הבניין בנהריה שהפך לקומונה של רופאים צרפתים

"כשהתחלתי לעבוד בבית החולים רוברט באלאנג'ר, בפרוורי פריז, אמרו לי: 'אל תספר למטופלים שאתה יהודי. כדאי גם שתתחיל ללמוד ערבית, אחרת לא תצליח לתקשר עם הרבה מהם'", נזכר ד"ר דן טייב, רופא מרדים במקצועו. "אבל תמיד רציתי שכולם ידעו שאני יהודי. על אף התקריות האנטישמיות הרבות בצרפת, והעוינות שהרגשתי בעיקר בפרוורים, חבשתי כיפה בנסיעה במטרו. לא הרבה אנשים מוכנים לעשות את זה. ניסו לשכנע אותי להפסיק, אבל הרגשתי שהנפש שלי רגועה יותר כשהכול ככה בחוץ". רק בעת עבודתו בבית החולים הוא נאלץ להסתיר את כיסוי הראש מתחת לכובע של חדר הניתוח, בשל האיסור להחצין סממנים דתיים כלשהם. "דורשים ממך שם גם לעבוד בשבת, ואני העדפתי לא לעשות זאת, כי אני יהודי דתי".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בנט: מותר לשים בצד דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית
– המטוס החדש שמשנה את המשוואה בשמי מזרח התיכון
– תיבת פנדורה משפטית: ראיון עדים על ידי הפרקליטות לפני המשפט

לפני חודשים אחדים עלה טייב ארצה עם משפחתו במסגרת מיזם ער"ץ, עולים רופאים מצרפת. כיום הוא גר ב"קיבוץ בלפור", כפי שמכונה הבניין ברחוב בלפור 3 בנהריה, המאכלס שש משפחות מתוך 16 שעלו במיזם. הדיירים אמנם לא עוסקים בחקלאות ולא חיים בקומונה, אך אפשר למצוא כאן הרבה מאפיינים של שיתוף וגם רוח חלוצית מובהקת. עשר המשפחות האחרות מתגוררות גם הן בבניינים סמוכים.

העלייה הקבוצתית חריגה: עולים רבים מגיעים לישראל בקבוצה מגובשת בעלת היכרות מוקדמת, אך בדרך כלל לא על בסיס מקצוע משותף. בקבוצה של ער"ץ יש 12 רופאים, וגם רבים מהחברים האחרים עוסקים במקצועות המתכתבים עם עולם הרפואה, כמו רוקחות או פסיכולוגיה. כל המשפחות דתיות, כל בני הזוג בסביבות גיל 30, כולם הורים לילדים קטנים. כחמישים מ־82 העולים החדשים הם ילדים בגיל הגן או בית הספר.

החלטה של יהודי לעזוב את חייו בחו"ל ולעלות ארצה אף פעם אינה מובנת מאליה. לרופא זהו צעד מורכב במיוחד. השנים שהקדיש ללימודים ולהתמחות כדי לרכוש את המקצוע היוקרתי, אינן מקנות לו באופן אוטומטי רישיון לעסוק ברפואה בישראל. העולים ממרבית המדינות יצטרכו לעבור את בחינת הרישוי הישראלית, הקשה במיוחד, או את בחינת הרישוי האמריקנית. רק אז יוכלו לקבל אישור מ"המועצה המדעית" ולהשתלב במערכת הבריאות המקומית. מהכלל הזה הוחרגו העולים מצרפת ומכמה מדינות דוברות אנגלית: רופאים בעלי ותק של חמש שנים יהיו פטורים מהבחינה. עם זאת עליהם לעבור תקופת "הסתכלות", או "התנסות קלינית", שתימשך שלושה עד שישה חודשים. בתקופה הזו הם יעבדו בבית חולים או קופת חולים שיסכימו לקבל אותם, ובסיומה יעביר המעסיק הזמני דיווח למועצה המדעית. אם חוות הדעת תהיה חיובית, המועצה תודיע בדרך כלל לעולה כי הוא רשאי לעסוק ברפואה בישראל.

