התנועה זורמת: למרות הקורונה, בני עקיבא חוגגת שבת ארגון

צילום מסך שרץ לפני כמה שבועות בוואטסאפ וברשתות החברתיות, הצליח להסעיר לדקות אחדות את הציונות הדתית. הייתה זו ידיעה מאתר ערוץ 7, שבישרה כי תנועת הנוער עזרא החליטה להתמזג אל תוך בני עקיבא. הרעיון הזה אמנם מרחף באוויר כבר לא מעט שנים, אך הצילום שזכה לשיתופים רבים ולתגובות לא היה אלא פברוק. בדיקה קצרה העלתה שמי שיצר אותו היה מדריך בעזרא שכעס על החלטת התנועה לדחות את חודש הארגון בשל הקורונה – וזאת בזמן שבני עקיבא חוגגת את האירוע המקביל במועדו. מצד שני, לא מעט הורים זעמו דווקא על החלטתה של בני עקיבא להפעיל את הסניפים כשאיום המגפה טרם הוסר, ואפילו מוסדות החינוך הפורמליים של החניכים הצעירים עודם מושבתים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפגישה הלילית של נתניהו בסעודיה היא קצה הקרחון
– "התעוררות" לעיריית י-ם: הגבירו את האכיפה במזרח העיר
– דעה: צעירים חסרי מנוח: אסור לזלזל בשינה, דווקא בקורונה

"אנחנו שומרי חוק", מדגיש מזכ"ל בני עקיבא יאיר שחל, כשאני שואל אותו על מה שנראה כחוסר זהירות. "יש מערכת איזונים, ומה שקורה בפועל מורכב מהנחיה כללית של המדינה והנחיה מקומית של הרשות. אני מגיע לעירייה מסוימת, אומר להם שאני רוצה לקיים פעילות, והם אומרים לי מה מותר ומה אסור. כל עוד הרשות המקומית לא אומרת 'אפשר' – מבחינתי אין פעילות פיזית בסניפים, רק דיגיטלית, וגם התנדבות פיזית מותרת".

בסופו של דבר אתה לא יכול לשלוט על מה שקורה בשטח. אם אתה מאשר למשל צביעה של קירות הסניף בתנאי שלא יהיו יותר מדי חניכים בחדר אחד – איך תדע שמקפידים על ההנחיה? זו לא בריחה מאחריות?
"אני דווקא נלחם בצביעת הקירות השנה, אבל אם רשות מקומית אומרת לי שזה בסדר ששני חניכים יהיו בחדר ויצבעו, אני לא אוסר זאת. בכל מקרה, הנחת העבודה שלנו הייתה שחודש ארגון מתקיים גם אם יש סגר – ובמקרה כזה הוא יהיה רק וירטואלי. האם מותר או אסור לעשות היום 'ת"סים' (מופעי דגלנות – צ"ק)? לדעתי זה לא העיקר. מבחינתי גם פעילויות דיגיטליות בעלות משמעות הן חשובות יותר מהשאלה הזו".

סניף גבעת־שמואל, מדגים שחל, פועל כיום בצורה וירטואלית לחלוטין – "למיטב ידיעתי אין שם שום דבר פיזי". מאידך גיסא, ברחבי ירושלים אפשר לראות צעירים וצעירות עורכים חזרות של ריקודים ודגלנות, לעיתים גם בקבוצות גדולות. "בירושלים ההנחיה של העירייה היא שאפשר לבצע פעילות כזו בחוץ. כאשר יש הופעה, ההורים יהיו בדרך כלל 'וירטואליים' ויצפו מהבית. יש מקומות שקיבלו אישור חד־פעמי להתאסף לצילום, אבל האירוע ישודר בפלטפורמות אינטרנטיות. חלק מהסניפים יקיימו את ההופעות של מוצאי שבת ארגון במתכונת של דרייב־אין. מדריכים וקומונריות יצרו הרבה סרטונים בסגנון 'סליחה על השאלה', כיוון שכך אפשר לצלם את החניכים בנפרד ולערוך הכול לסרט אחד, גם בלי להיות פיזית ביחד. הכי נהניתי מסניף שבו הכינו סמל גדול של בני עקיבא, חתכו אותו, וכל חניך קיבל חלק שאותו הוא היה צריך לצבוע בבית ולצלם, כדי ליצור מחדש את התמונה הגדולה".

