החיילים שהצטופפו בבונקר המחניק ידעו היטב שבעוד רגעים אחדים יגיע הסוף הבלתי נמנע. מים, מזון ותחמושת לא נותרו כמעט. ציוד רפואי לצורך טיפול בפצועים, ובהם מפקד הכוח, לא היה כלל. מרשת הקשר נשמעו מדי פעם הבטחות לפעולת חילוץ קרובה, אך הנצורים כבר הבינו שהן אינן עומדות להתגשם. אחרי שעות אינסופיות של לחימה מול הטנקים הסוריים שתקפו אותם גלים־גלים, הם נואשו מלקוות שעוצמתו הידועה של צה"ל תתגלה פתאום ותושיע אותם. כעת שמעו את חיילי האויב סוגרים על המוצב – עוד נקודה אסטרטגית שתיפול לידיהם בדרך לכיבוש רמת הגולן כולה. אבל רגע לפני שהדלת תיפתח בקול מבשר רעות, החליט חייל אחד, יצחק נגרקר שמו, לצאת לפעולת הטעיה חסרת סיכוי, בניסיון להציל את חבריו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "חקירת השתקה": סערה לאחר חקירתו של ח"כ מיקי זוהר
– הפקרות במוסדות החמ"ד: חוזרים ללימודים בניגוד להמלצת משרד הבריאות
– יקודם בדרגה: פשרה בין דובי שרצר למדינה
45 שנה אחר כך עמד בתוך הבונקר ניר עתיר, אחד מהנצורים ההם, ושחזר את מה שאירע במקום. אנשי הטלוויזיה שהגיעו מאזור המרכז הקשיבו היטב לתיאוריו ולזיכרונותיו, בתל סאקי ובנקודות אחרות ברמה. עתיר הראה להם היכן הטנקים הישראליים תפסו עמדות, הסביר כיצד לחמו ובאיזה שלב לא נותרו עוד פגזים לירות. "כשהייתי איתם בבונקר, תפס את עיניי מישהו שיושב וכותב כל מילה", מספר לנו עתיר. "זה היה עומר פרלמן. ירון זילברמן, הבמאי, עמד לצידו ואמר לו 'תרשום, תרשום הכול'. לא ייחסתי לזה חשיבות, עד שעומר ניגש אליי ואמר 'אני משחק את סמל המחלקה, אשמח שנשוחח'. כך נוצרו הקשרים בינינו. עומר הגיע אליי הביתה כדי ללמוד את ההיסטוריה שלי ולהכיר את המשפחה שלי, ובהמשך גם אימרי ביטון הגיע. עלינו לרמת הגולן יחד, נכנסנו לטנקים שעומדים שם וביצענו תרגולת, כשאימרי התותחן ועומר המפקד".
"פגשתי את ניר כדי להבין מי זה נמרוד כספי, הדמות שאני מגלם", מספר השחקן עומר פרלמן. "רציתי לדעת מה התרבות שלו, מה הרקע שלו, מי בעצם היה כספי שלפני התופת. המפגש עם ניר היה חשוב. מצאתי אדם מלא הומור, אינטליגנט, מסקרן מאוד. סיירנו יחד בקיבוץ אפיקים, והוא הראה לי איפה היה רוכב על הסוס, מהיכן הם נהגו לברוח לכנרת כילדים, מה היה ההווי החברתי שלהם. גם המפגש עם ארבעת ילדיו ואשתו היה חשוב ונתן לי המון. נמרוד כספי, עד לימי הלחימה, הוא אדם מלא חדוות חיים – ובזה הוא באמת דומה לניר. אבל אחרי שכספי חוטף הלם קרב, הסיפור מתרחק מניר שנות אור".
הפקת הענק "שעת נעילה" (כאן 11) מעוררת שיח מרגע עלייתה לשידור. כל פרק גורר שלל תגובות ברשתות החברתיות ואינספור השוואות בין המתרחש על המסך ובין מה שאירע במציאות. קווי עלילה מתפתחים בה במקביל – אב מחפש את בנו בחזית; חיילי מודיעין מסתתרים מפני חי"ר סורי במוצב בחרמון; צוות טנק סופג פגיעה קשה ועוד. את הסדרה עתירת התקציב כתבו רון לשם, עמית כהן ודניאל אמסל עם הבמאי ירון זילברמן, והיא נרכשה על ידי ענקית הטלוויזיה האמריקנית HBO. ימי הקרב של מלחמת יום הכיפורים, הפחדים ותחושת חוסר האונים מוצגים על המסך בפירוט ובלי הנחות, כשמעל לכול מתנוססת הרעות בין החיילים שהוטלו באחת לתוך המערכה הגורלית.
