ג'וחא הגיע לרמת־רחל לפני 54 שנים, כדי להציל אותה מחורבן שלישי. לא מתקפות פורעים או פגזי אויב איימו הפעם על קיומה; היו אלה קשיי הפרנסה שכמעט הביאו על נקודת ההתיישבות הזו את סופה. "איש לא האמין שרמת־רחל תצליח לשרוד, כולל הסוכנות והתנועה הקיבוצית", מספר ג'וחא – או יוסף אבי־יאיר אנגל, בשמו הרשמי. "ילדי הקיבוץ עזבו אותו כשבגרו, וקליטה של חברים חדשים לא נרשמה כמעט. ב־1959 כבר נערכה אספה דרמטית, כדי להכריע אם להיות או לחדול.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תורה ולחימה: החוקר שלומד אסטרטגיה צבאית מהתנ"ך
– השר ביטון: "קשה להיות פוליטיקאי אבל להיות אדיש זו לא תוכנית פעולה"
– פעילי ימין פוצצו סיור של משלחת אירופאית בגבעת המטוס
"שני צעירים מהמשק, חיילים משוחררים, סבבו אז בארץ כדי להביא חבר'ה צעירים לרמת־רחל. אחד מהשניים, יענקל'ה בר־חיים ז"ל, הגיע ל'כפר גלים' – כפר הנוער שלמדתי בו אז, בחוף הכרמל. הוא ארגן אותנו לגרעין, ואחרי כיתה ט' הגעתי עם חבריי למחנה עבודה ברמת־רחל. כמה מאיתנו התאהבו במקום אהבה עזה. כשהגענו לגיל גיוס, הקמנו גרעין נח"ל שמנה כ־15 חבר'ה, והשבנו את החיים לקיבוץ. שבעה מילידי רמת־רחל התחתנו עם חברי הגרעין".
גם אנגל עצמו נשוי ליונית, ילידת הקיבוץ. הוריה התיישבו בו עוד בשנות השלושים. במשך השנים היו לו בקיבוץ תפקידים מרכזיים, ובין לבין גם שימש יועץ לנשיא המדינה שמעון פרס. ארבעת ילדיו של אנגל ו־14 נכדיו גרים כולם בקיבוץ. התוספת "אבי־יאיר" מנציחה את הבן החמישי, שנהרג באימון צלילה של השייטת ב־1996. לפני שנים אחדות, על גבול האתר הארכיאולוגי בקיבוץ, הקימה המשפחה מצפה לזכרו.
פעמיים נחרב קיבוץ רמת־רחל, ופעמיים נוסד מחדש. בתרפ"ט, כשמלאו לו שלוש שנים בקושי, הוא נשרף בידי מאות פורעים ערבים וננטש, אולם כעבור שלושה חודשים בלבד שבו החברים אל הגבעה. בפעם השנייה זה קרה בתש"ח. במשך שלוש יממות הסתערו כוחות מצריים וירדניים על הקיבוץ גלים־גלים, אולם נקודת היישוב הקטנה והמבודדת הצליחה להחזיק מעמד, במאמץ אדיר ובמחיר דמים כבד. ההרס היה איום, אולם כעבור שנה וחצי שבו חלק מהתושבים כדי לרפא ולשקם.
תל העתיקות המרשים במרכז הקיבוץ מעיד שזה היה גורלה של ההיאחזות כאן מאז ימי בית ראשון. המתיישבים – כמעט תמיד יהודים, לפחות לפי חלק מהדעות הארכיאולוגיות – חזרו לכאן שוב ושוב ועמלו על הקמת שכבת חיים נוספת, במקום הקודמת שאבדה. בראש הגבעה מתנשא מאז 1952 מגדל מים, וכמו כל עצם ותיק בסביבה, גם הוא נושא עמו מורשת קרב וצלקות כדורים.
