כדי לנסות להסביר את הלהט האידיאולוגי שבוער בעצמותיו, זה שמוביל אותו פעם אחר פעם לעימות משפטי מול גופי ממסד גדולים וחזקים, מיכאל דבורין מפנה מבט אל העץ המשפחתי שלו. אביו, יבגני, היה מורה לעברית בברית המועצות, כשהדבר נחשב לעבירה חמורה. "הוא לימד במחתרת את מי שהפכו אחר כך לסלבריטאים של מאבק העלייה, כמו אידה נודל ונתן שרנסקי. זה כמעט לא שפוי, להסתכן כך כדי ללמד עברית", מסביר דבורין. "הוריי עלו ארצה בעלייה המפורסמת של שנות השבעים, אך סבתי נותרה מאחור כי הייתה מדענית חשובה. אבי התרוצץ למענה במשך שש שנים בכל העולם, הגיע אפילו לקונגרס האמריקני. בסופו של דבר היא הצליחה לעלות לארץ, ולמרבה הצער כשנה אחר כך נפטרה, אבל לפחות הספיקה לסגור מעגל ולראות את נכדיה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בנט: מותר לשים בצד דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית
– המטוס החדש שמשנה את המשוואה בשמי מזרח התיכון
– תיבת פנדורה משפטית: ראיון עדים על ידי הפרקליטות לפני המשפט
אבי־סבו, חוזר דבורין עוד אחורה במורשת המשפחתית, "היה פילוסוף חשוב מסיעת המנשביקים, אולי המשפיע ביותר בשנות העשרים של המאה הקודמת. בתקופת הטיהורים הוא היה חשוד מיידי אבל לא נגעו בו, ואחרי מלחמת העולם השנייה סטאלין אפילו נתן לו בית קיץ ששייך עד היום למשפחה. בצד השני של המשפחה ישנו שליח ג'וינט שהוצא להורג ב־1938. יש לי עותק מגזר הדין שלו, בחתימתם של סטאלין ומולוטוב. כך שאני מגיע ממשפחה אידיאולוגית לוחמת שלא מסוגלת להישאר אדישה לעוולות, ומשהו מזה כנראה נדבק בי: האנטי־ממסדיות, אנטי־אדום ואנטי־סוציאליזם".
"את מי מנסה השמאל להוריד ולהחליש? את מוצב החרמון של הימין, את נתניהו. ראש הממשלה הצליח להדביק יחד כוחות שלא מתחברים כמעט – חרדים, רוסים, מתנחלים, מסורתיים, אנשי פריפריה. זו קואליציה חזקה מאוד שמטריפה את המחנה היריב"
הוא בן 43, נשוי ואב לארבעה, מתגורר בירושלים. באין מפלגה קומוניסטית להיאבק בה, הוא נלחם בשמאל הישראלי. בשנים האחרונות ניתן למצוא את חתימתו כעורך דין כמעט על כל תביעה או כתב הגנה שקשורים למאבקים מהסוג הזה. הלקוח מספר אחת שלו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסגרת תפקידו של דבורין כיועץ אסטרטגי־משפטי של הליכוד. גם אבנר נתניהו נמצא ברשימת הלקוחות, ועוד אישים וגופים בעלי פרופיל ציבורי גבוה: מכינת עלי, מכינת עצמונה, תת־ניצב גיא ניר והעיתונאי עמית סגל.
"אני חושב שמה שגרם לי להיכנס לפעילות פוליטית היה הסכם אוסלו", הוא אומר. "כולם דיברו באותם ימים על היציאה מעזה, אבל בשבילי דווקא יריחו הייתה בית שני. הסתובבתי שם הרבה עם משפחתי בטיולים, ולא הבנתי איך מוותרים על כל ההיסטוריה שלנו באזור הזה. הצטרפתי ל'נוער הליכוד', השתתפתי בהפגנות נגד אוסלו, וקראתי את כל ספרי היסוד שצריך כדי להתווכח עם שמאלנים".
