עמוק בלב האימפריה הפרסית האדירה והעוינת, בשנת 401 לפני הספירה, עשרת אלפים חיילים יוונים מצאו את עצמם נטושים וחשופים במרחק אלפי קילומטרים מארצם. הם צעדו לשם כמה שנים לפני כן, שכירי חרב בשירותו של כורש הצעיר, שביקש את עזרתם במלחמה באחיו ארתחשסתא מלך הפרסים. אך כורש נהרג בקרב, המרד כשל, והאחשדרפן הפרסי האימתני טיספרנס שבה את מפקדי היוונים והוציאם להורג.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתגובה להנחת מטענים: צה"ל תקף מטרות אירניות בסוריה
– עשרות אלפי תיירים יהודים: מערך הכשרות במדינות המפרץ מתכונן
– דעה: כשהמדינה לא מנהלת טוב, האחריות עוברת אלינו
לגיון הזרים נקלע לסכנת מוות, אך לא נכנע לייאוש. הלוחמים בחרו מתוכם מצביאים חדשים – אחד מהם היה קסנופון, פילוסוף מתלמידיו של סוקרטס, שהנציח את קורותיהם בספר – והצליחו לשוב הביתה בשלום, אף שכל הכוחות פעלו נגדם. המסע המפרך, הנועז והמפורסם ביותר בעת העתיקה קיבל את הכינוי "מסע הרבבה", או "המסע אל לב הארץ" (אנבסיס, ביוונית), ועד היום הוא מסמל בתרבות המערבית אומץ, נחישות ותבונה.
כשרס"ן במיל' עמי נוי, סגן מפקד גדוד שריון, קרא על מסע הרבבה, משהו בסיפור נשמע לו מוכר. "באחד מנאומיו קסנופון מורה לכוח כיצד לנוע, ופתאום הבנתי שהוא מתאר בדיוק את מסע בני ישראל במדבר", נזכר נוי. "כשהוא אומר, 'מוטב לנו אם נצעד ערוכים במרובע חלול, והמטען ונושאי המשא יימצאו בתווך, שהוא המקום הבטוח ביותר' – זהו שחזור מדויק של אופן הליכתם של שבטי ישראל במשך ארבעים שנה לארץ כנען.
"שני המסעות דומים בהרבה מובנים: הכוח אינו צבאי גרידא, וכולל גם כאלה שאינם לוחמים; הוא עושה את דרכו מנקודה אחת לאחרת, בלי בסיס אם, בלי מקום לחזור או לסגת אליו; אין לו מקור אספקה, סיוע צבאי או לוגיסטי מארץ אחרת; והתנועה מתמשכת בשטח עוין פחות או יותר, תוך כדי עימותים עם העמים בנתיב המסע".
בעקבות זאת החל נוי לנתח אירועים צבאיים המופיעים במקרא, ולנסות להשוותם לתורות לחימה מוכרות מההיסטוריה העתיקה והמודרנית. התוצאה היא הספר "תנ"ך במדים", ששופך אור חדש על הקשר בין אז להיום. "יש הרבה דברים בתנ"ך שאי אפשר ללמוד מהם לקח מעשי ישיר", הוא מודה. "אם א־לוהים בוקע את ים סוף, אנחנו לא יכולים להסיק מזה משהו שיסייע לנו בקרב הבא. אבל ממה שמתרחש לפני הכניסה לים, אפשר ללמוד. אחרי שבני ישראל חונים באיתם, אומר הקב"ה למשה לשוב ולחנות לפני פי החירות – תנועה תמוהה שמחזירה את עם ישראל דווקא לכיוון מצרים, במקום להתרחק משם. בפסוק הבא אתה כבר מבין את התחבולה: 'ואמר פרעה… נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר'. כלומר, בעקבות החזרה לכיוון מצרים והחנייה ליד הים, יחשוב פרעה שבני ישראל לכודים, וכך הוא ישתכנע לרדוף אחריהם. המלכודת במקרה הזה הייתה ניסית, אבל זה כבר עניין אחר; התחבולה של טמינת הפח הייתה צבאית וטקטית, והיא הצליחה".
