וילהלם קונרד רנטגן לא הבין מה הוא רואה. החדר חשוך, התריסים מוגפים, שפופרת הרִיק מכוסה בקרטון שחור, אבל על שולחן עבודה מרוחק מזדהר משטח. הוא ניגש לבדוק: אולי זז הקרטון ואפשר לקרניים החלושות – אלה שהופיעו כשהעביר זרם חשמלי בשפופרת – לחמוק החוצה? אולי בכל זאת מגיח אור מבעד לתריס? אבל בחדר לא נמצא כל חרך שיסביר את קיומו של האור הזרחני. כשניסה רנטגן לחסום בעזרת ידו את הקרניים העלומות, התפלץ: עצמות היד שלו ניבטו אליו מהמשטח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "חקירת השתקה": סערה לאחר חקירתו של ח"כ מיקי זוהר
– עושות עלייה: ספינות טילים חדשות בדרכן לארץ
– מכון ויצמן: כך המוח שלנו מייצר רעיונות יצירתיים
היה זה יום שישי, שמונה בנובמבר של שנת 1895, והפיזיקאי הגרמני בן החמישים לא התכוון לעזוב את המעבדה, לא לפני שיגלה את סודה של הקרינה המסתורית שנפלטת משפופרת הזכוכית, עוברת דרך חומרים מוצקים מסוימים ונחסמת על ידי אחרים. הוא ישן ליד המכשירים, אכל שם את ארוחותיו, ולא הפסיק לערוך ניסויים. "הניסוי הוא האמצעי המהימן ביותר לחשוף את סודות הטבע", יגיד מאוחר יותר. רנטגן העביר עץ, זכוכית, נייר, גומי ושאר חומרים מול המשטח המוקרן, כדי לראות את ה"שלד" שלהם. "גיליתי משהו מעניין ואיני יודע אם תצפיותיי נכונות", אמר לאחד מידידיו, ושב לניסוייו. את משטח הבריום, החומר הפלורסנטי שהגיב לקרינה, הוא החליף בלוחות צילום, כדי שיוכל לתעד את ה"יופי הפנימי" של עץ או גוף אנושי. שבעה שבועות לא נח, מבצע ניסוי אחר ניסוי, מתכנן בקפידה כל מהלך.
הנתונים הקשים הלכו ונערמו. בשנת 1965 ערך פרופ' ברוך מודן מחקר שכלל למעלה מעשרת אלפים ילדים שהוקרנו במסגרת המסע לביעור הגזזת, והתוצאות הצביעו על סיכון מוגבר לסרטן בראש ובצוואר. מוסדות בריאות ברחבי העולם החלו להכות על חטא, והפיצו עלוני מידע שקראו ללכת להיבדק. כדור השלג שחל להתגלגל וסחף אחריו מוסדות ומדינות
באחת ההפוגות קרא לברתה אשתו, וביקש ממנה להניח את כף ידה על הלוח. הקרניים, שבאותו שלב נקראו סתם "קרני X" ככל נעלם מתמטי, כוונו ללוח הצילום – והפלא ופלא, עצמות כף ידה של ברתה תועדו, עם הטבעת שעל אחת האצבעות. ברתה הייתה משוכנעת שסופה קרב, רנטגן היה משוכנע שעלה על משהו. "מה חשבת ברגע גילוי הקרניים?", נשאל מאוחר יותר על מה שאירע במעבדתו, השבוע לפני 125 שנה. "לא חשבתי, חקרתי", השיב.
"בסיפור של רנטגן חשוב להכיר את ההקשר ההיסטורי", אומרת ד"ר נעמה חריט־יערי, פיזיקאית גרעין ומובילת תחום פיזיקה במכון דוידסון. "זו תקופה שבה כל המדענים חוקרים חומרים – איך הם מתנהגים ברמת האטום, אילו תהליכים גרעיניים מתרחשים. בהיסטוריה של המדע יש הרבה תקופות שבהן תחום מסוים נחקר מכל מיני כיוונים ובכל מיני מדינות. בסוף המאה ה־19 פועלים במקביל מארי קירי ואנרי בקרל וארנסט רתרפורד, ולכן זה לא מקרי שרנטגן משתמש במעבדתו בשפופרת ריק – באותה תקופה כולם עובדים עם שפופרות הזכוכית האלה. הם ייננו את האוויר, כלומר יצרו תהליך של שינוי המטען החשמלי וניסו לחקור אותו, כשהם אפילו לא יודעים עדיין על קיומו של האלקטרון. זהו עידן חקר הגרעין, ורנטגן הוא חלק בלתי נפרד ממנו".