והנה הקורונה נכנסת לשיחתנו באופן אחר: שחל לוקח הפסקה לכמה דקות כדי להתחבר לזום ולערוך "מפקד חודש ארגון" לצוות של אחת האולפנות. "בשנים האחרונות יש טקס קבוע בהרבה מוסדות חינוך של הציונות הדתית", הוא מסביר. "בשבוע האחרון של חודש הארגון עורכים מפקד שבו כל אנשי הצוות מגיעים עם החולצות שלהם מבני עקיבא, ומתגאים בשם השבט שלהם. השנה זו לא שנה רגילה, אז עושים את זה בזום. כמובן לא כל התלמידות באולפנה הן חניכות בני עקיבא, אבל זה בסדר", הוא מחייך.

אנחנו יושבים בלשכתו, במשרדי ההנהלה הארצית של בני עקיבא בשכונת ניות בירושלים. מארון הספרים מביטה אלינו תמונתו של הרב משה צבי נריה, אוחז בספר תורה. חודש הארגון עומד להגיע לסיומו, ואנשי ההנהלה עמלים כדי שגם השבת החותמת אותו תעבור ללא תקלות. השנה יוצאת הדופן הזו הביאה עמה תקדים נוסף, כשלחניכי התנועה ניתנה אפשרות להשפיע על רגע השיא של חודש הארגון – הכרזת שמו של השבט החדש. במשדר של אולפן ynet הוזמנו בני הנוער להצביע ולבחור, וכך גובשה רשימה מצומצמת של שלושה שמות – צור, נווה ורפאל. לאחר תום ההצבעה הפתוחה התכנסה ההנהלה הארצית כדי לבחור את השם המנצח, שיישמר בסוד עד מוצאי השבת הקרובה.

"בתום שלוש שנות עבודה משותפת, חתמנו על מסמך הסכמות עם הנוער העובד והלומד, שמתאר כיצד לדעתנו צריכה להיראות הפרהסיה הישראלית ביום השבת. השיטה שנקטנו בה היא – בואו נראה על מה אנחנו מסכימים, ונרחיב את המאחד"

נושא חודש הארגון הפעם הוא "קול קרא והלכתי", המילים שבהן נימקה המשוררת חנה סנש את החלטתה להתנדב לצבא הבריטי ולהשתתף בלחימה נגד כוחות גרמניה הנאצית. באמצעות פעולות ושיחות סביב המוטו הזה ביקשו בבני עקיבא לעודד את הדור הצעיר של הציונות הדתית לחפש את המשימה הגדולה הבאה, גם ובעיקר בעיצומו של משבר הקורונה.

מהו אותו קול קורא, שבעקבותיו צריך היום ללכת?
"הקול של החברה, היכולת לפעול ביחד", אומר שחל. "התחושה היא שיש פירוד גדול בעם, והשליחות שלנו היא לחפש מקומות שבהם אפשר לפעול יחד עם מי ששונה מאיתנו".

האמירה הזו אכן מאפיינת את הקו שנוקט שחל מאז מינויו למזכ"ל התנועה, לפני ארבע שנים. הוא ובני עקיבא החלו בין השאר בקשר עם תנועת הנוער העובד והלומד, על אף הפערים האידיאולוגיים העמוקים. "בתום שלוש שנות עבודה משותפת, חתמנו על מסמך הסכמות בנושא השבת הציבורית בישראל", חושף שחל, ומיד מדגיש: "זה ממש לא בכיוון של אמנת גביזון־מדן", שמא יחשוב מישהו שמדובר בהצהרה ליברלית מדי. באמנה של תנועות הנוער אין הצעות קונקרטיות, אך ישנה נכונות של שני הצדדים לקדם יחדיו כינון מודל של "שבת ישראלית". "מדובר במסמך שמתאר כיצד לדעתנו צריכה להיראות הפרהסיה הישראלית ביום השבת. השיטה שנקטנו בה היא – בואו נראה על מה אנחנו מסכימים, ונרחיב את המאחד".