כחייל בחטיבת גבעתי הוא שירת בלבנון, ונפצע שם מירי מחבלים. "למזלי הכדור לא פגע בשום דבר חשוב, ובהמשך הגעתי ליחידה קרבית אפילו יותר. אחרי השחרור מצה"ל הלכתי ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. האמת היא שחלמתי להיות עיתונאי, עיתונות תמיד זרמה לי בוורידים, אבל נרשמתי למשפטים משיקולי פרנסה. כשהגעתי לאוניברסיטה מיד שמתי לב לשליטה של השמאל בקמפוס, ולא יכולתי לעמוד מנגד. יחד עם החברים מנוער הליכוד הקמתי תנועה בשם 'תכלית' – אפשר לומר שהיא הייתה כושלת, אבל בדיעבד היא גם הסבתא של 'אם תרצו'".
את ההתמחות עשה במשרד בתל־אביב, ובמקביל החל לעבוד ככתב לענייני משפט באתר של יואב יצחק. "כתבתי אצלו שנה וחצי, אבל הבנתי שלא אוכל להשקיע שם את כל זמני, שוב בגלל ענייני פרנסה". בשנים הבאות, כולל תקופת ההתנתקות מחבל עזה וצפון השומרון, דבורין נמנע כמעט מלעסוק בעניינים פוליטיים – "תרדמת עמוקה", הוא מכנה זאת – אבל ב־2011 חזר לשדה הקרב האידיאולוגי הבוער. "זה קרה בגלל עניין טכני ודי משמים. ביקשו ממני להתמודד מול אשר אקסלרוד, היו"ר המיתולוגי של לשכת עורכי הדין בירושלים, סתם כדי שתהיה התמודדות. הייתי עורך דין צעיר יחסית ולא מוכר, אבל אמרתי – יאללה, מה יש לי להפסיד. קיבלתי 30 אחוז מהקולות, שזה יפה מאוד, והפכתי לחבר לשכה. כך נחשפתי לאופן שבו ממנים שופטים בישראל, לכל הדילים והקומבינות – והייתי המום.
"היום הדברים נמצאים יותר בשיח הציבורי, אבל אז אף אחד כמעט לא דיבר על זה. כשהתחילו חקירות נתניהו, הכול התחבר לי והבנתי שיש פה עוול גדול. עשו לראש הממשלה פליליזציה של פעולות רגילות, משהו שלא קיים אצל אחרים. כולם קיבלו מתנות, ורק אצלו ייקוב הדין את ההר. כולם דיברו עם מו"לים, אצלו זה הפך לכתב אישום. כיוזמה פרטית לגמרי, התחלתי לייצר תמונת מראה – שלחתי תלונות על מעשים של אחרים, דומים לאלה שנתניהו נחשד בהם. למשל, יחסי יאיר לפיד וארנון מילצ'ן, או חוק ישראל היום, או אהוד ברק והתשלום מקרן וקסנר, או יום ההולדת הגרנדיוזי שערכו לשמעון פרס בגיל 90, וגם אולמרט והעטים".
נלחם באובמה, נרדף בידי מוזס
בוא נפתח את עניין המתנות, המכונה תיק 1000. אתה באמת חושב שזה בסדר, הזרמה של ארגזי שמפניות ומתנות יקרות על פי דרישה?