ד"ר מארק בוכריס: "לא הבלטנו את היהדות שלנו באופן חיצוני. ברחוב חבשתי כיפה אבל בעבודה הסרתי אותה, וכשנסעתי במטרו השתדלתי לחבוש קסקט. כדי לא לעבוד בחגים הייתי צריך לשמור ימי חופש ולשריין את התאריכים כמה חודשים מראש"

גם בכך לא בהכרח תמו תלאותיו של הרופא מהתפוצות. לא כל תחום התמחות בחו"ל מוכר באופן זהה בישראל. קחו למשל את הפודיאטריה – ענף רפואי המוקדש לכף הרגל והקרסול. בישראל אין מסלול לימודים למקצוע הזה, ולכן במשך שנים רבות התקשו פודיאטרים עולים לקבל רישיון לפעול בארץ. גם רפואת שיניים עלולה להתגלות כמקצוע בעייתי, שכן במדינות מסוימות התחום הזה אינו נלמד בבתי הספר לרפואה, אלא במוסדות מסוג אחר.

טייב מספר גם על הבדלים בין תנאי העבודה בצרפת לתנאים בישראל: "שם יש לצד הרופא אחות מרדימה, שזה תחום המומחיות שלה. כאן אין דבר כזה". גם ברמת השכר, הוא אומר, אין מקום להשוואה. "בבית חולים ציבורי בצרפת הייתי יכול להרוויח 20 אלף אירו לחודש בשלושה ימי עבודה בשבוע. בקליניקות פרטיות יש יותר עומס עבודה, אבל מרוויחים עוד יותר. בישראל ההכנסה של רופאים מרדימים נמוכה בהרבה". אשתו יעל, הוא מוסיף, למדה בצרפת פסיכולוגיה, סיימה את כל שלבי ההכשרה וכבר עבדה במקצוע – אבל כאן בארץ היא תיאלץ לעשות מחדש סטאז' של שלוש שנים. ובכל זאת, אין להם שמץ חרטה על התפנית שהחליטו לחולל בחייהם.

טייב הוביל את ההליכים והתיאומים הנדרשים לקראת בואה של הקבוצה ארצה. שלום ואך – ראש ארגון "קליטת קהילות ישראל", וכעת שכנו בבניין – פנה אליו וביקש ממנו לעניין רופאים באפשרות של עלייה משותפת. "דיברתי עם יותר מ־200 רופאים יהודים, אבל רובם אמרו שלא יעלו", מספר טייב. "הם הבינו שקשה מאוד להיכנס למערכת הבריאות בישראל, ושבכלל קשה כאן מההיבט הכלכלי".

מה ענית להם?
"אמרתי שהם מסתכלים לטווח הקצר, ולא רואים שרמת הרפואה בצרפת צונחת במהירות. אמרתי גם שהיהודים בצרפת, כמו בכל מקום אחר בחו"ל, לא תמיד מרגישים שהם חלק מהמדינה שהם חיים בה. בישראל זה שונה – זו המדינה שלנו. בחרתי לגור בנהריה לא כדי להרוויח יותר או כדי לקבל משהו בתמורה, כפי שהייתי בוחר מקום מגורים בצרפת. כאן אני לא צריך להסביר למה אני אוכל רק מזון כשר, או מעדיף לא לעבוד בשבתות. בצרפת כבר עשרות שנים אין חיי יהדות, אלא רק הישרדות; בישראל היהודים לא 'שורדים', אלא חיים".

תורנות איסוף

"קיבוץ בלפור" שוכן במרחק מטרים ספורים מחוף הים של נהריה. הבניין חדש, הדירות מעוצבות והנוף מרהיב. את חברי הקהילה הטרייה המתגוררים בו אנו פוגשים בשעות העמוסות ביותר ביום, ותוך כדי שיחותינו הם אוספים את הילדים מהגנים בשיטה שיתופית ויעילה: כל הורה נשלח לגן אחר, ומביא את כל ילדי ה"קיבוץ" הלומדים שם. הילדים עצמם נודדים מיד בין הדירות, ומרגישים בבית גם אצל השכנים.

ארון גדול של ספרי קודש ניצב בסלון דירתה של משפחת טייב – דן (32), יעל (29) והילדים ישי (4) וטלי בת השנתיים, שמפריעה מדי כמה דקות ומפטפטת איתנו בצרפתית. אביה יודע לנהל שיחה שוטפת בעברית, גם אם אחת לכמה משפטים הוא מבקש עזרה בתרגום מילה כזו או אחרת. העיניים שלו משדרות נחישות – שכנראה הייתה נחוצה כדי לשכנע אנשי רפואה רבים כל כך לבוא לגור בפריפריה הישראלית.

