מצוות התלויות בארץ: האיש שאיגד את חוקי התכנון בספר

בפתח שיחתנו, מוטי קפלן מצטט סיפורי אגדה תלמודיים על רבי יוחנן ותלמידו־חברו ריש לקיש. המוטיב החוזר בסיפורי ריש לקיש הוא המים: פה הוא שוחה בירדן, שם צולח שלולית. לעומתו, המוטיב אצל רבי יוחנן הוא דווקא האש. שני היסודות הללו עמדו גם במרכז המחלוקת שהביאה לאובדנם, ויכוח בשאלה הלכתית תמימה כביכול – האם "גמר המלאכה" של כלי מתכת הוא "משיצרפם בכבשן" כדעת רבי יוחנן, או "משיצחצחן במים" כדעת ריש לקיש. בסערת הוויכוח הטיח רבי יוחנן עלבון חריף: "לסטים באומנותו יודע", הוא רמז לַעֲבָרוֹ של ריש לקיש כשודד החי על חרבו. הקרע שנוצר בעקבות העלבון הביא למותם של שני אבות התלמוד הירושלמי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הניסיון הישראלי שכשל להפוך למעצמת פרווה
– הבלדה לעוזב המגזר: מדוע יש נשירה בקרב בוגרי החינוך הדתי?
– הרב דרוקמן לשר החינוך: חזק את לימודי היהדות בכל בתי הספר ובכל המגזרים

"אין בגמרא מילה חסרת משמעות", אומר קפלן. "אין 'סתם'. כל נתון בא ללמד משהו. הדיון בסוגיית 'מהו גמר מלאכתו של כלי' ממשיך את השאלה 'מהו גמר מלאכתו של אדם' – מתי הוא נעשה גברא רבא (אדם גדול – י"י), במים או באש? האש – היא הבירור הנוקב, המחלוקת שמחדדת קצוות והגדרות, וזה מה שחסר לרבי יוחנן אחרי מות החברותא שלו, ריש לקיש. חכמים שולחים אליו לנחמו את רבי אלעזר בן פדת, ש'שמועותיו מחודדות'. אבל בן פדת הוא סיני ולא עוקר הרים, ואינו מצליח למלא את להט הדיון שחסר לרבי יוחנן. מרוב צער נטרפת דעתו, עד שחבריו מבקשים עליו רחמים שימות – ולא שירפא לו. כי מה שווים החיים בלי בירור האמת, בלי מלחמתה של תורה?"

שאלות של אש ושל מים היו גם חלק מהמשימה האדירה שניצבה בפני קפלן בשבע השנים האחרונות, והוא פיצח אותן בעזרת מלחמתה של תורה: מתודות תלמודיות, הנחיות של אמוראים ושיטות פסיקה של ראשונים ואחרונים הנחו אותו בכתיבת "תמ"א 1", התנ"ך החדש של התכנון במדינת ישראל.

התכנון הוא אחד המאפיינים המרכזיים של המדינה המודרנית. בעולם העתיק כל אדם היה יכול לבנות על אדמתו כמעט ללא הגבלה, וכל שליט מקומי חפר או סלל בהתאם לגחמותיו, אך כיום הנחת העבודה הבסיסית היא שאין ציוויליזציה ללא תכנון מקיף, מפורט וכולל. כל בית, כל כביש, כל שכונה, כל מאגר מים, כל קו חשמל עילי וכל פרויקט תשתית חייבים להיות חלק מתוכנית גדולה שיש בה היגיון וסדר, מענה מקיף לצרכים ואיזון בין אינטרסים מתנגשים. לפני שהארץ תלבש שלמת בטון ומלט, מישהו צריך לשבת ולתכנן את זה.

מלאכת התכנון הזו אמורה להתגלם בתמ"אות, תוכניות המתאר הארציות, שקובעות מה מותר לבנות ובאילו תנאים, ומתי אסור לבולדוזרים לעלות על הקרקע כדי שלא יפגעו בערכי סביבה או במרחבים ציבוריים. אלא שהתוכניות הללו ממלכדות לפעמים את עצמן, כפי שגילתה מדינת ישראל כשביקשה להתמודד עם משבר הדיור: הממשלה רצתה לזרז את בנייתן ושיווקן של מאות אלפי יחידות דיור, אך העיריות והמועצות התקשו לממש זאת. כל תוכנית בנייה שהגיעה לאחת הוועדות המחוזיות נדרשה לצלוח מסלול מכשולים של עשרות תמ"אות נפרדות, מה שהפך את הליך התכנון לארוך ומייגע.

"נניח שאתה רוצה לתכנן שכונת הרחבה לעיר שלך, או להוסיף מחלף לכביש ראשי", מסביר מוטי קפלן, העומד בראש חברת תכנון וייעוץ. "עד לאחרונה היית צריך לעבור הליכים מייגעים מול כל תמ"א בפני עצמה, כשלכל אחת מהן יש הוראות שונות ותשריטים שונים, ולעיתים יימצאו ביניהן אי התאמות וסתירות. אם אתה בונה ליד החוף, אתה צריך לצלוח את תמ"א 13 – תוכנית המתאר הארצית לחופים. אם הפרויקט נמצא בשטח פתוח, תתמודד גם עם תוכניות המתאר ליערות ושמורות טבע. תמיד יעברו בשטח המיועד לבנייה כביש, מסילת רכבת או נחל, ועליך למצוא את הסעיפים והתשריטים בתוכניות הייעודיות שלהם, לקבל הערות, להתמודד עם התנגדויות. אין לדבר סוף".