עתיר, ש־47 שנים אחרי המלחמה ההיא לא מפסיק לספר עליה, נענה ברצון להצעתנו להשתתף במפגש עם פרלמן וחבריו. למרות ההתרעה הקצרה יחסית והמרחק הרב – שעתיים וחצי נסיעה מקיבוץ אפיקים – הוא התייצב בשמחה במועד שנקבע. כמו ב־73', גם הפעם יצחק נגרקר נסע יחד איתו. למרות השנים שחלפו, העמדות הפוליטיות שהשתנו והטראומות שנחוו, אחוות הלוחמים שרירה וקיימת. הם נרגשים מאוד לפגוש את השחקנים שמגלמים בסדרה צוות טנק בחזית הגולן – עומר פרלמן, אימרי ביטון (בתפקיד ג'קי אלוש) ועופר חיון (מרקו דולזי). הפעם האחרונה שהתראו הייתה בתחילת העבודה על הסדרה, וכעת הם מתאפקים לא להתחבק, בשל מגבלות הקורונה.
רגע לפני שידור הפרק הראשון, מספר פרלמן, הוא אזר אומץ והתקשר לניר עתיר. הוא הודה לקיבוצניק הוותיק, שסייע רבות לצוות ואפשר להם להבין מה מתחולל בראשו ובחייו של בחור צעיר שיוצא אל הקרב. "באותה נשימה אמרתי לו: תזכור שזה לא אתם. המחלקה היא לא אתם. הבמאי והתסריטאים לקחו את הסיפור שלכם כאבן יסוד, ומשם השתוללו. אל תחפשו את עצמכם".
"היה לי קשה לשמוע את הדברים של עומר", מספר עתיר על תחושותיו בשיחה ההיא. "הוצאתי מראש התרעה לכל בוגרי חטיבה 188, שלא יצפו לראות סרט דוקומנטרי אלא סדרת דרמה, וככה צריך להתייחס אליה. זה לא עזר. כולם חיפשו דברים שקרו לנו באמת".
אימרי ביטון: "אם שואלים אותי מה הסדרה באה לספר, התשובה מבחינתי היא – יצחק וניר. איך החיילים הפשוטים שקיבלו את ההחלטות בשטח הם אלה שחשובים באמת, לא גולדה (למטה) ולא דדו. מי שרוצה להתעסק בשאלת פאות הלחיים – שיתעסק בזה. באנו להראות איך בזכות החבר'ה האלו אנחנו נמצאים כאן היום"
הסיפור האמיתי של צוות הטנק הוא סיפור של גבורה ועמידה איתנה, אבל לא מעט סצנות בסדרה מציגות את הלוחמים כמי שרוצים להימלט מהקרב. זה לא עושה עוול לחיילים שהיו שם?
"בעיניי, החיילים לא מוצגים כחסרי חוט שדרה אלא כאנושיים, שזה הדבר הכי חשוב בשביל דמויות בדרמה", אומר עופר חיון. "אני חושב שהפחד במצבים כאלה לגיטימי לחלוטין. עם זאת, מי שיראה את הפרקים המתקדמים של הסדרה, ייווכח לדעת שלחיילים יש לא רק חוט שדרה אלא גם אומץ וגבורה יוצאים מן הכלל".
פרלמן: "באמת נעשה כאן ניסיון להכניס בכל דמות כמה שיותר אנשים וסיפורים. חששתי לפני שהסדרה עלתה, ידעתי שלא נצליח לשחזר בדיוק את מה שהיה ושבטח נעשה מאה טעויות. אבל קיוויתי שהגאווה שהלוחמים יחושו תהיה חזקה מהכול".
שיקולי חיסכון
הקרחת הנוצצת של עתיר לא מרמזת על הבלורית המתולתלת שהייתה כאן פעם, בדיוק כמו זו של נמרוד כספי בסדרה. הוא דור שלישי באפיקים, נצר למייסדי הקיבוץ. לקראת הגיוס היה לו ברור שהכיוון הוא גולני – החטיבה שאמו שירתה בה במלחמת השחרור. בריאיון אצל קצין המיון, כשהתבקש לציין שלוש העדפות, תשובתו הייתה "גולני, גולני וגולני". הקצין ביקש ממנו לציין עוד אפשרות: "אתה בטוח תגיע לגולני", הרגיע, "אבל רק ליתר ביטחון". "שריון", ענה עתיר – "ולפני שהבנתי את התרגיל שעושים לי, מצאתי את עצמי בבסיס הטירונים של השריון ברפיח. גם התחייבתי שלא אהיה קצין, ובסוף השתחררתי מצה"ל כסגן־אלוף".
מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו כשהיה סמל מחלקה ותיק ש"כבר מריח את הבית". כמפקד טנק בחטיבה 188 (עוצבת ברק), הוא השתתף במערכה בדרום רמת הגולן בימי המלחמה הראשונים, הקשים. הטנק שלו ושניים אחרים חברו ללוחמי חי"ר במוצב 116, וניסו בכל כוחם לבלום את כניסתה של דיוויזיה סורית לשטח ישראל. לאחר שמפקד כוח השריון סגן יואב יקיר נפגע ונהרג, עתיר תפס את הפיקוד. הם ירו ללא הפסק. משאזלו הפגזים חודרי השריון, נטענו תותחי הטנקים בפגזי זרחן שמיועדים לסימון ולתאורה; כשלא נותרה עוד תחמושת כבדה, ירו השריונרים במקלעים אל מכלי הדלק של הטנקים הסוריים. בסך הכול הצליחו שלושת הטנקים הישראליים להשמיד כחמישים טנקים של האויב, לפני שנאלצו לסגת לתל סאקי.