"עלייה לא תמיד הייתה אפשרות מבחינתי", הוא מודה. "הייתי אמנם יהודי דתי, אבל בלי הרבה 'אש'. יעל הייתה ציונית הרבה יותר ממני. לקח לה זמן לשכנע אותי, עד שלבסוף הבנתי שכדי להיות יהודי בצורה השלמה ביותר, צריך לחיות בישראל. לפני שמונה שנים הגענו להחלטה לעלות ארצה, אבל העדפנו לסיים את הלימודים לפני שנעשה זאת. בהתאם לכך בחרתי את תחום ההתמחות שלי, רופא מרדים, כי הבנתי שזה יסייע לי להיקלט בצורה טובה".

לדבריו, מספר הרופאים העולים ארצה גדל כיום בזכות תיקון החקיקה משנת 2016 שהקל את קליטתם של רופאים מכמה מדינות. אחרי ששוחח עם עמיתים בישראל, התברר לו שבתחומים מסוימים העלייה לארץ יכולה אפילו להשתלם כלכלית: "רופא משפחה, לדוגמה, מרוויח בישראל יותר מאשר בצרפת".

הוא וחבריו סיימו כעת את לימודי רמה ג' באולפן, ומוכנים להתחיל את ה"הסתכלות" בבית החולים בנהריה, שקולט כמה מחברי הקבוצה. "אנחנו לא יודעים בדיוק מתי, אבל מקווים שזה יהיה בחודשים הקרובים. כשהצטלמנו בבית החולים, התרגשתי מאוד לראות את חדר הניתוח. כבר שלושה חודשים לא עבדתי, ובתחום שלי זה המון זמן".

אתם אוהבים את נהריה? היא שוקקת הרבה פחות מפריז, בלשון המעטה.
"אנחנו אוהבים אותה מאוד. לא רצינו ללכת לעיר גדולה, העדפנו מקום רגוע יותר, בלי הרבה לחץ, בעיקר עבור הילדים. נהריה אומנם עיר קטנה, אבל זה גם אומר שיש לנו הכול במרחק כמה דקות, וזה נוח מאוד. בהתחלה חשבנו ללכת ליישוב, ואפילו ביקרנו בחספין ברמת הגולן. זה מקום מקסים, אבל רחוק מדי".

ד"ר ספורה אפריאט (31), רופאת משפחה, מצטרפת ויוצאת איתנו למרפסת. היא מודעת לפוטנציאל ההכנסה המשופר שמציעה רפואת המשפחה בישראל, אך זו בהחלט לא הייתה הסיבה העיקרית שהביאה אותה ואת בעלה אילן לעלות ארצה. "גדלתי באווירה ציונית, וכילדה למדתי בבית ספר יהודי־ציוני, 'לוסיאן דה־הירש' ברובע ה־19 בפריז", היא מספרת בעברית שוטפת. "אילן ואני בני אותה כיתה ואותו שבט בבני עקיבא. שני אחיי גרים בירושלים, והעלייה הייתה טבעית מבחינתנו".

בצרפת היא הספיקה לעבור שלוש שנות התמחות ולעבוד במשך שנתיים וחצי כרופאת משפחה. אילן, רוקח במקצועו, היה הבעלים של בית מרקחת בפריז. בחודש יולי הם עלו ארצה עם שלושת ילדיהם – אורן (6), איילה (4) ואמיר (2).

איך מהגרים למדינה אחרת בתקופת הקורונה, ועוד עם ילדים קטנים?
"זה קשה, כי לא יכולנו לטוס לבדוק את הדירות שהציעו לנו, לקראת העלייה, וגם לא הכרנו את נהריה. שלום ואך צילם את כל הדירות, וגם חיבר אותנו לעורך דין שיסייע בהיבטים המשפטיים. חוץ ממשפחה אחת, כל הקבוצה עלתה בלי להכיר את העיר. גם את המעון של הילדים לא יכולנו לבחון לפני שרשמנו אותם, אבל היה לנו הרבה ניסים. בעזרת שלום ואחרים הצלחנו להתאקלם לאט־לאט".