"אני מסכים שחלק מההתנהלות, טוב היה שלא תתקיים. הציבור יכול להעניש את נתניהו על כך בבחירות. אבל אנחנו עוסקים במגרש הפלילי, ופה הנתון הבסיסי הוא שלנתניהו היו שתי חוות דעת משפטיות – אחת של עו"ד יעקב ויינרוט ז"ל, ואחת של היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה – שלפיהן מותר לו לקבל מתנות מחברים. יכול להיות שזה חריג, ואני לא הייתי מבקש תכשיטים ושמפניות – אבל נתניהו מואשם על השמפניות ששרה קיבלה, לא הוא. שרה ויאיר לא נמצאים בכתב האישום, וזה לא במקרה: הם לא אנשי ציבור אלא אנשים פרטיים, ולכן לא עברו עבירה כשקיבלו מתנות. התוצאה היא שמאשימים את 'משפחת נתניהו', ואין ישות משפטית כזו. אני מזכיר לך שכאשר שאלו את הפרקליטה ליאת בן־ארי על סגירת המרפסת בביתה, היא אמרה 'זה בעלי'. לגבי הסיגרים שנתניהו עצמו קיבל, אני לא קונה את האישום. כשאדם בא לארוחת ערב הוא מביא איתו מתנה. לפעמים זה בקבוק יין ב־30 שקלים, לפעמים חבילת סיגרים של קוהיבה".
זו היתממות. מה שנתניהו קיבל לא נראה כמו מתנות של חברים שמגיעים לארוחת ערב, לא בכמויות ולא בשווי. איך אפשר להגן על זה מוסרית?
"כששי ניצן כתב מייל לשופטים ותדרך אותם כיצד להגיב למתקפה ציבורית, אמרו לו 'מה זה הדבר הזה, אתה פונה לשופטים מכהנים', והוא ענה – 'נכון, טעות, אני מצטער'. כשאמרו לליאת בן־ארי 'ניגשת למכרז שאסור היה לך לגשת אליו', היא אמרה: 'לא ידעתי, סליחה'. ואני שואל – מי קובע מתי יוצאים ידי חובה באמירת 'סליחה, טעות, קחו 100 אלף שקל ונסגור עניין', ומתי צריך ללכת עד הסוף ולהגיש כתב אישום פלילי? מי שהחליט ללכת עם נתניהו עד הסוף, צריך היה לקבל החלטה דומה לגבי כל אחד אחר".
בכל זאת, מדובר כאן בראש ממשלה. המשמעות הציבורית של אותן עבירות־לכאורה היא גדולה הרבה יותר.
"מדובר בראש ממשלה שמצויד כאמור בשתי חוות דעת שמתירות לו לעשות את זה. שוב, תבדיל בין המישור הציבורי לפלילי. מותר לאיש ציבור לקבל מתנות מחברים, נקודה. אז בתביעה אומרים שהם לא באמת היו חברים, ושהכול נעשה בגלל שנתניהו סידר למילצ'ן ויזה לארה"ב. אבל מילצ'ן פנה גם ללפיד בנושא הוויזה, ובמקביל פינק אותו בסיגרים ותמך כספית במפלגה שלו".
אם אחרים עשו דברים דומים, זה אומר שנתניהו בסדר?
"אם המדינה החליטה שמעכשיו אנחנו סינגפור ומענישים פה על כל דבר, קטן כגדול – אין בעיה. אבל זה לא קורה. רביב דרוקר סיפר שאיציק שמולי מקדם הצעות חוק ש'ידיעות אחרונות' דוחף לו, וידיעות מקדם את שמולי, כלומר מעניק לו סיקור אוהד. כשהגשתי על זה תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא ענה שהוא לא חוקר וזה לא מעניין אותו. אז יש לנו בעיה. איתן כבל אמר בעדות במשטרה – 'באתי לידיעות להתלונן על הסיקור השלילי שם, ויצאתי עם הצעת חוק ישראל היום'. לדבריו, אחרי שהגיש את הצעת החוק, הסיקור שלו אכן השתפר. למה זה לא כתב אישום? כך אתה מבין שכתבי האישום נגד נתניהו הם אירוע חד־פעמי. אף אחד אחר לא הועמד ולא יועמד לדין על דברים כאלה".
כאיש ימין, לא הפריע לך לשמוע את השיחה בין נתניהו לנוני מוזס, שבה ראש ממשלה מהימין סוחר בעיתון ימין, ומתייחס אליו כאל צעצוע שברצותו יגדיל את התפוצה שלו וברצותו יקטין?
