הפרק הראשון בסדרה "נורמלי" נפתח בצלילי הקלדה ומחיקה. הגיבור, "נעם אשכנזי בלי ו'" כפי שהוא קורא לעצמו, מנסה לכתוב את הטור השבועי שלו, ללא הצלחה. הדד־ליין הולך ומתקרב, וכדורי הריטלין שאמורים לסייע לו הופכים בהדרגה למחול של נרקוטיקה והזיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משבר התקציב הוא התנהלות פוליטית מופקרת מעשי ידי אדם
– מורה לחיים: על דמותו של הרב זקס
– הבוראטמטר: סשה ברון-כהן חושף את אמריקה במערומיה
על אף שהפרק הזה רובו ככולו מתאר באופן מדויק את שאירע במציאות, גם הוא עצמו נכתב ונמחק ונכתב מחדש פעמים אינספור. יוצר הסדרה, ליאור דיין, ניסה שוב ושוב לברוח למחוזות הדמיון. מי שהחזיק אותו על הקרקע ואילץ אותו להיצמד למציאות היה שותפו ליצירה, אסף קורמן – במאי, תסריטאי ואחד העורכים המבוקשים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה.
"אנשים בחו"ל נסחפו מאוד, גם אם לא היה להם מושג מי הם ליאור ואסי. ובכל זאת, לקונטקסט הישראלי יש ערך מוסף גדול, בגלל ההיכרות עם הדמויות. המחלקה בסדרה היא סופר־ישראלית, עם משיחים ואתיופים וערבים ומזרחים ואשכנזים ודתיים וחילונים. מחלקות כאלה הן מיקרוקוסמוס מדהים של החברה הישראלית"
"נחשפתי לליאור ככותב דרך סיפור קצר שלו, 'אנשים מעדיפים לטבוע בים', בתוך ספר שנקרא באותו שם", משחזר קורמן את ראשית עבודתם המשותפת. "מסופר בו על בחור אחד, נעם בלי ו', שמתאשפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיפור הזה לא היה אישי באותה מידה כמו הסדרה. בתחילת הדרך ליאור אמר לי שהוא כבר תיעד את עצמו ב'מחוברים פלוס', ואין לו רצון לחזור לטריטוריות האלה. קצת הופתעתי, כי הסיבה למשיכה שלי לסדרה כזו הייתה שמדובר בנושא סופר־נפיץ ומורכב, והדרך להתמודד עם נושא כזה היא לעשות אותו ספציפי, ולא קלישאתי. להיאחז באמת. אם יש לך אדם שהוא עד ממקור ראשון לכל הדבר הזה, תשתמש בו".
אז ליאור דיין ניסה לברוח מהסיפור האישי שלו, ואתה משכת אותו לשם בחזרה?
"במשך המון זמן ניסינו לכתוב את נעם במרוחק ממנו. אפילו הסיפור של ההתמכרות לריטלין לא היה שם כל כך בהתחלה, המצאנו משהו אחר. הלכנו סחור־סחור ולא העזנו לגעת במציאות. ליאור עוד לא הסכים בשלב ההוא להיות ישיר כל כך מול הסיפור שלו. הוא נרתע מזה, חיפש דרכים להימלט. אבל כמו שגילינו, החיים שלו הם תסריט ממש טוב".
ליאור דיין, למי שעדיין לא בטוח באשר למיקומו בשושלת הישראלית המפורסמת, הוא נכדו של משה דיין ובנו של הבמאי והתסריטאי אסי דיין. כיום הוא בן 37, אב לשניים, עיתונאי ומגיש בטלוויזיה וברדיו. בגיל שנתיים נמסר ליאור לאימוץ, בעקבות דיכאון אחרי לידה שחוותה אמו. בבגרותו חידש את הקשר עם אביו, והשניים נשאבו למסעות סמים, התמכרות ואשפוזים – התקופה שמתוארת בסדרה החדשה.
במשך חמש שנים כתב קורמן עם דיין את "נורמלי". הסדרה, שעלתה לשידור ב־HOT3 (רביעי וחמישי, 22:15, וכן ב־HOT VOD ו־NEXT TV), מספקת חלון נדיר ואמין אל תוך המחלקות הפסיכיאטריות, כפי שלא נראו על המסך מעולם. "ליאור היה מאושפז שלוש פעמים במחלקה כזו", מספר קורמן. "מבחינתו המחלקה היא לא דבר רע. זו אפילו פנטזיה שמתקשרת לרומנטיזציה של השיגעון שרץ אצלם דורי דורות במשפחה. התשוקה שלו היא לחזור להיות מאושפז, לקבל מיטה וכדורי הרגעה ושיכבו לו את הטלפון והמייל. רק לשבת עם כל האנשים המהממים שיש שם. הוא אהב את זה".