המשימה שקיבל לידיו קפלן בינואר 2013 הייתה חלום חייו – עריכת תוכנית המתאר הארצית הכוללת 1. ובמילים אחרות: איסופן של עשרות ומאות תוכניות המתאר הארציות הקיימות – העוסקות בחופים, יערות, שמורות טבע, תשתיות אנרגיה, כבישים ומחלפים, מסילות רכבת, שטחי חקלאות, שטחים מלאי בניינים, ריאות ירוקות ועוד – וכינוסן בתוכנית אחת בעלת שיטה סדורה וברורה, שתשמור על איכות החיים בהווה וגם תצפה את פני אתגרי העתיד. התוכניות הישנות היו, כאמור בהחלטת הממשלה, "נעדרות בהירות ושקיפות, כוללות סתירות פנימיות, קשות להתמצאות, כר נרחב לדיונים משפטיים"; המסמך המאוחד נדרש להתבסס על שפה אחת והיגיון עקבי.

מי שהניעה את המהלך הייתה בינת שוורץ, שעמדה בראש מנהל התכנון. שוורץ גמרה אומר לשחרר פקקים ולפתוח חסמים כדי לקדם בנייה באזורי הביקוש, ולשם כך הובילה להחלטת ממשלה על כתיבת תמ"א חדשה. עשרה חודשים אחר כך התקבלה החלטה תואמת גם במועצה הארצית לתכנון ולבנייה. שוורץ הטילה את המשימה על קפלן, אך בעצמה לא שרדה את המסע להשלמת התוכנית: ארגון "אדם, טבע ודין", שחשש כי אינטרסים סביבתיים ייפגעו, עתר לבג"ץ בטענה שראש מנהל התכנון קיבלה החלטות תוך ניגוד עניינים. שוורץ נפגעה עד עמקי נשמתה, ובאמצע הדיון בבית המשפט העליון הודיעה כי היא מתפטרת לאלתר. באמצע העשור השישי לחייה היא עזבה את תפקידה הבכיר בשירות הציבורי, ובמקום להתמודד על מנכ"לות משרד ממשלתי, החלה בלימודי רפואה בבית החולים בצפת. ובכל זאת, רכבת התמ"א כבר יצאה מהתחנה. דלית זילבר, שהחליפה את שוורץ בתפקידה, הובילה בבטחה את המסע דרך מהמורות ועתירות, עד לאישור בממשלה.

שבע שנות עבודתו של קפלן הולידו מסמך אחד, חוברת לא עבה במיוחד. "בינת בזמנה הורתה לי: 'זרוק הכול, את כל תוכניות העבר. מוטב לבנות משהו חדש, ולא טלאי על טלאי'", הוא נזכר. "לא קיבלתי את זה. בתמ"אות הקודמות אמנם היו בעיות רבות, אבל הושקעו בהן הרבה שנות אדם בהתבוננות וחשיבה. היה חשוב לי לשמר את מורשתן והישגיהן, אך לעשות זאת במסגרת מושגית חדשה".

הלכות טורבינה

המשרד של מוטי קפלן נמצא בבניין ישן בשכונת בקעה בירושלים. החדרים העמוסים ספרים אינם המראה המקובל של משרד אדריכלים. בשל מגבלות הקורונה אנחנו יושבים על הגג הפתוח, ומצטרפת אלינו שם יעל, בתו של קפלן. ילדיו למדו בחינוך דתי או משלב, אבל רק יעל לקחה עוד צעד ולמדה במכינת "בית ישראל" ובמדרשת ברוריה. היא מאזינה לנו בקשב, רגילה לכך שגם שיחת חולין של אביה היא שיעור תורה. אין דבר שבן שיחי אוהב יותר מאשר מה שבעולם הישיבות מכונה "לְדַבֵּר בְּלִימוּד".

התלמוד וספרי ההלכות הם תבנית נוף מולדתו של קפלן. הוא גדל בבית חרדי, בן להורים שברחו מפולין לרוסיה במהלך מלחמת העולם השנייה, חזרו אחרי המלחמה למחנות העקורים, וב־1949 עלו ארצה ושוכנו במעברת סרפנד, צריפין. את בנם מוטי שלחו לחינוך העצמאי, לבית הספר "שארית ישראל" בפתח־תקווה. אחד ממחנכיו שם היה בנו של ר' אברהם חיים נאה – המוכר בעולם פסיקת ההלכה בשל שיטתו בנוגע למידות ומשקולות. בהמשך למד קפלן בישיבת "היישוב החדש" בתל־אביב, ולדבריו הוקסם משיטת הלימוד של הרב שמעון שקאפ. ובכל זאת, במקום להמשיך בדרך הסלולה לישיבה גבוהה, הוא "חתך" לצבא ושירת בחיל המודיעין. כשהשתחרר, התלבט באיזה מסלול אקדמי לבחור. "לא רציתי ללמוד פסיכולוגיה, ספרות או משפטים. מצד שני, לא היה לי רקע במדעים מדויקים, ולא האמנתי שאשרוד במתמטיקה או בפיזיקה. שאלתי מה הכי קל ללמוד במדעי הטבע, אמרו לי – חקלאות. הלכתי ללמוד חקלאות. כשסיימתי, שאלתי מה המקצוע הבא הכי קל, ואמרו לי – גיאולוגיה. אז למדתי גיאולוגיה, וסבלתי מכל רגע".