"לא, ואסביר למה. קודם כול, מנדלבליט בכתב האישום מציין שראש הממשלה לא התכוון לבצע את מה שאמר למוזס, אלא הוליך אותו שולל. למרות זאת, נתניהו מואשם בקבלת שוחד. איך? הטענה כלפיו היא – אתה אמנם הולכת שולל, אבל בינתיים מוזס התחיל 'לשלם' את חלקו, כך שאתה קיבלת טובות הנאה. האמת היא שראש הממשלה נרדף על ידי מוזס. מו"ל ידיעות אחרונות אומר לו – אם לא תשתף איתי פעולה, אמשיך בקו התקיף מאוד נגדך".
כלומר, נתניהו עומד בגאון מול ברק אובמה, נלחם כאריה נגד הגרעין האיראני, אבל מול נוני מוזס הוא מרגיש נרדף?
"כן, זה נשמע לי הגיוני. קבוצת ידיעות היא קבוצת התקשורת החזקה במדינה, עם שליטה בעיתון ובאתר הגדולים ביותר, ובעקיפין גם בטלוויזיה. אתה יכול להרגיש נרדף על ידי איש רציני כמו מוזס, שאת ההיסטוריה שלו אחרים כבר סיפרו. זה אדם שיודע להפעיל מנופי לחץ תקשורתיים על אנשים. תראה, גם כאן אני לא אוהב את מה שפורסם, אני חושב שנתניהו היה לא זהיר בשיחות ובהקלטה, אבל העובדה שפוליטיקאי מדבר עם מו"ל הולכת איתנו יותר ממאתיים שנה אחורה".
בקרב לא בודקים גומיות
כפי שניתן להתרשם, קשה מאוד לחלץ מדבורין מילה רעה על נתניהו. פה ושם הוא מוכן לרשום לו איזו הערה קטנה בתיק האישי, אבל זו תהיה נסיגה טקטית על מנת להסתער מיד מכיוון אחר. כשאני שואל היכן עובר הגבול בין הגנה על הימין הישראלי לבין "ביביזם", דבורין משיב: "לא בכדי כל האירוע הזה של כתבי האישום נוצר אחרי הניצחון הגדול של הליכוד והימין ב־2015, והואץ אחרי ניצחון טראמפ ב־2016. את מי מנסה השמאל להוריד ולהחליש? המסקנה שלי היא: את מוצב החרמון של הימין, כלומר את נתניהו. ראש הממשלה הצליח להדביק יחד גורמים שלא מתחברים כמעט – חרדים, רוסים, מתנחלים, מסורתיים, אנשי פריפריה. זו קואליציה חזקה מאוד שמטריפה את המחנה היריב. המיומנות המיוחדת הזו שלו, לשמור על כל חלקי כד החרס, משגעת את השמאל. הם מבינים שאף אחד חוץ ממנו לא יכול לעמוד במסכת הלחצים שהוא עבר בשנים האלה. כן, אפשר למתוח ביקורת בנושא של חאן אל־אחמר, ולמה נתניהו לא בנה מספיק ביו"ש ובירושלים. הוא שמרן, ריאליסט, לא טראמפ. אבל הוא הצליח לייצר קואליציה של מיעוטים, ולקח את השלטון מידי ישראל הראשונה לשנים ארוכות.
"השמאל לא חשב בכלל שנגיע לכתבי אישום. הם היו בטוחים שכבר בהמלצות, ביבי ילך הביתה. חלק מזה נובע מאמונה של השמאל שיש שכבה מסוימת בימין המוסרני ויפה הנפש, שאם היא תלחץ את נתניהו מבפנים, הוא לא יעמוד בלחץ. היה באמת רגע כזה, כשפורסמו טורי דעה מימין שקראו לראש הממשלה ללכת. אבל הוא לא הלך".