היום רמת־רחל הוא קיבוץ משגשג ומוריק, בין השאר בזכות המלון המוכר שהחל לפעול ב־1987. ובכל זאת צל מעיב עליו, תחושה ששוב קמים עליו לכלותו. ואם לא ממש אותו, אז את רוח עבודת האדמה שנשבה בו מאז הקמתו. בשנים האחרונות נחתכים ממנו עוד שטחי פלחה ומטעים, והופכים בזה אחר זה לשכונות מגורים. בסך הכול מאה דונמים חקלאיים נותרו לקיבוץ, שהוקם במקור כדי לספק סחורה חקלאית לירושלים המתפתחת. על עתודות שטח להתרחבות עתידית של הקיבוץ אין בכלל מה לדבר. "לא בכל מקום בארץ אפשר למצוא דור רביעי שממשיך את מלאכת בניית הארץ, עם ערכי אהבת הארץ והתנדבות גדולה של הקהילה כמו ברמת־רחל", אומר אנגל. "לא כל החיים הם כסף. הקרקע שלנו הוחזקה בתקופות קשות, ואין שום סיבה שעכשיו יגידו 'הקיבוצניק עשה את שלו, הקיבוצניק יכול ללכת'".
במרחק נסיעה באופניים
במקור היה רמת־רחל אתגר חלוצי קשוח וטרשי, שטח מבודד בסביבה עוינת, מוצב חודר המשקיף אל בית־לחם ואל קברה של רחל אמנו, שעל שמה נקרא הקיבוץ. המייסדים היו אנשי "פלוגת ירושלים" של גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, פלוגה שהקים יצחק שדה לפני 99 שנה, בא' בכסלו תרפ"ב, כדי לסייע בבניית ירושלים העברית. רוב חברי הגרעין היו סוציאליסטים וקומוניסטים, ובתחילה התגוררו ברחבי ירושלים בבתים שכורים ועסקו בשלל עבודות מזדמנות, כמו חציבת סלעים ובנייה בשכונות החדשות ובאוניברסיטה העברית שעל הר הצופים.
בכ"ב בסיוון תרפ"ו, קיץ 1926, עלה קיבוץ רמת־רחל אל הקרקע. את השטח, שמונים דונמים, רכשה הקרן הקיימת מהכנסייה היוונית־אורתודוקסית, במחיר 50 לירות ארץ־ישראליות לדונם. חברת הכשרת היישוב העניקה אוהל גדול במתנה למתיישבים. לא עברה שנה מעת הקמת הקיבוץ, וכבר התרחש בו פילוג ראשון. "קבוצת אנשי שמאל מהגרעין, בראשות מנחם מנדל אלקינד, חזרה לברית המועצות. הם הקימו בחצי האי קרים את הקיבוץ ויו נובה (באספרנטו: "דרך חדשה" – א"ס). לימים סטלין שחט את חלקם הגדול", מספר אנגל.
יוסף אנגל: "כשהחלו לדבר על הפקעת האדמות שלנו תמורת פיצוי, התפטרתי מתפקידי כרכז הקרקעות בקיבוץ. הודעתי שאיני מוכן לדבר עם איש על אפשרות של נטישת קרקע חקלאית. באתי למקום הזה מתוך ציונות ואהבת הארץ, ולא מתוך רצון לעשות עסקים"
החלל הראשון שנפל על הגנת רמת־רחל היה פנחס וולמן, שנרצח ב־1929. תשע שנים לפני כן השתתף וולמן בקרב תל־חי, והיה זה שיצא להזעיק רופא ליוסף טרומפלדור. בי"ז באב תרפ"ט (23 באוגוסט), יום לאחר שהילדים והנשים פונו מרמת־רחל, נערכה התקפה ערבית על נקודת היישוב הקטנה, ופנחס וולמן נהרג מפגיעת כדור. אלמנתו ציפורה נהרגה גם היא במשק, במלחמת השחרור.
את הפינוק של בית מאבן הרשה לעצמו הקיבוץ רק בעת השיקום ממאורעות תרפ"ט. לאחר שובם של החברים ב־1930 הוחלט על הקמת בניין מרכזי למשק, ובשנת 1931 הסתיימה בנייתו. המבנה החדש שימש לכל תכלית אפשרית: כמבצר וכעמדת תצפית, כבית תינוקות, כמגורים לחברים, כמקום התכנסות וכחדר אוכל. למעשה, בתנועה הקיבוצית כולה לא היה עד אז חדר אוכל בעל קירות אבן. המבנה ההיסטורי הזה הוא היום חלק מהמלון של רמת־רחל.