חשבתם אולי לחכות עד שהמגפה תחלוף?
"לא. אנחנו מתכננים את המהלך הזה הרבה שנים, בעלי כבר השכיר את בית המרקחת שלו, ואמרנו – זה הזמן לעלות. אם היינו דוחים 'עד אחרי הקורונה', אילוצים אחרים היו צצים. החלטנו שעולים – אז עולים. היה לנו גם חשוב להגיע לכאן לפני שהגדול מתחיל כיתה א'".

מההווי המשפחתי בקיבוץ בלפור היא נהנית מאוד. "זה מזכיר את האווירה הטובה עם השכנים בשכונה שגדלתי בה. החברים הם אלמנט חשוב מאוד בעלייה שלנו. עם דן טייב למדתי בבית הספר לרפואה, ואת שירה בוכריס, שגם היא גרה כאן, אני מכירה כבר 15 שנה מבית הכנסת. גם העובדה שרובנו רופאים הופכת אותנו לקבוצה שנמצאת באותה סירה ועוברת את ההתחלה הקשה הזו יחד. אני בהחלט מרגישה כאילו עליתי לארץ עם המשפחה המורחבת".

בניגוד לעולים אחרים, שהיו יכולים לתכנן בדיוק מתי ייפרדו מסביבתם הקרובה וימריאו ארצה, עולי תקופת הקורונה נאלצו לצאת לדרך בהתרעה קצרצרה. "עשרה ימים לפני הטיסה התקשרו אלינו מהסוכנות היהודית ואמרו שיש תאריך", מספרת אפריאט. "עבדתי עד הערב של הטיסה, כי לא היה לי מספיק זמן להודיע למעסיק ולמטופלים". אבל במקרה שלה התברר כי לקורונה יש צד חיובי: גם אחרי העלייה ארצה היא ממשיכה לעבוד עם המטופלים שלה בצרפת, באמצעות שיחות וידאו. "זה שירות שמציעים שם בתקופה הזו, וכך אני יכולה להמשיך ולהתפרנס עד שאקבל את הרישיון בארץ. אילן ייגש לבחינה בעוד כחודש, ואחריה יוכל להתחיל לעבוד כרוקח בישראל. בינתיים יש לנו סל קליטה ומלגה שקיבלנו, ואנחנו מקווים שהכול יסתדר".

יש הבדל בין עבודתה של רופאת משפחה בארץ לעבודתה בצרפת?
"שם צריך לעבוד סביב השעון, ומהבחינה הזו בישראל קל יותר. מצד שני, בצרפת יש אפשרות לתת־התמחות ברפואת נשים, כפי שאני עשיתי, ובישראל זה עובד אחרת. מה שמדאיג אותי כרגע הוא איך נצליח לעבוד אם הילדים לא יהיו במוסדות החינוך. גם בצרפת אמרו שיסדרו בתי ספר וגנים לילדי הרופאים, אבל לא ראיתי שפתחו מוסדות כאלה. אנחנו שמחים להיות כאן, והכי חשוב שהילדים שמחים וכיף להם. יש לנו תחושת חופש שלא הרגשנו כיהודים בצרפת".

מבידוד לסגר

השמש שוקעת בים, והרוח הגוברת שולחת אותנו מהמרפסת אל תוך הדירה. אני מתיישב לשוחח עם בני הזוג בוכריס, עד לא מזמן תושבי פריז. מארק (32) הוא רופא אף־אוזן־גרון ומנתח, שעומד להתחיל את תקופת ההסתכלות בבית החולים בנהריה; שירה (29) היא רופאת שיניים עם ותק של חמש שנים. שני ילדים יש להם – תהל (3) ועזרא (1.5).

למארק קשה להתבטא בעברית, ושירה, שמדברת בביטחון רב יותר, מסייעת לו מדי פעם להשלים משפט. "תמיד רצינו לעלות לארץ, מסיבות דתיות", הוא מספר. "אחרי שסיימנו את הלימודים ועבדנו כמה שנים, הגענו למסקנה שזה הזמן המיטבי. גם היה לנו חשוב שהילדים יקבלו חינוך יהודי. רצינו לעלות לישראל כשהם עוד קטנים, כי אומרים שזה עדיף להם מבחינת השפה והמנטליות".