בעולם אידיאלי, כולם היו שואפים להתגבר על מחלוקות. מה הערך המוסף של הציונות הדתית בנושא הזה?
"אני חושב שזה התפקיד שלנו, והחיבור הזה מעולם לא היה נחוץ כפי שהוא עכשיו. בערב פסח למשל קיבלנו בקשה מעיריית בני־ברק, לסייע ל־500 קשישים מהעיר: ביקשו שנתקשר אל כולם, ממש מהרגע להרגע, כדי לראות שהם בסדר. אנחנו ובני־ברק לכאורה רחוקים תפיסתית, אבל יש לנו רצון לחיבורים ולאתגרים חדשים. מצד שני, אנחנו מחפשים דרכים ליצור מסמך משותף גם עם תנועת השומר הצעיר".

גיוס הבנות לא השפיע

עשרים שנה עברו מאז יצאתי מההדרכה בבני עקיבא, אך מתברר שיש דברים שנותרו בדיוק כפי שהיו, כאילו הזמן קפא מלכת. לקראת הריאיון עם המזכ"ל שוחחתי עם הורים רבים ששולחים את ילדיהם לבני עקיבא, ושאלתי אותם איזו סוגיה חשוב במיוחד להעלות בשיחה כזו. כולם כאחד ביקשו שהמזכ"ל יתייחס לאותם נערים ונערות שלא "נכנסים להדרכה" בגיל תיכון, ובשל כך לא מוצאים את עצמם בתנועה. "ההדרכה הפכה לערך העליון, ערך שעלול ליצור פירוד ויותר מכול עלול לבודד את מי שלא התקבלו", כתבה אסתר שפיגלר במוסף "מוצש" ביולי 2020 – וביטאה היטב את תחושותיהם של רבים, היום ובעבר.

"לפי הבדיקות שערכנו, הווליום של הנושא הזה קצת ירד, אבל הוא עדיין נוכח", אומר על כך שחל. את השיפור בחזית הזו הוא מייחס להתפתחות של "צוותי נחשון" – מסגרת המיועדת לצעירים בגיל תיכון שכבר אינם חניכים אך לא שולבו כמדריכים בסניף. מטרת קיומם של הצוותים הללו היא הגשמת ערכי התנועה באמצעות מפגשי לימוד קבועים ועשייה התנדבותית. הפעילות מתקיימת בקבוצות של 7 עד 30 בני נוער, בניצוחם של רכז או רכזת. "אני יודע שזו הצלחה, מכיוון שבשנה־שנתיים האחרונות אני רואה בסניפים שלנו קומונריות שהן בוגרות של צוותי נחשון ולא בהכרח היו מדריכות בתנועה. בעיניי זה עניין של זמן עד שצוות כזה ייחשב ליוקרתי לא פחות מכניסה להדרכה".

האם זה נכון שכיום קשה לכם לאייש את תפקידי הקומונריות, בין השאר משום שיותר ויותר בנות דתיות מתגייסות לצה"ל?
"כבר לא. בתשפ"א יש לנו גידול של 10 עד 15 אחוזים במספר הקומונריות. כשנכנסתי לתפקיד אכן היו דיבורים על משבר, והבאנו חברה חיצונית שתערוך מחקר כדי להבין למה זה קורה. המסקנות היו שכדי להגדיל את מספר הבנות שמעוניינות לעשות שירות לאומי כקומונריות, חשוב להגביר משמעותית את הליווי, ההערכה, ההוקרה והכיף במהלך שנת הקומונה. המסקנות האלה מיושמות בתנועה כבר כמה שנים. אנחנו עורכים שינויים רבים, והצלחנו להכפיל את מספר הבנות הממשיכות לשנה שנייה. קל לנחש שהגיוס לצה"ל פוגע בנו, אבל המחקר הראה אחרת".

מהי עמדת התנועה כיום ביחס לגיוס בנות לצה"ל?
"מורי ההלכה אומרים ככה או ככה, ובסוף כולן בנותינו", אומר שחל בחיוך. לפינה הזאת, כמו פינות נפיצות אחרות שיצוצו בהמשך שיחתנו, אין סיכוי שהוא ייכנס.