"פני הקיבוץ היו נשואות אז לירושלים", מספר ג'וחא. "היו כאן מכבסה גדולה ומאפייה גדולה, רפת ולול, והכול נועד לספק את צורכי העיר. עוד לפני שהוקם הקיבוץ, הוגדר המיקום שלו כך: במרחק שיאפשר להגיע באופניים לעבודה בירושלים. הקיבוץ גם ייסד חברת הובלות, 'התחנה', שעובדיה נהגו במשאיות ופיזרו בעיר סחורה שהגיעה ברכבת מיפו. מלבד זאת נוסדה עבור הרכבת קבוצת סבלים, שהיו שותפים בה יחדיו חברי רמת־רחל וערבים מצור־באחר. בשנות הארבעים ירדו חברים מהמשק לים המלח, להקים את מפעל האשלג בקלי"ה. הם ישנו בבית־הערבה, ובסופי שבוע חזרו לקיבוץ".
המשק הלך וגדל, ובין השאר הצטרפו אליו חלוצים מפולין. בשנים 1942־1946 שכן ברמת־רחל בסיס של הפלמ"ח ובשטח התקיימו אימוני מחלקות – מה שהביא לפשיטה על הקיבוץ במהלך "השבת השחורה" בקיץ 1946. מאות חיילים בריטים פרצו למשק וערכו בו חיפושים. לאחר מאבק פיזי נעצרו כשישים תושבים ונלקחו למחנות מעצר בלטרון וברפיח. את סליק הנשק – הגלוי היום לכל מבקר במלון – הבריטים לא מצאו.
ערב מלחמת השחרור מנתה רמת־רחל יותר מ־300 נפש. עם פרוץ הקרבות באזור התברר לפתע עד כמה מבודד הקיבוץ הזה, ועד כמה הוא חשוב כמעוז קדמי המגן על ירושלים העברית מדרום. הוא היה אז מרוחק משכונות ירושלים – מעט יותר מקילומטר עד שכונת ארנונה, כשני קילומטרים לתלפיות. בי"ג בניסן תש"ח (22 באפריל 1948) קטל צלף ערבי את חברת הקיבוץ מלכה חוטניצקי, ניצולת שואה שעלתה ארצה באוניית מעפילים ארבעה חודשים לפני כן, והצטרפה למשק. גם יצחק זיכלר, קלע מצטיין שהוצב על גג הבניין המרכזי, נפגע מכדור מדויק. שניהם נטמנו בבית העלמין בקיבוץ.
בשבת ו' באייר, יום לאחר הכרזת המדינה, נפל בקרבות אמנון רוחין, יליד המשק. רוחין השתתף בניסיון לשחרור מחנה אלנבי, בסיס צבאי בריטי בדרום ירושלים שפונה בה' באייר והערבים כבר הספיקו להשתלט עליו. המחנה היה צמוד לדרך חברון, בחורשה בפינת רחוב ינובסקי, המוביל לארמון הנציב. במוצאי שבת, כשהגיעה שמועת נפילתו של רוחין, הוחלט לפנות את הנשים והילדים מרמת־רחל ולהעבירם באוטובוסים לבית הספר לבנים ברחוב הרב קוק בירושלים. בקיבוץ המגודר והממוקש נותרו רק שמונים נפש: מי שהיו יכולים להילחם.