תריסר שנים עבד קפלן כגיאולוג בחברת ייעוץ שעסקה גם בתכנון פיזי. "לאט־לאט נשאבתי לתחום התכנון, שריתק אותי. בימים ההם הגיעו גלי העלייה מרוסיה, והבנייה החדשה איימה על שטחי יער וחורש טבעי. ראש אגף תוכניות המתאר הארציות דאז במנהל התכנון, דינה רצ'בסקי, רצתה שגיאולוג שיודע לקרוא שטח יכין את תוכנית המתאר ליערות. כך התגלגלתי באקראי אל תחום התכנון הארצי".

אחרי תוכנית המתאר ארצית ליער וייעור, ערך קפלן את תמ"א 13 לחוף מפרץ אילת. בהמשך השתתף בהכנת "ישראל 2020", תוכנית האב שהתוותה את חזון התכנון לשנים הבאות, ועל בסיסה נכתבה תוכנית המתאר הארצית תמ"א 35. כשמאחוריו עשרות שנות עבודה במוסדות התכנון, הוטל עליו לגבש את תמ"א 1 יחד עם צוות מומחים ומשפטנים ממנהל התכנון ונציגי הממשלה והרשויות. "לצד הסיפוק מן ההזדמנות והאתגר שנפלו בחלקי, עלו גם דאגה וחשש: איך מחברים תוכניות שונות כל כך למסמך אחד? את הכיוון מצאתי בדרכי החשיבה התלמודית: הן אנליטיות, לוגיות, אחוזות בהגיונות וכללים, אך גם ברגש ובדמיון. שפת הגמרא תמציתית ומרוכזת, אך אינה חותכת ופוסקת.

"ריבוי הנושאים ההלכתיים ופיזורם הביא ל'קודיפיקציה', כלומר איסוף של כלל מצוות התורה למערכת מסודרת. מה עשו הרי"ף, הרמב"ם, בעל הטורים, ומחבר השולחן ערוך? הם נטלו הלכות מפוזרות, שונות וזרות, וקיבצו אותן למשנה סדורה. בלי להתיימר חלילה להידמות אליהם, נטלתי מהם השראה. הם אספו את הלכות שבת, סוכה, עבודה זרה ושכנים למערכת אחת, ואני אספתי מסילות ברזל, יערות, חופי ים, תחנות כוח, טורבינות רוח, מתקני התפלה וצינורות גז למסכת אחת".

מסכת ארץ ישראל?
"כן. וזה מתבטא לא רק בהיבט של סדר ומיון, אלא גם באתגר של כתיבת תוכנית בשפה בהירה וקצרה, בדרך לוגית מובנת, על פי מערכת כללים ולא בפרטים, ובהבחנה בין כללי 'עשה' לכללי 'לא תעשה'. ככה בדיוק בנויה ההלכה היהודית.

"הסדרנים הראשונים הידועים לנו הם רבי טרפון ורבי עקיבא. וכך מסופר באבות דרבי נתן: 'לרבי טרפון קרא לו גל אבנים… כיוון שנוטל אדם אחת מהן, כולן מתקשקשין ובאין זה על זה. כך למה רבי טרפון דומה – בשעה שתלמיד חכם נכנס אצלו ואמר לו שנה לי, מביא מקרא ומשנה, מדרש, הלכות ואגדות. כיוון שיצא, היה יוצא מלא ברכה וטוב. למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ. מצא חיטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, פולין מניח בה, עדשים מניח בה. כיוון שנכנס לביתו מברר חיטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, כוסמין בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה טבעות־טבעות'.

"יש כאן ביקורת מרומזת על גישתו של רבי טרפון. הוא יוצר 'גל אבנים' – ערבוביה, מאסף ללא שיטה. רבי עקיבא אוסף כמותו, אבל גם מבדיל, בורר, מסדר ומארגן. רבי עקיבא הולך בעקבות מעשה בראשית, שאינו אלא מערכת של הבדלות, ששזורות בכל תיאור הבריאה: 'ויאמר א־להים יהי אור, ויהי אור… ויבדל א־להים בין האור ובין החושך'. הבדלה היא תחילתה של כל דעת. ככה נוצרת מערכת סדורה, אוצר בלום".

חמש מילים מספיקות

קפלן ביקש ליישם את העקרונות העתיקים הללו על מסמכים מודרניים. "הפעולה הראשונה הייתה, כמתבקש, סיווג ומיון", הוא מסביר. "מאות התוכניות הוותיקות פורקו למרכיביהן, על עשרות ומאות המושגים והפרטים הכלולים בהן: הגדרות, הנחיות, הוראות, מפות ותרשימים. ובלשון חכמים: הגדרות בפני עצמן, הוראות בפני עצמן, טבעות־טבעות. הארגון והסיווג סייעו במניעת כפילויות, חזרות וסתירות. מושג שהוגדר בדרך מסוימת בתוכנית א' ובדרך שונה או סותרת בתוכנית ב' – כיצד תפעל תוכנית ג' כאשר היא נתקלת בו? יישוב וחידוד של המושגים, והנחתם בסדר ובהיגיון, היו המצע להרכבתם מחדש בתמ"א 1 בדרך קלה, שקופה ונוחה.

