"הטבע כאן פשוט מדהים. דבר לא הכין אותי ליופי שפגשתי בדרכים, שהיו אמנם משובשות ומלאות אבנים, בורות ומהמורות, אבל מוקפות נופים שובי לב ועין שייחרתו בליבי לשנים רבות: הרים אדירים שפסגותיהם המושלגות נראות למרחוק על רקע הרקיע הכחול המדהים, נהרות שופעי מים. כמעט כל הנסיעה בהימלאיה הירוקה מלווה גם צלילים של מים: שאון זרימת הנהרות ונפילת המפלים, זרימת הנחלים הנשמעת כמנגינה עליזה ופכפוך המעיינות. למי שמגיע ממדינה כמו שלנו המשוועת למים, אלה צלילים מחיי נפשות. כל תא ותא בגופי נפתח כדי לספוג ולהפנים את היופי הזה".
(סיכום המסע הראשון של דרורה בהרל בהימלאיה, מתוך "לכבוש את ההימלאיה")
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גרעין של אמת: "שעת נעילה" פותחת דיון ראוי
– סגור פתוח סגור: נחשפה האסטרטגיה של ישראל בקורונה
– תוכנית ברקת: פיתוח לשני מיליון נפש ביו"ש
מביתה בכפר הדיור המוגן ליד קיבוץ גינוסר משקיפה ד"ר דרורה בהרל אל ים הגליל, ונהנית מהכחול המרענן בעיניים. "זה כמו לצפות באגם גארדה באיטליה", היא אומרת. ובכל זאת, בהרל בת ה־76 חולמת על הרגע שבו תוכל לטוס הרחק מכאן, מיד כשייפתחו השמיים. היא מטיילת ותיקה, שלא נותנת ל־70 אחוזי הנכות שלה לעצור אותה: היא כבר הותירה עקבות באירופה, ולא פחות מ־15 פעמים חרשה את אפריקה, אבל בשנים האחרונות העדיפה להתמקד ברכס ההימלאיה בצפון הודו. בנופיו המושלגים ועוצרי הנשימה ביקרה בהרל חמש פעמים, אם לא סופרים מסע נוסף בנפאל. את הטיולים עשתה בליווי מדריך מקומי ונהג, וגם מצלמה לתיעוד הנופים. כאבי הרגליים, תנאי מזג האוויר והמחסור בחמצן בגבהים לא מנעו ממנה לטייל כמו תרמילאית צעירה. לאחרונה כינסה את מסעותיה לספר מרתק וצבעוני, "לכבוש את ההימלאיה", שמבקש להוכיח כי לאהבת הנופים והטבע אין גיל, וכי מוגבלות לא צריכה למנוע כיבוש של פסגות. "הכול עניין של רצון", אומרת בהרל. "תמיד ניתן למצוא את הדרך לנסוע ולראות, גם אם זה נראה בלתי אפשרי".
"זה אף פעם לא לראות אותו דבר. ההימאליה הוא שטח ענק, ובכל פעם אני מבקרת באזור אחר. גם מזג האוויר המשתנה משפיע על הנוף, על אף שרוב השנה, שבעה-שמונה חודשים, יורד שם שלג. הייתי באירועים מיוחדים, פסטיבל זריעה וקציר, פסטיבלי מוזיקה וריקודים, פסטיבלי מיתולוגיה מקומית. לכל טיול יש נופך אחר"
היא אם לשניים וסבתא לחמישה, מתגוררת כיום ב"בית בכפר – חוף כנרת". את השם דרורה נתנו לה הוריה כדי לבטא את תחושת החופש שליוותה את רגעי הולדתה: באותו יום הכריזו הבריטים על עוצר בתל־אביב, ואמה כבר חשבה שלא תצליח להגיע לבית החולים – אך בסופו של דבר העוצר בוטל, והלידה עברה בלי כל תקלות.