מעניין. בדרך כלל אנחנו מדמיינים את החיים במחלקה פסיכיאטרית כמו סרט אימה.
"נכון. יצירות שעוסקות במקומות כאלה הן לרוב שליליות מאוד, ומראות את המחלקות כמוסדות מפחידים שנועדו להתעלל בך ולא לרפא אותך".
והסדרה שלכם גם חותרת לסדוק את התדמית הנפוצה של המאושפזים כמשוגעים לא תפקודיים.
"הסדרה היא בדיוק על הדבר הזה. ביצירות שעוסקות במחלקות פסיכיאטריות, כמו למשל 'קן הקוקייה', תמיד תראי את ה'ממושכים'. זה הדימוי שיש לנו בראש – הממושכים האלה, שבעצם הפכו להיות המחלה, וכבר אין זכר לאדם שנמצא מתחת לאבחנה שלו. הם סכיזופרנים, הם מדברים לעצמם. אז נכון, יש כאלה – אבל לא המון.
"הדיון הוא תמיד איפה האדם נמצא בין הנוירוזה לפסיכוזה. נוירוזות הן הפרעות מצב רוח שבמינון כזה או אחר יש לכולם – דיכאון, חרדה, אובססיה. בדרך כלל הן מופיעות עם קשר הדוק למציאות ובעקבות משברים אישיים. פסיכוזה לעומת זאת מדברת על הרגע שהבן־אדם מאבד קשר עם המציאות, מאבד את בוחן המציאות שלו. הטריגרים לזה הם יותר מורכבים. וליאור הגיע למקום הזה. אצלו ספציפית זה היה בגלל טוקסיקה. אגב, כשביקרנו במחלקות פסיכיאטריות בשלב התחקיר, אמרו לנו נתון מדהים: 80 אחוז מהאנשים שם הגיעו על רקע של טוקסיקה מסוימת – סמים, אלכוהול או כדורים. ועוד דבר מעניין: רוב המחלקות מפוצצות כרגע. יש אפילו מחלקות פסיכיאטריות של חולי קורונה, שאצל רבים מהם הקורונה גם היוותה טריגר לאיזושהי התמוטטות נפשית. אז הסדרה היא באמת על הגבול שבין נוירוזה לפסיכוזה, ועל השאלה כמה אני משוגע, או מה זה בכלל אומר להיות נורמלי".
חצי כדור יספיק
דיין, מספר קורמן, רצה בתחילה שהסדרה תתאר את האשפוז השני, מנקודת המבט של מי שהיה שם פעם אחת ורוצה לחזור. "הסתבכנו עם זה. כמו שהוא לא עמד בדד־ליינים של העיתון, כך גם בכתיבה של הפרקים". לעזרתם נחלצה היוצרת שירלי מושיוף. "היא זו שהציעה להתמקד באשפוז הראשון ובריטלין. היא אמרה לליאור 'עזוב את הסדרה. ספר שנייה על המחלקה, מה בכלל הוביל אותך לשם, איך נראה הלילה'. שירלי, כמי שמגיעה מעיתונות ויודעת לשאול שאלות, פשוט התחילה לחלוב ממנו את האמת. פתאום, אחרי שנה שאני עובד איתו, ליאור מספר לי שהוא קנה ריטלין מילד בן 14, באמצע הלילה. אמרתי לו 'מה? לא משנה כמה אתאמץ, לא נצליח להמציא דברים כאלה'".
באחת מסצנות השיא של הסדרה, נשאב העיתונאי הצעיר לתוך חיי הלילה הסוערים של אביו, ומוצא את עצמו יושב במועדון עם שלל טיפוסי שוליים ומשחק "ארץ עיר סמים תרופות". "תמיד מדברים על צורך בדרמטיזציה", אומר קורמן, "אבל הרבה מהסיפורים היו מטורפים יותר במציאות מאשר בתסריט. כדי שזה יעבור מסך, נאלצנו לעשות מהלך הפוך ולעדן אותם".