"עכשיו החל פרק מרתק – הטיפול בשפה. אריכות הלשון, צעצועים ותפארת מליצה תמיד שיגעו אותי. תוכנית היא דבר חוק, אך כשאתה פותח את ספר החוקים הזה אתה מוצא ניסוחים ארוכים ומפותלים בלשון בלתי מובנת ונתונה לפרשנויות. אתן לך דוגמה לקטע מהתמ"א הישנה שעסקה בחופים, ותגיד לי מה הבנת: 'לא ידונו בתוכניות שיחולו על שטחים כאמור ולא יחליטו בהן, אלא אם תוכניות אלה יקבעו הוראות בדבר איסור הקמת מבנים במרחק של 100 מטרים לפחות מקו פני המים העליון, וזאת במקומות שהקמת מבנים אינה מותרת מפורשות בהוראות תוכנית זו, הכול במידה שתוכניות המתאר הקיימות אינן כוללות כבר הוראות שחובה להכניס על פי פסקה זו'. בתמ"א 1 כל זה מסוכם בחמש מילים ועוד שתיים: 'בתחום חוף הים (100 מ') תיאסר בנייה'. לא צריך יותר. מבחינת התוכן, אין שום הבדל בין הניסוח המקורי המסורבל, לניסוח החדש. הגמרא אומרת 'לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה'. רבי מנחם בן שלמה המאירי, בחיבורו 'בית הבחירה', מספר בהומור ובחן על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדי. כששאלו אותו מדוע הוא עושה זאת, השיב: 'כדי שיבינו הפתאים'. אמרו לו: 'בעוד שיבינו הפתאים, המשכילים יקוצו'.

"מקור ההשראה לניסוחים של תמ"א 1 היה הרמב"ם. בהקדמה לספרו 'משנה תורה' הוא מציג את השיקולים שהנחו אותו בבחירת שפה לחיבורו הגדול. הוא שלל את השימוש בלשון התנ"ך, כי היא לא מפותחת מספיק ולא עונה על צורכי קודקס הלכתי שלם; הוא החליט גם לא לכתוב בארמית, כי אינה מוכרת מספיק. לבסוף החליט לכתוב 'בלשון המשנה, כדי שיהא קל לרוב בני אדם, תכלית הקיצור עם השלמות, והרחקת מתק הדיבור ויפי החריזה'. על הדרך הוא עוקץ את מחברי הפיוטים, ששפתם אינה מובנת – 'וכל פעם ששמעתי את האזהרות, שנתחברו בספרד, נהפכו ציריי עליי מחמת מה שראיתי. ואין להאשימם, כי מחבריהם פייטנים'. הרמב"ם הגדיר כללי שפה לקודיפיקציה: פשטות, קיצור, רלוונטיות וזיקה לשפה היומיומית הרווחת, התרחקות ממתיקות וממליצות, ושאיפה להשגת שלמות ותכליתיות".

הנה עוד דוגמה לניסוחים שקפלן נאבק בהם: "אחת התמ"אות מסבירה מה נדרש כדי לאתר מקום מתאים להקמת תחנת כוח – 'בחינת חלופות אפשריות למיקום האתרים והתייחסות לשימושי הקרקע וייעודיה, לרבות (…) שימוש מושכל בקרקע'. מה זה 'לרבות שימוש מושכל בקרקע'? נניח שמתכנן רוצה להקים מתקן תשתית אחר, מתקן התפלה לדוגמה, האם הוא פטור מהדרישה לעשות שימוש מושכל בקרקע? חלק מרכזי בעבודה היה לנכש מילים מיותרות".

בדברי ההסבר שכתב לתמ"א התעכב קפלן גם על ההבדל בין לשון חיוב ללשון שלילה. "רוב הניסוחים בתוכניות הישנות היו על דרך השלילה", הוא מספר. "לדוגמה, 'לא יאשר מוסד תכנון תוכנית מפורטת למתקן טיפול, אלא אם תכלול, בין היתר ולפי העניין, הוראות בדבר…'. למילים יש השפעה על הקורא, וניסוח כזה יוצר אפקט מרתיע: אתה רוצה להקים מתקן, ונתקל מיד ב'לא'. כקורא אבין שרוח המפקד היא לא לאשר. אבל המטרה של התמ"א הפוכה – לאפשר את הקמת המתקן. אז למה לפתוח ב'לא'? לכן הועדף הניסוח: 'תוכנית מפורטת למתקן טיפול תכלול הוראות בדבר…'. ככה זה פשוט. רק כאשר המטרה היא למנוע פעולה נותרה לשון השלילה. לדוגמה – 'לא תאושר תוכנית בעלת פוטנציאל לזיהום מי תהום, בשטח בעל חשיבות להעשרת מי תהום'.

"מקור ההשראה שלי במקרה הזה ברור: במניין המצוות מבחינים בין מצוות לא תעשה, שמנוסחות בלשון שלילית – כמו 'ושוחד לא תיקח'; למצוות עשה, שתמיד מנוסחות בצורה חיובית – 'ועשית מעקה לגגך'. בשפת התוכניות הישנות, הפסוק האחרון היה מנוסח בערך כך: 'לא תבנה בית אם אין בו מעקה'. זו שפה מטעה, כי אנחנו לא מבקשים למנוע פיתוח ובנייה אלא לקדם אותם תוך שמירה על מקדמי בטיחות חיוניים".