נגרקר, שהיה טען־קשר בטנק של עתיר, הישיר מבט אל המוות יותר מפעם אחת ביום ההוא. כך היה כשרץ תחת מטחי אש כבדים לקחת פגזים מטנק שיצא מכלל שימוש; וכך כשזינק להושיט עזרה לחייל ששכב על הקרקע. "אני לא מפקיר פצוע בשטח", מסביר נגרקר מדוע התעלם מפקודותיו של עתיר, שהורה לו להישאר במקום מחשש לחייו וכדי שלא יחשוף את חבריו. "רצתי אל הפצוע ומצאתי אותו עם יד מיטלטלת, כמעט מנותקת, והמעיים שלו בחוץ. חבשתי אותו בתחבושת האישית שלי, וכשסיימתי רציתי לחזור לטנק – אנחנו הרי באמצע לחימה. אני קם, מביט לצפון־מזרח, ורואה טנקים מתקרבים. שמחתי: הנה המילואימניקים שלנו הגיעו סוף־סוף. רציתי לרוץ לחבר'ה כדי לבשר להם שהתגבורת מגיעה, ולהזהיר שלא יירו אש על כוחותינו.
"אבל כשהטנקים התקרבו ראיתי עליהם כתובות בערבית ודגלים סוריים. ואני במרחק 15 מטר מהכביש, אין דבר כזה שהם לא יראו אותי. דחפתי את השריונרים הפצועים עם הראש לאדמה, כדי שיחשבו שהם גופות. החיים הקצרים שלי עברו לנגד עיניי, ביקשתי את סליחת האחים שלי וכבר כיווצתי את הגוף לקראת הפגיעה, כולי צמרמורת ופחד מוות. עובר הטנק הראשון, ולא יורה. בזה אחר זה עוברים גם שאר הטנקים וממשיכים הלאה. הם באמת חשבו אותנו לגופות".
"כשאני שומע על המצב הזה מבחוץ, אני יכול להבין את הבקשה של ניר שיצחק יישאר", אומר ביטון, ששירת כלוחם בחטיבת הנח"ל, ולאחר מלחמת לבנון השנייה אף קיבל אות הצטיינות מהרמטכ"ל. "לו אני במקומו, ייתכן שהייתי מתנהל באותו אופן. לפעמים צריכים לוותר על חייל אחד כדי לא לחשוף כוח שלם".
תיאור הלחימה של עתיר וחייליו, מעטים כל כך מול רבים כל כך, מחזיר אותנו לדברים שאמר זילברמן בריאיון לעיתון הארץ. "כל סרט על מלחמה חייב להיות אנטי־מלחמתי", קבע במאי הסדרה, ובהתאם לכך בחר להדגיש ביצירה הטלוויזיונית את חוסר המוכנות של ישראל ושל מנהיגיה, ונמנע ממבט ביקורתי על האויב. "באחת התמונות בסדרה רואים חייל ישראלי בנעלי בית", אומר פרלמן. "מה שמנסים להבהיר הוא שלא הכינו את החיילים למלחמה. ועם זאת, האמירה העיקרית של הסדרה היא על האנשים האלו" – הוא מחווה בידו על נגרקר ועתיר. "הם היו חיילים למופת, ברמה הכי גבוהה, ורק הם יכלו לנצח במצב כזה. שלושה טנקים מול כמה מאות, זה דבר בלתי נתפס".
עתיר: "להגיד שלא הכינו אותנו למלחמה, אלה שטויות. עד היום שמור אצלי פנקס הכיס מאותם ימים, שרשומים בו במדויק המיקומים, הטווחים למטרות והיערכות כוחותינו. גם יצחק זוכר את זה".
נגרקר חולק עליו: "בעיניי הדבר הכי טוב שהראיתם בסדרה הזו, מה שהכי אהבתי לשמוע, זו הציניות של שר הביטחון ושל ראש הממשלה ביחס להיערכות למלחמה. אתה אשכרה רואה איך עובדים עליך בעיניים. בגלל זה סבלתי כל כך הרבה".
עתיר: "כבר 47 שנים יורדים על הסיפור הזה של חוסר המוכנות, אבל משה דיין צדק אחד לאחד – ואני אומר את זה אפילו שאני שונא אותו שנאת מוות. דיין אמר שהוא מסתמך על הצבא הסדיר שיצליח לבלום את כוחות האויב עד שהמילואימניקים יבואו. למרות שהיו התרעות מראש, הוא לא רצה לגייס מילואים מטעמי חיסכון. וכמה ששילמנו מחיר כבד, הוא צדק. הצלחנו לבלום אותם".
ביטון: "גם אם אתה צודק במה שאתה אומר, זה לא מוסרי. היו צריכים לגייס את המילואימניקים מוקדם יותר, ולהציל חיים".