בשנתיים האחרונות הוביל שחל מהלך חינוכי נוסף, דרמטי: בני עקיבא החלה לעסוק בבניית קשר עם יהודי התפוצות, ולא רק לצורך עידוד עלייה, כפי שהיא עושה מאז הקמתה, אלא גם מתוך הנחה שלא כולם יעלו מחר בבוקר. יחד עם בני עקיבא העולמית הוביל שחל כמה מיזמים ברוח זו, כמו למשל הכרזה על "סניפים תאומים" בארץ ובחו"ל, והנושא הפך לאחד הדומיננטיים בפעילות התנועה.

אני שואל אותו על השיחה שהתקיימה בין הרב אליעזר מלמד לרבה רפורמית מצרפת במסגרת "ועידת התפוצות" של מקור ראשון – שיחה שבעקבותיה התפרסמו מכתבי רבנים נגד הרב מלמד, וגם מכתב תמיכה. הרב חיים דרוקמן, רבה של בני עקיבא, לא חתם על אף אחת מהעצומות הללו. האם התנועה תומכת גם בחיבורים עם הזרמים הלא־אורתודוכסיים? "תמיד יש גבולות ומחשבה של מה הצעד הנכון לעשות, ומה הצעד הנכון מבחינה תקשורתית", בורר שחל את מילותיו בקפידה. "צר לי על המכתבים והחרמות, כי בעיניי זו לא הדרך. אני נזהר מרבנים, ובמיוחד לא אוהב לתת להם ציונים או לריב איתם. כשאני רואה עצומות מפה ומפה, אני לומד שצריך להיזהר בדרך שבה אנחנו מנהלים את השיח הזה. כשיש מלחמות בין רבנים, מי שמפסיד זו הציונות הדתית".

האם נראה ניירות עמדה שעליהם חתומה תנועת בני עקיבא לצד ארגון של נוער רפורמי או קונסרבטיבי?
"זה לא על שולחננו כרגע. אנחנו הרי פועלים בארץ, וייתכן שאם הייתי גר בארה"ב, זה היה שונה. כשביקרתי שם במסגרת משלחת של גורמים בציונות הדתית, ראיתי שיש תקשורת בין הזרמים, אבל אני לא מכיר את הנושא מספיק. פה בארץ המציאות אחרת".

הנימוק של הרב מלמד היה שרוב יהודי התפוצות אינם אורתודוכסים, ואסור לנו להחרים אותם.
"העובדה שהרב דרוקמן לא מופיע באף אחד מהמכתבים שהתפרסמו, מלמדת על גישתו וגם על גישתנו".

גם פסטיבל הזמר בוטל

הגישה של בני עקיבא לנושאים הבוערים מבוססת ככל הנראה על עמימות, אך לא תמיד היו אלה פני הדברים. בשנים מסוימות עודדה התנועה הקמת קיבוצים, בתקופות אחרות היא קראה להתיישב ביהודה ושומרון, אך בקדנציה של שחל היא נזהרת מנקיטת עמדות חד־משמעיות בשורה של נושאים מהותיים. אפשר שזוהי החלטה אסטרטגית שנועדה לשמר את מעמדה של התנועה כאחד המוסדות האחרונים שעדיין מאגדים בתוכם את כל תתי־המגזרים של הציונות הדתית.

את הפנייה המרומזת לכל הזרמים אפשר למצוא גם בחוברת שהוציאה התנועה לרגל חודש הארגון, ובה כמה דמויות שהחניכים למדו עליהן ועל פועלן. אחת מהן היא טובה אילן, אשת חינוך ומקימת מרכז יעקב הרצוג בקיבוץ עין־צורים. אילן, שהלכה לעולמה במרץ 2019, שימשה לפני כשבעים שנה "מזכ"לית שותפה" בתנועה, אך הצגתה כדמות מופת אינה מובנת מאליה בבני עקיבא של היום: מדובר באישה שלא חבשה כיסוי ראש, הייתה חברה במפלגת השמאל הדתית מימד, ואף כיהנה מטעמה בכנסת למשך כמה חודשים. לצידה מככבות בחוברת דמויות "קונבנציונליות" יותר עבור המגזר – כמו הרב אלישע וישליצקי, נחמה ליבוביץ' או הרב כלפון משה הכהן, שכיהן כרבה של ג'רבה.