צר עולמם כעולם מסילה

התמ"א החדשה שונה מקודמותיה גם במבנה שלה ובהגשתה. "תוכנית אמורה ליצור סדר, והיא זקוקה למבנה היררכי הגיוני, כמו העולם שהיא מבקשת לתקן ולהסדיר", מסביר קפלן. "לפני שיורדים לפרטים, יש עקרונות כלליים שחלים בכל תחומי התכנון, מה שבעולם המשפט נקרא 'עקרונות היסוד של השיטה'. בחלק הראשון של תמ"א 1 כונסו כל העקרונות הללו, שהם הגזע והשורשים. בחלק השני העץ נפתח לענפים. יש שם פרקים לכל נושא – מתקני התפלה, מתקני פסולת, יערות, שמורות טבע, חופים, כבישים וכן הלאה".

גם פה נזקקת לרמב"ם.
"כך בדיוק נהג הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה. הוא שאל את עצמו כיצד לברור נושאים הפזורים בתוך מערכות נפרדות, ולכנסם תחת קורת גג אחת. ודבריו נפלאים: 'תרתי במחשבתי באילו פנים תהיה חלוקת החיבור הזה וסידורו לשערים – אם אחלקנו כחלוקת המשנה ואלך בעקבותיה, או אחלק חלוקה אחרת ואקדים ואאחר כפי מה שיחייב העיון הראוי והקל ביותר ללמוד. אז נתברר, שחלוקתו הטובה ביותר תהיה שיסודר הלכות־הלכות במקום המסכתות שבמשנה, כך שייאמר בו: הלכות סוכה, הלכות לולב, הלכות מזוזה, הלכות ציצית. ושאחלק כל הלכה לפרקים והלכות כמו שעושה המשנה, עד שיהיה דרך משל בהלכות תפילין: פרק ראשון ופרק שני ופרק שלישי; ושכל פרק יהיה מחולק הלכות־הלכות, כדי שידיעתו על פה תקל'.

"הרמב"ם למעשה מסביר שההלכות היו פזורות, 'ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר'. מעטים ידעו לאתר, לברור ולפסוק הלכה מתוך השפע העצום והמפוזר. הסידור ההיררכי נועד להנגיש את החומר בצורה פשוטה וידידותית לקורא".

וכך הגעת למועט המחזיק את המרובה. כמה מועט וכמה מרובה?
"עשרות תמ"אות שהתפרסו על פני מאות עמודים צומצמו לכ־100 עמודים".

כדי לצמצם כל כך הרבה חומר, לא היית חייב לוותר על חלק מהפרטים?
"ויתרתי בשמחה, כי הפרטים המרובים הקשו על קריאת התוכניות הישנות. צר עולמה של תוכנית מתאר יחידה. היא דנה בפירוט בנושאים הקשורים בתחום עיסוקה, אבל לא מביטה כלל מעבר להם. אפשר להבין איך זה קורה: חשוב על צוות שכותב תוכנית, שוקד עליה יומם וליל במשך שנים, והיא כל עולמו. מטבע הדברים, הוא ירבה בפרטים ובהסברים. יותר מזה: הוא ידחק את רגליהן של תוכניות המייצגות אינטרסים אחרים. מי שמתכנן יער, כל עולמו היער על עציו ושיחיו. מי שמתכנן מסילת ברזל, אין לו אלא רשת מסילות, על פרטיהן ודקדוקיהן. התוצאה תהיה מפורטת ורחבה מני־ים, אך לא תראה דבר מחוץ לגבולותיה. זו שגיאה. תוכניות מתאר ארציות אמורות לקבוע מדיניות, ולא להתבוסס בפרטים. השפע מטביע את המתבונן, ואינו מניח לו לראות תמונה כוללת. רבי מאיר אמר: 'לעולם יהא אדם כונס דברי תורה כללים, שאם אתה מכנסם פרטים, מייגעים אותך ואי אתה יודע מה לעשות'. הפרטים מקשים על ההתמצאות. הם אינם אמורים להשתייך לרובד התכנון הארצי, אלא לתכנון המקומי הפרטני. ובעיקר, הם חקוקים בסלע, תמידיים לכאורה, והרי המציאות דינמית, בת־חלוף. מחר יתיישנו הפרטים, ומה נעשה מול תנאים חדשים ומציאות חדשה?"

מצד שני, יאמרו לך – כל פרט כזה נועד לחסום פרצה, אולי אפילו נכתב כלקח מכשל כלשהו בעבר.
"גם אם תציף תוכנית בפרטים, תמיד יהיה מי שיתחכם ויחמוק מהם. כדי לקבוע מדיניות צריך להנחיל כללים. הכלל מחזיק הרבה פרטים, ואם הוא מנוסח נכון, הוא גמיש דיו להתמודד עם מקרים חדשים שיצוצו בעתיד. ניסוחים כאלה גם הם מסורת עברית עתיקת יומין. 'מדרש הגדול' לספר שמות שואל כיצד עלה בידו של משה ללמוד את כל התורה כולה בהר סיני? 'והרי התורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני־ים, ולארבעים יום למד משה? אלא כללים לימדהו הקב"ה'. גם הרמח"ל, בהקדמתו ל'ספר הדרכים', אומר: 'הנה מספר הפרטים עצום מאוד מהכיל אותם שכל האדם, ואי אפשר לו לדעת כולם. אולם מה שראוי לו שישתדל עליו הוא ידיעת כללים. כל כלל בטבעו כולל פרטים הרבה, וכשישיג כלל אחד נמצא משיג מאליו מספר רב מן הפרטים'.