מאמרו של רנטגן, Über eine neue Art von Strahlen ("על סוג חדש של קרניים"), פורסם ב־28 בדצמבר של שנת 1895. בתחילת השנה החדשה הופיע תצלום שלד כף היד של ברתה בעיתון הווינאי "דה פרסה", ומהר מאוד הפכה התמונה לאחת המפורסמות בעולם. לימים הכניס אותה השבועון "טיים" לרשימת מאה התמונות המשפיעות בהיסטוריה. בטקסט המצורף נכתב כי ברתה ראתה לפניה את המוות, ואילו "עבור מיליונים המשמעות של הרנטגן היא חיים".
ב־13 בינואר 1896 הדגים רנטגן את התופעה המוזרה בפני כבוד הקיסר וילהלם השני בברלין. כמה ימים אחר כך הציג את תגליתו בפני האגודה הפיזיקלית־רפואית של וירצבורג, בשילוב הדגמה חיה: מול אולם מלא הוא יצר עבור המדען השוויצרי אלברט וון־קוליקר צילום פנימי של כף ידו. זה האחרון, אחרי שהשיב את לסתו למקומה, אמר לקהל כי במשך 48 שנות חברותו באגודה לא שמע הרצאה בעלת חשיבות כה גדולה. לפיכך הציע וון־קוליקר לקרוא לקרניים החדשות על שמו של המרצה, ולמן אותו רגע ועד היום נישא השם רנטגן בפי כול.
השמועה על הקרניים בוחנות הכליות והלב נפוצה לכל עבר. הציוד הנחוץ כדי להפיק אותן היה בר־השגה, ותוך זמן קצר עולם הרפואה למד את סגולות הגילוי. כבר באותה שנה נפתחה מחלקה לרדיולוגיה בבית חולים בגלזגו. מק אינטייר היה הראשון שאיתר בעזרת קרני רנטגן, בקיץ 1896, אבן בכליה. היכולת לאבחן באמצעותן מחלות ופתולוגיות הפכה אותן לכלי רפואי מרכזי, אבל לא רק העולם הרפואי הגיב בהתפעלות. במקביל לפרסום מאמרו של רנטגן בשני כתבי־עת מדעיים יוקרתיים בשפה האנגלית, Science ו־Nature, קיבל הציבור את הידיעה החדשותית גם בעיתונות הכללית. רבים נסחפו אחר ההתלהבות, אחרים הרימו גבה או התעלמו. רנטגנולוג בריטי סיפר כעבור שנים איך הגיב אביו כשקרא את העיתון היומי: "זו באמת שטות. איש אחד טוען שהוא גילה מין קרני אור שחודרות דרך חומר מוצק ומאפשרות לראות עצמות מבעד ליד. לאן כל זה יוביל אותנו? קרוב לוודאי שלא נשמע יותר על העניין, והדבר יישכח כאשר מישהו אחר ימציא פטנט לטיסה באוויר".
אבל הדבר לא נשכח. רנטגן שכלל את השפופרת כך שתצלם צלעות, חוליות וגולגולות, והציבור הרחב מצא שימושים משלו לתגלית החדשה. אולפני סטודיו נפתחו כדי לייצר "דיוקני עצם" לכל המעוניין. בחנות הכולבו בלומינגדייל'ס בניו־יורק עמד דוגמן שהראה בכל יום לעוברים והשבים את פעולת המכשיר החדש על גופו. פואמות, סיפורי בלשים ופרסומות שילבו את הקרניים חודרות הגוף כמוטיב בעלילה, ובלונדון נמכרו בגדים חסיני רנטגן, למעוניינים להגן על צניעותם. קריקטורות הציפו את העיתונים, חלקן משועשעות מאוד מהעניין. באחת נראה צלם המנחה את האדם הניצב מולו לחייך, כשלצידו התוצר: שלד מצחקק. בקריקטורה אחרת נראה בעל השולח את קרני האיקס אל דלת סגורה, כדי לבלוש אחר מעשיה של אשתו. שלישית הציגה מסיבת חוף "בסגנון רנטגן", ובה שורת שלדים מרקדים להנאתם. בינתיים ארגן תומס אדיסון תערוכה גדולה של קרני האיקס במסגרת תערוכת החשמל בניו־יורק, ושקד על פיתוח מכשיר רנטגן נישא.