כלומר, המטרה של כתבי האישום הייתה לפצל את הימין וכך להכריע את נתניהו. יש הוכחות לתזה הדי־מורכבת הזו?
"אנחנו צריכים להבין מה זה שמאל פרוגרסיבי. זה לא הימין השמרני הסובלני שאנחנו מכירים. אם נמשיל את זה לכדורגל, הם לא צריכים יותר מחצי הזדמנות כדי להבקיע גול. הימין לעומת זאת הרבה פעמים מחמיץ גם מול שער ריק. זה נובע מפחד של שבעים שנה מהמערכות הכבדות, מגילויים כמו מסמכי יצחקי (ניצב מני יצחקי, ששימש כראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה, הורה להכין מסמך המרכז מידע על כל חברי הכנסת – א"ש), מחקירות באזהרה על ריאיון רדיו כמו שעשו למיקי זוהר רק לאחרונה. השמאל לעומת זאת רואה עצמו כאדון הארץ, מי שהביא את כולנו במטוס שלו, וברגע שהוא מזהה הזדמנות – הוא לוחץ עד הסוף. אז כן, השמאל זיהה תחושה מסוימת שיש למשל בחלקים בציונות הדתית, שרוצים להיות יפי נפש ולחנך אחרים. תבינו את הזירה: הצד השני לא בא להיות הוגן, הוא רוצה לנצח ולהחזיר לעצמו את השליטה. זה קרב, ובקרב אתה לא בודק אם לחייל יש גומיות בנעליים. אפשר לעשות אחר כך חשבון נפש, לוודא שהמנהיג הבא של הימין לא יאהב סיגרים ולא ידבר עם מו"לים. אבל כל זה – אחר כך".
"אדם שיש לו 5,000 עוקבים בטוויטר או בפייסבוק חייב להבין שיש לו ביד עיתון קטן, ויש לו אחריות על מה שהוא כותב. יש קו שאסור לחצות, ואם מישהו חוצה אותו – אין דרך אחרת מלבד תביעה. כך זה כשטוענים שאתה עובר עבירה פלילית, או כשכותבים שמכרת את המקצועיות שלך"
אגב הציונות הדתית יפת הנפש, יכול להיות שהימין החילוני נעדר מהזירה התקשורתית?
"זו שאלה מעניינת, שהתשובה הקצרה עליה היא: כן. אני לא חושב שאנחנו אנדרדוג, אבל נכון שכמעט אין ייצוג ליצור הזה שנקרא ימין חילוני. התחושה שלנו היא שמדירים אותנו מתקשורת המיינסטרים כי איתנו ציבור חילוני יכול להזדהות יותר בקלות. קל לתקשורת להושיב מישהו דתי על הכיסא הימני. זה מגדיר עבורם היטב – וכמובן באופן שאינו נכון – מי הימין ומי השמאל".
ולמרות התפיסה הזאת, אתה בחרת להתמקד בעריכת דין ולא בתקשורת.
"הבנתי שאני יכול לשלב בין הדברים. עשיתי את הבחירות שלי, ואני משתדל להשפיע על הציבוריות הישראלית ככל יכולתי באמצעות הופעות קבועות בתקשורת, הגשה ב'גלי ישראל' וחשבון טוויטר פעיל. אתה יכול להזריק את הרעיונות שלך גם בלי לעבוד בזה במאה אחוז. כל אחד משפיע היכן שהוא יכול, וגם בעולם המשפט יש עוד המון עבודה".
