שלו, לדבריו, הייתה ללמד תלמידים כיצד לזהות פפירוסים, ולא כיצד לפרוק מסכה. מכיוון שלא היה בטוח מה יחלץ מהמסכה, הוא החליט לערבב פנימה כמה קטעים מרגשים מהאוסף של גרין. "לא הרגשתי אז שזו רמאות".

נציגים של משפחת גרין ידעו כבר מזמן כי אקסיוגלו הוא המקור לקטעים החדשים. אבל הם נותרו דוממים גם כשעלו שאלות. "מעניין שלא צצו קטעים של סאפו כבר עשרות שנים ועכשיו יש המון", כתב פקיד בכיר במוזיאון התנ"ך לשניים מעמיתיו ב־11 ביולי 2012. על אקסיוגלו הוא הוסיף: "סביר להניח ששניכם מודעים לכך שהוא היה הצינור הראשי לחלק גדול מהדברים הטובים ביותר שצפו".

"וכאן הבעיה", ענה אחד מהם. "מאיפה הם באים?"

אוסף המקור

אוסף הפפירוסים מאוקסירינצ'וס נמצא בבעלות החברה לחקר מצרים, עמותה לונדונית שמימנה את החפירה. הביקורת הציבורית על התנהלותו של אובינק עם קטעי סאפו הטרידה את החברה מאוד; עורכי האוסף לא היו אמורים להיות קשורים לסוחרי עתיקות. בפגישה שנערכה בלונדון ביולי 2014 הציבו בכירי החברה אולטימטום בפני אובינק: נתק את קשריך עם משפחת גרין או שתאבד את תפקיד העריכה שלך. אובינק חזר לאוקספורד, הלך למלון של ג'רי פטנגייל וסטיב גרין, וסיפר להם במרפסת על ההחלטה של הארגון. "הוא הזיע", נזכר פטנגייל. אם החברה לחקר מצרים תבטל את גישתו לפפירוסים מאוקסירינצ'וס, הוא יאבד את סיבת כהונתו באוקספורד.

פטנגייל הציע למשפחת גרין להעניק לאובינק תפקיד מרצה באוקספורד, כדי להשאירו באוניברסיטה גם אם יאבד את גישתו לאוסף, אבל הצעתו נדחתה. קארי סאמרס, נשיאת מוזיאון התנ"ך, חשבה שמשרה בביילור תתאים לו יותר. "זה היה לא ישר", אמר לי פטנגייל. "המשמעות הייתה שהמוזיאון יממן את ביילור כדי שהאוניברסיטה תממן את אובינק", וכך יוסוו קשריו עם משפחת גרין ותישמר גישתו לאוסף אוקסירינצ'וס (סאמרס לא הגיבה לבקשות מרובות לריאיון).

אובינק אמר לחברה לחקר מצרים שניתק את קשריו עם המשפחה, אבל מוזיאון התנ"ך המשיך לממן את מיזמיו ולשלם לו מלגה בסך 6,000 דולר לחודש. בספטמבר 2014, חודשיים לאחר האולטימטום, אובינק קנה אחוזה בסגנון ימי ביניימי במרחק נסיעה קצרה מהקמפוס של ביילור. פיש, חוקר העת העתיקה מהאוניברסיטה, נדהם. טירת קוטנלנד, בת 124 שנים, נבנתה מאבן חול, שיש קרארה ומהגוני מהונדורס, והייתה מבנה שנראה לחלוטין שלא במקומו, גובל במגרש מכוניות משומשות ומושחת בגרפיטי ובנזקי מים. כשביקרתי בווייקו בסתיו שעבר, אנשים אמרו לי שמתבגרים נוהגים לפרוץ לבניין הריק בליל כל הקדושים ולהתגנב בחושך לקומה העליונה שלו.

האם אובינק תכנן לגור בטירה? האם קיווה שמפגן ראוותני של רצון טוב אזרחי – שיקומו של כיעור ידוע לשמצה בווייקו – ישפר את סיכוייו למשרה מלאה בביילור? נראה שאיש מהאוניברסיטה לא ידע מה הוא רצה. "אני חושב שזה הזכיר לו את אוקספורד", אמר לי טום לופפר, המשפץ שהעסיק אובינק. לופפר הראה לי את התוכניות: מוסך תת־קרקעי, מעלית, גרם מדרגות מתעקל המוביל ממרפסת שיזוף לבריכת שחייה ולצידה מלתחה. לופפר הזהיר את אובינק שהעבודה תארך כמה שנים ותעלה עד 1.4 מיליון דולר. אובינק לא נרתע, אבל לופר תהה איך מישהו שמקבל משכורת אקדמית יכול להרשות לעצמו בזבזנות כזו.