"וימת כמעט באשמת עצמו"
גם בתוך בתי החולים והמרפאות נמצאו לקרינה המייננת יישומים נוספים מלבד מלאכת האבחון. חודשים אחדים אחרי ההדגמה בווירצבורג, הרדיולוג היהודי־אוסטרי ליאופולד פרוינד החליט לטפל בעזרת קרני האיקס בילדה בת חמש ששומה שעירה כיסתה את כל גבה. בכל יום, במשך עשרה ימים, עברה הילדה טיפול הקרנה שנמשך שעתיים, וכוון לחלקה העליון של השומה. כעבור שבועיים נעלם הנגע באזור זה לגמרי. עוד 42 שעות הקרנה הקדיש פרוינד לחלק המרכזי בגב, וכבר ביום השמיני החלה נשירה. זה היה המקרה המתועד הראשון של שימוש בקרני רנטגן לצורך טיפול. הפרוצדורה הוכתרה כהצלחה מסחררת, ופרוינד המשיך להרחיב את יריעת האפשרויות של הכלי החדש.
"קרני רנטגן שימשו לטיפול של ממש במגוון מחלות", אומרת פרופ' שפרה שורץ, היסטוריונית של הרפואה מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון. "הקרינו את החולים ללא הפסקה, כמובן מתוך מחשבה שזה הדבר הנכון. הידע שיש לנו היום על נזקי קרינה, לא היה קיים אז. השתמשו ברנטגן לריפוי מחלות שפירות ומחלות עור כמו פצעי בגרות, פסוריאזיס ואקזמה. טיפלו בעזרתו בדלקות גרון, בדלקת ריאות ובבעיות פוריות אצל נשים. אם ראו בלוטות מוגדלות, השתמשו בקרני רנטגן. בקנדה, כדי למנוע מוות בעריסה, ביצעו הקרנות לתינוקות אפילו בלי לשאול את ההורים. הם חשבו שאם בלוטות הצוואר מוגדלות התינוק עלול להיחנק, ופשוט הקרינו על המקום במטרה להקטין אותן. בארצות הברית בלבד טופלו בהקרנות לכל ההתוויות שהזכרתי כ־4 מיליוני ילדים. גם ביישוב היהודי בארץ, ולאחר מכן במדינת ישראל, נעשה שימוש אינטנסיבי ברנטגן. זו הייתה ממש 'פנקיאה', התרופה לכל התחלואים".
פרופ' שפרה שורץ: "אחד מעמיתיי סיפר שכילד היה לו שיער דליל, ואמא שלו לקחה אותו למכון רנטגן פרטי כדי שיקרינו לו את הראש, במטרה ליצור שיער סמיך יותר. בתל־אביב הייתה חנות נעליים יוקרתית, שהיו מצלמים בה במכשיר רנטגן את רגלי הילדים, על מנת לבדוק שהנעליים מתאימות. היום אף אחד לא היה מעלה בדעתו לעשות דבר כזה"
אחד השימושים הרפואיים בקרינת רנטגן, אולי המוכר מכולם, היה לטיפול במחלה עתיקת יומין שהפכה עם השנים לסוגיה חברתית־פוליטית נפיצה – הגזזת. המחלה המידבקת, שנגרמת על ידי משפחת פטריות, מתבטאת בכתמים אדומים ומגרדים, פוגעת בזקיקי השיער ויוצרת קרחות המתפשטות על גבי הקרקפת. מכיוון שהייתה נפוצה בריכוזי מהגרים ושכונות עוני צפופות, והלוקים בה – רבים מהם ילדים – סבלו מהתקרחויות, נוצרו סביבה סטיגמה שלילית ובידוד חברתי שהשלכותיהם הקשות לא נשכחו. על רקע גל העליות של ראשית ימי המדינה, והחשש מהדבקה רחבה בגזזת, הובילו משרד הבריאות הישראלי וגורמי העלייה טיפול רפואי שיטתי באמצעות הקרנות לעולים ולילדיהם.