פרלמן מצטרף אליו: "ניר, לא מרתיח אותך לחשוב ששמו אתכם שם כבשר תותחים? כואב לי הלב לדמיין אתכם מול כוחות כאלה. זה מצב מבעית".
נגרקר: "הם חשבו שכל טנק ישראלי יכול להשמיד שלושים טנקים סוריים. אצלנו זה קרה, אצל אחרים לא. עשינו עבודה טובה, הסורים חשבו שגדוד שלם עומד מולם, וזה מה שהציל את דרום רמת הגולן".
הוא כועס על אביגדור קהלני, שבריאיון לישראל היום פקפק באפשרות ששלושה טנקים יבלמו כוח סורי גדול כל כך. "אין דבר כזה מחלקת טנקים שחיסלה 40 טנקי אויב", אמר קהלני, שפיקד במלחמת יום הכיפורים על גדוד השריון 77. "בטנק יש בערך 60 פגזים, והוא לא פוגע בפגז ראשון. בנוסף, הטנקים הללו לא יכלו לירות בלילה בכלל. כששאלו אותי כמה טנקים השמדתי בעמק הבכא, אמרתי שאני לא מבין במספרים, שילכו לספור את הטנקים הפגועים".
נגרקר: "אני רוצה לומר למר קהלני שבדגם של הטנקים שלנו היו 72 פגזים. היינו שלושה טנקים, כך שמדובר בלמעלה ממאתיים פגזים. גם בלילה ירינו. הקצין האמיץ יוסי גור ירה פצצות תאורה, ואנחנו השמדנו טנקים. היינו מנוסים מאוד, עם ותק ברמת הגולן. תותחן של 188, אם הוא לא פוגע בירייה הראשונה או השנייה, שולחים אותו להיות טבח או נהג".
לדחוף את הראש לאדמה
מלבד מאמציו להציל פצועים, נגרקר חילץ תחת אש את גופתו של יואב יקיר, כדי שלא תישאר בשטח. גם כאשר התחמושת בטנק הלכה ואזלה, הוא העדיף להישאר במקום ולמות "מאשר להיות בבונקר כמו עכבר". אבל הפקודה שניתנה לו ולחבריו הייתה לסגת לתל סאקי ולחבור לחיילים ששהו שם. בבונקר, שמידותיו כתשעה מטרים רבועים, הם מצאו כ־30 חיילים מחטיבת הנח"ל. הקצין היחיד במקום היה סגן מנחם אנסבכר, שהיה פצוע.
ניר עתיר: "אני לא רואה בעצמי בשר תותחים, ולא כועס על מה שהיה שם. אני כן כועס על ההיערכות המוטעית. לגזרה הדרומית נתנו שלוש פלוגות שריון, ולגזרה הצפונית נתנו שלושה גדודים. איך הציבו כל כך מעט טנקים מול המערך הסורי בגזרה הדרומית?"
"המורל בבונקר היה ירוד מאוד", סיפר נגרקר בעבר. "השיחות התנהלו בלחש, גם בגלל אווירת הנכאים ששררה וגם בגלל החשש מהסורים, שעלולים בכל רגע להגיע ולחסל את כולנו. רוב השיחות היו בין הנח"לאים, ואנחנו, שלא ממש הכרנו אותם, לא נכללנו בהן. מנחם כל הזמן דיבר בקשר עם יה־יה (יורם יאיר, מי שבזמן המלחמה פיקד על גדוד 50 של הנח"ל – ר"ר), וקיבל ממנו הבטחה ש'עוד מעט באים לחלץ אתכם'. כשראה שהמורל נמוך מאוד, מנחם הוציא מכיס שמאל ספר תהילים והתחיל לקרוא בקול שהיה חזק מספיק כך שכל הנוכחים ישמעו, אבל שקט מספיק כך שהסורים בחוץ לא ישימו לב".
בניסיון לעודד את החיילים הוסיף אנסבכר: "בסוף המלחמה ניפגש כולנו, שריונרים ונח"לאים, ונעשה חפלה גדולה בתל־אביב. בואו נחשוב על היום ההוא וננסה להחזיק מעמד". "הדברים שלו היו חשובים לנו מאוד, והעלו את המורל ואת התקווה שנשרוד", סיפר נגרקר. "היו גם אנשים שהתלחששו על אפשרות לברוח מהבונקר, בין המוקשים והכוחות הסוריים. מנחם שמע את הלחישות והודיע: 'אני אתקע כדור בראש של מי שינסה להסתלק בלי הפצועים וההרוגים. כולנו יוצאים מפה ביחד'. האיום הספיק, ואף אחד לא הזכיר עוד בריחה".
כשהסורים התקרבו לפתח הבונקר, אנסבכר ביקש שמישהו יצא אליהם. נגרקר גילה אומץ לב, הניח את נשקו ויצא. בתחילה ירו הסורים לעברו, אבל הוא הרים ידיים לאות כניעה והם חדלו. כשנשאל כמה חיילים יש בבונקר, סימן בידיו את המספר 4, והוסיף שכולם נהרגו. באורח נס, הסורים קנו את גרסתו ולא ניסו עוד להיכנס אל הבונקר. נגרקר לא ידע זאת; לאורך כל תקופת שביו היה משוכנע שכל חבריו אינם עוד בין החיים.