בתחבולות תעשה ואל תעשה
לנוי יש דוגמאות אינספור מכל רחבי התנ"ך. "דוד ניהל שני קרבות נגד הפלשתים בעמק רפאים", הוא מספר על פי המתואר בשמואל ב, פרק ה'. "הוא הכיר את פני השטח וניצל את הבנתו הצבאית כדי לנצח, בכל פעם בטקטיקה אחרת. בקרב הראשון התייצב דוד בשטח השולט, והכה בפלשתים באמצעות מציאת נקודות הכרעה נכונות. בקרב השני הוא מצא ציר איגוף נסתר, והשתמש בתוואי השטח כדי לפגוע בעורף האויב, להפתיעו ולחסום את נתיב נסיגתו. בתנ"ך מיוחסים הניצחונות הללו לשמיעה לדבר השם, אבל ברור שמי שכתב את הטקסט הכיר והבין את השטח. כשדוד עשה את הדברים הנכונים טקטית, הוא ניצח.
"אפשר ללמוד כאן את המעשה התנ"כי, ולהבין אותו מבחינה צבאית טהורה. אני מאמין שיש עזרה של השם – מי שמנהלים את המלחמה בצורה נכונה ומתכננים אותה, יש להם גם סיוע מלמעלה, אבל קודם כול זה צריך לבוא לידי ביטוי במימוש תורת הלחימה. רלב"ג כותב על המלחמות בתנ"ך שאם אפשר לעשות דברים באופן טבעי, עושים אותם ולא סומכים על הנס".
אין לנו ראיות מדעיות וארכיאולוגיות לכך שהקרבות המופיעים בתנ"ך התרחשו כפי שמסופר. כיצד אפשר ללמוד ככה טקטיקה צבאית?
"קודם כול, יש להבדיל בין התקופה שעד דוד המלך, פחות או יותר, לתקופה המאוחרת יותר. אחרי המאה התשיעית לפני הספירה כבר יש ממצאים ארכיאולוגיים שמאששים חלק מהכתוב. מעבר לכך, נכון שאי אפשר להוכיח את קריעת ים סוף ואת בקיעת הירדן, אבל כן אפשר ללמוד מהתגובה המתוארת לאירועים האלה, למשל. 'חיל אחז יושבי פלשת' – זה פסוק שמתאר כיצד חציית מכשול מים, או מכשול אחר שנראה בלתי עביר, מפתיעה את האויב ויוצרת יתרון. זה נכון לחניבעל שחצה את האלפים על פילים, וזה נכון לנפוליאון. גם במלחמת יום הכיפורים המצרים חצו את תעלת סואץ והפתיעו את כוחות צה"ל, כשאף אחד לא חשב שהם יכולים לעשות את זה. במלחמת לבנון הראשונה, חטיבת הצנחנים איגפה את כל המערך של המחבלים בדרום לבנון, נחתה במקום בלתי צפוי והפתיעה אותם. פחות משנה איך זה קורה, חשובה התוצאה, שהיא הכנעת האויב.
"'חיל אחז יושבי פלשת' – זה פסוק שמתאר כיצד חציית מכשול מים שנראה בלתי עביר מפתיעה את האויב ויוצרת יתרון. זה נכון גם לחניבעל שחצה את האלפים (למעלה), וזה נכון לחטיבת הצנחנים במלחמת לבנון הראשונה, שאיגפה את מערך המחבלים בדרום לבנון"
"דוגמה טובה אחרת ללימוד מהתנ"ך היא הקרב על העי. רוב המחקרים טוענים שהעיר הזו חרבה שנים לפני שבני ישראל הגיעו לארץ, אבל כשאני לוקח את הפרק בספר יהושע, זה פחות חשוב לי. אני רוצה לבדוק את המארב שהוצב שם לפי הכתוב, ולהשוות אותו לתורת הלחימה של צה"ל. התחלתי לעבור פסוק אחר פסוק, וגיליתי שכל מה שיהושע עשה בעי, כל פרט ופרט, מופיע בפקודות הקרב של ימינו: התוכנית הראשונית, ההכנות, שליחת המארב, הכוח הראשון, הכוח השני, הסימנים המוסכמים, הצבת כוח האבטחה. מבחינתי זה אומר שגם אם הקרב לא התקיים, הדברים מתארים מציאות צבאית ריאלית, ומי שכתב אותם לפני אלפי שנים הכיר את התורה הצבאית, שתקפה גם כיום".