שורץ הקדישה למחלה הזו ספר מאמרים שערכה יחד עם פרופ' סיגל סדצקי – "הגזזת – היבטים רפואיים, היסטוריים וחברתיים של הטיפול במחלה" (הוצאת אוניברסיטת בן־גוריון בנגב). "הקרנות רנטגן בעוצמה בינונית הפכו לאמצעי יעיל לביעור הפטרייה", מסבירה שורץ. "זו הייתה שיטת הטיפול המרכזית עד לתחילת שנות השישים, אז נמצאה תרופה לגזזת. בינתיים טופלו בעזרת הקרנות מאות אלפי ילדים ברחבי העולם – ברוסיה הצארית, בהודו ובאוסטרליה, במרכז אירופה ובמערבה, בצפון אפריקה ובמדינות המזרח התיכון, וגם ארצות הברית וקנדה".
לאט־לאט החלה המציאות לטפוח על פניהם של המקרינים והמוקרנים. דוגמן הרנטגן ההוא מבלומינגדייל'ס התלונן על כוויות בעור, נשירת שיער והפרעות בראייה. מקרי מוות של רדיולוגים, ספקי ציוד תעשייתי, טכנאים, רופאים וכל מי שעבד עם הטכנולוגיה, הלכו והצטברו באופן מחשיד.
אחת מהמוכרות שבקורבנות הייתה חלוצת חקר הקרינה הרדיואקטיבית, מארי קירי. את מותה מייחסים לא למבחנת הרדיום שנשאה בכיסה, אלא דווקא לחשיפה לקרני איקס. במהלך מלחמת העולם הראשונה נתקלה קירי בחיילים צרפתים רבים שנותחו ברשלנות וסבלו נזק בלתי הפיך, בגין מחסור במכשור רנטגן או בטכנאים בקיאים במלאכה. היא מיהרה לשים ידה על ציוד שהופקר במעבדות ובמרפאות נטושות, והקימה תחנות רנטגן ניידות שיצאו לחזית כדי למנוע הישנות מקרים כמו אלה שראתה. בניידות, שבשל גודלן כונו "לה פטיט קירי", היא נעה מבית חולים שדה אחד למשנהו. מהר מאוד הבינה שתיזקק ליד מיומנת נוספת, ולא הייתה מתאימה לתפקיד יותר מבתה אירן, שהזדרזה להצטרף למאמץ הלאומי. במהלך המלחמה בוצעו במצטבר יותר ממיליון בדיקות רנטגן בבתי חולים שדה.
אחרי שנעו ביחד בימות המלחמה, נשארה אירן בת ה־18 במרפאה רדיולוגית בבלגיה, ומשם המשיכה ליעדים נוספים כדי להכשיר דור חדש של טכנאיות רנטגן. שתיהן, האם והבת, היו לימים כלות פרס נובל, בדיעבד התברר כי שתיהן נחשפו למינונים גדולים מדי של קרני רנטגן וגז ראדון במהלך עבודתן, ושתיהן מתו בגיל צעיר.