במשך שמונה חודשים הוחזק נגרקר בידי הסורים. הם התעללו בו וחקרו אותו בעינויים, אבל מבחינתו החקירה הקשה ביותר הייתה דווקא זאת שנערכה לו בנתב"ג ביוני 74', עם שובו ארצה. "כשגלעד שליט חזר, הרמטכ"ל הצדיע לו. לי ולחבריי השבויים אפילו רב"ט לא הצדיע", הוא מספר. "אמרו לנו משפטים כמו 'אתם נמושות, הייתם צריכים לחזור בתוך ארונות מתים, לא נלחמתם עד הכדור האחרון'. זה היה קשה יותר מהמכות שקיבלתי מהסורים. התייחסו אלינו כמו סמרטוטים, ציפו שכולנו נהיה אורי אילן (שהתאבד בשבי כדי לא למסור מידע – ר"ר). אחר כך שכחו מאיתנו. רק ב־1999 ראש הצוות שחקר אותנו בישראל ביקש סליחה על ההתנהגות שלו. עם הזמן המיתוס השתנה. יש יותר קבלה לשבויי המלחמות, ומשרד הביטחון תומך בנו. הקמנו את עמותת 'ערים בלילה' לשבויים שחזרו, וזה מסייע לנו".
לדבריו, במשך 25 שנה הוא לא קיבל טיפול לפוסט־טראומה שממנה הוא סובל. "מי שסבלו הכי הרבה הם הילדים שלי, שהיו חשופים לכל הכעס והעצבים. בסוף חברים אמרו לי 'לך לטיפול, יש מי שיעזור לך'. אבל בשבילי זה היה קצת מאוחר".
ביטון מקשיב לנגרקר, ועצב יורד על פניו. בלי ספוילרים, נאמר שיש קווי דמיון בין קורותיו של נגרקר ובין מה שעובר אלוש, הדמות שמגלם ביטון. "ראיתי בעיניים שלי תופעות כמו מה שקורה לכספי בסדרה", הוא מספר. "סמל מחלקה מהפלוגה שלי קיבל הלם קרב. לבנון, אמצע מטע זיתים, סביבנו פצמ"רים נופלים, ובכל 'בום' הוא מנסה לדחוף את הראש שלו עם הקסדה לתוך האדמה. אני מנסה להוציא לו את הראש, ולא מצליח.
"בכל ריאיון על הסדרה, אני מציף את השם של יצחק. הוא אחד מכמה אנשים שהמדינה לא ידעה שהם הגיבורים של המלחמה, ואני שמח שהסדרה מתקנת את זה. את שומעת כאן על אדם שהכניס את המעיים של חייל אחר למקום, נפל בשבי, וכשהוא חוזר הביתה אומרים לו 'חבל שלא הגעת בארון מתים'. גם ניר מספר כאן על בחירות גורליות של חיים ומוות. בעיניי הם הגיבורים האמיתיים".
פרלמן: "הלומי קרב התביישו אז במה שקרה להם. יש גם הלומי קרב בני גילי, ממלחמות וממבצעים, שקולם לא נשמע. באתי להשמיע את קולם, ולהגיד שפגיעה בנפש חמורה לא פחות מפגיעה בגוף".
עתיר: "זה נכון. אני חזרתי נורמלי יחסית, אבל יש אנשים שלא 'ירדו מהרמפות'. הם ממשיכים להילחם. מבחינתם אנחנו עדיין ב־1974".
עוף בזכות שולמית אלוני
אחד ממוקדי הדיונים הסוערים שהתעוררו בקרב בוגרי 188 ובפורומים העוסקים ב"שעת נעילה" הוא ייצוגם של הפנתרים השחורים, התנועה החברתית ה"לא נחמדה", כלשונה של גולדה. בסדרה תופסים הפנתרים נפח ניכר באמצעות דמויותיהם של מרקו, אלוש ומלאכי (מאור שוויצר), אך יש הטוענים ששיא פעילות התנועה היה לפני המלחמה, וב־73' היא כבר הייתה במגמת דעיכה. בבחירות 74' התמודדו שתי מפלגות שייצגו את הפנתרים השחורים; אף לא אחת מהן עברה את אחוז החסימה. לפיכך נטען שההתמקדות התסריטאית בשד העדתי, המרקד גם בתוך הטנקים, מוגזמת ומסיטה את תשומת הלב מהעיקר. גם פאות הלחיים הבולטות של מרקו, שאמורות להעניק לו אפיון סוציולוגי, הפכו מושא לביקורת מצד הצופים, שכן מראה כזה לא היה מקובל בצה"ל גם בשנות השבעים.