גם עבור קורמן, הכתיבה הייתה מלאכה לא פשוטה שדרשה ממנו התמקדות חסרת פשרות. "ברמה המקצועית, אלה היו חמש שנים קיצוניות מבחינתי. סירבתי להצעות באופן סדרתי. הציעו לי לביים פחות או יותר את כל הסדרות שזכו בפרסי האקדמיה בשלוש השנים האחרונות, אבל כבר נכנסתי לקרביים של 'נורמלי' וכל הזמן הרגשתי שעוד רגע זה קורה. אמרתי שאני לא יכול, שאני לא עוצר עכשיו את הכתיבה. גם ככה זה היה תלוי על חוט השערה, וכל הזמן הייתה תחושה שזה לא יקרה, מרוב שהתהליך היה פסיכי. שוב ושוב הסברתי לעצמי ש'קשה לליאור לכתוב את זה, קשה לו להביא את זה'. לפעמים הייתי צריך לקחת ממנו את התסריט ולהגיד לו – אני אכתוב, אתה תקרא את זה ותכניס את הדברים שלך, היו דברים שהוא לא היה מסוגל".
ולאורך כל הכתיבה, ליאור הצליח לא להשתמש בריטלין?
"קרה שנסענו יחד באוטו, ובדיוק המפיקה הביאה לי כמה כדורים של ריטלין כדי שאעמוד בדד־ליין, כי היינו צריכים להגיש משהו עד סוף החודש. ראיתי איך ליאור מסתכל על הכדורים ושאלתי אותו: 'בחייאת, אתה לא יכול לקחת עכשיו אחד כדי להתרכז?'. התשובה שלו הייתה: 'אתה לא יודע כמה אני מקנא בך. אם עכשיו אני לוקח חצי כדור, בתוך שעתיים אני מסתובב בתחנה המרכזית, ובערב אני כבר אחרי חמש קופסאות שהתפרקו במחזור הדם שלי".
אי אפשר לדבר על הסדרה בלי להזכיר את תצוגת המשחק של רועי ניק, שמגלם את ליאור דיין. מעבר לדמיון הפיזי, ניק נכנס באופן מעורר השתאות לתפקיד האמן המיוסר, הפגוע והתזזיתי. "את הדמות של ליאור אי אפשר לשחק באופן 'רגיל'", גורס קורמן. "זה לא עובד בלי הבלבולים, הגמגומים, החזרות, ההפרעות בקצב הדיבור. תהליך הכתיבה היה כזה ששירלי מוציאה מליאור את הסיפור, ואני יושב ומקליד את הדיאלוגים בדיוק כמו שהוא שחזר אותם. בהתחלה רועי הסתכל על הטקסט ושאל 'מה לעזאזל? איך משחקים את זה?', אבל כשהוא שמע את ליאור מדבר, הוא אמר: 'אוקיי, צריך לתפוס את הדבר הזה'. פחדנו מאוד מחיקוי, והרבה פעמים הייתי צריך להזכיר לרועי להרפות מהמניירות. אני מרגיש שהרגעים הכי יפים של נעם אשכנזי מתרחשים כשהוא לא יותר מדי ליאור ולא יותר מדי רועי, אלא תמהיל של שניהם".
לנעליו של האב, אסי דיין המנוח, נכנס השחקן רמי הויברגר. את אמו של נעם מגלמת האם האמיתית של ליאור – השחקנית קרוליין לנגפורד. "הסדרה מכילה עימותים שליאור מעולם לא ניהל עם הוריו בחיים", מגלה קורמן. "רגעי השיא, כשהוא מטיח בהם את כל הזעם וכל המצוקה שלו – אלו סצנות שנוצרו רק בסדרה. אני גם חושב ש'נורמלי' לא הייתה יכולה להיעשות אם אסי היה חי. לא חושב שהוא היה מסוגל".
המסך המתכווץ
קורמן (38) מגיע גם הוא ממשפחה של אמנים ואנשי תרבות. אביו הוא השחקן יוסף כרמון, ואמו, תמי אשל, הייתה במשך שנים שחקנית וזמרת. "סיפור האמהות הוא קצת הפוך אצלי ואצל ליאור. אמא שלו ויתרה על האמהות מחוסר יכולת להתמודד איתה, ואמא שלי ויתרה על הקריירה לטובת האמהות, מחוסר יכולת להתמודד עם הקריירה. ויחד עם זאת, שתיהן גם דומות מאוד".