בינואר 1896 הציג וילהלם רנטגן הציג את תגליתו בפני האגודה הפיזיקלית־רפואית של וירצבורג. מול אולם מלא הוא יצר עבור המדען השוויצרי אלברט וון־קוליקר צילום פנימי של כף ידו. השווייצרי, אחרי שהשיב את לסתו למקומה, אמר לקהל שבמשך 48 שנות חברותו באגודה לא שמע הרצאה חשובה כמו זו. לפיכך הציע לקרוא לקרניים החדשות על שמו של המרצה
גם כאן בישראל גבו הקרניים קורבנות מפורסמים. בינואר של שנת 1938, במאמר בעיתון הארץ שכותרתו "בירור שאלת הרנטגן בארצנו", סופר על סכנות הקרינה ועל החובה להתמגן בעופרת כדי למזער את הנזק. בין השאר מובא שם סיפורו של "הדוצנט ד"ר פרויד" שהגיע לארץ מאוסטריה. "כשתי שנים התענה בהדסה עם מכשירו הרעוע עד שלכבודו סידר לו ועד הרופאים היהודים באמריקה מכון רנטגן חדיש ממדרגה ראשונה, וזאת היא ההתחלה הרנטגנית כאן. (…) וימת בשנת 1925 כמעט באשמת עצמו", ספק־דיווח ספק־נזף הכותב במנוח. "הוא לא חס על עמלו וביחוד לא אחז באמצעים הנהוגים בפני הפעולות המזיקות של קרני הרנטגן. בשנים הראשונות טרם ידעו על אמצעים אלו, ואחרי שידעום הזניחו רופאים מתוך מסירות נפש יתירה ואין מספר לחללים שנפלו תחת ידי רנטגן (…) פרויד היה לקורבן בא"י". בידיעה ארוכה שתיארה את הלווייתו של הדוצנט המסור (בהשתתפות "כל האינטליגנציה של ירושלים וביחוד את אלה ששייכים למקצוע הרפואה. נוכח גם הרב קוק") נאמר כי "לפי דעת הרופאים אין ספק בדבר שהמנוח ניזוק על ידי קוי רנטגן, ביחוד על ידי הניסיונות הרבים שעשה עליהם".
באמצע המאה ה־20 הנתונים הקשים הלכו ונערמו. מחקרים שנערכו ברחבי העולם מצאו קשר בין הקרנות בילדות להתפתחות מחלות ממאירות. בשנת 1965, למשל, ערך פרופ' ברוך מודן מחקר שכלל למעלה מעשרת אלפים ילדים שהוקרנו במסגרת המסע לביעור הגזזת. התוצאות, שפורסמו בכתב־העת הנודע "לנסט", הצביעו על סיכון מוגבר לסרטן באזורי הראש והצוואר שהוקרנו. מוסדות בריאות ברחבי העולם החלו להכות על חטא. בשנת 1977 יצאו המכונים הלאומיים לבריאות והמכון הלאומי לסרטן בארצות הברית במסע תקשורתי כדי לעורר מודעות לסיכונים הכרוכים בשימוש בקרני רנטגן. עלוני מידע שהופצו במרכזים מסחריים פנו לאנשים שהוקרנו בילדותם ועודדו אותם ללכת להיבדק. מאותו רגע החל להתגלגל כדור שלג שסחף אחריו מוסדות ומדינות.
בישראל יצא גם השד העדתי מן הבקבוק. "הגילויים המאוחרים על השלכות ההקרנה נוספו לתופעות הלוואי של הטיפול הזה – צלקות בעור הקרקפת, דילול שיער – ולצלקות הנפשיות שהתלוו אליהם", אומרת שורץ. "המחאה שקמה בארץ טענה שמאחורי ההקרנות עמדה אפליה עדתית. את נזקי הטיפול בילדי העולים מארצות המזרח ייחסו לרשלנות רפואית, למרות שלא כך היה". בצל המחאה נחקק חוק לפיצוי נפגעי ההקרנות, ועשרות אלפי תביעות הוגשו נגד המדינה, הסוכנות היהודית, וקופת החולים.
הסיני שהתחבא אלף שנה
שאלת השימוש ברנטגן ככלי רפואי – התדירות המומלצת, המיגון, הנחיצות – תלויה ועומדת גם בשנות האלפיים. מעניין לציין שבאוגוסט האחרון, בכתב־העת Physical and Engineering Sciences in Medicine, הובא מאמר סקירה קצר הבוחן את האפשרות להשתמש בקרינת רנטגן במינון נמוך עבור חולי קורונה הסובלים מדלקת ריאות.