"דברים נפלאים על כללים ופרטים כתב גם הראי"ה קוק: 'ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא ייראו החוצה. על כן באחרית הימים, שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, 'אשפוך את רוחי על כל בשר', אז שנאת הפרטים תתגבר'. עד כדי כך".

איך פירוט יתר פוגע ביעילות?
"קח את תוכנית המתאר הארצית העוסקת בבארות מים: היא קובעת שבשטח הבאר אפשר לכלול 'מכונת קידוח וציוד הדרוש לקידוח, חיבור חשמל ומתקנים הדרושים לאספקת כוח חשמלי ותקשורת, אחסון חומרים מסוכנים (כדוגמת כלור ופלואור) ומכשור להזרקת חומרים אלה למי הקידוח, דיזל גנרטור (לחירום), מאצרה ומכלי דלק, מתקנים הדרושים להגנה ולשמירה על ביטחון הבאר, לרבות גדר, מתקני טיפול, טיוב והתפלת מים, כולל מבנים הדרושים לאחסון המתקנים, החומרים והציוד כאמור לעיל, קווי מים, מכלי מים או בריכות ומתקנים הקשורים להוצאת המים מהם, אמצעי ניטור, בקרה ומדידה, וכל הדרוש לתפעול הבאר ולהגנה על הבריאות ועל הסביבה, ודרכי גישה ושירות ככל שיידרשו'.

"ואני שואל: אם מחר תבוא טכנולוגיה חדשה, ולא יהיה צורך ב'מאצרה, דיזל גנרטור ומכשור להזרקת חומרים', אלא בציוד אחר – אז מה? לא יצליחו להעביר תוכנית, כי צבא משפטנים יטען שאין אישור לטכנולוגיות האלה? תמ"א 1 ויתרה מראש על הרשימות והתכנסה לכלל פשוט אחד: 'ניתן להתיר בשטח המיועד את כל הדרוש להקמת הבאר, תפעולה, אחזקתה, אמצעי בטיחות וביטחון, נגישות והגנה על הבריאות ועל הסביבה'. המהלך התקבל בביקורת ובחשדנות. שאלו, כיצד ידע מוסד התכנון לקבל החלטה בנוגע להקמת באר, אם רשימת הפריטים לא נמצאת לו מול העיניים? כיצד ידע אם מותר או אסור להכניס לשטח חומרים מסוכנים, או דיזל גנרטור? עניתי: במוסדות התכנון יש אנשים חכמים, והם ישקלו אם החומרים המסוכנים נדרשים לצורך הקמת הבאר או לא".

מה, סתם להפעיל שכל ישר?
"כן, גם זו לפעמים דרך: להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטה מושכלת. מכל המקורות, זהו מקור ההשראה הגדול והנפלא בעיניי. השכל הישר שקול לתורה כתובה ופסוקה – ויהיו שיאמרו, עדיף עליה. תמ"א 1 עוברת מעולמה של הלכה פסוקה ליצירת בסיס לסברה ולשיקול דעת. הגמרא בסנהדרין מעמידה את שני המושגים זה מול זה כשהיא מדברת על טעות של דיין – יש טעות בדבר משנה, לעומת טעות בשיקול דעת. כאשר נחלקו תנאים או אמוראים, ולא נפסקה הלכה, נוצר מקום לשיקול דעת גם אם הוא מוטעה, עד כדי מתן היתר לדיין להכריע מדעתו נגד הכרעת הפוסקים הקודמים".

אז מה יישאר למשפטנים לעשות?
"אל תדאג להם. נכון, זהו שינוי תפיסה בכל הנוגע למקור הסמכות. אני לא רוצה שכל מצב קצה ייכלל בספר החוקים. אעדיף שהחוק יגדיר כלל, וממנו נגזור בכוח דעתנו – מן הסברה ומן השכל הישר – מסקנות הלכה למעשה. לא הכול כתוב; צא ועשה שימוש בשכל הישר שלך, כי זהו דבר תורה לעצמו.

"רב אשי בגמרא אומר שלא צריך סימוכין במקרא לכלל של 'המוציא מחברו עליו הראיה', כי אפשר ללמוד אותו מסברה – 'דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא' (מי שכואב לו, הולך לבית החולים – י"י). מבחינת רב אשי, אם אפשר ללמוד מן ההיגיון, אין צורך בפסוק. בעל 'תפארת ישראל' כותב על החשיבות של השכל הישר בפסיקת הלכה. הוא מביא את האמירה של רבי ישמעאל, 'הרוצה שיחכים – יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן', ומסביר: 'שנתנה בו תורה רשות לשכל האנושי לעוף כפי כוחו לחתור ולחקור ולהחליט כפי הנראה בעיניו, לשקול ולשפוט ולדקדק כפי שכלו, לדמות מילתא למילתא או לחלק ביניהם, לפעמים כחוט השערה. (…) בדיני איסור והיתר, כשמסתפק בדבר יחמיר באיסור תורה, מה שאין כן בדיני ממונות – לא יכול בספק להחמיר, כי חומרא לזה הוא קולא לזה, ועל כן צריך להתעמל לכוון רק האמת לאמיתתה'.