בנערותה הייתה בהרל חניכה ומדריכה בצופים, אך עזבה את התנועה אחרי שהוריה אסרו עליה לצאת למסע למצדה: "בסניף נחשבתי לפייטרית, וכשלא נתנו לי להשתתף במסע, התביישתי לחזור לשם". אחרי השירות הצבאי נישאה לחיים, ועד גיל 29 היא הייתה עקרת בית וגידלה יחד איתו את שני ילדיהם הקטנים, אלא שאז גבתה תאונת דרכים את חייו. "איזה שם פרדוקסלי לאדם שנהרג בגיל צעיר", היא אומרת. רק אז יצאה ללמוד תואר ראשון, במטרה לעבוד בהוראה – מקצוע מעשי שגם יאפשר לה להקדיש לזמן לגידול ילדיה. אבל עם השנים התאהבה בהרל דווקא בלימודים האקדמיים והמשיכה בהם, עד שנעשתה דוקטור להיסטוריה עתיקה וארכיאולוגיה קלאסית. היא מומחית לתקופה הרומית, ועבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא התעמולה בתקופת הקיסרות. במשך שלושים שנה עבדה באוניברסיטה הפתוחה כמנחה, מרכזת קורסים ומרצה על יוון הקלאסית. לספר על מסעותיה בצפון הודו קדם ספר אחר שכתבה – על האמנות היוונית.
כשבניה בגרו, הייתה בהרל חופשייה לתור את המוזיאונים באירופה, וביקרה בכמה עשרות כאלה בחיפוש אחרי פסלי דיוקנאות מהתקופה הרומית. "נסעתי ברחבי אירופה כדי לראות ממצאים מעניינים, והלכתי המון ברגל. אפילו התגוררתי חצי שנה ברומא. זו הייתה תקופה שבה אפשרתי לעצמי להשקיע במה שמעניין אותי". אבל רכס ההימלאיה כבר היה סיפור אחר.
תמיד יש עוד
לשיגעון ההימלאיה שלה נתפסה בהרל בגיל 70, בעקבות מודעת פרסומת לטיול ג'יפים מאורגן שמשכה את תשומת ליבה. זה היה ב־2013, אחרי שכבר אובחנה ברגליה מחלת טרשת העורקים, שמגבילה את הליכתה. בהרל החליטה לנצל את ההזדמנות ולטייל בכלי רכב: "זה נשמע לי מתאים – את יושבת בג'יפ ואף אחד לא יודע אם את נכה או לא". זה לא היה הטיול הראשון שלה למחוזות אקזוטיים: היא כבר הספיקה לצאת ל־15 טיולי ספארי באפריקה, שהאחרון שבהם לא היה קל, פיזית ונפשית. "המטרה הייתה לפגוש שבטים נידחים, והאוכלוסייה שם לא רגילה לאדם הלבן", היא מסבירה. "נתקלנו בהתנהגות אגרסיבית, וגם התנאים הפיזיים היו קשים. אז עוד לא ידעתי שבהימלאיה יהיה קשה יותר".
לפני שתירשם לטיול בפסגות של צפון הודו, ערכה בהרל שיחת תיאום ציפיות עם המדריך. כשסיפרה לו שהיא חוששת ממסלול קשה מדי, הוא הרגיע אותה והבטיח שהכול יהיה בסדר. הרופא שלה, לעומת זאת, נחרד כששמע על תוכניתה וביקש ממנה לבחור יעד אחר, עדיף במדינה מערבית, באזור שתוכל ליצור ממנו קשר אם משהו ישתבש. גם במרפאת החיסונים שאליה הגיעה לקראת הטיול, הזהירו אותה כי היא נוהגת בחוסר אחריות משווע. אבל בהרל התעקשה.
"זה היה הטיול המאורגן הראשון והאחרון שעשיתי להימלאיה", היא מדגישה. "בטיול כזה אתה חולק את המסע עם עוד אנשים, המדריך מתעכב היכן שהוא מוצא לנכון, וממהר במקומות אחרים כי הוא לחוץ בזמן ורוצה להספיק כמה שיותר. אני צלמת – וצלם צריך את הזמן שלו, את השהות. אלו לא תמונות רגילות לאלבום המשפחתי. צריך להרגיש את המקום, לחפש את הזווית המתאימה, ובכל מקום ראיתי משהו חדש".