בנובמבר 2015 הופיע סרטון ביוטיוב שצולם בסמארטפון מספסלי כנסייה בשרלוט, צפון־קרוליינה. על הדוכן, בפני כנס של שמרנים נוצרים, דיבר סקוט קרול על כך שראה את הבשורה של מרקוס מהמאה הראשונה "באוניברסיטת אוקספורד בקולג' כרייסט צ'רץ'… ברשותו של חוקר מצטיין, ידוע ומוכר… דירק אובינק", שחשב שהפפירוס מתוארך מוקדם, לפני שנת 70 לספירה – השנה שבה לפי רוב החוקרים נכתבה הבשורה לראשונה.

זה כבר לא היה דניאל ואלאס שמספר סיפור מעורפל, יד שנייה, במהלך עימות על במה. זה היה עד ראייה עם שמות, תאריכים ומקומות. הסרטון הפחיד את החברה לחקר מצרים והיא החלה בסקירה של כל הפפירוסים של הברית החדשה שלא פורסמו. נודע לה כי אחד החוקרים של אובינק מצא פיסה קטנה של מרקוס באוסף שלה בשנת 2011, קטע שאחד האוצרים צילם כבר בשנות השמונים אך לא פוענח. האם זו הייתה התגלית? כשהחברה דרשה הסבר, הודה אובינק כי היה במשרדו קטע של מרקוס מאוקסירינצ'וס ושהוא הראה אותו לקרול. אבל הוא התעקש שמעולם לא אמר שהקטע למכירה. החברה הורתה לו "להכין את הקטע לפרסום בהקדם האפשרי, כדי להימנע מהשערות נוספות לגבי התאריך והתוכן".

אובינק ללא ספק היה יכול לחזות את תוצאות הפרסום: ברגע שתמונות הפיסה יפורסמו, פטנגייל, ואלאס וקרול ידעו שהפפירוס הוא זה שאובינק הציע לכאורה למכור למשפחת גרין חצי עשור קודם לכן. הם ישימו לב שהוא פרסם את הקטע בסדרת הספרים הרשמית של הפפירוסים ששייכים לחברה לחקר מצרים – ויחשוף בכך שהפפירוס מעולם לא היה שלו. גרוע מכך, הם יראו את התאריך: אובינק קבע בספר אקדמי רציני ש"מרקוס המאה הראשונה" כביכול מתוארך בעצם לסוף המאה השנייה או תחילת המאה השלישית, מה שהופך אותו למרשים הרבה פחות.

בשנת 2016, החברה לחקר מצרים סירבה לחדש את תפקידו של אובינק כעורך כללי, דרשה שבכל כניסה שלו לחדר הפפירוסים תלווה אותו האוצרת הראשית, וגייסה חוקרים שישלימו חלקים מעבודתו שהיה חשש שהוא לא ישלים לעולם.

בינתיים, אוצרים חדשים במוזיאון התנ"ך החלו לגלות תגליות מטרידות על הפפירוסים של משפחת גרין. דיוויד טרוביש, שניהל את אוסף המוזיאון, התקשר לאקסיוגלו בעת שהיה בנסיעת עסקים באיסטנבול. הסוחר אסף את טרוביש מהמלון שלו בשעה שתיים לפנות בוקר, הסיע אותו לדירה בבניין רב קומות, והעניק לו ויסקי וסיגרים. טרוביש שאל את אקסיוגלו מהיכן השיג את הפפירוסים שמכר למשפחת גרין. "לא היו לו רשומות, לא היה כלום, הוא לא היה יכול לעזור לי", אמר לי טרוביש. אבל אקסיוגלו קיווה שטרוביש יוכל לעזור לו. הסוחר הניח על שולחן המטבח שלו ארגזי קרטון המכילים לפחות אלף פיסות פפירוס בתקווה למכירה נוספת. "מאיפה זה?", שאל טרוביש. אקסיוגלו מלמל משהו על מלחמה וסוריה, ואז חיקה תושבים מקומיים שנתקלים במכשול בקרקע, ומגלים עתיקות. "סיימנו כאן", ענה טרוביש (אקסיוגלו מכחיש את פגישתו עם טרוביש ואומר שתלמיד הלך לפגישה במקומו).