תיבת התהודה בפעולה
כשמדברים על האליטה המשפטית שבשליטת השמאל, מתכוונים בדרך כלל לפרקליטות ולשופטים, ופחות לעורכי הדין. לדבורין חשוב לדבר גם על הנעשה באגף הזה של עולם המשפט. "עורכי דין, כמו כל אדם אחר, דואגים קודם כול לפרנסה שלהם. אתה חושב שקל לצאת נגד ליאת בן־ארי, שהיא ראש מערכת האכיפה הכלכלית במדינת ישראל? הרי אם אתה עורך דין שעוסק בפלילים, יש לך לקוחות שאתה אמור להביא להם תוצאות, בין השאר בדמות עסקאות טיעון; אם תצא בגלוי נגד פרקליטה בכירה, אתה תהיה סדין אדום עבור הפרקליטות, ולא תקבל כלום".
הרגשת פעם שאתה סופג פגיעה כלכלית עקב מאבקיך?
"אני לא יכול להגיד שיש פגיעה, אבל אני גם לא יודע מה קורה מאחורי הקלעים, מי מראש לא בא אליי בגלל זה".
אולי קורה דבר הפוך: שמך מתפרסם וזה מביא אליך לקוחות.
"נכון, ולכן לא תמצא אותי מתבכיין, אלא להפך. אני רוצה לעודד עורכי דין ימנים לצאת מהארון. אתם משפטנים כמו האחרים, ולצד השני אין מונופול על ערכים או שיח זכויות. תכניסו את הערכים שלכם לעולם המשפט".
אחת הזירות המשפטיות שבהן פועל דבורין היא תביעות הדיבה. בשבוע שעבר הוא הגיש, בשמה של מכינת עצמונה, תביעה על סך מיליון שקלים נגד חדשות 13 והכתב עמרי מניב, וזאת בעקבות כתבה שבה הוצג הרב אסף נאומבורג כמי שמטיף נגד גיוס לצה"ל. גם את עמית סגל (גילוי נאות – בנו של עורך "מקור ראשון") ואת אבנר נתניהו הוא מייצג בתביעות דיבה שהגישו בעקבות הכפשות.
יהיו שיאמרו: הנה אתה, נצר למשפחה שכל הזמן ניסו להשתיק אותה, סותם לאנשים אחרים את הפה באמצעות איום כספי.
"אדם שיש לו 5,000 עוקבים בטוויטר או בפייסבוק, חייב להבין שיש לו ביד עיתון קטן, ויש לו אחריות על מה שהוא כותב. יש קו שאסור לחצות, ואם מישהו חוצה אותו – אין דרך אחרת מלבד תביעה. הקו הזה נחצה כשטוענים נגדך שאתה עובר עבירה פלילית, או כשכותבים שמכרת את המקצועיות שלך לטובת אינטרסים זרים".
אם מישהו קורא לי "שופר של השלטון", הוא חוצה את הקו?
"בעיניי זה עדיין נכלל בתוך תחומי הבעת דעה. אבל כשעומר נחמני, דוברו של ח"כ יאיר גולן, כותב שסגל 'שותף לעבירות הפליליות שביצע נתניהו', או כשאדם אחר קורא לסגל 'שופר התעמולה של גבלס' – בעיניי זו חציית קו אדום. השמאל לא יכול לסבול את המעמד של עמית סגל כפרשן הפוליטי המוביל בערוץ הנצפה במדינה. בעיניהם זה בלתי נתפס, ולכן הם עושים כל מאמץ לערער את האמינות והמקצועיות שלו. עד גבול מסוים זה חוקי, אבל יש דברים שלא אומרים. גם כשבוגי יעלון וחבריו מאשימים את נתניהו ב'בגידה' בעניין הצוללות, זה לשון הרע לכל דבר. ראש הממשלה נתן לי הוראה להכין תביעת דיבה, שלא הוגשה לבסוף, כי הוא התחרט".
ביד אחת אתה מגן על נתניהו ואומר שכל מה שעשה אינו פלילי, ושמתנהגים איתו בשיטת ייקוב הדין את ההר; ביד השנייה אתה עושה בדיוק אותו הדבר לבעל חשבון טוויטר עם כמה אלפי עוקבים, ולוקח אותו לבית משפט.