"סוגיית הרנטגן נמצאת גם כעת על סדר היום הרפואי", אומרת שורץ. "גם אחרי 125 שנה מתקיימים דיונים בעיתונות המדע ובקרב הרופאים לגבי נזקי הרנטגן, והאם 'להקרין' ילדים או שעדיף להימנע מבדיקות הכוללות קרינה. העולם הרפואי עדיין לא משוכנע במאת האחוזים לגבי השימוש הנכון בכלי האדיר הזה. אתן לך דוגמה מכלי רפואי אחר: בשנות החמישים, ילדים שסבלו מצינון ודלקות חוזרות ונשנות קיבלו סטרפטומיצין. גם לי נתנו בילדותי את התרופה הזו. לקח זמן עד שגילו שאחת מתופעות הלוואי החמורות היא לקות שמיעה, בעיקר אצל מי שקיבל טיפול ממושך, ובעיקר אצל ילדות. אני משתמשת במכשירי שמיעה מגיל צעיר כתוצאה מהטיפול בסטרפטומיצין, אך אינני מאשימה את הממסד הרפואי ברשלנות ואפילו לא בטעות. כך עובדת הרפואה, עם הרבה ניסוי וטעייה. יש דוגמאות רבות דומות – בעבר נתנו לחולי המופיליה מנות דם בלי לדעת שהן נגועות באיידס, והיה ה'תלידומיד' שניתן לנשים בהריון וגרם למומים קשים. גם היום אנחנו נותנים תרופה, משוכנעים שהיא בטוחה, ואולי בעוד שלושים שנה נגלה שיש לה השלכות שלא צפינו – אבל אי אפשר אחרת.
"אחד מעמיתיי הרופאים סיפר פעם שכילד היה לו שיער דליל, ואמא שלו לקחה אותו למכון רנטגן פרטי כדי שיקרינו לו את הראש, במטרה ליצור שיער סמיך יותר. בשנות החמישים הייתה ברחוב אלנבי בתל־אביב חנות יוקרתית לנעלי ילדים, בשם 'פיל'. החנות הזאת נודעה בכך שיש לה מכשיר רנטגן לצילום רגלי הילדים, על מנת לבדוק שהנעליים מתאימות. אילו ידענו אז מה שאנחנו יודעים היום, אף אחד לא היה מעלה בדעתו לעשות דבר כזה".
קרני הרנטגן לא שינו את פני הרפואה לבדה; הן סייעו לעולם המדע במקומות רבים ובלתי צפויים. מכשירי רנטגן משמשים כיום לאיתור סדקים במבנים ובמטוסים, ולבדיקות ביטחון בשדות תעופה. בתחום הקריסטלוגרפיה, חקר הגבישים, הטכנולוגיה הזו מאפשרת לפענח את מבנה הגביש. בדיקת הסי־טי – שמבוססת על קרני רנטגן, וזיכתה גם היא את מפתחיה בפרס נובל – משרתת היטב את הארכיאולוגים. על דפי מוסף זה תיארתי לפני כמה שנים איך הובל אלכס, המומיה היחידה בישראל, לבדיקת סי־טי בבית החולים כרמל בחיפה. המומיה, שמתגוררת בדרך כלל במכון האפיפיורי למקרא, נלקחה למקצה שיפוצים לקראת תערוכה, ומכשיר הסי־טי אפשר לדעת מה מצבה. הסריקה הראתה שבר ברגל וסדק בתכריך, וכך ידעו המשחזרים מה לשקם ואיך לטפל. סריקה כזו, לצד בדיקות אחרות, מאפשרת גם למדע הרפואה להפיק המון ידע מהמתים הקדומים על החיים כיום. אגב, לפני חמש שנים סיפקה בדיקת סי־טי הפתעה לחוקרים הולנדים: הם הכניסו למכשיר הדימות פסל בודהה בתנוחת המדיטציה המוכרת, ונדהמו לגלות בתוכו את גופתו החנוטה של המורה הרוחני הסיני ליקוון, שמת לפני כאלף שנה.