כמו בן דמותו בסדרה, גם חיון מתלהט כשנושא הפנתרים עולה לדיון. "למי שמתלוננים שזה נראה לא אמין, אני עונה שהצבא היה ועודנו קיבוץ גלויות של אשכנזים, ספרדים, דתיים, חילונים, דרוזים. כולם היו במלחמה, וחלק מהם היו פנתרים שחורים. למרקו אולי היה 'פטור זקן', והוא גידל פאות. אלו הערות שלא נוגעות בתוכן, וחבל שמתעמקים בהן כל כך".
"ההתעסקות בשד העדתי הרגיזה את כולם", עונה לו עתיר. "אני מספר לך מה אומרים הלוחמים, על מה הם מסתכלים. זה מרתיח את הנשמה. במלחמה היינו גוף אחד, בלי להתחלק לפנתרים או קיבוצניקים".
ביטון: "הם מפספסים את העיקר. זו סדרה עלילתית, לא דוקו. כל אחת מהדמויות מייצגת זרם שרצו להראות. ואם המעצבות רצו לתת לפנתרים פאות לחיים, זה בסדר גמור".
עתיר: "אני מקבל את מה שאתם אומרים, אני מבין שרצו להראות שהצבא הוא מכשיר האינטגרציה של החברה הישראלית, אבל דווקא בגלל זה הפאות וכל הנראות המרושלת לא תופסות. אתם עושים הפוך על הפוך, כי אם הצבא מעוניין באינטגרציה, הוא לא יכול לאפשר דברים כאלה. רק לדתיים היה אישור לגדל זקן, ואם היה למשל איום של מתקפת אב"כ והיה חשש שנצטרך להשתמש במסכות, אז גם החבר'ה הדתיים התגלחו. אם מראים בסדרה חיילים לא מגולחים, זה פוגם באמינות".
ביטון: “כל הדברים האלה בסופו של דבר לא מעניינים, כי ההישג שלנו הוא ש־1973 צצה מחדש ב־2020. הורים יושבים היום וצופים בסדרה עם ילדיהם, דנים איתם איך ללמוד מטעויות עבר, נזכרים בנופלים ונותנים להם את הכבוד הראוי. אם שואלים אותי על מה הסדרה באה לספר, התשובה מבחינתי היא יצחק וניר. 'שעת נעילה' באה להראות איך החיילים הפשוטים שקיבלו את ההחלטות בשטח הם אלה שחשובים באמת, לא גולדה ולא דדו. אם מישהו רוצה להתעסק בשאלות כמו למה המשקפיים נראים ככה, למה יש פאות לחיים, למה התמקדנו בנושא מסוים ולא בנושא אחר – שיתעסק בזה. באנו להראות איך בזכות החבר'ה האלו אנחנו נמצאים כאן היום".
חיון: "כל אחד מותח ביקורת על הסדרה – למה לא מראים את הנשים במלחמה? למה לא מראים את האויב? חבר'ה, אי אפשר להראות הכול. זה הסיפור מנקודת הראייה שלנו, לא שלהם".
עתיר: "ובכל זאת, המחלוקות הפוליטיות האלו לא היו. פנתרים שחורים או לא פנתרים שחורים – בטנק היינו גוף אחד, לא היו עימותים. יצחק היה ממפלגת רצ, היו חבר'ה שהחזיקו בדעות אחרות, והכול היה בסדר".
נגרקר: "לפני המלחמה אכן הייתי איש רצ. האמנתי בזכויות אדם, הייתי חסיד גדול של שולמית אלוני, ובתמימותי גם כתבתי לה בתור חייל. בחקירה הראשונה שלי במטכ"ל הסורי ישב מולי חוקר ושאל אותי בעברית צחה מה הדרגה שלי, באיזו יחידה אני משרת וכן הלאה. השאלה החמישית שלו הייתה עם איזו מפלגה אני מזדהה. עניתי 'עם שולמית אלוני, מפלגת רצ'.
"ואז הוא שאל אותי מה דעתי על מפלגת רק"ח. אמרתי לו שאני מת עליהם. זה לא היה נכון, אבל הבנתי שזה ייתן לי נקודות זכות אצלו. הוא ענה: 'אה, אתה אחד משלנו'. המשכתי להלל אותם עד כדי כך שהוא דאג שאקבל טס מנחושת ועליו עוף עם חומוס. הבעיה הייתה שהשומרים, שגם הם היו רעבים, אכלו את זה לפני שהספקתי לאכול בעצמי. מאז החקירה הזאת אני ימני קיצוני, לא רוצה לשמוע על השמאל".