"היוצרת שירלי מושיוף, שמגיעה מעיתונות ויודעת לשאול שאלות, פשוט התחילה לחלוב מליאור את האמת. פתאום, אחרי שנה שאני עובד איתו, הוא מספר לי איך קנה ריטלין מילד בן 14 באמצע הלילה. אמרתי לו 'מה? לא משנה כמה אתאמץ, לא נצליח להמציא דברים כאלה'"
הוא נולד וגדל בשכונת הדר־יוסף התל־אביבית, ואת ימי ילדותו העביר בין השאר מאחורי הקלעים של אולמות התיאטרון. "באתי עם אבא שלי לחזרות להצגה, וראיתי את חנוך לוין מביים. הצצתי עליו מלמעלה, מתוך איזה כוך כדי לא להפריע, והתאהבתי בקונספט הזה, של מישהו שיש לו חזון ועכשיו הוא מממש אותו. לוין השפיע עליי עמוקות. כשהוא כבר היה חולה, אבא שלי הזמין אותו פעם לארוחת שבת והכין סיר חמין עם ג'חנון מלמעלה. 'אתה יודע מה זה? זה ג'חנון', הוא הסביר ללוין, שטעם ואמר: 'בשביל זה יש לנו מדינה מאוחדת? אני לא מבין'".
בנעוריו הספיק קורמן להתנסות במשחק בתיאטרון ("ענבי זעם" בתפקיד וינפלד ו"ריצ'רד השלישי" בתפקיד הנסיך אדוארד), ובגיל 16 אפילו שיחק בסדרה "טירונות" בתפקיד אהוד – נער שאחיו החייל יורה באבי המשפחה, כדי להפסיק את ההתעללות באמו. מתישהו הבין קורמן כי הוא נמשך דווקא לעשייה שבצד השני של המצלמה. הוא פנה ללימודי קולנוע ב"קמרה אובסקורה" וב"מנשר", שם חבר לקרן ידעיה והיה מעורב בכמה מהסרטים המצליחים שלה. "קרן היא המנטורית הכי גדולה שלי, והיום היא גם חברה טובה", הוא אומר. "היא השפיעה עליי מאוד בכל התפיסה שלה כבמאית".
למשך תקופה מסוימת נוצרה סביבו הילה של העורך שאליו כדאי לך לפנות אם אתה רוצה שהסרט שלך יככב בפסטיבלים. היה זה לאחר רצף של שלושה סרטים בעריכתו – "כלת הים", "המשגיחים" ו"הנותנת" – שהתקבלו לפסטיבל קאן. "לבימוי הגעתי אחרי שנים ארוכות של עריכה", הוא מספר. "זה נחמד להיות בקאן. הייתי שם גם עם 'מותה של שולה', סרט הגמר שלי מבית הספר מנשר, ועם הסרט 'את לי לילה' שביימתי. איכשהו סומנתי כיוצר קולנוע שיש להתייחס אליו, אבל פחות או יותר מאז 'את לי לילה' ועד עכשיו לא ערכתי וביימתי סרטים. אני די נמצא בהסבה לטלוויזיה, ואני שלם מאוד עם המהלך, כי לתחושתי זו הסבה שכל העולם עושה".
בגלל משבר הקורונה?
"התחושה שאני מסתובב איתה בתקופה האחרונה היא שהקולנוע נגמר. לא יהיו סרטים יותר. זו תחושה שהייתה עוד לפני הקורונה. גם היוצרים הגדולים של הקולנוע הולכים וזולגים לאט־לאט למסך הקטן, בטח ובטח הצופים. הקורונה בסך הכול האיצה והוסיפה אבק שרפה לתהליך שכבר התחיל. אין כרגע בעצם קולנוע ישראלי, כל ההפקות מוקפאות, נדחות או נפסקות. רק הטלוויזיה ממשיכה. אגב, הסרט החדש של קרן ידעיה, 'מאמי', יצא ביום שבו התחיל הסגר הראשון. אף אחד לא ראה אותו בקולנוע, וזה סרט שהוא חוויה קולנועית. אישית התמזל מזלי וכשנכנסנו לקורונה כבר סיימתי את הצילומים של הסדרה והייתי שקוע בעריכה, כך שממילא הייתי מבודד בחדר".
טוענים שהממשלה לא מסייעת מספיק לעולם התרבות לעבור את התקופה הזו. מה אתה חושב על כך?