הפורמט של הטיול לא היה חביב עליה, אבל בהימלאיה היא התאהבה ממבט ראשון. "בלב אמרתי: אני חייבת לראות עוד. מנזרים, אגמים, נופים. הרגשתי שרק טעמתי, ושאני רוצה להמשיך ולטייל שם". אחרי שנה היא חברה למדריך מקומי בשם טאשי, ויחד הם תכננו מסלול עצמאי בן שלושה שבועות. מאז הקפידה לפקוד את ההימלאיה מדי שנה, בכל פעם לנקודה אחרת ובעונה אחרת. במסע הראשון היא הציצה ונפגעה; המסע השני היה אל צ'אנג־טאנג – אזור המישורים הגבוהים והאגמים הגבוהים בצפון־מזרח לדאק, בגבול סין; המסע השלישי היה בלדאק, בזנסקר ובקשמיר, וכך גם החמישי והשישי; ובתווך, במסע הרביעי, הגיעה לאנאפורנה ולנפאל.
לא משעמם לחזור לאותם נופים שוב ושוב?
"זה אף פעם לא לראות אותו דבר. ההימלאיה הוא שטח ענק, ובכל פעם אני מבקרת באזור אחר. גם מזג האוויר המשתנה משפיע על הנוף, על אף שרוב השנה, שבעה־שמונה חודשים, יורד שם שלג. הייתי באירועים מיוחדים, חגים עונתיים – יש פסטיבל זריעה וקציר, פסטיבלי מוזיקה וריקודים, פסטיבלי סיפורים של המיתולוגיה המקומית. לכל טיול יש נופך אחר".
מוקדם מדי להיפרד
לפני עשרים שנה אובחנה טרשת העורקים ברגליה של בהרל. בכל פעם שניסתה לצעוד במהירות היא נאלצה לעצור, כי זרימת הדם נפסקה. כתוצאה מכך היא סבלה מכאבי תופת. "הרגליים שלי היו כמעט משותקות, ונאלצתי לעבור כמה ניתוחים כדי לפתוח את העורקים ולשפר את המצב. מאחד הניתוחים לא יצאתי כמעט. הייתי בטיפול נמרץ נשימתי, וכבר דיברתי עם ההוא מלמעלה. כנראה הוא החליט שמוקדם מדי לקחת אותי, כי בסוף ניצלתי. הייתי מאושפזת שלושה חודשים בבית החולים, ושוחררתי רק אחרי שיקום".
איך העזת לצאת לטייל למרות הנכות?
"בטיולי הספארי לאפריקה לא הרגשתי שאני שונה: כולם ישבו בג'יפים, והבל־בוי במלון עוזר לכולם. אבל בטיול הראשון לצפון הודו כן קיבלתי הערות כמו 'דרורה, את מעכבת אותנו'. פעם הייתי בטיול כוכב ברומניה, ואמרתי למדריך שאני אלך בקצב שלי, ולכל היותר אם יהיה לי קשה אני אחזור לאחור. הוא היה מודאג בהתחלה, אבל קיבל את זה בהבנה. אותו הדבר היה גם בטיול לפטרה. בסופו של דבר גיליתי שלאדם בעל מוגבלות, קל יותר לטייל לבדו: הוא יכול להתאים לעצמו את המסלול, ולא צריך להיות מודאג מכך שהוא נטל על הקבוצה".
הרופא שלה נחרד כששמע על תוכניתה וביקש ממנה לבחור יעד אחר, עדיף במדינה מערבית, באזור שתוכל ליצור ממנו קשר אם משהו ישתבש. גם במרפאת החיסונים שאליה הגיעה לקראת הטיול, הזהירו אותה כי היא נוהגת בחוסר אחריות משווע. אבל בהרל התעקשה
ואת לא מרגישה בודדה כשאת מטיילת בגפך?