מדהים שלא הרבה השתנה במלחמות לאורך אלפי שנים. אותה "תחבולה מפתה", אותם איגופים.
"זה אחד הדברים שמחזקים את היכולת ללמוד מהתנ"ך ולבחון אותו מול התיאוריות הצבאיות, בלי להגיע לאנכרוניזם; זאת אומרת, בלי להשליך את התורות של ימינו על מה שהיה לפני דורות רבים. תורות הלחימה של המערב נלמדות ומיושמות כמו לפני מאות ואלפי שנים. גם האדם והנפש שלו לא השתנו באלפי השנים האחרונות. הפסיכולוגיה, הפחדים, מה שמדרבן אותנו לפעולה – כל זה לא השתנה. האמצעים התחלפו, אבל האדם נשאר אדם, והוא מאבני היסוד של המלחמה. זה בדיוק מה שנותן את הכוח לתורה הצבאית ולעקרונות המלחמה. יש מלחמות בעולם, אי אפשר להימנע מזה. איך מנצחים? צריך ללמוד את התורה הצבאית והתיאוריה. הן הוכחו פעמים רבות כל כך, ולכן מי שמשתמש בהן בצורה נכונה, רוב הסיכויים שינצח".
אם העקרונות מוכרים וידועים, איך אפשר להשתמש בהם בלי שהצד השני ידע בדיוק נמרץ מה אתה הולך לעשות?
"לפעמים לא לומדים את ההיסטוריה כמו שצריך, או שלומדים ולא מיישמים, מכל מיני סיבות. בצה"ל הייתה תקופה ששכחו קצת את תורת המלחמה ועקרונותיה. לפני מלחמת יום הכיפורים, למשל, תפיסת ההגנה בסיני וברמת הגולן הייתה מנוגדת לעקרונות המלחמה הכתובים של צה"ל עצמו. לא היה עומק כמעט, לא היו עתודות.
"מלבד זאת, היצירתיות בתחבולה יכולה לעלות על כל דמיון, ותמיד אפשר לעשות דברים שיגרמו לאויב לאכול את ההטעיה. מרגילים אותו למציאות מסוימת – בהתחלה הוא דרוך, אבל אז הוא רואה שהדברים חוזרים על עצמם, ומתרגל. כך אתה מנצל את הפסיכולוגיה והטבע האנושי, כי קשה להיות דרוך כל הזמן. הטכנולוגיה המשתנה עוזרת לשנות גם את צורת התחבולה. גדעון נעזר בלפידים כדי ליצור הפתעה, והיום יכולים להשתמש בטכנולוגיה אחרת".
תנ"ך בגובה הכומתה
עמי נוי (51), נשוי להדס ואב לארבעה, גר בניר־גלים ליד אשדוד. הוא יליד קיבוץ חפץ־חיים, ובעבר תושב עפרה. במקצועו הוא מהנדס תוכנה, ובימים אלה הוא משלים גם תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת בר־אילן. הקריירה הצבאית שלו כללה שירות בשריון בתפקידי פיקוד במשך שמונה שנים, עד סגן מפקד גדוד, תפקיד שבו המשיך גם במילואים.