שירה: "הבנו שדווקא כשאנחנו צעירים ועוד זוכרים את הלימודים, יהיה לנו קל יותר להשתלב במערכת הרפואה בישראל. אני עברתי בחינה בהצלחה, עכשיו אני מחכה לרישיון כדי שאוכל להתחיל לעבוד".

איך נראו החיים היהודיים שהכרתם בצרפת?
מארק: "באזורי אוכלוסייה ערבית גדולה, יש אנטישמיות קשה. בשכונה שגרנו בה היה דווקא נוח מאוד – יש בתי כנסת, יש בתי ספר יהודיים. לא הבלטנו את היהדות שלנו כלפי חוץ. ברחוב שלנו חבשתי כיפה, אבל בעבודה הורדתי אותה, וכשנסעתי במטרו השתדלתי לחבוש קסקט. כדי לא לעבוד בחגים הייתי צריך לשמור ימי חופש ולשריין את התאריכים כמה חודשים מראש".

למארק אין משפחה בישראל; לשירה יש אחות בתל־אביב ואח ברמת־גן, וגם הוריה מתכוונים לעלות ארצה בעוד כמה חודשים. בינתיים, המגורים בבניין ברחוב בלפור מספקים חוויה משפחתית. "אנחנו אוהבים את זה מאוד", אומר מארק. "כולם עוזרים זה לזה כל הזמן, וזה מדהים. תמיד יהיה מישהו שיאסוף את הילדים אם אתה לא יכול, ובכל שבת או חגים אנחנו מתארחים ומארחים. יש לנו כאן חברים ואנשים שהם ממש כמונו, וזה מסייע בצעדים הראשונים אחרי העלייה".

הם עלו לפני חודשיים בלבד, בתחילת ספטמבר. "היינו שבועיים בבידוד, ואז מיד המשכנו עם הסגר השני. לא יצא לנו להכיר את נהריה כי היינו תקועים בבית", צוחקים בני הזוג. השהייה לצד חבריהם סייעה להם לעבור את התקופה הזו: "בחגים היינו עם השכנים בבניין, ויש כאן גינה קרובה שיכולנו לצאת אליה עם הילדים".

עד שתתחיל ההתנסות הקלינית, מארק מקווה להתקדם בלימודי העברית שלו – שלצערו נערכים בזום. "השיעורים הראשונים היו קשים מאוד. לא פשוט להיות עם שני ילדים בבית ולהשתתף בלמידה מרחוק".

סליחה על השאלה, אבל איך מתנהלים כלכלית כשלא יודעים מתי תהיה משכורת מסודרת?
שירה: "מלבד סל הקליטה יש חסכונות ששמרנו לתקופה הזו. אנחנו לא יודעים לכמה זמן הכסף יספיק, אבל מקווים שיהיה בסדר. גם כשנתחיל לעבוד, המשכורות כאן כנראה לא יהיו כמו שהתרגלנו בצרפת. לפי מה שבדקתי, טיפולי שיניים פרטיים בישראל יקרים יותר מאשר בצרפת אבל מרפאת שיניים בפריז מכניסה בערך פי חמישה ממרפאה כאן. אני אאלץ לעבוד יותר שעות כדי להתקרב לשכר בצרפת".

כלומר, העלייה ארצה כרוכה בהקרבה.
מארק: "לא עלינו כדי להרוויח יותר".

שירה: "עלינו לארץ בגלל ציונות ויהדות, העניין הכלכלי הוא לא השיקול הראשון שלנו. בכל מקרה, מבחינתי אין דבר כזה, לחזור לצרפת; ברגע שקיבלנו את ההחלטה לעזוב, החיים שלנו הם כאן בישראל, ועכשיו אנחנו צריכים למצוא את כל הדרכים להצליח".

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמש שנים?
שירה: "התוכנית שלנו היא לחיות בנהריה שלוש שנים, ואז אולי לעבור למרכז. בסוף אנחנו אנשים של עיר גדולה. הגענו לנהריה בגלל הקבוצה – אם היא לא הייתה קיימת, הייתי רוצה לגור בירושלים. גם ההורים שלי מתכוונים לגור שם. החלטנו בכל זאת לנסות את נהריה, והיום אנחנו אוהבים אותה מאוד".