"להפך. זה תענוג, אף אחד לא מפריע לי ולא מדבר איתי. בהימלאיה קסם לי השקט, ההימצאות במקום שאין בו אף אחד. אני יוצאת ליעדים שבאמת אין בהם כלום, רק דרכי עפר קשות ומאתגרות. בטיול מאורגן יש רעש, כאן אף אחד לא מבלבל לך את המוח, והשקט מאפשר ליהנות מהיופי והשגב שיש בהימלאיה. גם המדריך המקומי לא מדבר הרבה. זה האופי שלהם, וזה מתאים בדיוק לאופי שלי. המדריך שליווה אותי דיבר רק כשהיה צורך בהסבר.
"אחד הדברים שהתפעלתי מהם, גם בהימלאיה וגם באפריקה, הוא המפגש הבלתי אמצעי עם הטבע. אין אינטרנט, אין קליטה בטלפון. לפעמים המדריך התעקש שלא אלך למקום מסוים, כי הוא דאג. היינו באמצע שום מקום במובן המילולי של המושג. לכל היותר נתקלנו במכוניות שנתקעו והנהגים עזבו אותן והלכו להביא עזרה מהעיר הקרובה".
בעבר הילדים שלה חששו בכל פעם שיצאה לכיוון נתב"ג; היום הם כבר רגועים יותר. כך או כך, היא לא מחכה לאישור מהם. "שנה וחצי אחרי שעברתי את הניתוח המסובך יצאתי לספארי בטנזניה, ואחד הבנים היה מוטרד וניסה להניא אותי מלנסוע, אבל זה לא עזר. עם הזמן המשפחה עברה מהפך: כשהייתי בנמיביה, הבן שלי כבר עודד אותי להרחיב את הטיול שתכננתי ולראות גם את מפלי ויקטוריה. כשהתחלתי את הטיולים בהימלאיה לבד, בלי קבוצה ובלי מדריך ישראלי, המשפחה שוב דאגה, אבל בהמשך הם נרגעו".
הנכדים אפילו מתגאים בסבתא הלא סורגת שלהם. "עם הנכד הבכור נסעתי לטיול טרום־גיוס בספארי בטנזניה, והוא התלהב מאוד ואמר שיחזור לשם שוב. על כל הפוסטים שלי בפייסבוק בנושא הטיולים הוא מגיב 'סבתא שלי אלופה'. נכדה אחרת ראיינה אותי לעבודת שורשים וכתבה שאני מודל לחיקוי והשראה בשבילה. אז אולי אני לא סבתא תקנית, אבל הנכדים מעריכים אותי".
ארי בסוגר
"ואז חזרתי הביתה. כבר שבוע הצ'ימידן פתוח על הרצפה, ואני מסרבת לפרוק אותו. מנסה להיאחז בעוד כמה רגעים של זיכרונות ובעוד קצת מהריח הזה שכבר התרגלתי אליו. ופשוט מתחשק לי לחזור לשם. דווקא למקום הזה אני הכי רוצה לחזור: לשקט, לשלווה, להתנתקות, לפשטות, לחיים הצנועים והלא חומריים, שירותים עם חור, להתקלח עם דליים, לישון כל יום עם סדינים שהבאתי מהבית, לצחצח שיניים עם מים מינרלים, לא לגעת באסלה אם יש, לא להתקלח עם מים קרים כי אין מקלחת ואין מים חמים, להפסקות חשמל, לפנסים, ובעיקר להכיר אנשים חדשים, להכיר אזורים שונים, וחלקי ארץ מופלאים ומדהימים".