הציבור הרחב מצא שימושים משלו לתגלית החדשה. אולפני סטודיו נפתחו כדי לייצר "דיוקני עצם" לכל המעוניין. פואמות, סיפורי בלשים ופרסומות שילבו את הקרניים חודרות הגוף כמוטיב בעלילה, ובלונדון נמכרו בגדים חסיני רנטגן, למעוניינים להגן על צניעותם
"צילום הרנטגן מאפשר לנו 'לחדור' פנימה ולראות את כל מה שנסתר מעינינו בלי להרוס את הממצא", אומרת מימי לביא, מנהלת המעבדה לשימור עתיקות במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. "כך אנו יכולים לעמוד על כתובות שנמצאות תחת שכבות קורוזיה, על תכולתם של כלים שונים, ועל פרטים מבניים, טכנולוגיים ועיטוריים למיניהם. זה פשוט כלי מצוין כדי לקבל אינפורמציה שאינה גלויה לעין.
"בסוף שנות התשעים, למשל, הגיע אלינו מטמון עשיר וגדול של כלי מתכת שהתגלה בטבריה. הכלים האלה אופסנו בכלי קיבול גדולים, ובעזרת מכשיר הרנטגן שלנו יכולנו לבדוק את הממצא ולהחליט באילו פריטים נטפל וכיצד. בעקבות המידע הרב שהתקבל מהצילומים החלטנו גם להשאיר חלק מהממצא באחסון בתנאים נאותים, ולאפשר לדורות הבאים או לטכנולוגיות חדשות לתרום לטיפול שימורי בהמשך".
מעבר חד לתחום הביולוגיה: באפריל 2019 התפרסם מאמר שבו חושפים חוקרים מאוניברסיטת בראון איך פיצחו בעזרת קרני רנטגן את מנגנון הטריפה של דג השפמנון, שהיה עד כה בגדר תעלומה. השפמנון חסר השיניים והלשון מצליח לשאוב את הטרף לפיו במהירות ולבלוע אותו. טכנולוגיית רנטגן מיוחדת אפשרה לחוקרים האמריקנים לעקוב אחריו בשעת הארוחה, וכך גילו שעצמות הגולגולת פועלות בתיאום מושלם עד ללכידת הטרף. כאשר המשימה מסתיימת, כל עצם מתחילה לפעול בנפרד. מחקרים כאלה מאפשרים להבין איך מינים בעלי מבנה שונה מפתחים שיטות שונות לצורך ביצוע של אותה פעילות.
ומדגים לדו־חיים. אחרי שבשנות התשעים כבר הספידו את העגולשון שחור־הגחון, ואחרי שהארגון הבינלאומי לשמירת הטבע הכריז על היכחדותו – התברר שליצור הקטן יש תוכניות אחרות. העגולשון, שנעלם מהנוף עם הרס אגם החולה, צץ לפתע מחדש ב־2011. בעקבות שובו החלו במכון ויצמן לברר את אילן היוחסין שלו, בעזרת ציוד מתקדם של סריקת סי־טי. מה שייראה לנו עניין של מה בכך, היה עבור החוקרים דרמה גדולה: בדיקת השלד, לצד בדיקות גנטיות, העלתה שהעגולשון שחור הגחון הוא לא מי שחשבנו – קרוב משפחה של סוג הנפוץ באירופה. למעשה, הוא הניצול היחיד של סוגי דו־חיים שנכחדו לפני כ־15 אלף שנים.
הודות לטכנולוגיית הרנטגן שבמעבדתו של ד"ר ולאד ברומפלד במכון, נוצרו תמונות תלת־ממדיות מפורטות שיכולות לדמות שלדים ועצמות של בעלי חיים, וגם חיידקים מיקרוסקופיים. המכשיר משרת מחקרים רבים של מדעני מכון ויצמן, שבוחנים למשל מבנה פנימי של עצמות בזמן התפתחותן, חלחול נוזלים לתוך קרקעות, פגמים זעירים ביהלומים, חלקיקי מינרלים וזכוכית ברקמות צמחיות, והיד עוד נטויה.