מה אתם אוהבים כאן?
"יש הרבה מרוקאים ותוניסאים ותיקים שמדברים קצת צרפתית", אומר מארק בחיוך. "זו לא קהילה צרפתית, אבל ההרגשה מוכרת ומזכירה את המשפחות שלנו".

שירה: "החיים כאן הם כמו בשכונה פריזאית קטנה, הכול קטן וקרוב. תיכנס למכונית ותוכל לעשות את כל הסידורים שצריך במרחק נסיעה של כמה דקות".

גם הם מצביעים על מוסדות החינוך של הילדים בתור האתגר העיקרי הצפוי להם כשיתחילו לעבוד כרופאים. "בצרפת המעון הסתיים בשש וחצי בערב", אומרת שירה. "שלושה ימים בשבוע עבדתי עד שבע וחצי, ובימים האלה האמהות שלנו או הבייביסיטר הוציאו את הילדים מהגנים. אין לנו מושג איך נעשה את זה כאן, אבל דייה לצרה בשעתה".

ד"ר ספורה אפריאט: "בגלל הקורונה לא יכולנו לטוס ולבדוק את הדירות שהציעו לנו, וגם לא הכרנו את נהריה. שלום ואך צילם לנו את כל הדירות, וגם חיבר אותנו לעורך דין שיסייע לנו בהיבטים המשפטיים. אפילו את המעון של הילדים לא יכולנו לבחון לפני שרשמנו אותם, אבל היה לנו הרבה ניסים"

אין אפידורל לחבלי קליטה
התחנה האחרונה בבניין שוכנת בקומה גבוהה יותר, בדירתם של מי שעומדים מאחורי פרויקט ער"ץ. שלום ואך, 72, עלה ארצה מבלגיה לפני שנים רבות; רעייתו ליאת, 69, הגיעה מצרפת. לבני הזוג 11 ילדים, וגם נכדים שאת מספרם הם מעדיפים לא לציין. ילדיהם היו מוכרים בראשית העשור הקודם: "להקת משפחת ואך" הוציאה שישה תקליטורים והייתה מוכרת מאוד בציבור הדתי־לאומי.

כבר 25 שנה מנהלים השניים את ארגון "קליטת קהילות ישראל", שמעודד גיבוש גרעיני עלייה ממדינות דוברות צרפתית ומלווה אותם כאן בארץ. כ־1,500 משפחות עלו עד כה בליווי הארגון התיישבו בישראל באופן קבוצתי, רבות מהן ביהודה ושומרון. יו"ר העמותה הוא הרב יהושע צוקרמן, אבל שלום ואך הוא הרוח החיה בארגון הקטן, שמעסיק כשבעה עובדים דרך קבע. מיזם ער"ץ הוא כאמור יוזמה שלו ושל ליאת, בשיתוף קק"ל, משרד העלייה והקליטה ועוד. השניים ארגנו ותיאמו מול הרשויות ומשרדי הממשלה את כל מה שנדרש כדי ש־16 המשפחות מצרפת יזכו כאן לנחיתה רכה ככל האפשר. כבר לפני שנתיים הם החלו לעבוד על המיזם, ולא העלו על דעתם שהפירות יבשילו דווקא בתקופת מגפה עולמית.

ליאת מקבלת אותנו בכוס קפה ועוגה, ואנחנו מתיישבים על המרפסת הפונה אל הים. "כשהחלטנו להביא עולים לאזור בנימין, עזבנו בעצמנו את קריית־ארבע ועברנו לעלי, כדי להתגורר סמוך אליהם", הם מספרים. "במשך השנים שלחנו לצרפת מנהלים ממוסדות החמ"ד, כדי שיכירו את ההורים ואת התלמידים לפני הגעתם לארץ, וייתנו להם מידע רלוונטי. בכל מקום השתדלנו לחבר את הקבוצות לבית הכנסת ולקהילה המקומית – בין שמדובר בגרעין תורני ובין שזו קהילה של יישוב – כדי לדאוג לקליטה מיטבית".