ביום רביעי בשבוע שלאחר מכן החל הקרב על רמת־רחל. המשק ספג אש תופת של הלגיון הירדני, ולמרבה התדהמה גם של גדוד מצרי שעשה את כל הדרך עד לפאתי ירושלים. הכוח המצרי, כ־400 לוחמים בפיקודו של ביכבאשי (סגן־אלוף) עבד אל־עזיז, התמקם בגיא מדרום־מערב לקיבוץ ויצר איום חמור על העיר. משבת עד יום שלישי בשבוע הבא (22 עד 25 במאי), כוחות האויב ניסו שוב ושוב לפלוש לקיבוץ. בחלק מהמקרים הצליחו התוקפים להבקיע את קווי ההגנה, ושטח הקיבוץ עבר שלוש פעמים מיד ליד. חוליית להביור ישראלית בפיקודו של שמואל גורודיש הצליחה לשתק עמדה ערבית במזרח המשק, ותרמה לסילוקם של הפולשים. במוצאי יום שלישי ט"ז באייר תש"ח התמוטטה השליטה הערבית בשטח הקיבוץ, והכוחות המצריים והירדניים נסוגו לצור־באחר.
אבדות הערבים בקרב הוערכו בכמאה הרוגים. בצד הישראלי נמנו 35 חללים, מתוכם 14 חברי קיבוץ. לכוחותינו היו 84 פצועים, שליש מהם מקרב התושבים. כוח חמוש קטן הושאר לשמור על הנקודה המנותצת והחרבה. ירושלים העברית ניצלה לא מעט בזכות העמידה העיקשת של רמת־רחל.
טראומה כפולה
בראשית 1949 התכנסו ברעננה חברי הקיבוץ הגולים, שבינתיים הספיקו להתפזר בכל הארץ, ודנו בשאלת השיבה למשק. מהאספה יצאה קהילת פליטי רמת־רחל כשהיא שבורה ומרוסקת. עימות נוקב הסתיים בפילוג, ורוב החברים החליטו לא לשוב לבתים החרבים, אלא להצטרף לקיבוץ עין־כרמל ליד עתלית. לדברי אנגל הדעות חלוקות בהסבר להחלטה; הוא מאמין שטראומת הנטישה החפוזה בתרפ"ט ובתש"ח פשוט הייתה קשה מנשוא. "רבים מהתושבים אמרו: אנחנו לא רוצים לעזוב בזחילה את המקום בפעם השלישית".
רק 42 חברים החליטו לחזור לקיבוצם מקדם, אולם גם להם לא התירו כוחות הביטחון להתיישב על האדמה החרוכה; הדעה הרווחת בממשלה הייתה שאין להקים מחדש את הקיבוץ באותו מקום. בתור תחליף קיבלו המפונים בתים נטושים במושבה הגרמנית, סמוך לרחוב עמק רפאים. "זו הייתה רמת־רחל בשנים 1949־1950", מספר אנגל. "במרץ 1949 פנה אל החברים משה דיין, מפקד ירושלים, וביקש לטעת גפנים במדרונות המזרחיים של קיבוצם הנטוש. הוא הסביר להם שבשורת הגפנים האחרונה יעבור הגבול. ב־3 באפריל 1949 נחתם ברודוס הסכם שביתת הנשק ישראל־ירדן, ואכן הקו הירוק נקבע בשורה האחרונה של הכרם. הנציג הירדני במשא ומתן ביקש ממשה דיין להעביר לממלכה את הגבעה של רמת־רחל, והציע תמורתה רצף טריטוריאלי למובלעת הר הצופים. דיין השיב מיד בשלילה ואמר שאם ייתן את רמת־רחל, הם ירצו גם את ארנונה ותלפיות".
בקיץ 1949 החליטה הממשלה לחדש את הקיבוץ באתר המקורי. כעבור כמה חודשים החלו לבנות במקום 36 יחידות דיור קטנות, בית ילדים, חדר אוכל ורווקייה, ובסוף 1950 יושבה הגבעה מחדש. אבל רמת־רחל היה כעת קיבוץ שונה לחלוטין משזכרו חברי המשק, צל בלבד של העבר הלא רחוק. רק מעט מהתושבים ניצלו כאמור את האפשרות לחזור, ואם לא די בכך, הקו הירוק חנק את רמת־רחל כמעט מכל עבריו. נותר רק מעבר צר לתלפיות וארנונה הסמוכות, ולא הייתה כל אפשרות התפתחות.