בפרק ששודר השבוע הוצגה סצנה המציגה את הטנקיסטים מתכננים לברוח מהחזית הבוערת במקום להדוף את האויב המתקרב. למחרת התקשרתי שוב לעתיר ושאלתי אם גם במציאות היה רגע שהם שקלו לסגת. "הפסקתי לצפות בסדרה כשראיתי לאן היא הולכת ואילו אקסיומות היא מנסה להביא לידי ביטוי", השיב עתיר. "לא פשוט לי לראות את הסצנות, ולא קל לי לנתק ממה שהיה באמת. ב'שעת נעילה' מנסים להכניס נושאים חברתיים שמעולם לא עלו בלחימה, או שמתארים סירוב פקודה, ולי קשה מאוד לראות את זה. במחלקה שלי, בגדוד, בחטיבה – לא הייתה מחשבה לסגת. יתרה מכך, בתל סאקי הייתה לחלקנו אפשרות לברוח, אבל נשארנו בבונקר כי חלק מהחיילים היו פצועים, ולא מפקירים פצועים בשטח. אם יש משהו שאני כן שמח בו זה שהסדרה הופכת את המלחמה לרלוונטית ומקרבת אליה את הדור הצעיר".
יצחק נגרקר: "כשגלעד שליט חזר, הרמטכ"ל הצדיע לו. לי ולחבריי השבויים אפילו רב"ט לא הצדיע. אמרו לנו משפטים כמו 'אתם נמושות, הייתם צריכים לחזור בתוך ארונות מתים, לא נלחמתם עד הכדור האחרון'. זה היה קשה יותר מהמכות שקיבלתי מהסורים. אחר כך שכחו מאיתנו"
בסצנה אחרת שעוררה תרעומת בקרב ותיקי הקרבות מוצג ירי כוחותינו על כוחותינו. "נכון שזה כמעט קרה אצלנו", אומר נגרקר. "עתיר כבר כיוון את התותח וביקש אש, אבל הנהג לא היה רגוע וצעק בקשר שזה לא יכול להיות, כי היינו כאן כל הלילה ולא עבר כוח סורי. באמת ערכנו זיהוי נוסף, ראינו את דגלי ישראל ולא ירינו. חבל שהעורכים לקחו מצב מסוים והפכו אותו. זה מכעיס אותי, כי להכניס ירי דו"צ זה נושא רגיש מאוד אצלנו".
לא מזוכיסט, אידיאולוג
רק לאחר שחרורו מהשבי גילה נגרקר כי חבריו ניצלו הודות לתושייתו. את החפלה המובטחת לרגל סיום המלחמה הם ערכו איתו ולכבודו. בהמשך נישא נגרקר לחברתו אילנה, שחיכתה לו לאורך כל תקופת השבי. לבנם הבכור הוא קרא יואב; עוד כשסחב בשדה הקרב את גופת הקצין, הבטיח לעצמו שאם ישרוד את המלחמה, יקרא לבנו על שמו. את ביתם הקימו יצחק ואילנה ברמת הגולן. "החבר'ה קוראים לי מזוכיסט, אני קורא לזה אידיאולוגיה, ציונות", הוא מספר במפגש עם השחקנים. "אני אוהב את הנופים, את מזג האוויר, את השלג. אף אחד מהחבר'ה שלי לא רצה לגור בגולן, אבל עבורי זו הייתה משאלת חיים".
ניר עתיר: "הפסקתי לצפות בסדרה כשראיתי לאן היא הולכת ואילו אקסיומות היא מנסה להביא לידי ביטוי. מתארים סירוב פקודה, ולי קשה מאוד לראות את זה. במחלקה שלי, בגדוד, בחטיבה – לא הייתה מחשבה לסגת. גם כשהייתה לחלקנו אפשרות לברוח מהבונקר, נשארנו בבונקר כי לא מפקירים פצועים בשטח"
החיטוט בפצעי העבר אינו קל לו ולעתיר, אך הם לא מוותרים על אף הזדמנות לספר ולשחזר את מה שאירע. "חשוב להעביר את המורשת של 188", אומר עתיר. "לוחמי החטיבה עשו דבר שלא ייאמן. הם התייצבו מול מספר עצום של טנקים, ובלמו אותם בגופם. אם לא היינו ברמת הגולן, לא הייתה רמת הגולן. כל הפיקוד הבכיר שלנו נפגע, ומי שנשארו בשטח היו החיילים הפשוטים. הם ביצעו את הפקודה לבלום את הכוחות הסוריים למשך 48 שעות, עד שיגיעו כוחות המילואים. אבל מכיוון שהפיקוד הלך, גם לא היו לנו יחסי ציבור. החטיבה למעשה ירדה מסדר הכוחות של צה"ל, וגם כשהוקמה מחדש, לא היה מי שיעביר את המורשת שלה. לכן בכל מקום שמבקשים ממני, אני מספר את הסיפור הזה".
אין בך כעס על כך שנשלחתם שם למשימה בלתי אפשרית?
"חונכתי בדרך מסוימת, ואני לא רואה בעצמי בשר תותחים ולא כועס על מה שהיה שם. אני כן כועס על הטעויות בהערכות המודיעין. אמרו לנו שאנחנו יוצאים ליום קרב, לא למלחמה. לגזרה הדרומית נתנו שלוש פלוגות שריון, ולגזרה הצפונית נתנו שלושה גדודים. איך יכול להיות שהציבו כל כך מעט טנקים מול המערך הסורי בגזרה הדרומית? בסופו של דבר הכוח העיקרי שלהם תקף במרכז ובדרום, ולא בצפון. ההיערכות של צה"ל לא הייתה נכונה".