העיסוק בדמותה של טובה אילן, אני אומר לשחל, זכה לפרגון מהצד הליברלי בציונות הדתית, והכעיס גורמים שמרניים יותר – אך גם אלה היו מרוצים משמות אחרים שנכללו ב"תוכנית הלימודים" התנועתית. האם זוהי דוגמה נוספת לבריחה מאג'נדה ברורה? "אני לא יודע מה היה בעבר, ואני לא דן את העבר", אומר שחל. "אני בדור שמבין שהציונות הדתית היא ה־דבר בעולם הרוחני. אני חושב שאנחנו שומעים את הקול של הקב"ה באופן הכי רחב והכי נכון. לכן אנחנו יודעים לקחת כל אחד מהצבעים והגוונים, ולשבץ אותם בספקטרום של הקשת. אני לא מטשטש את האידיאולוגיה, אבל אני רוצה שגם סניף גבעת־שמואל וגם סניף חברון ירגישו אצלנו בבית. כל אחד ישמיע את הקול הייחודי שלו, ואין בכך סתירה.

"יש מקומות שקיבלו אישור חד־פעמי להתאסף לצילום, וחלק מהסניפים יקיימו את ההופעות במתכונת של דרייב־אין. הכי נהניתי מסניף שבו הכינו סמל גדול של בני עקיבא, חתכו אותו, וכל חניך קיבל חלק שאותו הוא היה צריך לצבוע בבית ולצלם, כדי ליצור מחדש את התמונה הגדולה"

"אני חושב שאפשר לספור על יד אחת את הנושאים שבהם יטענו כלפינו שאנחנו לא משמיעים קול ברור. אלה נושאים כמו האם לרקוד עם או בלי אור אולטרה־סגול בחודש ארגון, והאם הסניף צריך להיות מעורב או נפרד. הרי לאף אחד אין טענות על ההתנהלות שלנו בנושא הכשרות", הוא צוחק. "באותן שאלות אני לא נכנס תחת הרבנים ולא אומר להם איך להגדיר מה נכון או לא. פעם אולי עשו את זה, אבל היום המגוון הוא כל כך גדול ואין שיטה אחת יחידה. כשאומרים לי שרוצים לפתוח סניף ביישוב או בעיר מסוימת, ושואלים איזה סניף כדאי שזה יהיה, אני עונה בשאלה – איזה סוג סניף מתאים לעולם הרוחני שלכם?"

ובכל זאת, אפשר להצביע על מגמה בבני עקיבא. אם בעבר כל המזכ"לים היו יוצאי הקיבוץ הדתי, בשנים האחרונות הרוב הם בוגרי ישיבות חרד"ליות. על ריקודים מעורבים, שפעם היו מקובלים בתנועה, היום אין בכלל מה לדבר.
"הרב משה צבי נריה התנגד לזה כבר אז. האם אני חדשן גדול? אני לא בטוח".

לא הייתה האצה של תהליכים חרד"ליים?
"אני כן מאיץ משהו אחר: אני מקדם אג'נדה שאומרת שאף גוון בציונות הדתית לא יצטרך לצמצם את עצמו, אלא כולם יהיו במאה אחוז ווליום".

ואף אחד מהצדדים לא צריך לעשות פשרות? יכול להיות דבר כזה, בתוך תנועה אחת?
"סניף שיש לו אג'נדה מסוימת בתוך הגבולות המקובלים – אני לא אגיד לו 'אתה לא בסדר', גם אם לפי כל אחת מהשיטות יש 'לא בסדר'. כל סניף מחליט כיצד לבנות את עצמו ואת החברה שלו".