"כל מקורות ההכנסה של רמת־רחל חרבו בקרבות", מתאר ג'וחא. "המאפייה נשרפה, המכבסה נשרפה. לא נותר ממה להתפרנס. מכיוון שמפות שביתת הנשק שורטטו באופן שהשאיר הרבה מאוד שטח הפקר בין ישראל לירדן, הרשויות העניקו לקיבוץ את כל השטח המת הסמוך אליו. ב־1951 רמת־רחל וחברת 'ייצור ופיתוח' של התנועה הקיבוצית והסוכנות נטעו יחד מטעים בשטח ההפקר, שמרחוב כספי של היום, דרך רחוב בית"ר ועד מלון דיפלומט". גורל הקרקעות הללו עולה על הפרק מחדש בשנים האחרונות, כשבמקום העצים ניטעות בהן שכונות רבי־קומות, בחלקם בתי יוקרה. קשה להאמין שבעידן המרוחק ההוא נחשב השטח לפרס ניחומים דל ובלתי מספק למשק הפצוע, המבקש להשתקם.
באמצע שנות השישים תגברו את הקיבוץ אנגל וחבריו לגרעין, והניצחון במלחמת ששת הימים השלים את שינוי הכיוון ברמת־רחל. במלחמה עצמה ספג הקיבוץ הפגזה קשה – 350 פגזים נפלו בתחומי המשק – אולם לא נרשמו אבדות בנפש. "מוצב הפעמון", משלט ירדני גדול שנבנה ממזרח לקיבוץ ואיים על שלומו, נכבש בידי סיירת החטיבה הירושלמית כבר בלילה הראשון למלחמה. עם תום הקרבות הבינו חברי רמת־רחל שהם זכו לצאת מהמצר אל המרחבים, ושהכמעט־מובלעת שלהם יכולה להפוך ליעד תיירותי. "בדצמבר 1967 החלטנו להקים אכסניית נוער", מספר ג'וחא. "מכיוון שהיו מעט מאוד ילדים בקיבוץ, השתמשנו בבתי הילדים. משם התפתח ענף התיירות המפואר של רמת־רחל".
ברמת־רחל שכן בסיס של הפלמ"ח, מה שהביא לפשיטה על הקיבוץ במהלך "השבת השחורה". מאות חיילים בריטים פרצו למשק, ערכו בו חיפושים, ולאחר מאבק פיזי נעצרו כשישים מהתושבים ונלקחו למחנות מעצר. את סליק הנשק – הגלוי היום לכל מבקר במלון – הבריטים לא מצאו
בשנות השבעים נקלטו בקיבוץ עולים מדרום־אפריקה, גרעיני התיישבות נוספים ומשפחות מהעיר. רמת־רחל נבנתה והתפתחה, עלתה על מסלול של נורמליות, אך דווקא אז החלו ללטוש עיניים אל שטחי החקלאות שלה. חלקות שבשנות "הקו העירוני" נחשבו לשטח הפקר מסוכן הפכו כעת לנכס מבוקש. אברהם עופר, שר השיכון בממשלת רבין הראשונה, אף הציע להעביר את רמת־רחל לנגב וכך לפנות את כל קרקעות הקיבוץ לטובת ירושלים המתרחבת.
"לא הסכמנו לכך", מספר אנגל. "ב־1992 שוב עלו רעיונות כאלה. ראש עיריית ירושלים טדי קולק לחץ, וראש הממשלה רבין הקים ועדה שתדון בגורל רמת־רחל. כשהחלו לדבר על הפקעת האדמות שלנו תמורת פיצוי, התפטרתי מתפקידי כרכז הקרקעות בקיבוץ. הודעתי שאיני מוכן לדבר עם איש על אפשרות של נטישת קרקע חקלאית. באתי למקום הזה מתוך ציונות ואהבת הארץ, ולא מתוך רצון לעשות עסקים".