"כל מי ששומע את הסיפור שלנו, שואל איך הצלחנו להחזיק מעמד ואיך שרדו רבים כל כך מהבונקר בתל סאקי", אומר נגרקר. "כמו ניר, גם אני מספר המון על מורשת הקרב של החטיבה, אבל לא מאותן סיבות. אותי זה פשוט משחרר מהטראומה".
ביטון: "מה שיפה ועצוב במדינת ישראל הוא שבכל מלחמה אנחנו מוצאים את עצמנו מאוחדים. אין פילוג במצב כזה, רק רצון לשרוד ואהבת חינם שמחברת אותנו. אני מאחל לעצמנו שלא נצטרך להתמודד שוב עם מלחמה, אבל אם זה כן יקרה, יש לי תחושה ששוב תחזור האחדות. וכאמור זה גם עצוב, להבין שצריך את האיום כדי להפוך לאחד".
"בסוף נשארים החברים, נשארת אחוות הלוחמים", אומר עתיר כשהוא קם ללכת. "יאללה שמאלי", הוא פונה אל נגרקר בכינוי המקובל בז'רגון השריונאי לטען־קשר, שיושב בצד שמאל של הטנק. "בוא, הולכים".
"זאת הייתה מלחמה ישועה וניצחון"
ד"ר בנימין מזוז, קרדיולוג בכיר בבית החולים שערי צדק, היה לפני 47 שנים החזן הצבאי במוצב החרמון. ביום השני של מלחמת יום הכיפורים הוא נלקח בשבי בידי הסורים, והוחזק עם יצחק נגרקר, שזכור לו כלוחם בעל כוח סיבולת על־אנושי. "לא אשכח את מה שקרה ב־4 בדצמבר 1973", מספר מזוז. "אחד הסוהרים החליט להכות את כולנו על הידיים, ולנגרקר הוא פשוט קרע את כפות הידיים. שלושה ימים האכלנו אותו, כי הוא לא היה יכול לסגור את היד. כל אחד אחר היה צורח את נשמתו, אבל נגרקר אפילו לא התלונן. הערצתי את הכוחות שלו".
הוא טרם צפה בסדרה המשחזרת את המלחמה, "גם כי אני עובד קשה יום ולילה, וגם כי אני מעדיף לראות סדרות דרמה ברצף ולא לאבד קשב משבוע לשבוע". כשאני מצטטת באוזניו את קביעתו של הבמאי זילברמן, כי יצירה מהסוג הזה צריכה להיות אנטי־מלחמתית, מזוז לא מקבל זאת: "צריך להראות את הקרבות הקשים, סרט על מלחמת יום הכיפורים לא צריך להיות אנטי־מלחמה, אלא להראות את העוול שעשו לנו האויבים שלנו והיחס שקיבלנו בשבי. יחד עם זאת צריך לדבר על השחצנות והשאננות שאפיינה את הישראלים, ואני בתוכם. היה הרבה מידע, כל הדברים עמדו מול העיניים, ואנחנו בחרנו להתעלם. גם כשהייתי שבוי לא הבנתי שזו מלחמה, הייתי בטוח שמדובר רק ב'יום קרב'. כשהחוקרים שאלו אותי איפה הייתי במלחמה, חשבתי שהם מדברים על ששת הימים, ועניתי 'בתיכון'. ואז הם אמרו לי: 'לא, המלחמה הזאת. מה אתה חושב שאנחנו עושים? משחקים בקפצונים?'"
את השחזור האמין של חוויית השבי הוא מצא ביצירה טלוויזיונית אחרת, ששודרה לפני כעשור: "חטופים". הסדרה בת שתי העונות, הבסיס ל"הומלנד" האמריקנית, עסקה בשלושה שבויי צה"ל השבים לארץ אחרי זמן רב. "הם עשו שם עבודה יפה", אומר מזוז. "העינויים היו אותם עינויים. ההבדל היה שאנחנו נשארנו בסוריה שמונה חודשים, ואילו הדמויות בסדרה הוחזקו בשבי במשך 17 שנה, כך שהמפגש המחודש עם העולם היה מטלטל. במקרה שלי", הוא אומר בחצי חיוך, "השתנה רק דבר אחד: כשיצאתי מהבית זמן ההמתנה לקו טלפון היה חמש־שש שנים, וכשחזרתי כבר היה להוריי טלפון, בזכות מצבי".
יש מסר שחשוב לך להעביר לקהל, בשיח המתעורר על מלחמת יום כיפור?
"שזאת הייתה מלחמת ישועה וניצחון. כן, צריך להראות מה היא מלחמה – לא חייבים גופות מרוטשות וטנקים מרוסקים, אבל חשוב להבהיר מה היא מלחמה אמיתית. מלחמת יום הכיפורים נחשבת לכישלון, וזה לא נכון. נתפסנו במצב גרוע ביותר, והצלחנו לצאת ממנה כגיבורים. אמת, שילמנו מחיר כבד, אבל ניצחנו".