בדצמבר 2017 נסעו לאוקספורד טרוביש ויורשו לעתיד, ג'פרי קלוה, כדי לתשאל את אובינק לגבי מקורות הפפירוס שלו. "הוא אמר שאין לו את ניירת המקורות במשרד שלו, הוא יבדוק אחר כך, הוא יעביר לי אותם אחר כך", אמר לי קלוה. "הוא מעולם לא הפיק כלום". המשפחה ניתקה כל קשר עם אובינק בחודש שלאחר מכן. כשפורסם סוף־סוף השבר של מארקוס, באפריל 2018, בספר The Oxyrhynchus Papyri Vol. LXXXIII, הוא הצית בדיוק את סופת האש האקדמית שכל אחד היה יכול לחזות.

העלמת ראיות

ביוני 2019, מייקל הולמס, שהחליף את פטנגייל כמנהל יוזמת המחקר של הובי לובי, טס ללונדון כדי להיפגש עם מנהיגי החברה לחקר מצרים, שעדיין פקפקו בכך שאובינק, עם כל חסרונותיו, מכר פפירוסים מאוסף אוקסירינצ'וס. בארוחת צהריים במועדון פרטי הולמס שלף הסכם רכישה "בין חנויות הובי לובי בע"מ לדירק אובינק". המסמך, שהפרופסור מאוקספורד חתם עליו ב־4 בפברואר 2013, הראה כי אובינק מכר לחברה לא רק את הפפירוס של מרקוס, אלא גם פיסות מהבשורות על פי מתי, לוקאס ויוחנן. בחוזה מתאר אובינק את כתבי היד כרכושו האישי, מצהיר כי "ישלח/ימסור" אותם מ"עתיקות אוקספורד", ומתארך את כל הארבעה ל"100 לספירה בקירוב", תאריך חסר תקדים היסטורית, שיהפוך כל פיסה ופיסה ליחידה מסוגה, ויעלה את ערכה למיליוני דולרים.

כשבכירי החברה לחקר מצרים ראו את החוזה, סיפר לי הולמס, "פקפוקם התאייד במהרה". הם שללו לחלוטין את גישתו של אובינק לאוסף. מוזיאון התנ"ך החל לשלוח לחברה תמונות של כל פפירוס שרכשה משפחת גרין – מכל מוכר. בהשוואתם מול מלאי הצילומים של החברה עצמה, הבחינו פקידיה ב־13 פיסות טקסטים מהבשורות הנוצריות. מתיאורים כתובים שסיפקה הובי לובי הם זיהו עוד ארבע פיסות. 15 מהפיסות נמכרו למשפחת גרין מאת אובינק תמורת יותר מ־1.5 מיליון דולר, לפי מקור שראה את הנתונים. ביניהם הייתה גם הפיסה מהאיגרת אל הרומים, שקרול העמיד פנים שהוא שולף ממסכת מומיה בביילור ב־2012.

משפחת גרין קנתה שני קטעים אחרים בבעלות החברה לחקר מצרים מהעסק המשפחתי של אלן ביידון, סוחר ירושלמי שנראה כי שימש כמתווך של אובינק (ביידון לא ענה לדוא"ל ולשיחות טלפון, אך הכחיש בעבר כל אשמה באמצעות דובר). החברה גילתה עד מהרה עוד חצי תריסר מהפפירוסים שלה באוסף של אספן עשיר בקליפורניה, אנדרו סטיימר, שמכר בעבר למשפחת גרין ארבע ממגילות ים המלח שלימים התגלו כזיופים (סטיימר חולק על טענות הזיוף).