נשאר רק דובדבן
בהמשך שנות התשעים החליטה ועדה בראשות עמרם קלעג'י ממשרד הפנים שעל רמת־רחל להשיב למדינה 260 דונם. בעסקה שנחתמה ב־1995 הפכו מטעי התפוחים המפורסמים של הקיבוץ לשכונה בת 1,500 דירות בירושלים, ארנונה הצעירה. כלפי הקיבוץ נטען אז כי הוא הצליח להשיג פיצויי עתק, שכיסו את חובותיו ועוד הותירו בקופתו סכום גדול, שהפך את החברות ברמת־רחל לכדאית ומשתלמת. "הייתה החלטת ממשלה על השבת הקרקע, ביצענו אותה, וקיבלנו פיצוי כפי שמקבל כל מי שהמדינה דורשת ממנו להשיב קרקע שברשותו", מתקומם אנגל. "חשוב לציין שבמשך השנים השטח היה אצלנו בחכירה, לא חינם. שילמנו הרבה מאוד כסף לצורך החכירה הזו".
זו לא הייתה הפעם האחרונה שאדמותיו החקלאיות של הקיבוץ נמסרו לירושלים. ב־2011 החליטה ועדה אחרת על העברת שטחים נוספים, וזה לא הסוף. "בכל פעם ועדת הגבולות קיצצה מאיתנו עוד קצת קרקע ועוד קצת", אומר אנגל. גם "מגדלי חסיד", שני רבי־הקומות הצדים את עינו של כל מי שחולף בדרך חברון, ניצבים על מה שהיה עד לא מזמן מטע האפרסקים של רמת־רחל. "אלה תשעים דונם שתמורתם לא קיבלנו כל פיצוי", מציין אנגל, ומספר אגב כך שבעבר היה זה מגרש הגולף של הבריטים.
לפני חודש וחצי חתמו עיריית ירושלים ורמת־רחל על הסכם להעברת שטח בן כ־57 דונמים, הפעם מצפון־מזרח לקיבוץ, לצורך הקמת בית ספר ו־450 יחידות דיור נוספות. ג'וחא לא שמח לשמוע על כך: "הייתה הסכמה שאת דרך אשר וינר דרומה (הכביש המפריד בין ארנונה לרמת־רחל – א"ס), העירייה לא עוברת ולא לוקחים מאיתנו קרקעות שמצויות שם, וזאת כדי לאפשר לקיבוץ עצמו להתרחב. לצערי הרב שמעתי שגם ההבנה ההיא הופרה כעת. לרמת־רחל נותרו בסך הכול מאה דונמים חקלאיים, בעיקר לגידול דובדבנים. בגלל מצוקת השטח נכנסנו לפני שנתיים לפיתוח עוצמתי של חקלאות מתקדמת. אנחנו מגדלים תותי שדה קיציים, יש חממות חסה הידרופונית ועוד סוגי ירקות שמגודלים בצורה מיוחדת, ויש מכוורת דבש גדולה. אנחנו מחזיקים שטחי חקלאות גם בשפלה, ליד קיבוץ רבדים. בשנות החמישים כל יישובי ההר בגליל ובהרי ירושלים קיבלו שטחים בשפלה לגידולי פלחה".
שטחי החקלאות של רמת־רחל הפכו לאזורי מגורים המאכלסים אלפי תושבים בירושלים, אך לקיבוץ עצמו לא נותרו עתודות להתפתחות. מספר התושבים הנוכחי עומד על כ־450, ומאז 2016 אין אפשרות לקליטת חברים חדשים. זהו אחד הקיבוצים השיתופיים האחרונים שלא הופרטו, אומר אנגל: עד פרוץ הקורונה, חדר האוכל היה פעיל וחברי הקיבוץ סעדו בו שלוש ארוחות ביום, למעט בשבתות. "רמת־רחל מפעיל גם היום אתרי תיירות לטובת תושבי העיר וגם לתיירים מבחוץ, שנהנים להגיע לקיבוץ היחיד בירושלים. אין סיבה בעולם שהקיבוץ לא יוכל לחיות ליד העיר, עם קשרים בין שני הצדדים. כמו שהיה מקום לרמת־רחל לאורך ההיסטוריה הציונית כקיבוץ ליד העיר, כך יש לו מקום גם היום".