"זו תמצית עבודת עריכת הדין. כבר קרה שבבוקר ייצגתי תובע בתיק של לשון הרע ואחר הצהריים נתבע בלשון הרע, ובתוך כמה שעות טענתי דבר והיפוכו. אבל מעבר לזה, אין פה הקבלה. יאיר נתניהו חוטף תביעות דיבה, חלקן מוצדקות וחלקן לא. השמאל תובע בכל פעם שהוא יכול. אז כאיש ימין אתה יכול להגיד 'אני לא במשחק הזה', אבל אני מעדיף לומר לצד השני – ברגע שתעשו פאול, תחטפו גם אתם.
"יש לשמאל תיבת תהודה מדהימה. לפני שאתה סופר עד עשר, כל התותחים שלהם יורים ומחסלים את הבנאדם. במקרה של הרב נאומבורג – אחרי שהתגלתה האמת, שהדברים שלו צוטטו באופן חלקי והוצאו מהקשרם, חלק התנצלו וחלק לא. מי שנתבע הם מי שלא הורידו את הפרסום ולא התנצלו. ערוץ 13 ישלם בכל מקרה, וגם עמרי מניב, כי הוא הרשלן. אני לא מכחיש שיש דילמה מה לעשות כשמשמיצים אותך, אבל הגעתי למסקנה שיש מקרים בהם חייבים לתבוע. קח את בצלאל סמוטריץ', למשל. יש בשמאל איזה בון־טון שאומר שמותר לקרוא לו טרוריסט כי הוא נעצר בהפגנות נגד ההתנתקות. אבל הוא לא הורשע! מי אתם שתקראו לו ככה? אני אומר חד וחלק – אם סמוטריץ' רוצה לשים לזה סוף, הוא חייב לתבוע. תיבת התהודה של השמאל לא מאפשרת משהו אחר. הוא יתבע שלושה אנשים, שלוש כבשים חלשות בסוף העדר, ואני חותם לך שאף אחד לא יקרא לו יותר בכינוי שלא מגיע לו. או אבנר נתניהו, שלא מעורב בפוליטיקה בכלל: בא כתב חדשות 12 אילן לוקאץ', ובגלל רסיס מידע כותב שבנו של ראש הממשלה נופף לשלום לאנשי לה פמיליה בזמן שהם שרו שיר הלל ליגאל עמיר. אבנר היה יכול לוותר לגמרי, הרי גם ככה תוקפים כל היום את המשפחה שלו. ואני אמרתי לו – תילחם, אחרת תפסיד בקרב על התודעה. בסוף לוקאץ' התנצל ושילם פיצוי".
המרדף אחר מלך הג'ונגל
נחזור לתיקי נתניהו: למה בעצם אתה לא חלק מצוות ההגנה שלו?
"כי אני חלק מצוות ההתקפה. וברצינות, כי אני לא עורך דין פלילי אלא אזרחי. אבל אני כן משתדל לדברר היבטים בתחום הפלילי בלשון שהעם יבין. המשימה המוגדרת שלי כיום היא לשמר את מעמדו של ראש הממשלה ואת התמיכה בו במובן המשפטי".
דיברת על השמאל שמנסה להפיל אותו. מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הם שמאל?
"במערכת אכיפת החוק יש זרם קיצוני שמייצגיו הבולטים הם שי ניצן וליאת בן־ארי. זהו זרם צדקני מאוד, שרואה את הדברים דרך החור של המשפט הפלילי. התזה שלו אומרת שאנשי ציבור הם מושחתים, השאלה היא רק אם נתפוס אותם או לא".
והאנשים האלה הם גם שמאלנים.