"זה לא מפתיע, וגם פה הקורונה בסך הכול האיצה תהליכים שהתקיימו ממילא, מנקודת המבט שלי לפחות. מגיל צעיר מאוד התחושה היא שאני נמצא בתחום שלא באמת נחשב במדינת ישראל. אתה די מוקצה, אתה לא עושה את הדבר האמיתי והחשוב. יש כאן תפיסה שאומרת שכל האמנים הם פרזיטים שחיים על חשבון אחרים".
וגם שאמנות זה עסק של שמאלנים.
"בוודאי, בנושא הזה מירי רגב חיזקה משהו שהיה קיים לפני כן, והקורונה לקחה את זה עוד שלב למעלה".
איך אפשר היה להתמודד עם הנזק שהסבה לכם המגפה?
"במקומות אחרים בעולם לקחו את נושא התרבות כחלק מהטיפול במשבר. בארה"ב היה לאמנים ברור מאוד כמה כסף הם יקבלו, ומתי אמורה להיות הפתיחה מחדש. מיד כשהחלה ההתפרצות, נתנו תאריך – עד ינואר 2021 ברודוויי תהיה סגורה, וכל השחקנים והיוצרים יקבלו משכורות ופיצויים. כך לאנשים שעושים תרבות היו תוכניות ברורות. פה? כלום. אולי מנהלי התיאטראות הרוויחו, כי כשהם מקבלים את התקציב הרגיל ממשרד התרבות, הם יכולים לנצל את התקופה הזו כדי לסגור גירעונות. באופן אישי, לי ולאשתי לירון התקופה של הסגר הייתה מדהימה, אבל קשה לשמר את זה, וכבר המון זמן שהיא לא עובדת כשחקנית. מזל שיש לה גם פן של כתיבה, אז זה קצת מצליח להחזיק אותנו".
לאורך שנותיו כיוצר הוא לא הציב גבולות בין החיים האישיים לקריירה. הסרט "את לי לילה" שביים, נכתב בהשראת אירועים ביוגרפיים מחייה של אשתו, לירון בן־שלוש, שכתבה את התסריט. "כן, אני נוטה לערבב הרבה", הוא מודה. "זו תכונה בעייתית, אבל אני סוחט ממנה דברים טובים".
גם ילדיהם, אביתר (10) ותלמה (3), כבר הוצבו מול המצלמה. "בתקופת הקורונה יצרנו בבית סרט קצר בשם 'טיקטוקים', במסגרת פרויקט של הוט שנקרא 'במרחק 100 מטר'. התקופה של הסגר הייתה מבחינתנו גם הזדמנות. אנחנו עובדים כבר הרבה זמן על סדרה שעוסקת בחינוך ביתי, נושא שעניין אותנו ומפתה אותנו מאוד".
"התחושה שלי היא שהקולנוע נגמר. לא יהיו סרטים יותר. גם היוצרים הגדולים של הקולנוע זולגים למסך הקטן, בטח ובטח הצופים. זו תחושה שהייתה עוד לפני הקורונה, אבל היא הוסיפה אבק שרפה לתהליך שכבר התחיל"
מדוע?
"בתחושה שלי, היצירות הכי חזקות הן אלו שעוסקות במשהו שמפעיל אותך או מגרד לך. מאז שנולדו הילדים, יש אצלנו פער מורגש: אנחנו כאמנים עצמאים צריכים לטפח קריירה ולשמר איזו אינרציה ולרדוף אחרי הדבר הבא, ותמיד יש פרויקטים ששואבים אותך מאוד, אבל כל זה נמצא מול הרצון להיות גם הורים במאה אחוז. לכן נמשכנו למשפחות האלה שבהם ההורים הם מאתיים אחוז – גם הורים וגם מורים. פגשנו משפחות שדוגלות בחינוך ביתי או באנסקולינג (שיטה שלפיה אין צורך ללמד את הילדים כלל – רמ"ב), ופתאום בום, נפל עלינו הסגר. באותו ערב אמרנו – הנה, התחיל התחקיר. הוצאנו את אביתר מכל הזומים, והכנו לילדים מערכת שעות מהבוקר עד הלילה, תשע עד תשע. כל שעה הייתה מלאה בפעילות. פה שומעים שירים של פול סיימון, פה עושים משהו אחר. בכל רגע ידענו מה רואים, מה שומעים, מה אוכלים, מה מלמדים. הצלחנו לשמר את זה בקנאות בסגר הראשון. בסגר השני כבר היה קשה יותר, כי הייתה לי יותר עבודה".
ומבחינה זוגית, כששני אמנים חיים יחד יש גם קרבות אגו?