על ספרו הוא החל לעבוד בצבא, כולל במהלך קורס קצינים וקורס מפקדי פלוגות. "למדנו על תורות לחימה, וכבוגר ישיבה התחלתי לחשוב אם אפשר לזהות עקבות שלהן גם בתנ"ך, מתוך הבנה שיש אבני יסוד אוניברסליות שנכונות בכל תולדות האנושות. ניסיתי למצוא אותן דרך קריאת הפרקים בתנ"ך, וגם בעזרת תלמוד, מדרשים ופרשנים מארון הספרים היהודי. אני חושב שזה נתן לי רקע וזוויות ראייה שונות מהמקובל בספרות שסוקרת את הצבאיות בתנ"ך. יש ספרות כזאת, למשל של יגאל ידין וחיים הרצוג, אבל החיבור של ארון הספרים היהודי וארון הספרים הצבאי לא היה קודם.
"מצאתי לאט־לאט נושאים שיש להם תימוכין פה ושם, והתחלתי לכתוב. בהתחלה חשבתי שזה יהיה רק אוסף רעיונות, אבל עם הזמן נוצרו פרקים והטקסט התגבש למשהו שיכולתי להציג כספר. כשפניתי לפרופ' רון שלייפר מאוניברסיטת אריאל, הוא שמח ורצה להוציא את הספר לאור. הספר אכן יצא במסגרת 'מרכז אריאל לחקר ביטחון ותקשורת', בסדרה שפרופ' שלייפר עורך. חשוב לי להדגיש שאמנם ניסינו במהלך הכתיבה והעריכה לתת דגשים שנוטים לכיוון האקדמי מבחינת מקורות והערות שוליים, אבל זה לא ספר אקדמי".
בספר יש הרבה השוואות בין אירועי התנ"ך למלחמותיה של מדינת ישראל. שנים רבות חלפו בין התקופות, אבל הגיאוגרפיה נותרה זהה. האם נכון להעתיק את התיאוריה בספר למקומות אחרים בעולם, שלא דומים לארץ ישראל?
"אני לא יודע לומר איך תיראה מלחמה בקוטב הצפוני, זו ודאי לחימה שבתנ"ך לא הכירו. ובכל זאת, תנאי השטח המוזכרים במקרא הם מגוונים – מדבריות, רכסי הרים, מכשולי מים, מרחבים פתוחים – ואלה קיימים בכל העולם. לכן אני מביא בספר דוגמאות גם ממסע הרבבה, ממלחמת רומא נגד קרתגו או ממלחמות נפוליאון".
את צורת התנועה של בני ישראל במדבר משווה נוי לא רק למסע הרבבה היווני, אלא גם ל"יהלום הנפוליאוני" ואפילו למערכי הגנה והתקפה בכדורגל ובכדורסל. "מגיל צעיר אתה לומד על המשמעות הרוחנית של מיקום השבטים", הוא מסביר, "ופתאום אתה רואה שאפשר להסתכל על זה במבט צבאי ולגלות דברים מעבר למה שלמדת. הפרשנים חלוקים בדעותיהם איך הלכו בני ישראל: הסידור שלהם בעת החנייה ברור מהפסוקים, אבל בזמן תנועה פחות. רש"י אומר שהעם צעד כמו קורה, בשדרה. פרשנים אחרים אומרים שצעדו במבנה של תיבה, כמו שחנו. ואז אתה קורא ספרות צבאית, ורואה ששתי הצורות מוזכרות כשיטות יעילות לנוע בשטח עוין כשאינך יודע מאיפה יבוא האויב. יש תנאי שטח שמתאימים לתיבה, אבל בטופוגרפיה בעייתית יותר, בוואדי למשל, אתה הולך בשדרה. מעניין לראות את הביטוי של המבנים האלו אצל הפרשנים לאורך ההיסטוריה.
"בספר התאמתי – באופן שבהחלט נתון לוויכוח – בין השבטים השונים ובין מיקומם בתיבה הזו, מאחור או מלפנים. ניסיתי להראות איך חז"ל תפסו את אופיים של השבטים ואת יכולות הלחימה שלהם, ולהצביע לפי זה על מיקומם במסע אל מול האיומים וסדר הכוחות. אברבנאל מדבר על כך, וטוען שלא סתם הציבו את שבט יהודה ושבט דן מאחור, אלא כי אלה שני השבטים החזקים ביותר. בעבר הירדן המזרחי, כשלא היה חשש שמישהו יתקוף ממערב, ההצבה הייתה אחרת. אפשר לראות בסידור השבטים היגיון צבאי קוהרנטי לאורך כל הדרך".