בחודש יולי הם עזבו את עלי ועברו לנהריה, ל"קיבוץ הגלויות בבלפור" כלשונם, כדי לקבל את פניה של קבוצת ער"ץ ולשמש משפחה קולטת ומאמצת בשביל העולים. "בכל שבת יש משפחה שאוכלת אצלנו סעודה", אומר שלום. "אנחנו דואגים לעולים ומסייעים להם בתחום התעסוקה. יש לנו עורכת דין שטיפלה בתרגום התארים והמסמכים הרלוונטיים, וליוותה את העולים בדיון מול המועצה המדעית".

ואך היה זה שפנה לפני כמה חודשים אל "המרכז הרפואי לגליל" בנהריה, וביקש כי יקלטו שם את הרופאים העומדים להגיע ארצה. מי שטיפל בנושא הזה הוא ד"ר זיו פז, מנהל מחלקת ראומטולוגיה ועוזר מנהל המרכז לחדשנות וטכנולוגיות. בית החולים אכן החליט בשלב הראשון לקלוט לתקופת הסתכלות שלושה מהרופאים.

"יצרנו שיתוף פעולה עם קופת חולים כללית, וסגנית המנהלת הרפואית שם, ד"ר לילך דולב, הודיעה שתסייע בקליטה של שאר הרופאים", מספר לנו ד"ר פז. "בימים אלה אנחנו חושפים אותם למערכת הבריאות הישראלית, עורכים להם סיורים ומסייעים להם לעבור את התהליך במהירות ובמקצועיות. צריך לזכור שהם פנו אלינו תוך כדי משבר הקורונה, וביקשו לבוא לכאן גם אם לא תובטח להם עבודה לאחר ההסתכלות – מה שמעיד שזו קבוצה איכותית של רופאים אידיאליסטים, מוכשרים ואמיצים".

המרכז הרפואי בנהריה הוא בית החולים הגדול ביותר בגליל והשני בגודלו בצפון הארץ, אחרי רמב"ם בחיפה. בית החולים משרת כ־650 אלף אזרחים, וכן את חיילי צה"ל באזור ואת חיילי האו"ם המשרתים בגבול ישראל־לבנון. במשך השנים נקלטו בו בהצלחה רופאים עולים, בעיקר מחבר העמים, אך זהו ניסיון ראשון בקליטה מרוכזת של עולים מצרפת. בניגוד לבתי חולים במרכז ובאזור ירושלים, עד כה הגיעו לנהריה רופאים מעטים בלבד ממערב אירופה או מצפון אמריקה.

"כשאנחנו קולטים רופאים עולים, לרוב זה נעשה באופן פרטני", ממשיך פז. "הפעם יש לנו הזדמנות לקבל אותם כקבוצה, ויש לכך צדדים חיוביים רבים. עבדנו מול המועצה המדעית עוד כשהם היו בצרפת, כדי לוודא שההכשרה שלהם צפויה להתקבל כאן. כמו כן דאגנו שבלימודי העברית באולפן הם ילמדו גם מושגים רפואיים שחיוניים לעבודתם. זה משהו שלא היינו יכולים לעשות לעולה יחיד".

ומה הסיכויים שהם ימשיכו אצלכם גם אחרי תקופת ההתנסות?
"לצערי אנחנו לא יכולים להבטיח להם עבודה קבועה, בגלל מחסור בתקנים. יש בבתי החולים עשרות תקנים לרופאים עולים בהתמחות, אבל לרופאים שכבר התמחו אין תקנים ייעודיים. משרד הקליטה לרוב מסייע למשך שנה בתשלום השכר לרופאים עולים, אבל אנחנו צריכים לחשוב בצורה אסטרטגית וארוכת טווח. כיום יש הזדמנות היסטורית לחולל שינוי בגישה של מערכת הבריאות: שר הבריאות ושרת העלייה והקליטה, שניהם עולים בעצמם, נרתמו לנושא הזה, ואני מקווה שהם יצליחו לפתור בעיות שמונעות עלייה של רופאים רבים".

ואך התחיל בינתיים לעבוד על מיזם נוסף בשיתוף משרד העלייה והקליטה, "הייטקיסטים לנהריה", והוא מקווה שיצליח להביא לעיר הצפונית גם קבוצת עולים כזו. "אין אפידורל שמשכך את כאבי הקליטה", הוא אומר. "ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל אנחנו יכולים לנסות לתת כמה שיותר פתרונות לתקופה הקשה הראשונה. עלייה קבוצתית היא אחד הפתרונות האלה".