ומה לגבי המרחב המשותף של התנועה? ה"פזמונסניף" המפורסם, תחרות השירה התנועתית, כבר לא קיים, ונראה שזה בגלל הרצון להימנע משירת נשים.
"גם פסטיבל הזמר העברי בוטל לפני הרבה מאוד שנים. אולי המדיום הוא שעבר מן העולם. מבחינתי, אם יש סניף שרוצה לייצר פעילות כזו – שייצר. אין לי שום בעיה".

אבל לא יהיה מפעל כזה ברמה הארצית?
"המדיניות שלנו היא לתת מקום לכל אחד ולאידיאולוגיה שלו, לאפשר לכולם להתעצם ולהשפיע, אך במקביל לוודא שבפרהסיה אנחנו לא גורמים אי נוחות למישהו. לעיתים מתייעצים איך לעשות את זה, וקורה גם שנופלים. ביחס לשאר גופי הציונות הדתית, אנחנו היחידים שמצליחים לעשות את זה. אנשים מרגישים שזה האוהל שלהם".

את מגמת ה"התחזקות" בבני עקיבא אפשר לזהות גם באפשרות הניתנת לסניפים לקיים את מחנה הקיץ בגרסה מופרדת, לצד המחנה הרגיל של התנועה, שבו הפעילות מעורבת. גם הסניפים הנפרדים הולכים ומתרבים, ויש אף שעוברים בשלמותם מהתנועות הנחשבות שמרניות יותר אל המסגרת של בני עקיבא. כך אירע למשל בשעלבים ובמעלה־לבונה, שם החליטו סניפים של עזרא לעבור לתנועה המתחרה.

שחל ממאן להתייחס לסניפים ספציפיים, אך מסביר ש"בשנים האחרונות כל המגוון של הציונות הדתית גדל ומתפתח יותר בבני עקיבא. בסניפים שלנו מרגישים יותר בבית, לא משנה לאיזה קצה של המגזר אתה שייך. בין אם זה הסניף בשכונת מרום־נווה ברמת־גן (סניף נפרד שמקושר לישיבת ההסדר של הרב יהושע שפירא – צ"ק) ובין אם זה סניף בקעה בירושלים – עם שניהם אני אעבוד על ריקוד או על השבעה. רוב הזמן הרי הסניף חי עם עצמו; התפקיד שלנו הוא שבפרהסיה, במחנות ובמפעלים המרכזיים, כולם ירגישו בבית".

אלופים בחיפוש הבדלים

יאיר שחל (42) הוא תושב כרמי־צור שבגוש עציון, נשוי ואב לשישה – "בטווח הגילים שבין שיעור א' בישיבת שבי חברון ועד לגן חובה". בימי קורונה אלה הוא חושב לדבריו בעיקר על אמא שלו, שמתגוררת הרחק ממנו, בפרדס־חנה. "אבי נפטר לפני כמעט שלוש שנים, והיום היא חיה לבד. היא נזהרת מאוד, ומתחילת הסגר לא באו אליה אורחים עד לשבת האחרונה – אז ביקרו אותה בני משפחה שהיו חולים והחלימו. זה אירוע מטריד מאוד, הלבד הזה".

בנעוריו למד שחל בישיבת ירושלים לצעירים ולאחר מכן בישיבת ההסדר אור עציון, שאת ספסליה חבש עד גיל 26. במסגרת מסלול ההסדר הוא שירת כחובש קרבי בחטיבת גבעתי. הוא בעל תואר ראשון ושני ממכללת הרצוג, ובוגר מכון מנדל למנהיגות. בתנועת בני עקיבא הוא ממלא תפקידים שונים מאז שנת 2003, ולפני מינויו למזכ"ל שימש כסמזכ"ל חינוכי של התנועה במשך ארבע שנים. בקיץ הקרוב אמורה להסתיים הקדנציה שלו, אם כי קיימת אפשרות להארכה של שנה נוספת. "אני עדיין לא יודע מה יקרה", הוא אומר. "אם אסיים את תפקידי בתנועה, אני מאמין שאעסוק אחר כך בתחום החינוך או במנהל ציבורי".