עוד ניצחון כזה ואבדנו
נוי עוסק בספר גם בסוגיות הנושקות למלחמה, כמו דמות המנהיג. "בתחבולה או פסיכולוגיה של קרב אין הבדל בינינו לכל עם אחר, אך לדעתי יש 'מנהיגות יהודית' שייחודית לנו", הוא טוען. "בהרבה מקומות חז"ל נותנים מעין מתכון למנהיגות צבאית נכונה וראויה, שבאה לידי ביטוי בשלושה דברים, לפי ילקוט שמעוני. הראשון הוא מנהיגות שצועדת לְפָנִים, כלומר המנהיג יהיה בראש חייליו – שלא כמקובל באומות העולם, שאצלן המלך נשאר מאחור. זה לא תמיד מדויק, אלכסנדר מוקדון למשל הוביל את צבאו, אבל חז"ל בהחלט הדגישו את הנושא. מאפיין שני הוא 'מוציאם בזכויותיו ומחזירם בזכויותיו': מנהיג צבאי צריך להיות אדם מוסרי ולא מושחת. זו תכונה שלא בהכרח אופיינית למצביאים בתרבויות אחרות, אם להיות עדין. השלישי: 'לא יוציאם ברבבות ויחזירם באלפים', כלשון המדרש. אתה קורא את זה ושואל: מה זאת אומרת, המדרש לא יודע שאין מלחמה בלי הרוגים? אני מבין מכאן שחז"ל רוצים להגיד לנו שמנהיג צבאי לא יכול להתייחס לחייליו כבשר תותחים. היקף האבדות צריך להיות חשוב לו, וחלק מהמשימה שלו היא להחזיר את החיילים הביתה".
"'ואמר פרעה… נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר'. כלומר, בעקבות החזרה לכיוון מצרים והחנייה ליד הים, יחשוב פרעה שבני ישראל לכודים, וכך ישתכנע לרדוף אחריהם. המלכודת הייתה ניסית, אבל זה כבר עניין אחר; התחבולה הייתה צבאית וטקטית, והיא הצליחה"
בניגוד אולי לברית המועצות במלחמת העולם השנייה, שחלק מתורת הלחימה שלה היה הקרבת מיליוני אנשים ביודעין כדי לעצור את האויב הגרמני.
"נכון. אני מציין בספר מקרים אחרים בהיסטוריה, כמו ניצחון פִּירוּס – המלך פירוס אמנם ניצח בקרב, אבל מה המחיר. חז"ל אומרים לנו שמחיר הדמים הוא יקר, ושחייבים לשמור על חיי חיילינו. זה בהחלט מסר צבאי יהודי".
יש צבא יהודי בתנ"ך, יש קצת בימי המכבים, אבל ברוב תולדותינו לא היה לנו צבא. הספר שלך מגשר על פער בן אלפי שנים.
"גיליתי שהפרשנים ידעו להשתמש בידע הצבאי הקיים בזמנם כדי להבין ולפרש את התנ"ך, אף שהצבאות סביבם היו של עמים אחרים. לפעמים פרשנים מזכירים תופעות צבאיות שקשה לי לומר מאיפה הם מכירים אותן, אבל ברור שהם יודעים על מה הם מדברים. הרמב"ן למשל, בפרשת המרגלים, אומר: 'כך נוהגים כובשי ארצות לעשות'. כלומר, הוא הבין בענייני הריגול של זמנו. לגבי הקרב בעי הוא מציין שכך עושים מארב, ואפילו מצייר את הצבת הכוחות באופן המוכר לנו היום, כולל כוח הולם וכוח בולם. האברבנאל הכיר גם היסטוריה צבאית, ודיבר על מלחמות טרויה ויוון וחניבעל.