(מחוויות המסע השלישי של דרורה בהרל בהימלאיה, מתוך ספרה)
מזג האוויר וטלטולי הדרך שבהרל מתארת בספרה עוד יכולים להישמע כמו חוויה, אבל תנאי המחיה הפרימיטיביים נראים לי בלתי נסבלים. למה שאדם יעשה את זה לעצמו, אני תוהה בקול, והיא מחייכת: "כשאני בטיול, אני בהיי. באחד המסעות שלי, לאורך כל הטיול לא נראתה השמש. היה קודר ועצוב ואפילו מאיים בלעדיה, אבל לא הרגשתי את זה – רוב הזמן אני מצלמת, וזה משכיח ממני את מה שקורה סביבי. רק בשבוע האחרון זה כבר היה מוגזם מבחינתי. אמרתי למדריך שאני מתגעגעת לשמש, שאני רוצה שהיא תצא ותעניק לי את ברכת הדרך – ובאמת ביום האחרון השמש יצאה. הקושי העיקרי היה בלילות, בחדרים בלי חימום. ישנתי כשכל הבגדים עליי, בתוך שמיכות ושק שינה, ועדיין היה מאתגר. מצאתי את עצמי במקפיא עם סדין חשמלי. כך לומדים להעריך את הדברים קטנים".
טיול פרטי, בהזמנה אישית, בליווי צמוד של מדריך 24 שעות ביממה – זה לא סיפור יקר?
"טיולים מאורגנים הם יקרים יותר. אתה מקבל מלונות חמישה כוכבים, גם באזורים שאין בהם מים זורמים בבתים הפרטיים. בחוץ אין חשמל, ובמלון כן. בטיולים שלי אין דברים כאלה. נכון, יש מדריך פרטי, אבל הוא מגיע במחיר גלובלי עם נהג. הודו לא יקרה, המחירים לא בשמיים, זו לא אירופה. ניסיתי לבדוק עלות של טיול דומה בפירנאים בספרד: עשרה ימים שם היו עולים לי יותר משלושה שבועות בהימלאיה. גם נפאל זולה. רמת החיים שם נמוכה, וכך גם יוקר המחיה".
חודשים ספורים לפני התפשטות הקורונה היא הספיקה לבקר קצרות בפראג. "שמעתי כל כך הרבה על היופי ועל הארכיטקטורה של העיר הזו, והציפיות שלי היו גבוהות מאוד. כנראה זה מה שגרם לי להתאכזב ממנה", היא מסכמת את הטיול ההוא. בחורף תכננה לצאת שוב להימלאיה; לפתע נסגרו השמיים, ומאז היא כארי בסוגר. "הכול השתנה, וזה די עצוב. חוסר החופש מפריע לי מאוד. אפילו טיול ספונטני בארץ אי אפשר לעשות, אלא צריך לתאם מול שמורות הטבע. אני גרה ליד הכנרת, וזו העונה לטיולים כאן – הכול ירוק אחרי הגשם הראשון, יש הרבה ציפורים נודדות – אבל אי אפשר לצאת. זה חסר לי. היה גם עצוב מאוד להשקיף על הכנרת הריקה. עכשיו יש רחפנים וגולשים, קצת מטיילים, ואני מקווה שהמצב ישוב לקדמותו".
כשייפתחו השמיים, לאן תטוסי?
"החלום שלי שכמעט התגשם לפני הקורונה היה לנסוע לפטגוניה באמריקה הדרומית. כבר עשרים שנה אני חולמת להגיע לשם. מצד אחד זה שטח מדברי, ומצד שני יש שלג. שם נמצאת העיר הכי קרובה לאנטארקטיקה. זה טיול עמוס וקשה, ורציתי לעשות אותו באופן מאורגן כי לא הייתה לי דרך אחרת, אבל לצערי ביטלו אותו כי ההרשמה לא הייתה מספקת. אולי אנשים מפחדים מהאתגר. אני לא".
אנשים בגילך מחפשים שלווה ובית. זה לא מדבר אלייך?
"המסר שלי הוא: לעשות, לעשות, לעשות. את הספר בחרתי להקדיש ל'כל מי שחושב שאי אפשר'. אין אי אפשר, יש לא רוצה. הטכנולוגיה מאפשרת לנו ליצור קשר עם כל העולם ולמצוא את מה שאנחנו צריכים ומה שמעניין אותנו. יש טיולים שמותאמים לנכים ולאנשים בעלי מוגבלות. נכים הצליחו להגיע לפסגת הקילימנג'רו באפריקה. גם זה יעד שמעניין אותי, ואולי זה עוד יקרה".