"אין לנו באמת קרבות. רוב הזמן אנחנו רק מרוויחים מזה, כי כל אחד מאיתנו יודע לתמוך באחר ומבין מה עובר עליו. יש גם מורכבויות – לפעמים אנחנו עלולים להתערב בדברים שאולי היה עדיף שלא נתערב, אבל זה לא קורה כמעט. רוב הזמן יש תמיכה הדדית גדולה מאוד".
לא לעשות נעים בגב
כעת הוא ממתין בדריכות לתגובות המבקרים לסדרה החדשה. "אני מנסה לשחק אותה קול כלפי חוץ, אבל אני גם חושש מאוד. זו לא יצירה שעושה נעים בגב. גם 'את לי לילה' בשעתו לא הייתה כזאת. זו דרמה קשוחה ולפעמים לא פשוטה לצפייה, קצת בסגנון האחים דארדן או לארס פון־טרייר. כיוצר, אני אף פעם לא מחפש את המקומות הקלים. אין לי תשוקה לפופוליזם או רצון שכל העולם יכיר אותי ויראה אותי. מצד שני, גם 'את לי לילה' לא היה איזה סרט פסטיבלים קיצוני שמקודד בתוך עצמו, ורק יודעי דבר יכולים לצפות בו ולהבין אותו. בצורת העבודה שלי, אני לא חושב על עצמי; מה שמעסיק אותי זו החוויה של הצופה, בין אם הוא מבקר או צופה רגיל. איתו אני מנהל דיאלוג.
"אני מגיע מעריכה, ועורך הוא למעשה הצופה הראשון של היצירה. כל הזמן הוא צריך לבחון אותה מתוך נקודת המבט הזו – האם זה עובד, האם זה משפיע, איך הסיפור מסתדר. הוא צריך להיות ערני לקצב הפנימי של היצירה, וזה מה שניסיתי לעשות ב'נורמלי'. לא כדי ליצור טלוויזיה פופולרית שאת תהיי חייבת לעשות עליה בינג', אלא כי באמת היה חשוב לי שהסדרה תהיה מזוקקת ומדויקת. רציתי לייצר חוויית צפייה אינטנסיבית, ששואבת אותך לתוך העולם של הגיבור בלי יכולת לצאת החוצה. שאנשים ייכנסו לחוויה של הבן־אדם הזה וילכו איתו יחד במסע שלו".
והצופה שאליו אתה מכוון, יושב כאן בישראל? בתקופה האחרונה נראה שחלק מהיוצרים כבר לא פונים לקהל המקומי, אלא מביטים לעבר נטפליקס ודומותיה.
"זה נחמד מאוד לצאת עם יצירה שלך לחו"ל, לראות איך מגיבים אליה אנשים מתרבות אחרת, אבל מה שחשוב באמת אלה התגובות והקהל בארץ. אני עושה את מה שאני עושה עבור הצופים בישראל, ולא חושב על חו"ל. אולי זה בעוכריי, אולי אני אשלם על זה מחיר, אבל כשאני חושב על ריאליזם של סדרה – אני מנסה לדייק אותה לריאליזם הישראלי ולאיך שאנשים בתרבות שלנו מדברים.
"אני יודע על אנשים בחו"ל שצפו ב'נורמלי' ונסחפו מאוד, גם אם לא היה להם מושג מי זה ליאור ומי זה אסי. מבחינתם, זה סיפור על עיתונאי שהוא בן של אמן, כנתון נרטיבי. אז ברור לי שזה עובד גם במנותק מהקונטקסט הישראלי, אבל אני חושב שלקונטקסט הזה יש ערך מוסף גדול בגלל ההיכרות עם הדמויות. מעבר לכך, המחלקה הפסיכיאטרית שמוצגת בסדרה היא סופר־ישראלית. יש בה משיחים, יש בה ערב־רב של התרבות המקומית, כפי שראינו בכל מחלקה שביקרנו בה. יש בה אתיופים וערבים ורוסים ומזרחים ואשכנזים ודתיים וחילונים. מחלקות כאלה הן מיקרוקוסמוס מדהים של החברה הישראלית".
מעניין, גם אסי דיין ב"החיים על פי אגפא", אחת היצירות המוכרות ביותר שלו, לקח טיפוסים שמייצגים את החברה הישראלית והכניס אותם לתוך פאב חשוך.
"נכון, ואת יודעת מה עוד? הוא קרא לפאב הזה בארבי".
שזה?
"קיצור של אברבנאל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