יש לך שאיפות פוליטיות?
"השאיפה שלי כרגע היא שיהיה שלום בפוליטיקה. הייתי רוצה לגרום להפחתת המתח וליצירת חיבור בין הצדדים. אנחנו, הציונות הדתית, משלמים מחירים כבדים על מציאות של פירוד. אנחנו אלופים בלחפש את ההבדלים, ואני אישית דווקא אוהב למצוא את השווה".

בשנה האחרונה שוב מתעורר הדיון על "ישראל הראשונה" מול "ישראל השנייה", כשהממסד הציוני־דתי מזוהה בדרך כלל עם הצד האשכנזי של המשוואה ומואשם כי הוא מפלה ומתנשא. איך מגשרים על הפער הזה?
"בנושא הזה אני צריך לברור את מילותיי", אומר שחל, וחושב מעט לפני שימשיך. "אני לא אוהב להיכנס ל'ישראל הראשונה והשנייה'. אני מרגיש שהלב צריך להיפתח יותר, לצאת מהמושגים האלה. אני מבין על מה זה יושב, אבל אני גם רוצה לייצר משהו אחר. אני למשל מרגיש בנוח בכל תפילה ובכל נוסח, כי עבדתי על זה. אין לי בעיה עם תפילה בשטיבלך בהברה חסידית או ליטאית, ואני גם יכול בקלות להיות חזן בבית כנסת של עדות המזרח. בתפילה ברחוב שלנו אני אפילו אחראי לגשת כחזן כדי שתהיה תפילה ספרדית. יש רק כמה ספרדים ברחוב, אבל אני יודע שהם לא יגשו. את שיר השירים אני קורא גם בטעמים כאלה וגם כאלה. המנהל שהיה לי בבית הספר היסודי, משה גיאת, דאג ללמד אותנו את טעמי המקרא בתימנית, במרוקאית ובאשכנזית, ולכן אני יודע".

"המדיניות שלנו היא לתת מקום לכל אחד ולאידיאולוגיה שלו, לאפשר לכולם להתעצם ולהשפיע, אך במקביל לוודא שבפרהסיה אנחנו לא גורמים אי נוחות למישהו. לעיתים מתייעצים איך לעשות את זה, וקורה גם שנופלים. ביחס לשאר גופי הציונות הדתית, אנחנו היחידים שמצליחים לעשות את זה. אנשים מרגישים שזה האוהל שלהם"

כשמסתכלים על רשימת המזכ"לים של בני עקיבא לאורך השנים, קשה למצוא שם אנשים ממוצא מזרחי.
"איתן מור־יוסף", שולף שחל עוד לפני שסיימתי את המשפט. "כן, אני מכיר את השיח הזה. כשהכנסנו את הרב כלפון משה הכהן לחומר של חודש ארגון, פחדתי שיגידו שאני עושה את זה מתוך שיקולי ישראל הראשונה והשנייה. זה לא נכון: הבאתי אותו כי התורה שלו חייבת להיות בארון הספרים שלנו, ואם אני לא מלמד אותה – אני בבעיה. זה פספוס שלנו, שלא הכרנו אותו. אחרי ששמעתי שיעור של הרב אלישע וישליצקי שדיבר עליו, הבנתי שהמון מקורות שאני מכיר מבית המדרש, דומים להפליא למה שהרב כלפון אמר וכתב. רעיונות שייחסתי תמיד לרב קוק, יכולתי באותה מידה לייחס לו, כי כך הוא כתב".

יוצאי עדות המזרח שגדלו וגדלים בציונות הדתית מספרים שתמיד הרגישו שהם צריכים לשים משהו מהזהות שלהם בצד.
"אני מבין, ואני לא עוצם את עיניי. לדעתי, הזהות החזקה היא זו שמייצרת חיבור, לא טשטוש הזהות. למדתי את זה כרכז מחוז צעיר בתוכנית השחר, שפונה לעולי אתיופיה: שילוב נעשה מתוך עוצמה. אסור לי לבטל את עצמי, כי כך לא אשתלב לעולם. רק מי שיש לו עמוד שדרה, שמחובר לשורשים שלו – יכול להשתלב וגם להיפתח. אני מאמין שכל אחד צריך להרגיש בבית, להרגיש את הביחד הזה, כמו בבני עקיבא".