את הפרק המוקדש לרנטגן בספר "כי מנגד תראה", חותם הקרדיולוג הישראלי־אמריקני יצחק קרונזון כך: "ההמצאה שינתה לא רק את פני הרפואה, אלא גם מכלול של מדעים אחרים… קשה לתאר מה היו פני הרפואה והמדע כיום לולא נצנץ בחשכה אור ירקרק מִלוח שנשכח במעבדת האוניברסיטה של וירצבורג, ולולא הבחין בכך וילהלם רנטגן".
יקה עם מבט חודר
פטנט הוא סירב לרשום, את הכסף מפרס נובל הוא תרם, ואת הכבוד השאיר לאחרים. וילהלם רנטגן סירב להפיק טובת הנאה כלשהי מהמצאתו הגדולה, שככל הנראה גרמה למותו
וילהלם רנטגן נולד ב־27 במרץ 1845 בלנפ שבגרמניה, בן יחיד לשרלוט קוסטנזה פרוין ולפרידריך קונרד רנטגן, סוחר ויצרן בגדים. בהיותו בן שלוש עברה המשפחה להולנד, מולדתה של אמו. בגיל העשרה הורחק וילהלם מה"אוטרכט", התיכון שבו למד, כי סירב להסגיר מי צייר קריקטורה בלתי מחמיאה של המורה. בלי דיפלומה ביד, לא יכול היה רנטגן הצעיר להירשם לאוניברסיטה גרמנית, אבל לשמחתו גילה כי הקבלה למכון הפוליטכני בציריך כרוכה בהצלחה במבחן בלבד. הוא עבר את הבחינה, והחל ללמוד הנדסת מכונות.
מהנקודה הזאת החלה הקריירה האקדמית שלו לנסוק. בשנת 1869 קיבל דוקטורט בפיזיקה, וכחמש שנים אחר כך הפך למרצה באוניברסיטת שטרסבורג. במשך תקופה הוא נע בין מוסדות, מתלבט בין הצעה יוקרתית אחת לאחרת ולא ממהר להתמסר. במהלך שיטוטיו פגש בבית קפה בציריך את אנה ברתה לודוויג, שהפכה לרעייתו. ילדים לא היו להם, אבל הם אימצו את אחייניתה של ברתה, ג'וזפין.
את קרני האיקס שעשו לו שם בעולם גילה במהלך עבודתו באוניברסיטת וירצבורג, שאליה עבר בשנת 1888. רעשי הרקע שנשמעו בעולם בעקבות התגלית, והשימושים הבידוריים שנמצאו לה, לא עניינו את רנטגן. להפך, הוא סבר שהם מפריעים לעבודתו ומאפילים על הדבר עצמו. הוא גם סירב להפיק טובות הנאה מתגליותיו, ובטח שלא לרשום פטנט. ב־1901, כשהיה ראשון לזכות בפרס הנובל לפיזיקה, תרם את כל 70 אלף הפרנקים. כשחזר משטוקהולם אמר: "אל תחשבו שאושרו של אדם תלוי בכבוד או בפרסים שהעולם מעניק לו. אדרבה, לאדם המצליח אורבים שני פיתויים מסוכנים: התהילה והעושר. הם מערפלים את השיפוט ומסיטים את מרצו של האדם לאפיקים צדדיים, הרחק מהמטרות החשובות באמת הנותנות טעם לקיום".
אחרי גילוי קרני האיקס התיישב רנטגן על כס ראש המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת מינכן. את שנותיו האחרונות, עד מותו ב־1923, העביר בביתו שמחוץ למינכן. בצוואתו ביקש כי כל מסמכיו יושמדו, למעט כמה שנותרו שמורים בספרייה רפואית במרילנד.
הדעות חלוקות בשאלה אם הקרינה שנחשף לה היא שהייתה אשמה במחלת סרטן המעי שהביאה למותו. "בסופו של דבר רנטגן היה יקה יבשושי, שנשאר ספון במעבדה רוב הזמן ועבד על הניסויים שלו בחריצות", אומרת הפיזיקאית ד"ר נעמה חריט־יערי. "זה סוד קסמו ותרומתו העצומה למדע. הוא יכול היה למנף אותה ולהפוך לכוכב תקשורת, אבל זה לא עניין אותו. את המקום שלו בהיסטוריה הוא קיבל, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהאיש הקריב את חייו למען המדע".