"גם אצל ראשונים כמו ה'מגיד משנה' (רבי וידאל די טולוזא, המאה ה־14 – י"י) אפשר למצוא מעין הסתייגות, ואולי שמץ המעטה בחשיבותם של הפרטים הכתובים, והעדפת הכלל והשכל הישר עליהם. בהלכות שכנים הוא כותב: 'ולא היה ראוי בכל זה לצוות הפרטים, לפי שמצוות התורה הן בכל עת ובכל עניין, ומידות האדם והנהגתו מתחלפות לפי הזמן והאישים. והחכמים כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים, ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות'".

באקלים הישראלי זה אולי בעייתי. דרך מרחב הפרשנות מתפתח האקטיביזם השיפוטי.
"ההלכה היהודית עצמה היא אקטיביסטית לעילא. היא עוסקת בכול – בדיני טומאה וטהרה, אישות, מועד ונזיקין – באותם כלים ובאותן דרכים משפטיות. כל מקרה אפשר להביא בפני בית דין. השופט נעם סולברג, עוד בבית המשפט המחוזי, ביטא פעם את רוחב היריעה של ההלכה: 'אשר ליהדות: בדין הדתי בכלל, לפי מהותו, ובמשפט העברי בפרט, דומה כי הכול שפיט. וּבַכֹּל משפט: (…) לא קיים חלל הלכתי… לית אתר דפנוי מיניה, לא בעילאין ולא בתתאין – אין מקום שפנוי הימנו, לא במה שלמעלה ולא במה שלמטה'.

"בניגוד למשפט האנגלי, שבנוי על עקרונות מופשטים, ההלכה היהודית היא 'קזואלית', בנויה לפי מקרים ותגובות. השופט משה זמורה (נשיא בית המשפט העליון הראשון – י"י) כתב באחד מפסקי הדין שלו שחכמים נמנעו מהלכה חתוכה והוראות מוחלטות, כך שבכל מקרה בעתיד יינתן להם החופש לדון לגופו של עניין, והם לא יהיו מקובעים לתקדימים מחייבים. ר' יעקב פולק, ממניחי היסודות לעולם התורה בפולין, התנגד לכתיבת ספרי הלכה, בנימוק שיש לדון בכל מקרה לגופו. בדומה לכך, תמ"א 1 הותירה למוסדות התכנון ולבתי המשפט מקום לקבל החלטות נקודתיות".

ופתאום הארץ נגמרה

כשמדברים על תכנון, תמיד עולה השאלה: בנייה או שטחים ירוקים. מה עמדתה של תמ"א 1 בנושא?
"המתח שאתה מדבר עליו הוא אכן עתיק יומין. בראשית שנות המדינה החזון היה לבנות ולהתיישב בכל מקום: הארץ הייתה ריקה, רק 600 אלף יהודים חיו בה, ולא היה ביטחון תזונתי. הממשלה רצתה להבטיח שליטה בשטחים העצומים ולפתח חקלאות עצמאית כדי שישראל תספק לעצמה את הלחם. כתוצאה מכך, הוקמו יישובים ועיירות פיתוח ללא מחשבה ותכנון. ארבעים שנה אחר כך, כשהגיעה העלייה הגדולה מברית המועצות, פתאום המתכננים תפסו את עצמם והבינו שהארץ הזו נגמרת, פשוטו כמשמעו. הריבוי הטבעי הגבוה הוליד צורך בדירות ותשתיות ותעסוקה, ובצד השני הטבע נגמר.

"הגישה של ממשלות ישראל תמיד הייתה: בואו נפתח כמה שיותר מהר, כדי להדביק את הביקושים. זה גם מה שעמד בבסיס ההחלטה על כתיבת התמ"א. בפועל הם באו להמעיט ונמצאו מוסיפים: התמ"א נכתבה מתוך הבנה שפיתוח צריך להיעשות בצורה זהירה ומבוקרת, תוך שמירה על ריאות ירוקות וחקלאות ושמורות טבע. שארץ ישראל תישאר עם הניחוח של הארץ, ולא תהפוך לעיר־מדינה ענקית".

במה זה בא לידי ביטוי?
"התמ"א חיזקה את כל ההיבטים של הקיימות. הירוקים זעמו עליה בהתחלה, והיום הם גאים בה. היא הוסיפה למעלה ממיליון דונם לשמורות טבע, יערות וגנים לאומיים, הוסיפה 3,300 ק"מ של נחלים מוגנים, וצירפה לחופי הים את 'מכלולי החוף' – שטח שנמצא מחוץ לטווח של 100 מטר מקו המים, אך צופה לחוף וצריך להישמר כשטח פתוח עם זיקה לחוף, ויהיו בו מתקני פנאי ונופש והתכנסות אנושית. ייעוד נוסף שהכנסנו הוא 'יער פארק מורשת', שיש בו השבה של טרסות ועצים ובוסתנים ארץ־ישראליים בסגנון שמזכיר את נופי התנ"ך. אני רוצה שאנשים ילמדו את הלכות פאה וכלאיים דרך השטח".