סטיימר רכש שתיים מהפיסות בשנת 2015 מ"מר אלדר מדירבורן, מישיגן", שתיאורו מתאים לתיאור השותף של אובינק. כאשר החוקרים ראו תמונות של הפיסות – מהאיגרת אל הרומים והאיגרת הראשונה אל הקורינתים – הם הבינו שבמוזיאון התנ"ך יש יצירות סמוכות מאותם קטעים. הסתבר שמישהו גזר טקסטים שהיו שלמים כשהיו באקספורד. אלדר מכר לסטיימר כמה פיסות, ואובינק מכר את חלקן האחר למשפחת גרין (מחמוד אלדר סירב להגיב בטענה שהוא מחויב ל"הסכם סודיות").

בשנת 2016, החברה לחקר מצרים סירבה לחדש את תפקידו של אובינק כעורך כללי, דרשה שבכל כניסה שלו לחדר הפפירוסים תלווה אותו האוצרת הראשית, וגייסה חוקרים שישלימו חלקים מהעבודה שלו שהיה חשש שהוא כבר לא ישלים לעולם

ברשימת מלאי של האוסף של סטיימר נכתב כי שני פפירוסים אחרים – מספר שמות ומתהילים – נמכרו לו מאת סמינרים דתיים בברקלי שבקליפורניה ובדייטון שבאוהיו. זה היה שקר: גם הפיסות הללו היו שייכות לחברה לחקר מצרים (סטיימר החזיר את השברים ומנסה לקבל בחזרה את הסכומים ששילם. לדבריו, אובינק ציין את הסמינרים של ברקלי ודייטון כמקור הפיסות בדו"ח אקדמי שליווה את הרכישה).

לרוב הפפירוסים הגנובים חסרו כרטיסי המלאי והתצלומים של החברה לחקר מצרים. נראה כי הגנב ביקש לכסות את עקבותיו באמצעות מחיקת ראיות לעצם קיומם של הפפירוסים. אבל רשימות המלאי ועותקי הצילומים קיימים במגוון מקומות, כולל ביוניברסיטי קולג' בלונדון. על פי הגיבויים האלה, החברה לחקר מצרים זיהתה עד כה 120 פפירוסים ש"נראה שחסרים, כמעט כולם ממספר מוגבל של תיקיות". במה שייתכן מאוד שתתברר כלשון המעטה בריטית טיפוסית, היא הזהירה כי "ייתכן שעוד כמה מקרים יתגלו". ב־12 בנובמבר דיווחה החברה לחקר מצרים על ממצאיה למשטרת עמק התמזה. ב־2 במרץ עיכבה המשטרה לחקירה את אובינק בחשד לגנבה והונאה. עד כה לא הוגשו כתבי אישום.

ריפוי שברים

במערכת היחסים של אובינק עם משפחת גרין היה פגם ברור: הוא היה זקוק לכך שהיא תישאר חסויה, ואילו המשפחה רצתה לצעוק אותה לכל העולם. במשא ומתן עם הובי לובי למכירת ארבעת הקטעים "מהמאה הראשונה", דרש אובינק כמה סעיפי חוזה חריגים: לא תהיה הודעה פומבית על הרכישה; אובינק לא יזוהה בתור המוכר; והקטעים יישארו במשרדו באוקספורד במשך ארבע שנים – ולאחר מכן תהיה מעין "משמורת משותפת" עם "זכויות ביקור". בדיעבד הודה פטנגייל שכל הסידור הזה "היה די מופרך". אבל אז הוא היה יכול לחשוב רק עד כמה הוא רוצה שהובי הלובי יחזיקו קטע שנכתב סמוך כל כך לימיו של ישו.

"הטענות שגנבתי, הוצאתי או מכרתי פריטים שבבעלות אוסף האגודה לחקר מצרים באוניברסיטת אוקספורד שקריות לחלוטין", אמר אובינק באוקטובר שעבר, ארבעה ימים לאחר שהחברה ומוזיאון התנ"ך הודיעו על התוצאות הראשוניות של החקירה המשותפת. "לעולם לא אבגוד באמון עמיתיי ובערכים שביקשתי להגן ולשמור עליהם בקריירה האקדמית שלי". הוא רמז במעורפל שהופלל, אך סירב לפרט. כעבור כמה ימים, בשבוע השני של סמסטר הסתיו באוקספורד, פוטר מתפקידו. נסעתי לאוקספורד בהמשך השבוע וצלצלתי בפעמון בבית נוח למראה אך ממש לא מפואר, עם בריכת שחייה קטנה בקצה נתיב מכוסה עלים. כשאובינק פתח את הדלת הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים, נעלי עור וחולצה בצבע בז' עם כותפות צבאיות מסוגננות.