"הם גם שמאל, אבל לא במובן של הפתק שהם שמים בקלפי, אלא מבחינת אימוץ כל עולם הערכים שהפכו לבון־טון במערכת הישראלית. תראה את פסקי בית המשפט העליון – כמעט אחד לאחד עמדות של מרצ. אהרן ברק כבר אמר שזו כמעט מדינת כל אזרחיה, מבחינת התפיסה המשפטית שלה. משהו מזה מחלחל למערכות שמתחת לבתי המשפט, על אף שיש בהן אנשים מכל הסוגים וחלקם נהדרים. בנוסף ישנו אפקט הצייד – כשאתה צד, אתה רוצה באופן טבעי לתפוס את מלך הג'ונגל".
אז מי בעצם אשם בפתיחת תיקי נתניהו?
"השאלה היא מי פתח את הסכר. מי החליט שאת זה חוקרים. איך הפך אוסף השטויות האלה – או כפי שמנדלבליט כינה את מה שהשאירו לו על השולחן, 'שאריות של ביבי־טורס' – לחקירה פלילית. התשובה שלי היא שני אנשים: ניצב מני יצחקי, וניצב רוני ריטמן. מני יצחקי היה אחד המסכלים של מינוי גל הירש למפכ"ל, ויצר כאמור את מסמכי יצחקי. רוני ריטמן טען שנתניהו תפר לו תלונה על הטרדה מינית כדי לחסל אותו. אלה שני האנשים שהיו שם כשמנדלבליט נכנס לתפקידו. הסכר נפל כשהיועץ המשפטי לממשלה החליט ללכת על זה, ואחר כך המכונה כבר עשתה את שלה". ריטמן, יצחקי והפרקליטות סירבו להגיב לדברים.
"אלשיך התחיל טוב, אבל אחרי כמה חודשים, כשחטף ביקורת קשה בתקשורת, הוא התהפך", ממשיך דבורין. "המערכת טוחנת אנשים שבאים מבחוץ, ומיישרת אותם לפי הקו שלה. אני מזכיר לך שמנדלבליט התלונן שמנסים לנהל אותו דרך העיתונות. הדליפו נגדו ופעלו נגדו כשהוא לא התקדם מספיק מהר בתיקי נתניהו. וכמובן ישנו עניין 'ההחזקה שלו בגרון' על ידי שי ניצן, כפי שנחשף לאחרונה בהקלטה. אתה לא יודע איזה חלק בקבלת ההחלטות בתיקי נתניהו קשור לדברים האלה. מנדלבליט לא עמד בלחץ. הוא היה חלש, חד־משמעית".
כל זה עדיין לא אומר שנתניהו לא אשם.
"ההוכחה הכי טובה בעיניי לכך שמדובר באכיפה בררנית וחסרת ביסוס, היא השאלה איפה התאגידים בכתב האישום. אתה טוען שבזק קיבלה הטבות של מיליארד שקל? תעמיד אותה לדין. אין כתב אישום נגד בזק, אין כתב אישום נגד ידיעות אחרונות, אין כתב אישום נגד וואלה".
אם השאיפה להפלת ראש ממשלה נמצאת בדי־אן־איי של המערכת, יש לנתניהו בכלל סיכוי במשפט?
"יש לו סיכוי, חייב להיות לו, כי זו מדינה דמוקרטית. אין לו הפריבילגיה להרים ידיים. הם היו רוצים שזה יקרה. הרי בכירים לשעבר במערכת המשפט אומרים שאם נתניהו יהיה מוכן להסתלק, ימחלו לו על האישומים".
אם הוא יזוכה בסוף, זו תהיה מכת מוות לכל התיאוריות שהעלית כאן.
"נכון, אבל 95 אחוז מהתיקים מסתיימים בהרשעות, ופה יש שלושה סעיפים, שמספיקה הרשעה באחד מהם כדי לאלץ אותו לפרוש. אני לא רואה הרבה סיכוי, אבל לא בגלל הראיות. אהרן ברק אמר לדנה ויס – 'אני בטוח שמנדלבליט לא יאכזב אותנו'. בפראפרזה על זה אגיד – אני לא בטוח שיימצא בית המשפט שיאכזב את אהרן ברק".