סוגיית השימוש הציבורי בשטח הפתוח עלתה בקיץ, בקשר לנחל האסי, שקטע ממנו היה סגור לקהל במשך שנים. האם היה לדעתך בסיס לרצון של תושבי ניר־דוד לשמור את הנחל לעצמם?
"מה שנעשה שם זה עוול נוראי. לפי חוק הניקוז וחוק התכנון והבנייה, נחל הוא רשות הציבור והוא שייך לכולם. הטענה שאבותיהם של התושבים ייבשו את הביצות ולכן הנחל שייך להם היא הבל ורעות רוח. מה, כל לוחם משוחרר ינכס לעצמו את המשלט שהוא לחם בו? אין לי בעיה שאנשי ניר־דוד ימשיכו ליהנות מהאסי, אבל שיתנו לכל עם ישראל להיכנס וליהנות גם. אותו הדבר ביחס לבעלי הון שסוגרים לעצמם חופים ונחלים. זו שערוריה שנובעת מרוח המפקד של הפרטה והעדפת הפרט על הכלל. למה צריך תכנון? כדי להגן על החלש, על ציבור רחב שאין לו פה ואין לו קול. החזק תמיד יסתדר, לא צריך לדאוג לו.

"הגמרא בבבא קמא מספרת על אדם שהשליך אבנים מרשותו לרשות הרבים, עד שחכם אחד אמר לו: למה אתה משליך מרשות שאינה שלך לרשות שלך? רשות הרבים היא רכוש הכלל, וניכוס שלה לגורם פרטי הוא גזל הכלל. מעבר לכך, מבחינה תכנונית אין שום סיבה שלא יהיו עוד עשרים נחלים כמו האסי. חשוב כמה שטחי תיירות ונופש היו לנו לולא ייבשנו את הירדן והפכנו אותו לתעלת שפכים. להיות מתכנן זה לא רק לשפר את ההווה, אלא גם לחשוב קדימה על הדורות הבאים".

אחרי שהרעפת עליי את כל המקורות האלה, אני חייב לשאול – מתי בדיוק ירדה הכיפה?
"מעשית, בגיל עשרים. רעיונית, בגיל חמש. לא הבנתי כיצד כל הסובבים אותי בטוחים באמיתות שבידיהם. זה בא מהתבוננות במשחקי כדורגל. כיתה א' משחקת מול כיתה ב', מישהו בועט לשער הקבוצה היריבה, וכל ילדי א' מוכנים להישבע שהכדור נכנס לשער. מתחילה מהומה, כי ילדי ב' – כולם עד אחד – משוכנעים שהכדור עף החוצה. זה קורה לעיני כולם, ותמיד קבוצה אחת רואה את המציאות בצורה שונה לחלוטין מקבוצת ההשתייכות השנייה.

"חשבתי לתומי: כל אדם מקבל על עצמו דרך, לא בעקבות מחשבה או שיקול דעת, אלא מפני שהוא שייך לקבוצה מסוימת. אנו, שנולדנו יהודים, בטוחים כולנו באמונת ישראל, בני ערב בטוחים באמונת האסלאם, והנוצרים באמונתם – לא מפני ששקלו וחשבו, אלא מפני השתייכותם, דרך גידולם וחינוכם. וכולם כאחד היו מאחורי הפרגוד, שמעו ויודעים הכול? מנין להם? לכן אני מטיל ספק בכול. אם תרצה, זו המהפכה של רבן יוחנן בן זכאי, שמעדיף חכם על פני נביא; שרואה בוויכוח, בספק, בתפיסה היחסית והלא מוחלטת, בחידוש וההשתנות המתמידים את פסגת הלימוד, פסגת החשיבה האנושית. חשיבה קבוצתית, עדרית, חוסר פתיחות לשמוע צדדים אחרים, כל אלה מעוררים בי פחד, ולא רק מבחינה אמונית.

"כנראה השיח הזה חורג מעולם השכל, ונמצא בעולמה של אמונה. כשהייתי מסתבך בתרגילים מתמטיים בשנות לימודיי באוניברסיטה, הייתי הולך לשאול בעצת החברותא שלי, שהיה חכם ממני והיום הוא ראש ישיבה. לאחר שקרא כמה הסברים, הוא ידע לפתור את המשוואות. אני לא יודע להסביר למה אמונתו כה צלולה ובטוחה, וממני היא נעלמת. כל נושא האמונה הוא פלא בעיניי. ובכל זאת, אני לא יכול להתנתק מעולמה של תורה. החשיבה שלי, בכל תחומי החיים וקבלת ההחלטות, היא של שקלא וטריא תלמודי. הכנת תמ"א 1, שניתן לי חופש לעצבה כאילו אנו לומדים דף גמרא, מילאה אותי אושר. היא הוכיחה לי מחדש שדרכי התלמוד, מתודת הלימוד וכלי החשיבה, נותרו רעננים, עדכניים ומקוריים כביום נתינתם. הוויות אביי ורבא שנידונו לפני 1,500 שנה כאילו נכתבו היום, והן מסוגלות לתת מענה לסוגיות מודרניות, לסייע בפתרון בעיות של כאן ועכשיו ולהביט אל אופק רחוק. אני שבוי רוחנית בעולם הזה, אבל כאשר מדברים איתי על קיום מצוות, אני לא מבין על מה מדברים. כן, מסובך לנוע בין עולמות".