אמרתי שאני שם כי אני רוצה לשמוע את הצד שלו בסיפור. "הייתי רוצה לספר לך", הוא אמר ברוגע על־טבעי, אבל סירב לדבר כל עוד חקירת הפרשה מתנהלת. באפריל שלחתי לאובינק ולעורך דינו רשימה מפורטת של שאלות. פרקליטו הגיב בשלוש הבהרות קלות, אך אמר כי אובינק לא מסוגל להגיב משום שהוא חייב "סודיות לאוקספורד במהלך התהליך הפנימי המתמשך".

תשלומיו ללופפר, ששיפץ את הטירה שלו בטקסס, הפסיקו עוד לפני כן. בפברואר 2019 הוא מכר את הנכס לצ'יפ וג'ואנה גיינס, בני הזוג מווייקו שעומדים מאחורי סדרת שיפוצים מוכרת בערוץ HGTV. אם מחשבים את ה־200 אלף דולר שהוציא על שיפוצים, אובינק הפסיד כ־100 אלף דולר בעסקה, לפי לופפר.

​​סטיב גרין הכריז שישיב 5,000 מהפפירוסים שלו לידי המצרים. הוא הודה בכך, למעשה, שלא היו ראיות לכך שהפפירוסים באוסף שלו לא נגנבו, נבזזו או נרכשו באמצעים פסולים. מסיבות דומות הוא החזיר 6,500 פיסות חרס לעיראק – מלבד 3,500 העתיקות העיראקיות שמסרו הובי לובי כדי להסדיר תביעת הברחה פדרלית משנת 2017. גרין והמוזיאון שלו ביקשו להצטייר כנחושים לתקן את מעידותיהם – הן בהודאה בכישלונותיהם והן בשינויים מוסדיים. "סמכתי על האנשים הלא נכונים שינחו אותי", אמר גרין, "ועשיתי עסקים בלי משים עם סוחרים חסרי מצפון בשנים הראשונות ההן". חוקרים שיבחו את הרפורמות שערך המוזיאון.

אך מאמציו של גרין להסיט את האשמה נשמעים חלולים. עם מאות מיליוני דולרים, היה לגרין כוח לשאול שאלות קשות לגבי מקורות – ולהורות על חקירות – לפני שהעביר את כספו לידי סוחרים. אבל הוא מעולם לא עשה זאת. במקרה של אובינק, גרין ונציגיו התייחסו לעצמם כאל פתיים תמימים שנפלו במלכודתו של גאון. גרין אמר לי שהוא לא הצליח לראות את הקונפליקט בתפקידיו הכפולים של אובינק כיועץ ומוכר בגלל "המוניטין המוצק שלו ומעמדו בקהילה האקדמית". הוא הוסיף, "מעולם לא הייתי קונה שום דבר מזויף או גנוב".

גרין החזיר את שברי אוקסירינצ'וס הגנובים לאוקספורד, ובשנת 2018 הובי לובי ביקשה מאובינק להחזיר את הכסף ששילמה לו על ארבעת שברי הבשורות "מהמאה הראשונה". "פרופ' אובינק הבטיח פעמים רבות שהוא יחזיר לנו את הכסף, וביקש זמן. נתנו לו זמן, בסבלנות", אמר לי גרין. לדבריו, אובינק החזיר עשרת אלפים דולר בקיץ שעבר, אך הפסיק לתקשר לאחר שהידיעה על הגנבות לכאורה פורסמה בסתיו האחרון.

עד שאוקספורד, החברה לחקר מצרים או המשטרה יחשפו יותר, שאלות רבות יישארו ללא מענה. אך בעיני כמה מבקרים דתיים, הפרק האחרון בסאגה ייכתב על ידי רשות גבוהה יותר. "המאמינים באמיתות המקרא אינם יכולים להתנהג כמו פיראטים", כתב פיטר קוסטלו בשנה שעברה בעיתון "אייריש קתוליק", העיתון הדתי הגדול ביותר באירלנד. "אם הם רוצים לעזור לבסס את האמת עליהם לעשות זאת בערוצים חוקיים… לאמת האלוהית לא מגיע פחות מכך".

תרגום: אלחנן שפייזר

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il