"יש מדרש שמסביר את השתלשלות מכות מצרים כדרך כיבושה של עיר בידי מלכים. קודם סותמים את מקורות המים, באופן שמקביל למכת דם; אחר כך עושים הרבה קולות ורעש, כמו במכת צפרדע; בהמשך, מכת שחין מקבילה לשימוש בתכסיסים כדי לעורר מחלות בקרב האויב. זה נעשה למשל על ידי מתיישבים ביבשת אמריקה, שנתנו לאינדיאנים בגדים שהיו בשימוש של חולי אבעבועות, כדי שיידבקו וימותו. אנחנו בהחלט רואים פרשנים שמדברים על אירועים צבאיים שהתרחשו במציאות שלהם. כלומר, הגשר קיים, לא הייתי צריך לבנות אותו מאפס. נכון שאין תורת לחימה כתובה, אבל הדברים מופיעים במקורות, צריך רק לגלות אותם".
מעבר לשעשוע האינטלקטואלי בהשוואות בין ימי קדם לעכשיו, קצין חי"ר בן ימינו שיקרא את הספר יפיק ממנו תועלת מעשית?
"כן, אפשר ללמוד כמה דברים. על התחבולה, למשל: יש שתי תחבולות שמופיעות כמה פעמים בתנ"ך – הראשונה היא תחבולה מפתה ונסיגה לאחור, והשנייה היא תקיפה מהאגפים. באזיל לידל הארט, מהוגי הדעות הצבאיים החשובים ביותר מאז ומעולם, כתב בשעתו שאין שימוש מספיק בתחבולה מפתה, והדברים נכונים לדעתי גם לצה"ל של ימינו. מי שקורא את הפרק שעוסק בנושא הזה, יכול להבין טוב יותר את המבנה של שתי התחבולות החשובות האלה. התנ"ך נותן ממש הוראות כיצד לבצע אותן.
"אני אוהב לקרוא, אבל הטקסט הצה"לי שמפרט את תורת הלחימה יבש מאוד וכולל הרבה הוראות הפעלה משעממות. כשאתה קורא סיפור תנ"כי ורואה איך הדברים התיאורטיים מתבטאים בו בדיוק נמרץ, זה משתלב טוב יותר בנפש ובמחשבה. אתה מתחבר לדברים שקרו בארץ ישראל המוכרת לנו. מדהים להגיע לגלבוע עם המשפחה, להסתכל מלמעלה על עמק יזרעאל ולראות בעין את כל המקומות שמצביאים בני עמנו לחמו בהם לאורך אלפי שנים. זה מחבר אותך למקום, לעם ולארץ, לעבר ומיד להווה.
"הספר מתאים גם לציבור הרחב, וחשוב לי שיגיע לחניכי מכינות קדם־צבאיות. זה לא ספר דתי, אין בו מסרים דתיים. הוא עוסק בנושאים הקשורים למקצוע הצבאי ולאומנות המלחמה. ככזה, הספר מתאים גם לקהל קוראים לא דתי, ונותן לו הזדמנות להיחשף למקורות היהודיים וללמוד כיצד הם משתלבים עם מקורות צבאיים וספרות יפה".
באחד העמודים הראשונים בספר מופיעה מעין "הסכמה" שקיבלת מאלוף במיל' יאיר גולן. בינו ובין הציבור שלך, הציונות הדתית, אין יחסים טובים כל כך לאחרונה.
"אני מעריך את גולן בתור סגן רמטכ"ל שעשה דברים טובים למען עם ישראל ומדינת ישראל. לא הכרתי אותו אישית, אבל הבנתי שהוא גם איש ספר ואינטלקטואל צבאי, ועניינה אותי חוות דעתו על מה שכתבתי. לשמחתי הוא כתב דברים שמעודדים את הכרת ההיסטוריה היהודית והשאיבה מהמקורות. אני מבדיל בין עברו הצבאי והבנתו הפיקודית ובין הפוליטיקה. הרמב"ם אמר על פילוסופים: 'שמע האמת ממי שאמרה'. לא כל דבר שאדם אומר, צריך להשפיע על היחס לדבריו בנושאים אחרים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
